עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.
שנות השישים המוקדמות היו שקטות בדרך כלל מבחינה ביטחונית, בעיקר בגבול ישראל-ירדן. אולם, לקראת אמצע העשור, החלו ארגוני מחבלים לשוב ולפגוע במדינת ישראל, כשהם יוצאים מתוך ממלכת ירדן, גם אם נגד רצון ממשלתה. לאחר שנרצחו שלושה מחיילי צה”ל, לא הרחק מערד, החליטה ישראל לפעול. בבוקר ל’ חשוון תשכ”ז (13.11.1966) יצאו גדוד צנחנים ופלוגת שריון, לעבר הכפר סמוע, שבדרום הר חברון. מטרתו של המבצע שנקרא “מגרסה”, הייתה לפוצץ בתים בכפר, ממנו הגיעו מחבלים רבים, כדי להזהיר ולהרתיע. המטרה הושגה בהצלחה, אולם בניגוד לתכנון, התערב הצבא הירדני בנעשה, והחלו קרבות אוויר ושריון, בין צה”ל לצבא ירדן. במבצע נהרגו עשרות לוחמים ירדנים, ומכוחתינו נפל מג”ד הצנחנים סא”ל יואב שחם (לזכרו, הוקם הישוב גבעת יואב ברמת הגולן). הירדנים, זעמו על הפעולה, והיא עמדה ככל הנראה ברקע החלטתם, חצי שנה מאוחר יותר, לצאת למלחמה עם ישראל, במלחמת ששת הימים. מתוך כך, בסופו של דבר, התגלגלו האירועים לשחרור ירושלים, יהודה והשומרון.
עשרות המחבלים מפקיסטן, חברי אל קעידה, שירדו בחוף ימה של ממובאי שבהודו, זרעו במשך שלושה ימים הרס וחורבן ברחובות הכרך הענק, באחת מפעולות הטרור הקשות שידעה המדינה. אחד היעדים המרכזיים של הרוצחים היה בית חב”ד שבעיר. מתחמו הגדול והמפואר נוהל על ידי זוג שלוחי חב”ד – גבריאל ורבקה הולצברג. בארבע השנים שחלפו מאז פתיחתו ועד ליום המתקפה, היה המקום אבן שואבת להמוני התיירים והמטיילים היהודיים והישראליים שהגיעו לעיר. בני הזוג, יחד עם עוד מספר מבקרים ששהו במקום נרצחו, ככל הנראה בכ”ט במרחשוון תשס”ט (27.11.2008). הגופות חולצו רק יממה לאחר מכן, לאחר שכוחות הצבא הצליחו לפרוץ לבניין. במהלך המתקפה, האומנת ההודית חילצה תחת אש את מוישי, בנם הפעוט של בני הזוג. האירוע הפנה את תשומת הלב לפעילותם של בתי חב”ד בעולם, והקורבנות נקברו והונצחו בסדרה של אירועים ממלכתיים. כמה שנים לאחר מכן, נפתח מחדש בית חב”ד במקום, כדי להמשיך את מסורת “ופרצת” של החסידים בכל רחבי העולם. זוג השלוחים שנהרגו הפכו לדמויות מופת בקהילה החב”דית ולמודל למסירות ולהקרבה.
ההשראה הגיעה, ככל הנראה, מטקס התשובה והתפילה שקיימו עזרא ונחמיה בירושלים בימי בית שני, ארבעים יום לאחר יום הכיפורים. חברי קהילת “ביתא ישראל” שבאתיופיה הפכו אותו לאחד הימים החשובים ביותר בלוח השנה של קהילתם. מדי שנה בכ”ט במרחשוון היו מתאספים חברי הקהילה, לאחר שטבלו והיטהרו, ועלו לאחד ההרים הגבוהים. שם, היו מקיימים טקס של קריאה בכתבי הקודש הכתובים בשפת הגעז, קריאות של מנהיגי הקהילה לתשובה ולאחדות הציבור ותפילה לשוב לירושלים. יום “הסיגד” – התפילה והסגידה, ביטֵא גם סוג של חידוש מעמד הר סיני, ויום התפילות נחגג ברוב שמחה בקהילות ברחבי אתיופיה. בשלהי המאה העשרים, עם עליית קהילת ביתא ישראל לארץ, הפך הסיגד ליום המסמל את הקהילה, את ייחודה ואת קורותיה. טקס לציון החג, שקיבל גם גושפנקא ממלכתית בחוק הכנסת, מתקיים מדי שנה בטיילת ארמון הנציב שבירושלים. מערכת החינוך מקפידה לציין גם היא את האירוע, ותנועת בני עקיבא שינתה לפני מספר שנים את מועד “חודש הארגון” בלוח השנה הקבוע שלה מ”ימים ימימה”, כדי לאפשר לחניכיה להשתתף בסיגד
מאות בשנים חיו יהודי לוב, בשכנות טובה עם ערביי הארץ. בימי מלחמת העולם השנייה הוצרו צעדי היהודים, וכמה מהם אף נרצחו בידי השלטונות. אולם רוב יהודי המדינה הצליחו לצאת מתקופת המלחמה בשלום. דווקא כאשר השתלטו הבריטים על לוב אירע האסון. על רקע רצונם של תושבי המדינה למחות נגד השלטון הבריטי ולזכות בעצמאות, וככל הנראה גם על רקע הסתה של ערבים שהגיעו מארץ ישראל, פרץ בכח’ בחשוון תש”ו (4.11.1945) הפוגרום. ברחובות טריפולי הבירה, הערים והכפרים במדינה, השתולל האספסוף. 132 יהודים נרצחו, אלפים נפגעו ונפצעו, בתי כנסת הוצתו, רכוש רב נבזז. השלטונות הבריטיים עמדו רוב הזמן מנגד ולא עשו דבר, ואף מנעו מחיילים יהודים מארץ ישראל ששהו באזור, מלסייע לאחיהם. רק לאחר ארבעה ימים, נזכרו השלטונות להרגיע את השטח. יהדות לוב הבינה שזה הזמן לחסל את הגלות. הניצולים הצטרפו בהמוניהם לתנועה הציונית, והחלו לעלות ארצה. זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל, כבר לא נותרו יהודים בלוב. על רקע ארועי השואה והתקומה, נשכח הפוגרום מהלב. כדאי לזכור ולהזכיר.
מרסל טוביאס (אריה טוביה) נולד באוסטריה בשנת 1914. כבר כנער נמשך לחיי צבא: למד בפנימייה הצבאית בווינה, ושירת כקצין זוטר בצבא אוסטריה. סיבות אישיות ויצר הרפתקנות גרמו לו לערוק מהצבא, ולשרת בלגיון הזרים הצרפתי באלג’יריה. עם חזרתו לאוסטריה, הצטרף לתנועת בית”ר, עלה ארצה באוניית מעפילים, ועסק בהדרכת לוחמי האצ”ל. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי, ובמהלכה הספיק: לשרת כקצין, להסתבך בהריגת סמל בריטי שגידף יהודים, לצאת מהכלא היישר ליחידות קומנדו שפעלו באפריקה ובאירופה, לסייע לניצולי השואה במסגרת תפקידו כמפקד בבריגדה היהודית, ולעמוד בראש חוליות נוקמים שחיסלו פושעי מלחמה נאציים. במלחמת העצמאות עמד טוביאס בראש שיירות שפרצו את הדרך לירושלים, ולחם כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני. לאחר המלחמה, השתמש בניסיונו הצבאי העשיר כדי להקים את מערך ההדרכה וההכשרה של חטיבת הצנחנים. נודע כ”אבי הצנחנים”, ונערץ על ידי חייליו. לחם במבצע סיני ובפעולות התגמול. עמד בראש משלחות של צה”ל להכשרת יחידות צבאיות במדינות אסיה ואפריקה, ופיקד על מבצעי חילוץ והצלה מאסונות טבע. נהרג בתאונת צניחה בזאיר ביום כ”ח במרחשוון תשל”ג (5.11.1972)
רבנו יונה נולד בגירונדי שבחבל פרובנס והתחנך ברוח משנתם של חסידי אשכנז. היה בן דודו וידידו (ויש אומרים גם מחותנו) של הרמב”ן. עמד בראש הישיבות הגדולות של ספרד. כתב חידושים ופירושים על התלמוד הבבלי, שמהם שרדו בעיקר פירושיו למסכת בבא בתרא, הידועים בשם “עליות רבנו יונה”. בפירושו זה בולטת התעסקותו התקדימית בגרסאות השונות של התלמוד, לצד מהלכים ובירורים פרשניים. בתודעה היהודית התקבע כמחברו של ספר “שערי תשובה”, אחד מספרי המוסר הבסיסיים והידועים בתולדות ישראל, שעליו כתבו תלמידיו “אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה””. בספר זה ובפירושיו לספר משלי ולמסכת אבות הדגיש את חשיבות התשובה על מעשים של בן אדם לחברו. יש טוענים כי “שערי תשובה” נכתב לאחר שרבנו יונה התייסר על מעורבותו בפולמוס שהתנהל באותם ימים על כתבי הרמב”ם. פולמוס זה הביא לבסוף להתערבות הכנסייה הנוצרית ולשריפת כתבי הרמב”ם והתלמוד. נפטר בטולדו שבספרד, שם כיהן גם כראש הקהילה, בכ”ח במרחשוון ה’כ”ד (10.10.1263).
מלחמת העצמאות עמדה בפתח, וכוחות “ההגנה” החלו להתארגן לקראת הימים הקשים העתידים לבא. אל מטה “ההגנה” נקרא יהושע אשל, איש ביטחון ותיק ומי שריכז את נושא התעופה ההולכת ומתפתחת, בישוב היהודי בארץ ישראל. הפקודה שניתנה לו ביום כז’ חשוון תש”ח ( 10.11.1947) הייתה להקים את “שירות האוויר”. גוף שיאגד את כל המטוסים הקלים, שפעלו עד אז בשרות “ההגנה”, וירתום אותם לסיוע במלחמה המתקרבת. האתגרים היו גדולים, הזמן היה קצר. בתוך סערת המלחמה אליה נקלעה בארץ, הצליחו אשל ואנשיו לגייס מטוסים מעודפי הצבא הבריטי (ברשות ושלא ברשות..) וטייסים (בעיקר מתנדבים יהודים מחו”ל). המטוסים לחמו בכל זירות הקרבות בתש”ח, וסייעו בכל תחום אפשרי. תוך כמה חודשים נוספו למטוסי התצפית הקטנים, גם מטוסי קרב והפצצה, ושרות האוויר הפך לאחד מחילות האוויר, הטובים, והידועים בעולם. מערכת מעולה של הכשרה והפקת לקחים, כח אדם אנושי משובח שגויס תחת הסיסמא “הטובים לטיס”, ומיטב הטכנולוגיה העולמית, כל אלו הביאו את חיל האוויר לעוצמתו הנוכחית, כגורם מרכזי בהבטחת בטחון ישראל.
בשעת הפגישה עם נשיא ארצות הברית, ביום כ”ז במרחשוון תשמ”ג (13.11.1982) הועברה למנחם בגין הידיעה כי אשתו, עליזה, נפטרה ממחלת ריאות. עשרות שנים של זוגיות מופלאה הגיעו לקיצן. הזוגיות החלה בפולין. עליזה לבית ארנולד, חניכת בית”ר נלהבת, נישאה לנציב בית”ר בפולין בנוכחות מאות מחברי התנועה והעומד בראשהּ, זאב ז’בוטינסקי. ערב חתונתם הזהיר אותה בעלה כי “יהיו לנו חיים קשים”, ועליזה השיבה כי איננה מפחדת מצרות. היא חוותה את מעצרו במשך שנתיים בסיביר בשעה שהיא הצליחה להגיע בדרך חתחתים לארץ ישראל. חוותה גם את הימים שבהם נדדה עם שני פעוטות מדירת מסתור אחת לשנייה כדי להימלט מהמצוד הבריטי אחר מפקד האצ”ל. במשך כל השנים שמרה בקנאות על פרטיותה ועל צניעותה. בליל המהפך ב1977, דקות לפני שבעלה אמר לה לפני העולם כולו “זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי בארץ זרועת מוקשים”, לא זיהו אותה השומרים בכניסה למצודת זאב. כרעיית ראש ממשלה הקפידה להשתמש בתחבורה ציבורית, ועסקה בחשאי בתחומי צדקה וחסד. על שמה נקראו מוסדות ציבור ובתי ספר, שכונה בקרני שומרון והיישוב “עלי זהב”.
מצבם של אלפי היהודים בני קהילת “ביתא ישראל”, שהגיעו בדרך חתחתים וייסורים מכפריהם באתיופיה למחנות הפליטים בסודן, היה בכי רע. רעב, מגפות ויחס עוין מצד האוכלוסייה והשלטונות, איימו על המשך דרכה של הקהילה העתיקה לארץ ישראל. לאחר שמאות עולים הועלו במבצעים חשאיים והרואיים בדרכי הים והאוויר בידי לוחמי המוסד ושייטת 13, הובהר כי יש צורך דחוף בפתרון שיאפשר עלייה מהירה וגדולה יותר. לחצים שהפעילו ממשלת ישראל והאגודות למען יהודי אתיופיה בארה”ב, הביאו למעורבות מסיבית של השירותים החשאיים האמריקאים בנושא, ולאחר משא ומתן ארוך הסכימה ממשלת סודן למבצע. ביום כ”ו במרחשוון תשמ”ה (21.11.1984) יצאה הטיסה הראשונה מחרטום, בירת סודן, במטוסי החברה הבלגית שגויסה למשימה בידי המוסד, בדרכה לבריסל ומשם לישראל. קרוב לשבעת אלפים עולים עלו בטיסות שהתקיימו במהלך “מבצע משה”, עד שהנושא דלף לאמצעי התקשורת וממשלת סודן הורתה על הפסקתו. המבצע הצליח הודות למאמצים, לאומץ וליצירתיות של פעילי השירותים החשאיים הישראליים והאמריקאיים, ובעיקר הודות לכושר הסיבולת ולכוח הרצון האינסופי של בני הקהילה, שהיו מוכנים לעשות הכול בדרכם הביתה, לירושלים.
