לוחמי הפלמ”ח המשיכו בדרכם המפרכת בנחלי מדבר יהודה, תוך שהם נמלטים מחיפושיהם של הבריטים, שהיו נחושים ללכוד את הכוח שפוצץ את גשר אלנבי יממה קודם לכן. את הלוחמים הוביל, כדרכו בנחת, מפקד הפלוגה “כידוני”, חיים בר־לב, שזכה לכינויו לאחר שכידון של חניך פגע בו בעת אימונים. הדיבור השקול, הרגוע והאיטי אפיינו את בר־לב גם בהמשך הקריירה הצבאית המפוארת שלו. הוא הוביל את חייליו לניצחון בחזית הדרום במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. ערב מלחמת ששת הימים, הצהיר, בנחת כדרכו, כי הוא בטוח שצה”ל יכה את אויביו “חזק, מהר ובאופן אלגנטי”. אִמרה זו עודדה מאוד את הציבור ערב פרוץ הקרבות. בר־לב מונה לרמטכ”ל בשנת 1968, הוביל את צה”ל בימים הסוערים של מלחמת ההתשה, ועמד מאחורי הקמתו (השגויה למפרע) של קו בר־לב. במלחמת יום כיפור מונה במינוי חרום לראש חזית הדרום, והצליח להשליט סדר ואופטימיות בקרב אנשי הפיקוד שהיו מצויים בתחושת פאניקה בימי המלחמה הראשונים. בר־לב כיהן כחבר כנסת, כשר וכשגריר, ונפטר בכ”ו באייר תשנ”ד (7.5.1994)

ההמונים הרואים בספרו “מסילת ישרים” את החשוב שבספרי המוסר; המקובלים מימיו ועד ימינו הלומדים את ספריו ומעמיקים בהגותו; שוחרי הספרות העברית המתחדשת שנהנו ממחזותיו. דמותו של רבי משה חיים לוצאטו (הרמח”ל) מצאה מקום בלבבותיהם של כמעט כל חלקי העם היהודי. הוא נולד בפדובה שבאיטליה (1707), ונודע מגיל צעיר כעילוי בנגלה ובנסתר, כמו גם בחוכמות כלליות. הצטרף לחבורה שכינתה את עצמה בשם “מבקשי ה'”, והפך לרב ידוע שהמונים צבאו על פתחו. כתביו הקבליים והשמועות על התגלויות שאותן חווה, עוררו חשד בקרב חלק מההנהגה הרבנית באירופה, והוא הואשם בשבתאות. למרות הכחשותיו, נאלץ להשמיד חלק מכתביו ולִגלות מאיטליה לאמסטרדם, שם חיבר את ספריו הידועים ביותר: “מסילת ישרים” ו”דרך ה'”. משפט הפתיחה לספר מסילת ישרים, “החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול”, הפך לאחד הידועים בספרות המוסר היהודית. באחרית ימיו עלה לארץ ישראל. נפטר בעכו בשעת מגפה, יחד עם אשתו ובנו, בכ”ו באייר התק”ו (16.5.1746).

“יהודייה הייתי ויהודייה אישאר”. תשובתה של סול חגואל, הנערה היהודייה מטנג’יר שבמרוקו למְעַנּיה נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המדינה, והפכה אותה לדמות מופת בהיסטוריה היהודית. סול (סוליקה) נולדה בשנת 1817 ונודעה מגיל צעיר בפיקחותה וביופייה. ידידות עם נערה מוסלמית שהבינה בטעות כי היא מתעניינת באסלאם, הביאה להלשנה לשלטונות. השליט המקומי דרש מהנערה להתאסלם ולזכות בשכר נאה, וָלא – למות בייסורים. סירובה של סוליקה ועמידתה הגאה לנוכח שופטיה הביאו להעברתה לפאס לדין בחצר הסולטן, שטען לנוכח הנערה: “חטא שפנינה כזו נמצאת אצל היהודים”. גם כאן עמדה סול בגבורה על אמונתה, והתריסה בפני השליט: “אני אחייך לנוכח עלבונך וכעסך”. הפצרות הוריה וראשי הקהילה, כמו גם התערבות דיפלומטים זרים לא הועילו, וסוליקה נרצחה בכ”ז באייר תקצ”ד (8.6.1834). קברה של “ללה סוליקה” (סוליקה הצדקת) הפך לאתר קדוש. שירים ופיוטים נכתבו לכבודה, וביניהם דברי רבי יעקב אבוחצירא, שכתב: אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אַשְׁרֶיהָ / אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה לֶאֱ־לֹהֶיהָ / רָאוּהָ בָּנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ / מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ:  דמותה ממשיכה להוות השראה ליוצרי שירים ומחזות גם שנים אחרי מותה.

הרב משה לוינגר נולד בירושלים (1935), והיה מתלמידיו המסורים של הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב. היה בין מנהיגי תנועות הנוער ‘עזרא’ ו’בני עקיבא’, וכיהן כרב של קיבוץ לביא ושל מושב נחלים. מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה בין המובילים להתיישבות יהודית בכל שטחי הארץ. בפסח תשכ”ח (1968) עמד בראש קבוצת המתיישבים שהגיעו למלון פארק בחברון ובכך ייסדו את היישוב היהודי בעיר. בכוח אישיותו ובעוצמת האמונה בצורך לחדש את היישוב היהודי בעיר, הצליח להתמודד עם קשיים ביטחוניים ועם ביקורת נוקבת (תכופות אף ארסית) מצד מתנגדי ההתיישבות, והביא להקמת קריית ארבע ולהעצמת האחיזה היהודית בעיר ובמערת המכפלה. הסופר ש”י עגנון כתב לו כי “עתידין הדורות לכתוב מעשיך בספר, שהחזרת בנים לעיר אבותיהם והרחבת גבול ישראל”. היה מראשי תנועת גוש אמונים ובין מובילי המאבק בסבסטיה שהוביל להתיישבות בשומרון. לצד מסירותו להתיישבות, עסק בענייני תורה וחברה. יחד עם רעייתו מרים גידל משפחה שכל בניה ובנותיה פועלים למען העם הארץ והתורה.  נפטר בכ”ז באייר תשע”ה (16.5.2015) ונקבר בעיר האבות.

בכ”ח באייר מציינת המסורת היהודית את יום פטירתו של שמואל הנביא – מי שנולד לחנה לאחר שנות עקרות ממושכות ולאחר שלימדה את העם הלכות תפילה ואמונה; מי שגדל כנזיר בתוככי משכן ה’ בשילה בהדרכתו של עלי הכהן הגדול, וידע לצאת נגד הממסד הכוהני בשעה שזה לא הלך בדרך התורה; ומי שגאל את עם ישראל מידי הפלישתים לאחר מסע של תשובה ושל בניין מחודש של החברה. הנביא שהמליך את שאול, ליווה אותו באהבה אך גם בתוכחה בימי גדולתו ובימי נפילתו, היה גם מי שהמליך את דוִד והיה לו למורה ולמתווה הדרך. שמואל היה מופת לדורות במסירות לכלל, בהליכה כל ימיו מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להפיץ תורה, ובהנהגה של צדק וניקיון כפיים. חיבר את הספרים שמואל, שופטים ומגילת רות, ודבריו בדבר מוסד המלוכה הפכו לאבן יסוד במחשבה המדינית היהודית. יהודים (כמו גם נוצרים ומוסלמים) זיהו את קברו ב”נבי סמואל”, הצופה אל פני ירושלים, וביום כ”ח באייר, שהוא גם יום שחרורה של ירושלים ושל האזור, עולים רבים להתפלל על קברו.

חטיבת הצנחנים נעה ממזרח, וחטיבת ירושלים מדרום וממערב. העיר כולה כותרה. לאחר דיון מורט עצבים, ולמרות החשש מהתערבות בינלאומית, הורתה הממשלה לצה”ל לבצע את המשימה ההיסטורית. קריאתו של מוטה גור מפקד החטיבה בבוקר כ”ח באייר תשכ”ז (6.6.1967) הדהדה מסוף העולם ועד קצהו. מההר, העדיפו הצנחנים לרדת אל רחבת הכותל הצרה, שבאותו הלילה כבר הורחבה במהירות באמצעות הרס שכונת המוגרבים הסמוכה. כמה שעות קודם לכן, קיבלו הצנחנים דגל ישן   מחנה כהן, מי  שגלתה מהרובע היהודי שנפל בקרבות תש”ח.  עתה הניפו יורם זמוש ומשה סטמפל (שנפל שנה וחצי לאחר מכן בבקעת הירדן) את הדגל בקצה ההר ומעל אבני הכותל. את הדגל שנתלה על צריח המסגד, הורה שר הביטחון דיין להוריד, מעשה המעורר מחלוקת עד היום – האם היה כורח המציאות או שמדובר בהחמצה היסטורית. האקסטזה ששטפה את המדינה כולה בהישמע שופרו של הרב גורן הונצחה לדורות. שירה הנבואי של נעמי שמר, שחובר רק שלושה שבועות קודם לכן ודיבר בגעגועים על “העיר אשר בדד יושבת”, הפך למציאות. עם ישראל שב הביתה.

שבעים (וקצת יותר…) שמות. ארבע מאות ועשר שנים של מקדש ראשון, וארבע מאות ועשרים שנים של מקדש שני. 1,949 שנות חורבן. תשע עשרה שנות גלות מהעיר העתיקה. שבעה קילומטרים של גבול שעבר בלב העיר. שלושה שבועות של המתנה מיום העצמאות תשכ”ז (15.5.1967). בקרבות השתתפו ארבעה צבאות ערביים ושמונה צבאות שסייעו להם. שישה ימים. 779 חיילים ואזרחים נפלו במערכה. 450 מטוסי אויב הושמדו בשלוש השעות הראשונות. 15 מחיילי צה”ל נפלו בשבי, ו51 קיבלו ציון לשבח על גבורתם. במהלך המלחמה ישראל הגדילה את שטחה פי שלושה. 72 שעות של מלחמה על ירושלים. המחיר: 182 חיילים ו20 אזרחים הרוגים, אלף פצועים. שלוש חטיבות (הראל, ירושלים וחטיבה 55). “בשתיים, שתיים ושלושים” מתחיל הקרב על גבעת התחמושת. למחרת בשעה שלוש לפנות בוקר נתנה הממשלה את ההוראה להשתלט על העיר העתיקה. כ”ח באייר (7.6.1967), עשר בבוקר: “הר הבית בידינו”. תשע מאות אלף תושבים, 62 אחוזים מתוכם יהודים. מאה עשרים וחמישה קמ”ר. העיר עם האוכלוסייה החילונית, הדתית־לאומית, החרדית והערבית הגדולה ביותר בישראל. ירושלים אחת. ולתמיד.

המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת, משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם”. אלו היו המילים האחרונות ששידרה מירה בן ארי מקיבוץ ניצנים הלוחם על חייו. מירה נולדה בברלין וגדלה בתל אביב. הייתה ממקימי קיבוץ ניצנים בדרום, והוכשרה כאלחוטנית במסגרת הפלמ”ח. עם התעצמות הקרבות במלחמת העצמאות והטלת המצור על ניצנים, הוחלט לְפַנות מהקיבוץ את הילדים למקום מבטחים. מירה, היחידה שידעה לתפעל את מערכת הקשר בקיבוץ, בחרה להישאר עם חבריה, ונפרדה בדמעות מבנה דני בן השנתיים שפונה. במכתב שהטמינה בכיס מעילו, כתבה לבעלה אליקים, שנלחם במסגרת הפלמ”ח באזור אחר: “אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו”. כמה ימים מאוחר יותר, ביום כ”ט באייר תש”ח (7.6.1948), כאשר נאלצו מגיני ניצנים המעטים להיכנע בלית ברירה לצבא המצרי, יצאו מפקד המשק, אברהם שוורצטיין, ומירה לנהל משא ומתן על כניעה. המצרים ירו במפקד מיד. בתגובה, הרגה מירה את הקצין המצרי שעמד מולה, ונורתה מיד גם היא. בת 22 במותה.

“גבירותיי ורבותיי, מהפך”. המילה שהמציא שדרן הטלוויזיה, חיים יבין, בליל כ”ט באייר תשל”ז (17.5.1977) התקבעה בתולדות ישראל כמושג המתאר את האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר מאז הקמת המדינה. לאחר עשרים ושבע שנות שלטון רצופות (ולפניהן עוד שמונה עשרה שנה בהנהגת היישוב היהודי בארץ) של מפלגת העבודה, בחרו תושבי המדינה בתנועת הליכוד ובמנהיגה מנחם בגין לשמש כסיעה הגדולה בכנסת, וכמי שתרכיב את הממשלה. המהפך נגרם כתוצאה ממחאה רבתי על השלכותיהן של מחדלי מלחמת יום כיפור ושל פרשיות שחיתות חמורות שבהן היו נגועים רבים ממנהיגי מפלגת העבודה. גם המוטיבציה לשינוי מקיף במדינה, שהלכה וגברה בקרב חוגי הימין,  היוותה קו פרשת מים בתולדות המדינה ואפשרה לראשונה לקבוצות כמו יוצאי האצ”ל, בני עדות המזרח והציבור הדתי והחרדי שעד כה לא זכו להגיע להנהגה (או ששימשו כשותפים זוטרים למפלגת העבודה), להוביל את המדינה על פי דרכם. ממשלת בגין שהוקמה בעקבות ה”מהפך” ופתחה עשרות שנים שבהן בדרך כלל שלטו הליכוד ובני בריתו, ביצעה בעקבות הבחירות שינויים דרמטיים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, הכלכלה והתרבות, ששינו את פניה של ישראל.

הדיפלומטים שהתכנסו מכל רחבי אירופה הרימו כוסיות יין, ברכו איש את רעהו, ויצאו לעוד אחד מאותם נשפים שהעניקו לכינוסם את הכינוי “הקונגרס המרקד”. בא’ בסיוון תקע”ה (9.6.1815) באו לקיצם החודשים הארוכים של “קונגרס וינה”, שנועד להסדיר את מצבם ואת מעמדם של מדינות אירופה. שליטי היבשת, שהתאוששו זה עתה מהזעזועים האדירים שגרמו חצי יובל שנים בהם התחוללו אירועי המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, היו נחושים להשיב לאירופה את הסדר הישן והטוב. עם ניצחונן של רוסיה, אוסטריה בריטניה ופרוסיה על הגייסות הצרפתיים שנשאו את בשורת החירות לכל חלקי היבשת, ביקשו כעת השליטים להחזיר את “השד המהפכני אל הבקבוק”. גבולות המדינות נקבעו מחדש, כוחן של האצולה ושל הכנסייה התחזק, הוחלט על צמצום חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. גם הרעיונות השונים בדבר שוויון זכויות ליהודים, שהחלו ללבלב בימי המהפכה הסוערים, נדונו להיגנז. דומה כי אירופה שבה לשמרנות המסורתית שקדמה לתקופת “חירות, שוויון, אחווה”. למפרע התברר כי באי הקונגרס חגגו את ניצחונם מוקדם מדי. רעיונות החירות, גם אם איבדו מעט את כוחם, עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.