“ראה ה’ בעניי, כי אתה יאהבני אישי”. כך התפללה לאה עם היוולדו אי שם בחרן, באוהל יעקב ולאה, נולד ראובן,  הראשון מבני ישראל. בכור הבנים, בו נתלו ציפיות כה רבות, לא הצליח לשמור על בכורתו. הוא ניסה (ונכשל) להציל את יוסף מהאחים, ועשה תשובה  גמורה ומופתית על חטאו במעשה הדודאים, אולם נדחה מפני מלוכתם של יהודה ויוסף. גם בחלוקת הארץ נדחה שבט ראובן לקצה עבר הירדן המזרחי, ובניו היו בין הגולים ראשונה מהארץ. בעת מלחמת דבורה, לא נענו בניו לקריאתה לצאת לקרב, וספגו את ביקורתה של הנביאה “בפלגות ראובן גדולים חקרי לב”. אולם, אחרי הכל, כאחד משבטי ישראל, הוא בורך מפי משה “יחי ראובן ואל ימות, ויהי מתיו מספר”. כאחד משבטי ישראל  המשיך העם היהודי לחבב  ולקדש את זכרו. מסורת מוסלמית מראה את מקום קבורתו ב”נבי רובין” (הנביא ראובן) שבחולות פלמחים, ויש העולים למקום זה,  ביום יד’ כסלו, שהוא יום הולדתו ולפי המסורת גם יום פטירתו.

הזיכרונות שנשאו עימם שלושים ושבעה ילדים שהגיעו לחוף ימה של יפו ביום י”ד בכסלו תרס”ד (13.12.1904), היו כואבים. חצי שנה קודם לכן, איבדו כולם את הוריהם בפוגרום בקישינב, שזעזע את כל העולם היהודי. בתוך מגוון הצעות הסיוע שזרמו לקהילה שנפגעה, בלטה הצעתו של ישראל בלקינד, איש חינוך ופעיל ציוני ותיק, ממייסדי ראשון לציון וגדרה. בלקינד הציע להביא את הילדים לארץ ישראל ולהקים, עבורם מוסד חינוכי שבו יגדלו לחיים יצרניים וחלוציים. לאחר משא ומתן ארוך, נרתמה התנועה הציונית לעזרתו של בלקינד, וחברת יק”א (החברה היהודית להתיישבות) אפשרה לו להשתמש בבית ההארחה שהקימה לאיכרי המושבות במושבה (הכמעט נטושה באותם ימים) “מאיר שפיה” שבכרמל. שהותם של בלקינד ושל ילדי קישינב במוסד שהוקם בשפיה לא ארכה זמן רב. בעיות ניהול וקשיים כלכליים הביאו לסגירת המקום. כתחליף, הועברו הילדים לבית עריף, שם הוקם עבורם מוסד שבהמשך יהווה את התשתית לכפר הנוער בבן שמן. גם המוסד במאיר שפיה חזר במהרה לפעילות, ורשם פרקים מפוארים בתולדות קליטת העולים והחינוך בימי מלחמת העולם הראשונה, בימי המנדט הבריטי ובימי מדינת ישראל.

הרב שלום הדאיה נולד בארם צובה (חלב) שבסוריה בשנת 1864. מגיל צעיר למד תורה מחכמי העיר, ועד מהרה הפך לאחד מרבני הקהילה וממנהיגיה. בשעת ביקור בארץ ישראל חלה ואיבד את מאור עיניו כמעט לחלוטין, עד שניתוח במצרים הצליח להחזיר את ראייתו. בתקופה זו כתב מזיכרונו ספרי מוסר והלכה. בשנת 1898 עלה לירושלים והפך לראש אב בית דין לקהילות הספרדיות בעיר, תפקיד שאותו מילא עד יום מותו. נודע כדיין אמיץ ותקיף שלא חת מפני איש, ובד בבד עסק ללא הרף במעשי חסד וקירוב. במקביל, עמד בראש ישיבת המקובלים הנודעת “בית אל” (גם בנו, הרב עובדיה הדאיה, כיהן בתפקיד זה אחריו), ונחשב כאחד מגדולי המקובלים בדורו. כתב מאמרים וספרים במגוון תחומים בהלכה, בקבלה, במדרש ובענייני מוסר, והתכתב בנושאים אלו עם רבנים ועם מנהיגים מכל תפוצות ישראל. נפטר ביום י”ג בכסלו תש”ה (30.10.1944). רבים מצאצאיו המשיכו בהנהגה רוחנית של קהילות יוצאי ארם צובא בארץ ומחוצה לה.

מרדכי גולדמן נולד בעיירה קטנה בקנדה ובה קהילה יהודית זעירה. למרות ריחוקו ממרכזי תורה ומדע, התקרב מרדכי בהשראת הוריו לעולמה של תורה, ובמקביל סיים תואר ד”ר בכימיה באוניברסיטת טורונטו. בשנת תשל”ו הגשים מרדכי חלום ילדות: הוא עלה יחד עם רעייתו ברכה ושני ילדיהם לארץ, והם היו ממייסדי היישוב אלעזר. בהמשך, עברה המשפחה ליישוב נצר חזני ולבאר שבע. שם, עסק מרדכי במלאכתו ככימאי במפעל תרכובות “ברום”. במקביל, עסק בהוראת כימיה בחוגים שונים ובמסגרות לילדים מחוננים, מתוך רצונו העז לחנך דור חדש לשילוב של תורה ומדע, ברוח אמרתו כי כימיה היא “כִּי מִיָּ-הּ” (מגיעה מהקב”ה). גולדמן, שעסק כל ימיו בהרבצת תורה, הפיק במשך שנים רבות את “הדף היומי לתולדותינו”. בדף זה, שנרשם בתחילה בכתב יד והופץ במסגרות רחבות, התייחס גולדמן לאירועים שונים בהיסטוריה היהודית שהתחוללו ביום זה ולמשמעותם. הדף המופיע באתר זיכרון שאותו הקימה המשפחה, מסייע גם לנו בהפקת מיזם “היסטוריה על הבוקר”. בי”ג בכסלו תשע”ח (30.11.2017) נפטר מרדכי גולדמן, מוקף בשבעת ילדיו ובצאצאיו הרבים הממשיכים את דרכו.

דורות רבים עמלו מאות האמוראים שגדשו את בתי המדרש שבבבל, על יצירתו של התלמוד הבבלי, הספר שהפך להיות המשמעותי ביותר  בעולם ההלכה היהודי. חכמי בבל,  שהעמיקו  בכל תג ובכל אות של התורה שבכתב ושל המשנה, הותירו בידינו כמות אדירה של דיונים הלכתיים, ברורים באגדה, פרשנות המקרא וחוכמת חיים. חומר שהחיה את נפשם של פרשנים ולומדים לאורך הדורות. את מפעל האדירים הזה ערכו בין השאר, האמוראים רב אשי ורבינא בר רב הונא, שעליהם אמרה הגמרא:”רבינא ורב אשי, סוף הוראה”. רבינא שנפטר ביג’ כסלו ד’ר”ס (1.12.499),  הנהיג  את יהודי בבל, בתקופה לא פשוטה בה נרדפו בידי השלטונות . בתוקף תפקידו כראש ישיבת מתא מחסיה, אחת מהישיבות החשובות שבבבל, הבין כי יש צורך  להפוך במהירות את התורה שבעל פה, שנאמרה בידי האמוראים, לתלמוד הבבלי הערוך, הכתוב והמסודר. מותו של רבינא, מסמל את תום תקופת האמוראים, ואת תחילתה של תקופת הסבוראים, בה המשיכו תלמידי החכמים, להנגיש את התלמוד הבבלי להמוני העם, ולדאוג שהתורה תמשיך לעבור מדור לדור.

הפליטים שנהרו לבולגריה מכל רחבי אירופה הכבושה ביקשו בכל מאודם להגיע לארץ ישראל. המשטרה הבולגרית ביקשה להיפטר מהזרים, וברוך קונפינו, ממנהיגי יהדות בולגריה, ביקש לארגן מפעל העפלה פרטי משלו. לאחר שהצליח בארגון עלייתם של אלפיים מעפילים לארץ ישראל, קנה קונפינו ספינה ישנה, שיפץ אותה וקרא לה בשם סלבדור – “המושיע” בלדינו, שפתם של יהודי המדינה. על הספינה נאספו מעפילים רבים, כמו גם פליטים שהועלו אליה בכוח בידי המשטרה. למרות התראות רבות, ולמרות התנגדותם של הממסד היהודי במדינה ושל ממשלת בריטניה (שלא רצתה שיהודים יצאו לכיוון ארץ ישראל), יצאה הספינה לדרכה והגיעה, לאחר טלטולים רבים, לנמל איסטנבול. לאחר מספר ימים, כאשר הבינו הטורקים כי הספינה הישנה והרעועה לא תוכל להמשיך בדרכה לארץ ישראל, גררו אותה ללב ים, ושם, בבוקר י”ב בכסלו תש”א (12.12.1940) עלתה הספינה על שרטון והתרסקה. 238 מעפילים ובתוכם שישים ושישה ילדים טבעו באסון הכבד, שגרם להפסקת ההעפלה מבולגריה. לימים, הועלו עצמות הנספים שנמשו מן הים, ונקברו בקבר אחים בהר הרצל. גלעד לזכר הספינה וחלליה הוצב במחנה המעפילים בעתלית.

דרור וינברג נולד בשנת 1964. בהיותו בן שלוש, נפלו שנים מדודיו במלחמת ששת הימים. הוא עצמו גדל במוסדות חינוך דתיים לאומיים, בראשם ישיבת ירושלים לצעירים ותנועת בני עקיבא, והתחנך לאהבת התורה, העם והארץ. עם גיוסו, התנדב דרור לסיירת מטכ”ל. כלוחם וכמפקד מצטיין, שזכה גם לצל”ש באחד המבצעים העלומים שבהם השתתף, התקדם במהירות לתפקידים שונים ובהם מפקד יחידת מגלן ומפקד גדוד בצנחנים. דרור נודע כמפקד מקצועי, נחוש ומקורי, מופת למנהיגות ולרגישות לכל פרט, והיה נערץ על חייליו. כמח”ט יהודה, הוביל בהצלחה את המלחמה בטרור, תוך שהוא מצליח להימנע מפגיעה בכלל האוכלוסייה האזרחית. מעט לפני מינויו הצפוי למח”ט הצנחנים, בליל שבת, י”א בכסלו תשס”ג (15.11.2002), נפל דרור בקרב בציר המתפללים בחברון, יחד עם עוד אחד עשר מרעיו ומפקודיו, כשהוא מנסה לחלץ פצועים תחת אש. בנו השישי של דרור נולד לרעייתו הדסה לאחר נפילתו, ונקרא דרור נחמיה. לזכרו של דרור יצאו ספרי זיכרון רבים, ועל שמו הוקמו ישיבות, מוסדות חינוך, מיזמים חינוכיים, בתי כנסת ואתרי זיכרון שונים ברחבי הארץ ובבסיסי צה”ל.

ליל שבת, יא’ כסלו תשס”ג ( 15.11.2002).  אחרוני המתפללים סיימו את תפילת ליל שבת במערת המכפלה.  מקרית ארבע הסמוכה נשמעו זמירות שבת. לוחמי הנח”ל  שליוו את המתפללים בחזרה לביתם, פנו לסגור את השער המחבר בין קרית ארבע לחברון, כאשר לפתע החלה האש.  שלושה מחבלים שזממו להיכנס לקרית ארבע ולבצע טבח המוני, החלו לירות מעמדה שולטת לעבר הלוחמים המופתעים. מספר חיילים נפגעו מיד.  לשמע היריות חשו למקום כוחות רבים, ומבלי להסס  זינקו אל עבר מקורות האש, כדי לסייע לחבריהם הפצועים, ונפגעו גם הם. במשך שעות ארוכות נפגעו עוד ועוד קצינים, חיילים ומתנדבים אזרחיים מקרית ארבע. בין שנים עשר ההרוגים היו גם יצחק בואניש, קצין הבטחון של קרית ארבע, ואל”מ דרור וינברג, מפקד חטיבת יהודה,  מהמצטיינים שבמפקדי צה”ל, איש ספרא וסייפא שנועד לגדולות.  רק לאחר שעתיים וחצי הצליחו קצינים, לוחמים ואזרחים, לחסל את המחבלים. סמטת הדמים, בה נפלו הלוחמים, נקראה לימים “סמטת הגיבורים”. ההולכים להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, זוכרים גם את גיבורי דורנו.

הפוסק שלאורו יש ללכת תמיד הוא הרמב”ם. אין מקום להסתמכות על תורת הנסתר ועל ספר הזוהר. על יהודי מאמין לשלוט היטב גם בחוכמות החול ולא רק בספרי הקודש. אלו היו שלושת עקרונותיה של תנועת “הדרדעים” (מלשון “דור דעה”) שהסעירה את יהדות תימן בעשורים הראשונים של המאה העשרים. את התנועה הוביל הרב יחיא קאפח, מגדולי התורה שכיהן זמן מה כרבה הראשי של תימן. הרב קאפח ותלמידיו יצאו, בשם האמונה הרציונלית, נגד מנהגים שונים שהיו מקובלים בקרב יהודי תימן, ובכך עוררו על עצמם את זעמם של רבים מיהודי המדינה. המחלוקת פילגה את הקהילה והתערבו בה רבנים מכל רחבי העולם ואף גורמי שלטון מוסלמיים. למרות התחושות הקשות, נהגו הרב קאפח ומנהיג מתנגדיו (ומי שהיה תלמידו בצעירותו), הרב יחיא הלוי, כבוד זה בזה עד יומם האחרון. ברבות השנים, עם עלייתם של יהודי תימן לארץ, שככה המחלוקת. הרב יחיא קאפח נפטר בי”א בכסלו תרצ”ב (21.11.1931) כשהוא מותיר אחריו כתבים רבים ושושלת של תלמידי חכמים ואנשי תורה ומדע.

עם שחר י’ בכסלו תש”ג (19.12.1942), החלו שלושת אלפים וחמש מאות קני תותחים סובייטים בהרעשה אדירה על הכוחות הגרמניים והרומניים בעלי בריתם, שחנו בעורפה המערבי של העיר סטלינגרד. העיר, שהגרמנים החלו להסתער עליה חודשיים קודם לכן, הפכה זה מכבר לזירת הקרבות האכזרית ביותר שידעה מלחמת העולם השנייה, ורבבות חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות שהתנהלו מבית לבית. עתה, הצליחו הרוסים להפתיע את הגרמנים ואת בעלי בריתם. מאות אלפי חיילים בפיקודו של המצביא גאורגי ז’וקוב פרצו את קווי ההגנה הגרמניים מצפון ומדרום, ותוך ארבעה ימים היו שלוש מאות אלף חיילים גרמניים לכודים ונצורים בידי כוחות סובייטים מנצחים. ניסיונות הצבא הגרמני להפעיל רכבת אווירית שתספק את צורכי הנצורים וניסיונות פריצה אל “כיס סטלינגרד” הנצור, נכשלו. חודש וחצי מאוחר יותר, כשהם מורעבים, מותשים מהפגזות רוסיות בלתי פוסקות וחסרי תקווה, נכנעו הכוחות הגרמניים בסטלינגרד לצבא האדום. המצעד של רבבות השבויים הגרמניים ברחובות מוסקווה, בדרכם לשבי ארוך ואכזרי בסיביר, סימל את המהפך הגדול של מלחמת העולם השנייה, והעניק תקווה ליהודים הנאנקים תחת מכבש ההשמדה הנאצי.