“מוקם בזה צבא־הגנה לישראל, מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר…במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא־הגנה לישראל על כל שורותיו…כל אדם המשרת בצבא־הגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים…אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל…”. המשפטים הקצרים שאותם פרסם דוד בן גוריון ביום י”ז באייר תש”ח (26.5.1948) תחת הכותרת “פקודה להקמת הצבא” היו תוצר של דיונים סבוכים ומורכבים. לא כל חברי הממשלה אהבו את הכינוי “צבא ההגנה”, שהמחיש (גם בסמלו) את הקשר הישיר בין ארגון ההגנה לצבא החדש, והיו שהעדיפו את צבא ישראל. גיוס החובה מראש לא הוחל על נשים. הציבור הדתי התנגד ל”שבועה”, וזו הוחלפה ב”אני מצהיר”. כדי למנוע אפשרות של הפכה צבאית, הוחלפה טיוטת ההצעה שדיברה על “מחויבות לפיקוד העליון” ב”מחויבות לשלטונות המוסמכים של המדינה”. וכמובן, הטרגדיה של אלטלנה שהתחוללה כמה שבועות מאוחר יותר הבהירה את המורכבות של כוח צבאי אחד. אחרי כל הסיבוכים ותוך כדי סערת המלחמה, יצא צבא ההגנה לישראל לדרך.

כשהיה בן שש, הפסיק מרדכי ברונשטיין לדבר. ההורים המודאגים לקחו אותו לרבני הסביבה, ואחד מהם הרגיע אותם והבטיח כי לילד יש עולם פנימי עשיר שכל העולם עוד יכיר. ההבטחה התקיימה: ברונשטיין, שנולד בשנת 1896 שינה לימים את שמו למרדכי ארדון, והפך לאחד הציירים הידועים והחשובים בעולם. הוא למד אומנות בצרפת ובגרמניה, ועלה לארץ בתחילת שנות השלושים. בתחילה שימש ככַוורָן בקריית ענבים, אך במהרה מונה לראש בית הספר לאומנות “בצלאל”, והפך לצייר שיצירותיו מוצגות במוזיאונים הגדולים והיוקרתיים בעולם. ביצירותיו, עסק ארדון במורשת היהודית על כל היבטיה, תוך שהוא משלב פסוקי תנ”ך, סמלים היסטוריים ורעיונות קבליים. הידועה שביצירותיו היא “חלונות ארדון” – ויטראז’ אדיר ממדים בגודל מאה מטרים רבועים, המוצג במבואה לספרייה הלאומית בירושלים והמתאר את חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו. ארדון זכה להוקרת הממסד והציבור, והיה בין מקבלי פרס ישראל. זאת, למרות  שרבים מהאומנים בארץ לא אהבו את חיבתו למורשת היהודית ולתורת הקבלה ויצאו נגדו. ארדון נפטר בפריז בי”ז באייר תשנ”ב (18.6.1992)  . ציורו האחרון נקרא בשם “הללויה לחיים”.

הזיכרון המדהים, התושייה, יכולות החיקוי והתחבולה. כל אלו אפשרו לנער שנולד במצרים בשנת 1924, ועלה לישראל לאחר מבצע סיני, להפוך להיות המרגל הישראלי הנודע ביותר בכל הזמנים. אלי כהן התגורר בבת ים עם משפחתו, וגויס על ידי אנשי המוסד (שככל הנראה לא נרתעו גם מלדאוג לפיטוריו ממקום עבודתו, כדי לדרבן את הגיוס…). הוא הוכשר לשהות בסוריה בסדרת אימונים בכפרי הגליל, ובחודשים ארוכים של שהייה בארגנטינה כאיש עסקים סורי גולה בשם כמאל אמין תאבת. כהן הגיע לסוריה בשנת 1962, הצליח לפתח במהירות היכרות קרובה עם ראשי השלטון ועם בני החברה הגבוהה בדמשק, והעביר לישראל זרם של ידיעות אסטרטגיות על הצבא הסורי, על תוכניות ההטיה של הירדן והכנרת ועל ארגוני הטרור הפלשתינים. ב1965 נתפס אלי כהן בנסיבות שאינן ברורות עד היום. ישראל עשתה כל מאמץ כדי לשחררו, אולם הסורים תאבי הנקם התעקשו להוציאו להורג בליל ט”ז באייר תשכ”ה (18.5.1965). שביל “אלי כהן” בגולן, היישוב “אלי עד” הקרוי על שמו, והמוסדות הרבים ברחבי הארץ המוקדשים לזכרו, מנציחים את האיש שלנו בדמשק.

“משטרת ארץ ישראל – עני: איה הנער? האם חי עוד הנער, או מת הוא? נדע! כל עוד כך הוא קורא לעזרה מכל שער! יש בארץ שאלה יחידה – השאלה היא: איה הנער?”. שירו של נתן אלתרמן (שלא היה מהמקורבים ללוחמי הלח”י כלל) ביטא את הסערה האדירה שפרצה בארץ עם היעלמותו של אלכסנדר רובוביץ בן השש עשרה וחצי בט”ז באייר תש”ז (6.5.1947). רובוביץ, נער ירושלמי צעיר שהצטרף ללח”י, עסק בהדבקת כרוזים מחתרתיים בשכונת רחביה בירושלים, בשעה שרכב אזרחי עצר לידו, ויושביו גררוהו לתוכו. החוטפים זוהו לבסוף כלוחמי יחידת עילית בריטית שנועדה לדכא את פעילות המחתרות, ובראשה עמד הקצין רוי פאראן. למפרע התברר כי הבריטים חקרו את אלכסנדר בעינויים, רצחו אותו באכזריות והשליכו את גופתו, שלא נמצאה עד היום, באזור יריחו. לנוכח סערת הרוחות בארץ, עצרו הבריטים את פאראן, אך זיכו אותו במהירות והבריחו אותו לבריטניה. שם, ניסו אנשי הלח”י לחסלו באמצעות מעטפת נפץ, שגרמה לבסוף למותו של אחיו. רובוביץ הונצח בשכונת תלפיות בירושלים ובטיילת ביישוב חוות יאיר שבשומרון.

ילדי כיתות א-ג ממושב אביבים היו לבושים בחולצותיהם הלבנות בדרכם ללימודים בבית הספר במושב דובב ביום שישי ט”ז באייר תש”ל (22.5.1970). בעיקול הדרך, סמוך לקיבוץ ברעם, היכה הטרור. גדר הגבול הסמלית שנמתחה לאורך הגבול עם לבנון לא עצרה את הרוצחים, שתכננו במשך שבועות ארוכים את המארב. שישה טילי בזוקה שירו מחבלים מארגון החזית העממית גררו  בעקבותיהם דקות ארוכות של ירי מנשק אוטומטי משני צדי אוטובוס הילדים. הנהג, הורה מלווה והמאבטח נהרגו  מיד והאוטובוס סטה מהכביש והתנגש בעץ אלון בצידי הדרך. חברי קיבוץ ברעם ולוחמי צה”ל שמיהרו למקום החלו לטפל בעשרות הפצועים, שרבים מהם איבדו דם לפני שהספיקו לפנותם. תשעה ילדים ושלושה מבוגרים נרצחו. במושב אביבים, ביתם של שישים משפחות מעולי מרוקו שעמלו שנים כדי להוציא לחם מההר המרוחק בגבול הצפון, לא הייתה משפחה אחת שבביתה לא היה נפגע. ישראל המזועזעת הגיבה בסדרה של פעולות תגמול נגד בסיסי המחבלים, וחללי הפיגוע נטמנו בהלוויה המונית וקורעת לב בבית העלמין בצפת. אנשי אביבים המשיכו, למרות הכול, לעבד את אדמת הגליל.

קרוב לשנה השתוללו הפורעים בערי רוסיה. מאות יהודים נרצחו בפרעות (או ה”פוגרומים”, בפי העם) שכונו “הסופות בנגב”, בשל התעצמותם דווקא בדרום המדינה. השלטון ביקש להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיות החברה והכלכלה, והפנה את זעם ההמון – שאנטישמיות לא הייתה זרה לו ממילא – לעבר היהודים. לאחר לחצים בינלאומיים, הורה הצאר אלכסנדר השלישי על הקמת ועדת חקירה שתבדוק את הסיבות להתחוללותם של הפוגרומים הספונטניים כביכול. בט”ו באייר תרמ”ב (4.5.1882), פורסמו המסקנות והפכו מיד להוראות חקיקה. הוועדה מצאה כי היהודים פוגעים ברווחתה של האוכלוסייה הכפרית והעירונית, והם האשמים בשנאה שהופנתה כלפיהם. מסקנות הוועדה (“חוקי מאי”) קבעו שיש להצר עוד יותר את צעדיהם של היהודים, לגרשם מהכפרים ולהטיל עליהם מגבלות כלכליות חמורות. לפוגרום הפיזי נוסף מעתה גם “פוגרום קר” של תקנות ושל צווים שהביאו להתמוטטותם של יהודים רבים. תחת משא הגזרות, החלו מיליונים מקרב יהודי רוסיה לפנות אל מעבר לים, ל”ארץ המובטחת”, אמריקה. אחרים הצטרפו לכוחות המהפכניים, ומעטים החלו להניע את גלגליה של תנועת חיבת ציון, ולשוב לארץ ישראל.

חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה הקצה חטיבת חי”ר שלמה, מלווה ביחידות שריון וארטילריה, לכבוש את קיבוץ יד מרדכי, כשמגיניו מנו כמאה וחמישים לוחמים בלבד. ערב הקרב, שיירת משוריינים של חטיבת גבעתי פינתה מאה מילדי הקיבוץ בדרך לא דרך לצפון הבטוח יחסית, ועם שחר החלו שישה ימי קרבות מרים על יד מרדכי. הארטילריה המצרית, בליווי הפצצות ממטוסים, כתשו את מבני הקיבוץ וגלי ההתקפות של חיל הרגלים המצרי שהסתער שוב ושוב על גדרות המשק נבלמו בקושי רב. ביום השישי לקרבות, הצליחו כוחות שריון מצריים לחדור למשק, ורק במאמץ עילאי של המגינים הם הצליחו להודפם. לאחר שהתחמושת עמדה לאזול ולאחר שכוח תגבורת נכשל בניסיון לפרוץ את המצור המצרי על הקיבוץ, הוחלט לפנותו. עם שחר ט”ו באייר תש”ח (24.5.1948) החלו חברי הקיבוץ לנוע חרש בין קווי המצרים. שני לוחמים ולוחמת לא הגיעו ליעדם, וגורלם לא נודע עד היום. קיבוץ יד מרדכי, שבעמידת הגבורה שלו עיכב במשך שבוע את המצרים מלנוע צפונה לתל אביב, הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות.

רבבות סטודנטים נלהבים גדשו את כיכר האופרה בברלין בליל י”ד באייר תרצ”ג (10.4.1933), ושמעו בשקיקה את הכרזותיו של שר התעמולה הנאצי גבלס בדבר הצורך להשמיד את “האינטלקטואליות היהודית”. ההמונים השליכו ללהבות קרוב לעשרים אלף ספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים, ליברליים או סוציאליסטיים והוגדרו כמסכנים את “הרוח הגרמנית”. שרפות ספרים דומות נערכו באותה עת בעשרות ערים ואוניברסיטאות ברחבי גרמניה. בשנים שיבואו לאחר מכן, ישמידו הנאצים קרוב למאה מיליון ספרים, בעיקר של ספריות יהודיות (כמו ספריית ישיבת חכמי לובלין) וספרים שנמצאו בידי העמים הסלאביים, שלפי דעת הנאצים לא היו ראויים למעלת הקריאה. שרפת הספרים הפכה לאחד מסמלי הפשעים של המשטר הנאצי, ואנדרטה גדולה הוקמה במקום שרפת הספרים בברלין. האנדרטה מורכבת  מחלל ריק בלב האדמה ובו מדפים ריקים היכולים להכיל כעשרים אלף כרכים. סמוך לאנדרטה נכתבו מילותיו של המשורר היהודי (המומר) בן המאה התשע עשרה, היינריך היינה, שכתב על רקע לקחי האינקוויזיציה הספרדית מימי הביניים : במקום שבו ישרפו ספרים, שם ישרפו גם בני אדם.

הוא היה בין חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, שאפשרו את שיקומו של עם ישראל לאחר מרד כוכבא. יחסיו עם רבו, אלישע בן אבויה – “אחר” שבגד בעמו והתפקר – התנהלו תחת האמרה “רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק”. הגמרא מספרת כי מוצאו ממשפחת גרים, ואולי אפילו מנירון  קיסר. נודע כאחד מגדולי התנאים, וכמי שאשתו ברוריה הייתה תלמידת חכם ואישיות מרתקת בפני עצמה. פסקיו והנהגותיו בכל תחומי ההלכה וההנהגה ממלאים את כרכי הש”ס, והתקבלה האמרה שלפיה כל משנה שלא מצוין שם מחברהּ, היא בדרך כלל שלו. רבי מאיר, שנפטר ביום י”ד באייר, כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, נודע כמנהיג דגול ורגיש לעם ישראל בתקופה קריטית. זיהוי קברו בטבריה איננו ברור על פי המחקר, ויש הטוענים כי זה קברו של “רבי מאיר בעל הנס” אחר, אולם עם ישראל קידש את המקום, וקופות הצדקה “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שבהן נתנו נשות ישראל צדקה לעניי ארץ ישראל מדי ערב שבת, היו אחד מסממני הקשר ההדוק בין העם לארצו בשנות הגלות.

משני צדדיה של החומה העבה הביטו בה עיניים רבות בהתרגשות ובציפייה דרוכה. החומה  שסבבה את מצודת עכו שרדה את תותחיו של נפוליאון, ושימשה את הטורקים ואת הבריטים כמעטפת לבית הסוהר המרכזי בארץ. אסירי המחתרות שנכלאו בה, רצו בכל מחיר לצאת לחופשי ולהצטרף לחבריהם הלוחמים. עתה, שלושים וחמישה לוחמי האצ”ל המחופשים לחיילים בריטיים בחוץ, ותשעים אסירי האצ”ל והלח”י הכלואים בפנים, עמדו לחולל היסטוריה. ביום י”ד באייר תש”ז (4.5.1947) בשעה 16:22 ניתן האות. פיצוץ החומה מן החוץ, ופיצוצים שביצעו האסירים בעזרת חומר נפץ שהוברח פנימה, אפשרו את הבריחה הגדולה. ארבעים לוחמים כלואים יצאו לחופשי ודהרו עם מושיעיהם בסמטאות עכו. המחיר היה כבד: בהתנגשות עם הצבא הבריטי נהרגו מפקד הפעולה דב כהן ועוד שמונה לוחמים. חמישה נשבו, ושלושה מהם – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס – הועלו על ידי הבריטים לגרדום. הפעולה יצרה הד חסר תקדים בעולם, והפנתה את תשומת הלב למאבקה של המחתרת העברית במשעבד הבריטי. שבעה עשורים מאוחר יותר, מְסַפּר מוזיאון אסירי המחתרות המרשים, השוכן במבצר, את סיפור הגבורה.

תפריט נגישות