ילדות לא פשוטה עברה על דבורה עומר (ילידת 1932), הנערה מקיבוץ מעוז חיים, שנאלצה להתמודד עם אמא שסופר עליה שהתאבדה (ולמעשה נהרגה בתאונת אימונים ב”הגנה”) ועם חיי משפחה מורכבים. אל מול קשיי ההווה, היא מצאה במהירות את הנחמה בספרות וביצירה. “דפי תמר”, שבהם סיפרה מגיל צעיר את עלילותיה של נערה בת קיבוץ, כמו גם “סיפורי עומרי” על הנער הישראלי הנמצא בלב ההתרחשויות בארץ ובעולם, הפכו במהרה לרבי מכר, ובעקבותיהם החלה עומר לעסוק בכתיבה שהתמקדה פעמים רבות בתיאור של דמויות מרכזיות בעשייה הציונית. המוני ילדים זכו באמצעותה להתוודע לדמויותיהם של בן גוריון, הרצל, איתמר בן אב”י, זהרה לביטוב, ומעל כולם – “שרה גיבורת ניל”י”. בספריה לא נמנעה עומר מלתאר את הקשיים החברתיים בישראל ואת הדמויות שהצליחו לגבור עליהם נגד כל הסיכויים (כמו בספרה “צוללים קדימה”). ביצירתה עסקה עומר גם בקשיי גיל ההתבגרות, באגדות ישראל ובספרי ילדים ונוער מכל הסוגים. כלת פרס ישראל על תרומתה לתרבות העברית. התגוררה מרבית ימיה בכפר מעש. נפטרה בכ”ב באייר תשע”ג (2.5.2013)
באביב 1944 חשבו יהודי הונגריה כי שואת יהודי אירופה פסחה עליהם. מאות אלפי היהודים ששהו במדינה, והיו למעשה הקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה, סבלו אמנם מגזירות אנטישמיות קשות, ורבים נשלחו לעבודת כפייה, אולם בדרך כלל לא מעבר לכך. עתה, כשתבוסת הגרמנים נראתה כהולכת ומתקרבת, דומה היה כי מה שנותר הוא רק להרוויח עוד מעט זמן, ולהינצל. אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. דווקא על רקע תבוסתם במלחמה, הם היו נחושים לחסל את הקהילה היהודית ההונגרית. בכ”ב באייר תש”ד (15.5.1944), לאחר שכל ניסיונות השתדלנות והעיכובים כשלו, נשלחה רכבת ראשונה מהונגריה לאושוויץ, ותוך שבועות ספורים הושמדו קרוב לחצי מיליון יהודים. רק בעיר הבירה, בודפשט, נותרה קהילה גדולה, אך גם היא הפכה למטרה לאחר הפיכה פרו־נאצית שהתחוללה במקום. עד לנפילת העיר בידי הרוסים, הספיקו ההונגרים והגרמנים, בהובלת אדולף אייכמן, לרצוח רבבות יהודים. אלפים רבים ניצלו בזכות פעילותם של פעילים יהודיים, כמו משה קראוס, וחסידי אמות העולם, כמו ראול ולנברג, אולם רבבות רבות לא שרדו עד בוא השחרור.
המצב בירושלים העברית היה נואש. שבעים ההרוגים שנפלו בניסיון הראשון לכיבוש לטרון, כיבוש מוצבי הרדאר ונפילת הרובע היהודי הביאו להידוק המצור על העיר ולחשש אמיתי לנפילתה. בהוראת בן גוריון רוכזו מאות לוחמים ואמצעי לחימה כמו זחל”מים ולהביורים שהגיעו זה עתה לארץ למבצע “בן נון ב'”, על שמו של המצביא התנ”כי שזכה בניצחון ניסי בעמק איילון שבו שוכנת לטרון. תמונה מודיעינית חלקית שלא ידעה על חטיבה שלמה מתוגברת בסוללות תותחים של הלגיון הירדני שהגנה על לטרון, כשלים בעמידה בלוחות הזמנים, חוסר תיאום בין הכוחות ותקלות חוזרות ונשנות בהפעלת הנשק, הביאו גם הפעם לכישלון. הכוחות שכללו לוחמי פלמ”ח לצד עולים חדשים ויוצאי הצבא הבריטי יצאו לדרכם בליל כ”א באייר תש”ח (30.5.1948). אחרי מאמצים קשים הצליחו לפרוץ לחצר משטרת לטרון, אולם כשלו בניסיון לפרוץ לבניין או לפוצצו. לאחר שהארטילריה הירדנית עשתה שמות בלוחמים, נסוגו לוחמי צה”ל בפעם השנייה מלטרון כשהם מותירים אחריהם חמישים הרוגים. המבצר, שיהפוך לאתר ההנצחה המרכזי של השריון, ישוחרר רק במלחמת ששת הימים.
הצורך למנוע את פעילותם של מטוסי חיל האויר הגרמני ברחבי המזרח התיכון היה דחוף. השיתוף בין הבריטים לבין יחידות ההגנה והפלמ”ח (שזה עתה הוקם) היה בשיאו. רוח ההתנדבות הביאה את איש הפלוגות הימיות של ההגנה, רב החובל כתריאל יפה, ואת צבי ספקטור, מפקד הפעולה, כמו גם את הקצין הבריטי, אנתוני פלאמר, ואיתם עוד עשרים ושניים מלוחמי הפלמ”ח, לנמל חיפה. בבוקר כ”א באייר תש”א (18.5.1941) יצאה הספינה לדרכה. היעד היה בתי הזיקוק בטריפולי שבצפון לבנון, שפגיעה בהם נועדה למנוע את אספקת הדלק לכוחות הגרמנים באזור. הספינה יצאה לדרכה ומאז נעלמו עקבותיה. חקירות שניהלו מסתערבים ואנשי מודיעין הביאו למסקנה כי ככל הנראה נפגעה הסירה מירי מכוון או בשוגג של הכוחות הצרפתיים של משטר וישי שפעלו באזור. הסירה התפוצצה ושרידי הלוחמים שעליה טבעו או נפוצו לכל עבר. סיפור כ”ג יורדי הסירה (והקצין הבריטי שנלווה אליהם) הפך לאחד מהמיתוסים של בניין כוח המגן העברי ערב הקמת המדינה. רחובות ואנדרטאות ברחבי ישראל ובי”ס לקציני ים בעכו מנציחים את הפרשה.
בין המוני העולים שנהרו למדינת ישראל הצעירה בסוף שנות הארבעים, בלטה קבוצה גדולה של חסידי חב”ד, ניצולי שואה ופליטים מברית המועצות. עוד לפני הגעתם לארץ, פעלו חברי הקבוצה למען הקמת יישוב חב”די עצמאי, משימה שלא הייתה קלה במיוחד בהיעדר גוף פוליטי חזק שיתמוך ביוזמה. לאחר שהחסידים נוכחו לדעת שהתוכנית אינה מתקדמת, נקבעה עובדה בשטח, ובכ”א באייר תש”ט (20.5.1949) פלשו החסידים לבתי הכפר הערבי הנטוש ספריא. לאחר מספר ימים, ובעזרתו הפעילה של השר זלמן שז”ר שהיה מקורב לחסידות, ניתן האישור ויישוב בשם שפריר יצא לדרך. ההתיישבות לא הייתה קלה. בשנת 1955 זעזעה את כל המדינה פעולת טרור רצחנית, שבה נרצחו חמישה מתלמידי בית הספר בכפר. אמנם, בסופו של דבר, שיטת חב”ד של “ופרצת” התגברה. היישוב, ששינה את שמו לכפר חב”ד, הפך למרכזה הארצי של החסידות, והמונים נוהרים מדי שנה לחגיגות י”ט כסלו, לאפיית המצות ההמונית ולאירועים חסידיים שונים המתקיימים בו. בשנות התשעים הוקם במרכז הכפר הֶעתק מדויק של בית מדרשו של הרבי מלובביץ’ מניו יורק.
הלחץ האמריקאי על ישראל לסגת מקו התִלים שבמזרח הגולן היה כבד מנשוא, והממשלה המוכה והחבולה אחרי מלחמת יום כיפור עמדה להיכנע. יוזמה של תושבים מרמת הגולן ושל בחורים מישיבת מרכז הרב נועדה לעצור את הסחף. בבוקר כ’ באייר תשל”ד (12.5.1974) בבונקר נטוש בפאתי העיר קוניטרה הוכרז על הקמת קשת, שמה העברי של העיר (דורשי רשומות טענו כי מדובר בראשי תיבות של קוניטרה שלנו תמיד). האחיזה בבונקר באזור רווי הפגזות ותמיכה עממית שניתנה למתיישבים מכל קצות העם סייעו לממשלה לעמוד על שלה, והנסיגה המתוכננת צומצמה. אנשי קשת העתיקו את מקומם לאתרים שונים במרכז הגולן, והקימו לבסוף מושב שיתופי בעל אופי תורני במרחק חמישה ק”מ מהגבול. קשת הפכה למושג. תלמידי חכמים מובהקים שילבו בין עבודה בכרם וברפת לבין לימוד התורה. מכינה קדם צבאית ובית ספר שדה גדול מחנכים במקום דורות של מטיילים, בני תורה ולוחמים. מאה חמשים המשפחות המקיימות במרומי הרמה אורח חיים של תורה ועבודה לאור משנתו של הרב קוק, ממשיכות את מורשת חלוצי הרמה.
מאות כלי הרכב ועליהם אלפי חיילי הצבא המצרי חצו במהירות את חולות מישור החוף הדרומי. בבוקר כ’ באייר תש”ח (29.5.1948) הגיע כוח החלוץ לגשר שליד העיירה אסדוד. שבוע קודם לכן פוצצו חבלנים מחטיבת גבעתי את הגשר, כדי למנוע את תנועת המצרים צפונה. אולם, דומה היה כי מדובר בעיכוב זמני בלבד שלא היה אמור לעצור את הטור המצרי בדרכו לתל אביב, ששכנה 32 ק”מ צפונית לגשר. באותו בוקר הוקמה באופן רשמי טייסת 101, טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי. בהוראתו הישירה של בן גוריון, נשלחה הטייסת מיד לקרב. שמונה פצצות בלבד הצליחו מטוסיה להפיל על חיל המשלוח המצרי, לפני שאש הנ”מ הפילה את מטוסו של אדי כהן, מתנדב יהודי מדרום אפריקה. הנזק למצרים היה זניח, אבל ההשפעה הפסיכולוגית כבירה. למוחרת החלה חטיבת גבעתי בסדרה של התקפות על המתחם המצרי בגשר. ההתקפות נכשלו, והמצרים גורשו מאשדוד רק חודשים רבים מאוחר יותר במבצע יואב, אולם הם לא המשיכו בדרכם לתל אביב. הגשר נקרא לדורות בשם “עד הלום”.
אלף תשובות בכל חלקי התורה; פסקי הלכה בכל תחומי החיים; עמידה תקיפה לצד העניים והעשוקים בד בבד עם שמירה על סדרי הקהילות; כתיבת הפיוטים “הנרות הללו” לחנוכה ו”שאלי שרופה באש” על שריפת התלמוד בפריז. פעילותו המסורה של רבי מאיר (המהר”ם) מרוטנברג (יליד 1220) להעמקה בתורה ולהפצתה, הפכו אותו לגדול יהדות אשכנז בימיו. באחרית ימיו ניסה לצאת מגרמניה לארץ ישראל, אולם נעצר בעקבות הלשנה של מומר יהודי. תשע שנים היה כלוא המהר”ם בכלא שבמגדל איניסזהיים, שם המשיך וכתב את חידושי תורתו. תלמידיו הרבים, ובראשם רבנו אשר (הרא”ש), אספו בעמל רב את סכום העתק שדרש הקיסר רודולף הראשון כדי לשחררו. אולם, לתדהמת הכול, סירב המהר”ם לאפשר את התשלום ואת יציאתו לחירות, מחשש שמא הדבר יהווה תקדים לשלטונות בכל אירופה לעצור את רבני ישראל ולסחוט כספים עבור שחרורם. כעשור לאחר פטירתו בכלא ביום י”ט באייר ה’נ”ג (1293), נפדתה גופתו של המהר”ם בממון רב, ונקברה בבית העלמין בוורמס, לצד היהודי העשיר שתרם את הסכום הנדרש.
לוחמי הלגיון הירדני לא האמינו לכמות הלוחמים הכשירים שנותרו בין בתיו ההרוסים של הרובע היהודי ביום הכניעה – י”ט באייר תש”ח (28.5.1948). כאלף וחמש מאות איש הורשו לעבור דרך שער ציון אל האזור היהודי. כשלוש מאות שבויים, וביניהם (בניגוד להסכמים) גם אזרחים ופצועים קשה (ורופאים ואחיות שהתנדבו להישאר עימם), נלקחו למחנה השבויים בעבר הירדן. תמה מסכת הגבורה והייסורים של לוחמי הרובע היהודי שבעיר העתיקה. השכונה היהודית הזעירה התגוננה חודשים ארוכים, כשהיא מנותקת ונצורה. כשבעים חללים נפלו בקרבות הרובע, וביניהם ניסים גיני בן העשר, שנפל יום אחד לפני הכניעה בהעבירו מידע בין העמדות השונות. בשעה שהערבים שרפו את הבתים ופוצצו את בתי הכנסת, אבלו יושבי מדינת ישראל הצעירה על הגלות מלב ירושלים. במשך שנים רבות התווכחו המעורבים בקרבות, האם ניתן היה למנוע את הגלות הזו, והאם אכן השקיעו לוחמי ירושלים החדשה (שבעצמם היו נתונים בצרות לא קטנות) את המאמץ הנדרש להצלת הרובע. תשע עשרה שנים הציצו גולי הרובע מבעד לחומות לעבר העיר הנטושה. ובחלוף תשע עשרה שנים ושישה ימים, שב העם לירושלים.
היישוב היהודי המתחדש במאה האחרונה בארץ ישראל, ובעיקר הארגונים הצבאיים שהקים, חיבבו מאוד את ל”ג בעומר – היום שהוקדש במורשת היהודית לגבורת בר כוכבא ולוחמיו. בימינו, מצוין ביום זה יום ההוקרה למערך המילואים. בי”ח באייר תש”א (15.5.1941) בחרו אנשי “ההגנה”, להכריז ביום זה על הקמתן של “פלוגות המחץ” – הפלמ”ח. על הקמת הפלוגות הופקד יצחק שדה, ולצידו בלטו לימים יגאל אלון ומשה דיין. הגוף, שהורכב מצעירי היישוב היהודי ומבוגרי תנועות הנוער, והיה למעשה הכוח הצבאי הסדיר של היישוב היהודי, הוקם בתחילה כדי לסייע לבריטים בהגנה על ארץ ישראל מפני הפולש הנאצי המתקרב, בהקמת יישובים ובאימון לקראת הבאות. בהמשך, עסק הארגון בפעולות העפלה ובמאבק בבריטים. אנשיו היו מבכירי הלוחמים שמסרו נפשם בקרבות מלחמת העצמאות, ובוגריו היו חלק משמעותי מהאליטה של מדינת ישראל במשך שנים ארוכות. שירי הפלמ”ח וההווי התרבותי של חבריו עיצבו (לטוב ולמוטב…) את דמותו של דור שלם. תפיסת הפלמ”ח שנוסחה בהמנונו “לפקודה תמיד אנחנו”, הייתה חיונית בימים של מאבק ובניין. רוח הארגון מונצחת בבית הפלמ”ח שבתל אביב.
