ניצולי המחנות שפשפו את עיניהם בתדהמה. בין כוחות בעלות הברית ששחררו אותם מהשעבוד הנאצי, הם ראו לפתע חיילים עם תג יחידה ייחודי. מגן דוד על רקע צהוב, אותו צבע שסימן את השעבוד וההשמדה, וצמודים אליו צבעי התקומה- הכחול הלבן.
נושאיו הגאים של התג היו חיילי “החטיבה היהודית הלוחמת”- “הבריגדה היהודית”, חטיבת חיל רגלים שפעלה במסגרת הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם השנייה, ושעל הקמתה הוכרז בכט אלול, ערב ראש השנה תש”ה (17.9.1944). ביחידה פעלו אלפי מתנדבים יהודים מארץ ישראל שלחמו בנאצים כבר כמה שנים, וכעת, רגע לפני סיום המלחמה, אוחדו ליחידה צבאית אחת. סמלה של היחידה על צבעיו הייחודיים סימן את הכרת הבריטים בסבלם של היהודים בשואה, ובמידת מה גם בחלומם לעצמאות. שלושים חללים הותירה אחריה הבריגדה בנתיב הקרבות שלה באירופה בימים האחרונים של המלחמה, אולם עיקר פעילותה הייתה בימים שאחרי תום הקרבות. אנשיה סייעו לניצולי השואה, היו ממארגני תנועת “הבריחה” ו”ההעפלה”, ותרמו מנסיונם הקרבי להקמתו של צה”ל, שנים ספורות לאחר מכן.
בכ”ט באלול תש”ב (11.9.1942) הובל הרב הלל צייטלין אל כיכר השילוחים שבגטו ורשה. לאחר שהטמין באדמה את כתביו האחרונים (שלא נמצאו עד היום, ובהם גם תרגום הזוהר לעברית), יצא הרב בן השבעים ואחת אל המרצחים הנאציים, כשהוא לבוש בטלית ואומר את הווידוי. פרשת חייו הסוערת של צייטלין החלה שבעים ואחת שנה קודם לכן בבית חב”די בבילורוסיה. בצעירותו, נחשף צייטלין לספרות הפילוסופיה והדתות העולמית, הפך לעיתונאי ומחבר מסות רעיוניות שהיכו גלים בקרב יהדות פולין, ולפעיל התנועה הציונית. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שב צייטלין והתחבר לדת ולתורת החסידות, וביקש דרכים לקִרבה אל האלוקים בעידן המודרני. קשר מיוחד נרקם בינו לבין תלמידיו שעזבו את הדרך הדתית, ובהם יצחק שדה ויוסף חיים ברנר. במאמרים ובספרים הרבים שפרסם, ביקש לחדש את רוחה של תנועת החסידות ולשוב אל ימי הנבואה, וחיבר מאות תפילות מרגשות המבוססות על תורת הנסתר. גם עשרות שנים לאחר מותו יוצאים לאור עוד ועוד כתבים מפרי עטו, ותיכון דתי מרכזי בתל אביב קרוי על שמו. שנה טובה!
הקרב היה אבוד. מרכבות הברזל של הפלישתים שטפו את עמק יזרעאל בדרכם לחצוץ בין שבטי הצפון לשבטי אזור ההר, ולוחמי צבא ישראל נסו אל עבר הר הגלבוע. יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני המלך, נפלו עם תחילת הקרב, ולאחר כמה שעות נוספות נפצע גם המלך שאול בעצמו. מי שהיה משיח ה’, המלך הראשון שאיחד את שבטי ישראל, שחטא והסתבך במרדף אין קץ אחר דוד, הגיע למערכה לאחר ליל אימים בעין דור. שם, בביתה של בעלת האוב, התגלה אליו שמואל וסיפר לו על מפלתו הקרבה. למרות הכול, המלך לא נס, והעדיף ליפול על חרבו (ובכך לפתוח דיון הלכתי גם בין פוסקי זמננו לגבי אפשרות של התאבדות, חלילה, בנסיבות צבאיות דומות) מאשר ליפול בידי הפלישתים. התבוסה הנוראית שאירעה, לפי המסורת, ביום כ”ח באלול התעצמה לאחר שכבשו הפלישתים את ערי האזור והתעללו בגוויותיהם של שאול ובניו. הגוויות חולצו מאוחר יותר במבצע נועז בידי יושבי יבש גלעד הסמוכה. תבוסת הגלבוע מונצחת היום בפסגותיו, בשמות היישובים שבסביבותיו הקרויים על שם בני משפחתו של המלך הראשון.
זכריה גלוסקא נולד בתימן. בן חמש עשרה עלה עם משפחתו בשנת 1909 לשכונת שבזי, שהפכה לימים לחלק מתל אביב. גלוסקא, שהתייתם בגיל צעיר, עבד לפרנסת משפחתו בבניין ובחקלאות, ובמקביל החל לעסוק בפעילות ציבורית למען יהדות תימן. בפעילותו בהסתדרות הכללית, באסיפת הנבחרים של היישוב היהודי, בקונגרסים הציוניים ובכנסת הראשונה שאליה נבחר מטעם “התאחדות התימנים”, פעל למען עלייתם של בני העדה לארץ ולהסדרת קליטתם והתיישבותם. בעקבות סדרת פגישות שערך עם הנציב העליון הבריטי, התאפשר גם לזקנים בני שבעים ומעלה מתימן לעלות לארץ, למרות התנגדות הבריטים לעלייה בגיל זה. זאת, בזכות טיעוניו של גלוסקא בדבר הבריאות האיתנה המקובלת בקרב זקני תימן. פעילות אחרת של גלוסקא הביאה לאישור העלאת יתומים מתימן, אשר הצילה יתומים רבים מאִסלום בכוח, כפי שדרש השלטון בתימן. לאחר הקמת המדינה, עסק גלוסקא במאבק נגד האפליה שבה נתקלו העולים, ולא נרתע גם מול ביקורת נוקבת עליו מצד הממסד. בכ”ז באלול תש”ך (19.9.1960), נפטר גלוסקא בשעה ששהה בצפון אמריקה לצורך גיוס תרומות למען קליטת יהודי תימן בארץ.
מאז ימי יוון העתיקה נועדו משחקי האולמפיאדה לסמל שלום, אחוות עמים והפסקה בין המלחמות. הכל השתנה במינכן, בכ”ו באלול תשל”ב (5.9.1972). חולייה של אנשי ארגון הטרור הפלשתינאי “ספטמבר השחור”, החליטה להפוך את הכפר האולימפי לזירת טבח. אנשיה פרצו למגורי המשלחת האולימפית הישראלית, רצחו חלק מאנשיה ולקחו את השאר בכני ערובה. מבצע חילוץ כושל וחובבני גדוש מחדלים שנערך יממה לאחר מכן בידי המשטרה הגרמנית הסתיים בטרגדיה. י”א ספורטאים ישראלים נרצחו. המחבלים שלא נפגעו נשבו בידי הגרמנים ושוחררו בעקבות איומי טרוריסטים זמן קצר לאחר מכן. לאחר טקס התייחדות קצר המשיכה האולמפיאדה כסדרה. אבל ממשלת ישראל לא שכחה. לוחמי המוסד יצאו בעקבות מתכנני הרצח ולאחר שנים של מעקבים ומרדפים חיסלו כמעט את כל המעורבים בו. חלק מממני הטבח ומתומכיו עדיין ממשיכים להתכחש לזוועה הכרוכה בו, וחלקם ממלאים גם כיום תפקידים בכירים ביותר ברשות הפלשתינאית. אתרי הנצחה רבים הוקמו ברחבי הארץ לזכר הנרצחים.
התוכנית נראתה כבנויה לתלפיות. ברית סודית נכרתה בין מנהיגיה של מדינת ישראל לנוצרים בלבנון . ברית זו אמורה הייתה לאפשר את השתלטותם של הנוצרים על מוסד הנשיאות וכריתת ברית שלום עתידית עם ישראל, שתדחק מלבנון את הסורים ואת הפלשתינים. כוחות צה”ל שהגיעו לביירות לאחר ימי לחימה קשים, כחלק ממבצע של”ג, שנוהל כנגד ארגוני הטרור הפלשתינאים, יצרו את התנאים הנוחים לבחירתו של מנהיג הנוצרים בשיר ג’ומאייל כנשיא, והתוכנית נראתה כעומדת להתגשם. מכונית התופת שפוצץ המודיעין הסורי שגרמה למותו של ג’ומאייל ועשרות מתומכיו ביום כ”ו באלול תשמ”ב (14.9.1982) שיבשה הכול. בכאוס שנוצר, נכנסו הכוחות הנוצריים בחסות צה”ל לביירות וביצעו טבח בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה. ישראל, שהואשמה באחריות לטבח אף על פי שחייליה, כמובן, לא היו מעורבים בו ישירות, החלה לסגת בהדרגה מלבנון, והמדינה שבה ושקעה לתוהו ובוהו, שהחיש את יציאת צה”ל מהמדינה, ואפשר את עליית החיזבאללה. בעקבות האירועים, התפתחה מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית מסביב לשאלות – מה היו מטרות המלחמה האמיתיות, והאם נבחרי הציבור אכן ידעו עליהם במועד.
“הדוד יהושע” מרגולין נולד בבלרוס (1877), ומגיל צעיר שאף להחיות את החיבור לטבע, לחי ולצומח בקרב הדור הצעיר. בפעילותו כמורה וכמנהל במוסדות חינוך יהודיים ברוסיה, ובעיקר בתפקידו כמורה לטבע בבית הספר “מקווה ישראל”, פיתח את שיטת הלמידה מחוץ לכותלי הכיתה. ביחד עם תלמידיו, טייל בשדות ובכרמים, ושם הדגים והמחיש את החומר הנלמד. הרבה לכתוב על הקשר בין תורת ישראל לטבע. בהתמדה ובהדרגה אסף ממצאים בוטניים וזואולוגיים, ולימים הם היוו את הבסיס לגן הבוטני ולמוזיאון הטבע המרשים של אוניברסיטת תל אביב. מרגולין, שהיה ערירי, ניסה לחבב את הטבע על ילדי ישראל באמצעות שירים וסיפורים. נקבר בכ”ו באלול תש”ז (10.9.1947) על אחת מגבעות עמק יזרעאל, שם נוסד סמינר “אורנים” להכשרת מורים לתנועה הקיבוצית, סמינר שעל הקמתו עמל שנים רבות. את כספו ביקש להוריש להכשרת מורים מבני העדה התימנית, שהייתה לדעתו “אחת הפנינות היקרות בכתר של האומה הישראלית”. על מצבתו נכתב לבקשתו “את רעבוני וצמאוני לאדמת הארץ לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים”.
עשרות שנים עמד שמעון פרס במוקדי קבלת ההחלטות והעשייה במדינת ישראל. הוא נולד כשמעון פרסקי בפולין, גדל בתל אביב ובכפר הנוער בן שמן, ועִברת את שמו ל”פרס” בעקבות התרשמותו מהעוף המרשים בשעת טיול בנגב בשנות הארבעים. מגיל צעיר עסק פרס בנושאים פוליטיים ושימש כעוזרו המסור של בן גוריון קרוב לשנות דור. בתפקידיו השונים בראשות משרד הביטחון, הוביל פרס את הברית האסטרטגית עם צרפת, סייע להקמת התעשיות הביטחוניות ונחשב כאביה של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. פרס, שר וחבר כנסת, שימש כשר הביטחון בשנות השבעים והיה שותף להכרעות שאפשרו את מבצע יונתן ואת הקמת היישובים הראשונים בשומרון. בשנת 1977 הפך פרס למנהיג מחנה השמאל הישראלי, ושימש כראש ממשלה ברוטציה עם יצחק שמיר וכממלא מקומו של יצחק רבין לאחר הירצחו. בתקופה זו, זכה פרס ליוקרה בינלאומית רבה, אך גם לביקורת ציבורית נוקבת בעיקר בשל אמונתו בחזון “המזרח התיכון החדש” ובהסכמי אוסלו שאותם יזם. בסוף ימיו, כיהן פרס כנשיא מדינת ישראל בין השנים 2007 – 2014, ונפטר ביום כ”ה באלול תשע”ו (28.9.2016).
קיץ 1969, מלחמת ההתשה בעיצומה. במטכ”ל גובשה תוכנית נועזת: “מבצע רביב”. היעד – הנחתת כוח פשיטה ישראלי משוריין במערב מפרץ סואץ, והשמדת מתקנים ובסיסים מצריים. כהכנה למבצע, חיבלו אנשי שייטת 13 בספינות מצריות שעגנו באזור והיו עלולות לשבש את המבצע. הספינות אכן הוטבעו, אך בשל תקלה, שלושה מלוחמי השייטת נהרגו. יומיים לאחר מכן, בליל כ”ה באלול תשכ”ט (9.9.1969) הנחיתו נַחָתוֹת של חיל הים כעשרה כלי רכב משוריינים שנלקחו שלל בששת הימים, ונצבעו בצבעי הצבא המצרי בחוף המצרי. במשך קרוב לעשר שעות נע הכוח במה שנודע בשם “הפשיטה המשוריינת” לאורך שבעים ק”מ בחוף המצרי, תוך שהוא משמיד בסיסים, עמדות משמר, מתקני נ”מ ותשתית, והורג כמאה חיילים מצריים, ביניהם קצינים בכירים. המצרים ההמומים לא הצליחו להבין מה מתרחש, וניסיונות המגננה שלהם נהדפו גם בסיוע חיל האוויר (שאחד ממטוסיו נפגע וטייסו נהרג במהלך הקרבות). בסיום המבצע, שבו כל הלוחמים לבסיסם, ללא נפגעים מקרב הכוח. לאחר המבצע, הודחה צמרת הצבא המצרי, ואילו נשיא מצרים, נאצר, לקה בהתקף לב.
הרב שלום רוקח, “השר שלום” או ה”דער ערטשער רב” (הרב הראשון) בפי חסידי בלז, נולד בשנת 1781 למשפחת רבנים מיוחסת. לאחר נשואיו החל להתעניין בחשאי בחסידות, ולפי המסורת ה”בלזאית” הסתייע ברעייתו כדי לחמוק מבעד לחלון ביתו מדי ערב במגמה ללמוד ולהתחבר למנהיגי החסידות – החוזה מלובלין ורבי אלימלך מליז’נסק – מבלי שמשפחתו ומשפחת רעייתו ה”מתנגדים” ימנעו זאת. את חצרו הקים בעיירה בלז, שם גם מונה לרב העיר. בבלז נאלץ להתמודד לא פעם עם הצקות השלטונות, אך הדבר לא מנע ממנו להקים חסידות מפוארת. במרכזה, עמד בית כנסת שהיה אחד היפים והגדולים בזמנו, והוא היווה השראה למרכז העצום של חסידות בלז היום, השוכן בצפון ירושלים (בקירותיו משוקעות אבנים מבית הכנסת בבלז שבגליציה). נודע כפוסק חשוב, גדול מנהיגי החסידות בגליציה ואף מחוצה לה, ומייסד שושלת בלז. הותיר אחריו תובנות ורעיונות לעבודת האדם ולקירוב הגאולה באמצעות ספרי הלכות ודרשות שרשמו תלמידיו. היה מהאדמו”רים שהדגישו את חשיבות הניגון והשמחה, וניגוניו מושרים עד היום בחסידות. נפטר בכ”ה באלול תרט”ו (8.9.1855)
