בשעות הבוקר המוקדמות של ו’ בתמוז תשל”ה (15.6.1975), יצא יעקב מרדכי (פנצ’גה) מביתו שבכפר יובל לעבודתו. הוא ושאר עולי קוצ’ין, תושבי הכפר השלֵו שעל גדות יובלי הירדן, לא ידעו כי חוליית טרור פלשתינית חדרה את הגבול מלבנון כמה שעות קודם לכן, והמתינה כעת בדממה סמוך לבתי המושב. זמן קצר אחר כך, פרצו המחבלים ליישוב, ולאחר חילופי אש עם תושבים וחיילים, פרצו לבית משפחת יוסף חי. הבן, נחמיה יוסף חי, חייל בשירות סדיר שניסה למנוע את הפריצה, נהרג. יושבי הבית, וביניהם הבת שמחה – רעייתו של יעקב מרדכי – ובנם התינוק אסף, נלקחו בני ערובה. עם הגיע הידיעות על הפיגוע, מיהר יעקב מרדכי לשוב לביתו ודרש בכל תוקף מכוחות צה”ל שהתקבצו במקום להצטרף לכוח שנועד לחלץ את בני הערובה. לאחר מספר שעות של משא ומתן, פרצו כוחות גולני לבית, כשבראשם עומד פנצ’גה. פנצ’גה הצליח לפרוץ דרך חרכים ודלתות סגורות, חיסל במכת האש את המחבלים, אך נהרג מהתפוצצות רימון יחד עם רעייתו שמחה. הבן התינוק, אסף, ושאר יושבי הבית ניצלו. לאחר מותו הוענק לפנצ’גה עיטור העוז.
חטיפתם של נוסעי טיסה 139 מתל אביב לפריז יכלה בקלות להיות אחת מהפעולות המוצלחות ביותר של ארגוני הטרור הפלשתינים. חטיפתם של מאות נוסעים חסרי ישע; החזקתם באוגנדה העוינת, במרחק אלפי קילומטרים מישראל, תחת חסותו של אידי אמין העריץ הרצחני והמטורף; אדישותו של העולם נוכח פשע החטיפה. כל אלה נראו כתנאים המבטיחים את כניעתה של ישראל ואת הסכמתה לכל תנאיהם של המחבלים. רוח קרב, יצירתיות, איסוף מודיעין מתוחכם והרבה סייעתא דשמיא, אפשרו לאירוע להסתיים בצורה אחרת לחלוטין. שבוע לאחר החטיפה, אחרי היסוסים רבים, אישרה הממשלה בראשות יצחק רבין את התוכנית הצה”לית הנועזת. בשעה 23:30 אור לו’ בתמוז תשל”ו (4.7.1976), לאחר שמונה שעות טיסה, נחתו ארבעה מטוסי הרקולס ובהם מאתיים לוחמים בשדה התעופה אנטבה שבאוגנדה. במשך פחות משעה לחמו כוחות צה”ל במחבלים ובחיילי אוגנדה, ובסופה המריאו המטוסים בדרכם חזרה הביתה עם מאת בני הערובה. במהלך הקרב נהרג סא”ל יוני נתניהו ושלושה מבני הערובה. “מבצע יונתן” חִשמל בתעוזתו את מדינת ישראל ואת העולם כולו, והפך לאחד ההישגים הגדולים בתולדות צה”ל.
הימים – ימי השיא של המלחמה הקרה. בארצות הברית, אחוזת “האימה האדומה”, חיפשו שירותי הביטחון מרגלים קומוניסטיים בכל מקום. יוליוס ואתל רוזנברג, זוג יהודים אמריקאיים, חברי המפלגה הקומוניסטית, נעצרו בחשד למסירת סודות האטום לברית המועצות. לימים, התברר כי יוליוס אכן שימש כמרגל סובייטי והעביר מידע חשוב על ציוד הצבא האמריקאי למפעיליו, אך לא את סודות האטום. אתל הייתה חפה מפשע, והופללה רק בשל עדות אחיה, מרגל סובייטי בעצמו, שביקש למלט את עצמו ואת רעייתו מהגרדום. המשפט התנהל באווירת היסטריה ציבורית, ללא ראיות ברורות, מלווה ברגשות אנטישמיים (על אף שהשופט, התובע והסנגור היו כולם יהודים). בסופו, נדונו בני הזוג למוות. מחאה אדירת ממדים ברחבי העולם, כולל בישראל, לא הועילה. וביום שישי, ו’ בתמוז תשי”ג (19.6.1953), טרם כניסת השבת (“כדי לא לפגוע בחיים הדתיים של בני הזוג” כפי שהצהירו הרשויות האמריקאיות) חוברו בני הזוג לכיסא החשמלי. מילותיהם האחרונות היו כי הם חפים מכל פשע. בני הזוג רוזנברג היו היחידים שהוצאו להורג בארצות הברית במחציתה השנייה של המאה העשרים בעוון ריגול.
הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
הנער הפולני שינה פעם אחר פעם את גרסתו, אבל טענתו בדבר היהודי שחטף אותו וביקש להשתמש בדמו לצורך אפיית מצות כבר עשתה לה כנפיים. לשכנים הפולניים לא שינתה העובדה שהאירוע התחולל בה’ בתמוז תש”ו (4.7.1946), חודשים ארוכים אחרי מועדה המסורתי של עלילת הדם בפסח. לא שינתה להם גם העובדה שניצולי השואה שהתכנסו בעיר קלצה לא עשו רע לאיש, וביקשו רק לנסות לשקם את חייהם. ההמון הפולני, בסיוע שוטרים וחיילים שהיו אמורים להגן על היהודים, הסתערו על מגורי היהודים בעיר ורצחו ארבעים ושנים מהם באכזריות. הפוגרום התפשט לכל האזור, והמונים אף עצרו רכבת חולפת ורצחו את היהודים שנסעו בה. השלטון הפולני הקומוניסטי הצליח להשתלט על האירועים רק אחרי שעות ארוכות. לקורבנות נערכה הלוויה ממלכתית, ומארגני הפרעות הוצאו להורג. אבל את יהודי פולין זה לא שכנע. רבבות מהם, שחלמו לשקם את חייהם בארץ מולדתם לאחר השואה, הבינו כי פולין שוב אינה בית. נהר אנושי של פליטים יהודיים הצטרף לתנועת “הבריחה”, ונע לאורך אירופה. מטרתו הסופית – הבית האחד והיחיד בארץ ישראל.
חיילי גדוד הקומנדו 89 נהנו למראה שריונית השלל הירדנית שנפלה בידיהם במהלך הקרבות על אזור דיר טריף (שוהם דהיום). כמה לוחמים בני המושבה יבנאל למדו את רזי המנגנונים של השריונית, ובמקביל איירו אותה בכתובות שונות ובהן “הנמר הנוראי”. המג”ד, משה דיין, האזין באותה עת לרשת הקשר שדיווחה על התקדמות מבצע דני, ושמע לפתע קריאה לעזרה של לוחמי חטיבת יפתח. הם נכשלו בניסיון הפריצה שלהם לעיר הערבית הגדולה – לוד. דיין לא היסס. הוא התעלם מהוראות מפקדיו, שהועידו לחייליו תפקיד אחר, ופרס את לוחמיו ואת רכביהם בטור ארוך ובראשו “הנמר הנוראי”. הם פתחו בדהירה לעבר המתרסים שהוקמו בכניסה ללוד. מכת האש שהמטירו לוחמי הקומנדו בשעות אחר הצוהריים של ד’ בתמוז תש”ח (11.7.1948) היממה את מגיני העיר. תוך ארבעים ושבע דקות, הספיקו דיין ולוחמיו לפשוט על העיר, לטעות בדרכם, לספוג אבדות רבות, לחלץ פצועים תחת אש ולבשר ללוחמי יפתח ולעם ישראל כי לוד בידינו מעתה. המערכה על לוד הפכה למופת למתקפת־בזק מהירה ויעילה של כוחות צה”ל.
שלוש מאות וחמישים שנים חיו יהודים ביאסי, העיר השניה בגודלה ברומניה. בד בתמוז תש”א (28.6.1941) פקד את הקהילה האסון הגדול בתולדותיה. הוראתו של הרודן הפשיסטי הרומני יון אנטונסקו הייתה ברורה: יש לדלל את יאסי מיהודיה”. בתי נוצרים סומנו מראש כדי שלא יפגעו וההנהגה העירונית העדיפה לצאת לכפרים עד יעבור זעם. רקטה כחולה שירה מטוס גרמני נתנה את האות. כוחות צבא גרמנים ורומנים פרצו לבתי יהודים והובילו אותם באלימות לעבר מתקני מעצר ותחנות משטרה. ההמון שהצטרף לכוחות הסדירים החל לפגוע ביהודים באכזריות בעזרת נשק קר.במתקני המעצר הוכו היהודים עברו התעללות איומה וביזה. לאחר שעות ארוכות החלו כוחות רומנים לטבוח בעצורים בעזרת מכונות יריה. הניצולים נגררו לרכבות צפופות והוסעו במשך שעות ארוכות למחנות ריכוז תוך שהם מורעבים מוכים ונרצחים. קרוב לחמישה עשר אלף, שליש מיהודי העיר, נרצחו במהלך הפרעות, שרבים רואים בהם את תחילת הרצח ההמוני של יהדות אירופה. אלומות אור קטנות של כמה עשרות חסידי אומות העולם שהסתירו יהודים האירו מעט את החשיכה שעטפה את יהודי העיר.
משלחת הרבנים שסיירה במושבות הכרמל ערב מלחמת העולם הראשונה לא האמינה למראה עיניה. מתוך קהל האיכרים, שרובם ככולם לא היו ממקורבי היישוב הישן והחברה החרדית, יצא אברך עטור שטריימל וזקן עבות – רבי נחום וייספיש. וייספיש, נולד בירושלים (1887) למשפחה מיוחסת שנמנתה על מנהיגות היישוב הישן. הוא היה נכדו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר, ממקדמי ההתיישבות בארץ, וחתנו של רבי חיים דֹב קנטור, שהיה מופקד על כשרות הכרמים בכרמל. בהשפעת סבו, חתנו ואשתו פייגא, בת המושבה הקטנה שפיה, עזב רבי נחום את הישיבה בירושלים, והחליט להיות איכר בארץ ישראל, כדי להמחיש את החיבור בין התורה לעבודת האדמה. בשפיה, נחשב איכר מוצלח וחרוץ, והנהיג את חיי התורה במושבה, תוך שהוא נערץ על כל סביבותיו ומקבל בביתו בשמחה את כל בני היישוב היהודי על כל גווניהם, ואת ערביי הסביבה שאיתם רקם קשרי ידידות ואמון. בד’ בתמוז תרצ”ח (3.7.1938) נרצח בירי מן המארב סמוך לכפר פורידיס. למקום מנוחתו בהר הזיתים ליוו אותו בני משפחתו, בני היישוב הישן, מנהיגים וחלוצים שהגדירו אותו כ”גיבור הלאום והדת”
בתי חב”ד בהובלת “השלוחים” המהווים מעין שגרירות יהודית בכל פינה על פני הגלובוס והמציעים סיוע רוחני וחומרי לכל יהודי; מבצעי הדלקת נרות שבת והנחת תפילין; צעדות ל”ג בעומר; מאות ספרים המלקטים פירושים, שיחות ואגרות. כל אלו היו מקצת ממפעליו של הבולט במנהיגי החסידות במאה העשרים – רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ’. הרב שניאורסון נולד ברוסיה (1902) ונישא לחיה מושקה, ביתו של האדמו”ר השישי של חב”ד, הרב יוסף יצחק. לצד לימוד התורה, למד גם מדעים מדויקים והנדסה. במהלך מלחמת העולם השנייה נמלט הזוג לארצות הברית, ולאחר פטירתו של חמיו מונה הרב שניאורסון בשנת 1950 להיות האדמו”ר השביעי של חב”ד. הנהגתו, גדולתו ותורתו הפכו אותו לאחד המנהיגים היהודיים הידועים בעולם. המונים, פשוטי עם ומנהיגי ציבור, יהודים וגויים המתינו לפגישה ול”יחידות” עימו. במהלך השנים, עסק הרבי בהתייחסויות לסוגיות בתחום החינוך, המדע הפילוסופיה והרפואה. לחם למען שלמות הארץ, ובעיקר פעל למען הפצת היהדות בכל מקום ובכל דרך. בערוב ימיו פעל רבות לקידום האמונה במשיח. נפטר בניו יורק ביום ג’ בתמוז תשנ”ד (12.6.1994)
ג’ו עמר נולד במרוקו בשנת 1930 ומגיל צעיר נודע בקולו הייחודי. כאשר עלה לארץ והתיישב במושב יד רמבם.. מכרים שהכירו את כשוריו ממרורו ביקשו ממנו להמשיך בשירתו גם בארץ. הממסד התרבותי והמוסיקלי בארץ שתמך בהגמוניה של “שירי ארץ ישראל” עם הזיקה המזרח אירופאית התקשה לקבל את הבשורה, אבל אט אט נשמעו מעל גלי האתר פיוטים כמו “ישמח משה” , “אשורר שירה” “שלום לבן דודי” ושירים מהווי ארצות המגרב וגולת ספרד כמו “ברצלונה”. ג’ו עמר הפך לסמל והצעיד את המוסיקה האנדלוסית מפאתי המעברות אליהם נדחקה לקדמת הבמה. בשירים שחיבר לא התעלם מבעיות הקליטה והקיפוח העדתי (כמו בשירו “לשכת עבודה”) אך במקביל הרבה לפעול ולהעצים את הזהות הלאומית והדתית של העולים וילידי הארץ. שנים רבות פעל ג’ו עמר גם מעבר לים בארצות הברית שם כיהן כחזן ופייטן בקהילות יהודיות רבות. בערוב ימיו שב לארץ. כאשר הלך לעולמו בג’ תמוז תשס”ט (26.6.2009) הייתה המוסיקה הישראלית עשירה ומגוונת פי כמה וכמה מאשר זו שהייתה בשנות החמישים. במידה לא קטנה-בזכותו
