הרב דוד שלוש גדל בירושלים במשפחה של רבנים שהיו בין מנהיגיה של קהילת יוצאי מרוקו. לאחר לימודיו בישיבת “פורת יוסף”, נקרא הרב שלוש לכהן כרבם של מחנות העולים ממרוקו שהתרכזו לזמן מה בצרפת. בשנת 1953 מונה להיות רבה של נתניה, תפקיד בו החזיק שישים ושלוש שנים. בנתניה יזם הרב שלוש, בין השאר, שבתות שירה ופיוט שהיו מהגורמים המרכזיים בהשבת הפיוט ו”שירת הבקשות” לתרבות הישראלית. כפוסק, הרבה הרב שלוש להשתמש “בכוח דהיתרא”, בהיתרים הלכתיים במקרים שבהם היה הדבר אפשרי, ולא נרתע גם מהבעת דעות שלא היו מקובלות על רבנים אחרים בימיו. כך נטה הרב שלוש להקל בשאלת יהדותם של הקראים, בהלכות חשמל בשבת ובנושאים רבים נוספים. בין השאר, טען הרב שלוש כי אין שום מקום לפקפק ביהדותם של עולי קהילת “ביתא ישראל ” מאתיופיה. במקביל לפסקיו שפורסמו בספרו “חמדה גנוזה”, כתב הרב שלוש מספר פרושים מקוריים על ספרות התנ”ך והאגדה. כציוני נלהב, דגל הרב שלוש בקביעת קריאה מיוחדת בתורה ליום העצמאות. נפטר בב’ בסיון תשע”ו (8.6.2016)
מלחמת ששת הימים הלכה וקרבה לסיומה, וכוחות צה”ל ניהלו מרוץ נגד הזמן כדי לסיים את החשבון ארוך השנים עם הכוחות הסוריים שישבו במרומי רמת הגולן ומיררו את חייהם של תושבי הצפון. בצוהרי א’ בסיוון תשכ”ז (9.6.1967) נשלחו כוחות חטיבת גולני לפרוץ את ציר התנועה המרכזי לצפון הרמה, ציר שעליו חלש מוצב תל פאחר האימתני. שורה של טעויות בניווט ובתיאום בין הכוחות, יחד עם התנגדות עיקשת של הכוחות הסוריים, הפכו את כיבוש התל לאחד מהקרבות הקשים שידע צה”ל. לאחר שנכשלו מספר ניסיונות לאגף את המוצב וחיילים רבים נפגעו, הסתערו חיילי גולני חזיתית על תל פאחר, תוך שאחדים מהם שוכבים על סוללות גדרות התיל, כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ לתוך תעלות הקשר. שעות ארוכות של קרבות קשים, שבהם נוהלו לא פעם קרבות פנים אל פנים, הסתיימו עם שחרור המוצב .שלושים ושישה מלוחמי גולני והשריון ובתוכם המג”ד משה קליין נפלו בקרב. עשרים ואחד מהלוחמים עוטרו בציונים לשבח, ושניים מן הנופלים, משה דרימר ודוד שירזי, קיבלו את עיטור הגבורה לאחר נפילתם.
אנשי השב”כ ושירות בתי הסוהר הביטו בזעם ובעצב בשיירת האוטובוסים שיצאה ממתקני הכליאה בישראל בדרכה אל רחובות חברון, רמאללה ועזה, ואל שדה התעופה. גדולי הרוצחים והבולטים מקרב המחבלים, שדם ומאמץ אין סופי הושקעו בלכידתם, היו בדרכם אל החופש. המחיר היה כבד: תמורת שחרורם של שלושה חיילי צה”ל שנשבו בלבנון (האחד בקרב סולטן יעקב, ואילו שניים נוספים נפלו בנסיבות עגומות של הפקרת שמירה), נקב ארגון הטרור של אחמד ג’יבריל בשמותיהם של 1150 רוצחים, ביניהם מבצעי הפיגועים הגדולים בשנות השבעים והשמונים. לאחר משא ומתן מורכב ומורט עצבים בתיווך גורמים בינלאומיים, שבמסגרתו נמסרו לישראל תמונות ומידע על השבויים, ולמרות המחיר הכבד, הצביעה הממשלה בעד קיום עקרון פדיון השבויים ומחויבות צה”ל לחייליו. השמחה שפרצה בארץ עם הגעת השבויים בא’ בסיוון תשמ”ה (21.5.1985) התערבבה בתוגה ובדאגה מוצדקת, עקב החשש מתוצאות העסקה. ואכן, תוך זמן קצר, שבו כמעט כל המשוחררים לעיסוק בטרור והיו בין מובילי האינתיפאדה הראשונה שפרצה זמן לא רב לאחר העסקה. שאלת פדיון השבויים ומחירו המשיכה להעסיק את ישראל שנים רבות, ועודנה ממשיכה.
הדיפלומטים שהתכנסו מכל רחבי אירופה הרימו כוסיות יין, ברכו איש את רעהו, ויצאו לעוד אחד מאותם נשפים שהעניקו לכינוסם את הכינוי “הקונגרס המרקד”. בא’ בסיוון תקע”ה (9.6.1815) באו לקיצם החודשים הארוכים של “קונגרס וינה”, שנועד להסדיר את מצבם ואת מעמדם של מדינות אירופה. שליטי היבשת, שהתאוששו זה עתה מהזעזועים האדירים שגרמו חצי יובל שנים בהם התחוללו אירועי המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון, היו נחושים להשיב לאירופה את הסדר הישן והטוב. עם ניצחונן של רוסיה, אוסטריה בריטניה ופרוסיה על הגייסות הצרפתיים שנשאו את בשורת החירות לכל חלקי היבשת, ביקשו כעת השליטים להחזיר את “השד המהפכני אל הבקבוק”. גבולות המדינות נקבעו מחדש, כוחן של האצולה ושל הכנסייה התחזק, הוחלט על צמצום חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. גם הרעיונות השונים בדבר שוויון זכויות ליהודים, שהחלו ללבלב בימי המהפכה הסוערים, נדונו להיגנז. דומה כי אירופה שבה לשמרנות המסורתית שקדמה לתקופת “חירות, שוויון, אחווה”. למפרע התברר כי באי הקונגרס חגגו את ניצחונם מוקדם מדי. רעיונות החירות, גם אם איבדו מעט את כוחם, עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
“גבירותיי ורבותיי, מהפך”. המילה שהמציא שדרן הטלוויזיה, חיים יבין, בליל כ”ט באייר תשל”ז (17.5.1977) התקבעה בתולדות ישראל כמושג המתאר את האירוע הפוליטי המשמעותי ביותר מאז הקמת המדינה. לאחר עשרים ושבע שנות שלטון רצופות (ולפניהן עוד שמונה עשרה שנה בהנהגת היישוב היהודי בארץ) של מפלגת העבודה, בחרו תושבי המדינה בתנועת הליכוד ובמנהיגה מנחם בגין לשמש כסיעה הגדולה בכנסת, וכמי שתרכיב את הממשלה. המהפך נגרם כתוצאה ממחאה רבתי על השלכותיהן של מחדלי מלחמת יום כיפור ושל פרשיות שחיתות חמורות שבהן היו נגועים רבים ממנהיגי מפלגת העבודה. גם המוטיבציה לשינוי מקיף במדינה, שהלכה וגברה בקרב חוגי הימין, היוותה קו פרשת מים בתולדות המדינה ואפשרה לראשונה לקבוצות כמו יוצאי האצ”ל, בני עדות המזרח והציבור הדתי והחרדי שעד כה לא זכו להגיע להנהגה (או ששימשו כשותפים זוטרים למפלגת העבודה), להוביל את המדינה על פי דרכם. ממשלת בגין שהוקמה בעקבות ה”מהפך” ופתחה עשרות שנים שבהן בדרך כלל שלטו הליכוד ובני בריתו, ביצעה בעקבות הבחירות שינויים דרמטיים בתחומי הביטחון, ההתיישבות, הכלכלה והתרבות, ששינו את פניה של ישראל.
“המצרים על הגדר והתחמושת אוזלת, משמידה את מכשיר הקשר ויוצאת להילחם”. אלו היו המילים האחרונות ששידרה מירה בן ארי מקיבוץ ניצנים הלוחם על חייו. מירה נולדה בברלין וגדלה בתל אביב. הייתה ממקימי קיבוץ ניצנים בדרום, והוכשרה כאלחוטנית במסגרת הפלמ”ח. עם התעצמות הקרבות במלחמת העצמאות והטלת המצור על ניצנים, הוחלט לְפַנות מהקיבוץ את הילדים למקום מבטחים. מירה, היחידה שידעה לתפעל את מערכת הקשר בקיבוץ, בחרה להישאר עם חבריה, ונפרדה בדמעות מבנה דני בן השנתיים שפונה. במכתב שהטמינה בכיס מעילו, כתבה לבעלה אליקים, שנלחם במסגרת הפלמ”ח באזור אחר: “אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו”. כמה ימים מאוחר יותר, ביום כ”ט באייר תש”ח (7.6.1948), כאשר נאלצו מגיני ניצנים המעטים להיכנע בלית ברירה לצבא המצרי, יצאו מפקד המשק, אברהם שוורצטיין, ומירה לנהל משא ומתן על כניעה. המצרים ירו במפקד מיד. בתגובה, הרגה מירה את הקצין המצרי שעמד מולה, ונורתה מיד גם היא. בת 22 במותה.
חטיבת הצנחנים נעה ממזרח, וחטיבת ירושלים מדרום וממערב. העיר כולה כותרה. לאחר דיון מורט עצבים, ולמרות החשש מהתערבות בינלאומית, הורתה הממשלה לצה”ל לבצע את המשימה ההיסטורית. קריאתו של מוטה גור מפקד החטיבה בבוקר כ”ח באייר תשכ”ז (6.6.1967) הדהדה מסוף העולם ועד קצהו. מההר, העדיפו הצנחנים לרדת אל רחבת הכותל הצרה, שבאותו הלילה כבר הורחבה במהירות באמצעות הרס שכונת המוגרבים הסמוכה. כמה שעות קודם לכן, קיבלו הצנחנים דגל ישן מחנה כהן, מי שגלתה מהרובע היהודי שנפל בקרבות תש”ח. עתה הניפו יורם זמוש ומשה סטמפל (שנפל שנה וחצי לאחר מכן בבקעת הירדן) את הדגל בקצה ההר ומעל אבני הכותל. את הדגל שנתלה על צריח המסגד, הורה שר הביטחון דיין להוריד, מעשה המעורר מחלוקת עד היום – האם היה כורח המציאות או שמדובר בהחמצה היסטורית. האקסטזה ששטפה את המדינה כולה בהישמע שופרו של הרב גורן הונצחה לדורות. שירה הנבואי של נעמי שמר, שחובר רק שלושה שבועות קודם לכן ודיבר בגעגועים על “העיר אשר בדד יושבת”, הפך למציאות. עם ישראל שב הביתה.
שבעים (וקצת יותר…) שמות. ארבע מאות ועשר שנים של מקדש ראשון, וארבע מאות ועשרים שנים של מקדש שני. 1,949 שנות חורבן. תשע עשרה שנות גלות מהעיר העתיקה. שבעה קילומטרים של גבול שעבר בלב העיר. שלושה שבועות של המתנה מיום העצמאות תשכ”ז (15.5.1967). בקרבות השתתפו ארבעה צבאות ערביים ושמונה צבאות שסייעו להם. שישה ימים. 779 חיילים ואזרחים נפלו במערכה. 450 מטוסי אויב הושמדו בשלוש השעות הראשונות. 15 מחיילי צה”ל נפלו בשבי, ו51 קיבלו ציון לשבח על גבורתם. במהלך המלחמה ישראל הגדילה את שטחה פי שלושה. 72 שעות של מלחמה על ירושלים. המחיר: 182 חיילים ו20 אזרחים הרוגים, אלף פצועים. שלוש חטיבות (הראל, ירושלים וחטיבה 55). “בשתיים, שתיים ושלושים” מתחיל הקרב על גבעת התחמושת. למחרת בשעה שלוש לפנות בוקר נתנה הממשלה את ההוראה להשתלט על העיר העתיקה. כ”ח באייר (7.6.1967), עשר בבוקר: “הר הבית בידינו”. תשע מאות אלף תושבים, 62 אחוזים מתוכם יהודים. מאה עשרים וחמישה קמ”ר. העיר עם האוכלוסייה החילונית, הדתית־לאומית, החרדית והערבית הגדולה ביותר בישראל. ירושלים אחת. ולתמיד.
בכ”ח באייר מציינת המסורת היהודית את יום פטירתו של שמואל הנביא – מי שנולד לחנה לאחר שנות עקרות ממושכות ולאחר שלימדה את העם הלכות תפילה ואמונה; מי שגדל כנזיר בתוככי משכן ה’ בשילה בהדרכתו של עלי הכהן הגדול, וידע לצאת נגד הממסד הכוהני בשעה שזה לא הלך בדרך התורה; ומי שגאל את עם ישראל מידי הפלישתים לאחר מסע של תשובה ושל בניין מחודש של החברה. הנביא שהמליך את שאול, ליווה אותו באהבה אך גם בתוכחה בימי גדולתו ובימי נפילתו, היה גם מי שהמליך את דוִד והיה לו למורה ולמתווה הדרך. שמואל היה מופת לדורות במסירות לכלל, בהליכה כל ימיו מעיר לעיר ומכפר לכפר כדי להפיץ תורה, ובהנהגה של צדק וניקיון כפיים. חיבר את הספרים שמואל, שופטים ומגילת רות, ודבריו בדבר מוסד המלוכה הפכו לאבן יסוד במחשבה המדינית היהודית. יהודים (כמו גם נוצרים ומוסלמים) זיהו את קברו ב”נבי סמואל”, הצופה אל פני ירושלים, וביום כ”ח באייר, שהוא גם יום שחרורה של ירושלים ושל האזור, עולים רבים להתפלל על קברו.
הרב משה לוינגר נולד בירושלים (1935), והיה מתלמידיו המסורים של הרב צבי יהודה קוק בישיבת מרכז הרב. היה בין מנהיגי תנועות הנוער ‘עזרא’ ו’בני עקיבא’, וכיהן כרב של קיבוץ לביא ושל מושב נחלים. מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה בין המובילים להתיישבות יהודית בכל שטחי הארץ. בפסח תשכ”ח (1968) עמד בראש קבוצת המתיישבים שהגיעו למלון פארק בחברון ובכך ייסדו את היישוב היהודי בעיר. בכוח אישיותו ובעוצמת האמונה בצורך לחדש את היישוב היהודי בעיר, הצליח להתמודד עם קשיים ביטחוניים ועם ביקורת נוקבת (תכופות אף ארסית) מצד מתנגדי ההתיישבות, והביא להקמת קריית ארבע ולהעצמת האחיזה היהודית בעיר ובמערת המכפלה. הסופר ש”י עגנון כתב לו כי “עתידין הדורות לכתוב מעשיך בספר, שהחזרת בנים לעיר אבותיהם והרחבת גבול ישראל”. היה מראשי תנועת גוש אמונים ובין מובילי המאבק בסבסטיה שהוביל להתיישבות בשומרון. לצד מסירותו להתיישבות, עסק בענייני תורה וחברה. יחד עם רעייתו מרים גידל משפחה שכל בניה ובנותיה פועלים למען העם הארץ והתורה. נפטר בכ”ז באייר תשע”ה (16.5.2015) ונקבר בעיר האבות.
