חסידי חב”ד זוכרים אותו כ”נשיא החסיד”, ומכנים אותו “הפרזידנט”. חובבי ההיסטוריה בישראל, נהנים ממאות הספרים של המרכז לחקר ההיסטוריה היהודית הקרוי על שמו, ותלמידי ישראל הולכים יום־יום לבתי הספר מתוקף חוק חינוך חובה שנחקק ביוזמתו. שניאור זלמן רובשוב, שלימים שינה את שמו לזלמן שז”ר, נולד ברוסיה למשפחה חב”דניקית בשנת 1889. מילדותו נמשך לחקר ההיסטוריה היהודית, כמו גם לפעילות ציונית במסגרת תנועת העבודה. לאחר שעלה לארץ, הפך לאחד מראשי היישוב היהודי, ונודע כנואם מחונן. שז”ר היה ממחברי מגילת העצמאות, ובתפקידו כשר החינוך הראשון סייע להתארגנות מערכת החינוך הישראלית. עם זאת, במסגרת תפקידו זה הוא ספג ביקורת, בשל מעורבותו באי הסדרים שהתגלו בהקמת מוסדות חינוך בריכוזי העולים. בשנת 1963 נבחר לנשיא המדינה השלישי, וטיפח במסגרת זאת את אחדות העם בתקופות המורכבות של מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. שז”ר שמר על אורח חיים דתי, ונודע בקרבתו הרבה למנהיגם של חסידי חב”ד, הרבי מלובביץ. נפטר בי”ט בתשרי תשל”ה (5.10.1974) ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

למעלה ממאתיים שנה לאחר פטירתו בי”ח בתשרי תקע”א (16.10.1810), ממשיכה דמותו לרתק את העולם היהודי. רבבות עולים לקברו שבאומן מדי שנה, בעלייה השנויה במחלוקת קשה מחד, אך מתגברת משנה לשנה מאידך. אלפי בעלי תשובה נמשכים דווקא לתורתו, ומאות מאמרים ומחקרים מנסים לגלות עוד ועוד פנים ביצירתו מרובת הפנים שאותה הספיק לכתוב ולדרוש בשלושים ושש שנותיו. רבי נחמן מברסלב, מצאצאי הבעל שם טוב, פיתח שיטה ייחודית בתורת החסידות, שהתעצמה לאחר נסיעתו לארץ ישראל. תפיסתו בדבר הצורך באמונה תמימה, חובת ההתבודדות וחשיבות השמחה בכל מצב, הותקפה לא פעם  עוד בימי בחייו. הוא וחסידיו המעטים נרדפו, ולאחר פטירתו לא עלה יורש על כסא אדמ”ורותו. לימים, הפכו סיפורי המעשיות שחיבר, ליקוטי התפילות  בתחומים שונים, שיחותיו והסבריו על טעמי ההלכות, לחיבורים שהציגו התמודדות מרתקת ומקורית עם אתגרי המודרנה. אמרותיו בדבר “שירת העשבים”, הצורך לראות את “העולם כולו כגשר צר מאוד” וחובת “השמחה תמיד”, כמו גם האמירה “שלכל מקום אליו אני הולך אני הולך לארץ ישראל”, הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות ושל המסורת היהודית על כל גווניה.

פרופ’ זאב לב נולד בשנת 1922 באוסטריה וגדל בברלין. עם התעצמות הנאציזם, נשלח לבריטניה במסגרת “הקינדר טרנספורט” (רכבת הילדים). הוריו ומשפחתו נותרו בגרמניה ונרצחו. עם תחילת המלחמה, הוגלה כנתין גרמני למחנה עבודה בקנדה, וחולץ משם על ידי רבה של טורונטו, הרב קמינציקי, שאימץ אותו כבן. לב זכה לתואר ד”ר לפיזיקה מהאוניברסיטאות החשובות בארצות הברית, אך למרות הצעות עבודה מפתות עלה בשנת 1950 לישראל הצעירה, ושימש כמרצה באוניברסיטה העברית. שם, סייע בין השאר לפיתוח מכשירי הMRI והמיקרוגל. מתוך אמונה ברעיון “תורה ומדע”, הקים  בסוף שנות השישים יחד עם פרופ’ חיים יעקופוף את בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים (היום “מכון לב”) שהפך למוסד ובו אלפי צעירים הלומדים תורה ברמה ישיבתית בשעות הבוקר, ותארים אקדמאיים מתקדמים במקצועות המדעים המדויקים אחר הצוהריים. כעשרת אלפים בוגרים יצאו ממכון לב, על שש שלוחותיו (כולל מכון טל לסטודנטיות), המשלבים תורה ודרך ארץ בכל מעשיהם. זאב לב, חתן פרס ישראל, רבה של שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים וחבר בוועדות ציבוריות שונות נפטר בי”ח בתשרי תשס”ה (3.10.2004)

הים התיכון מול חופי פורט סעיד בבוקר י”ז בתשרי תשכ”ח (21.10.1967) היה שקט ורגוע. ספינת אח”י אילת, ועליה כמאתיים לוחמי חיל הים ביצעה סיור שגרתי לאורך קו החוף של סיני. מורשת הקרב המפוארת של הספינה מימי פעילותה במבצע סיני ובקרבות ששת הימים עמדה להסתיים בחטף. ספינת טילים מצרית שהגיחה מנמל פורט סעיד, ירתה, בהוראתו הישירה של נשיא מצרים נאצר, שני טילי ים־ים שפגעו הישר במרכז המשחתת. זמן קצר לאחר מכן נורו שני טילים נוספים שפגעו בניצולים שקפצו לים. המשחתת החלה לשקוע, ורבים מאנשיה וממערכותיה נפגעו. רבים מהלוחמים ביצעו פעולות גבורה בעת חילוץ חבריהם. במהלך כל הלילה חולצו הלוחמים בידי כוחות אוויר וים. באסון נהרגו שלושים ושנים לוחמים, וחמישה עשר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע. במצרים הוכרז יום הטבעת אילת כיום חג של חיל הים המצרי, ואילו ישראל הגיבה בהחרבת בתי הזיקוק של העיר סואץ. במלחמת יום הכיפורים נסגר המעגל, כאשר סטי”לים ישראליים הטביעו את הספינה שירתה את הטילים על “אילת”.

המיקום המרהיב על סף מדבר יהודה: למרגלות מבצר ההרודיון, סמוך למיקומה של העיירה תקוע המקראית (עירו של עמוס הנביא). סמוך לנחל תקוע ולמערת חריטון המסתורית. כל אלה משכו את ליבם של בני הגרעין המייסד. ביום י”ז בתשרי תשל”ח (29.9.1977), במסגרת מבצע הקמתם של שנים עשר יישובים חדשים ביהודה ובשומרון, אוזרחה היאחזות הנחל תקוע, שהוקמה שנתיים קודם לכן. הדגל שהרימו המייסדים היה דגל האחדות. היישוב נפתח להתיישבותם של דתיים וחילוניים, וותיקים ועולים רבים מכל תפוצות ישראל. במהלך השנים, גדלה תקוע והפכה – על אלף ומאתיים משפחותיה – לגדול שמבין יישובי המועצה האזורית גוש עציון. האווירה המיוחדת במקום ותפיסתו הרוחנית הייחודית של רב היישוב במשך שנים רבות, הרב מנחם פרומן זצ”ל, תרמו ליצירת מסגרות רוחניות, חינוכיות, חברתיות ותרבותיות ייחודיות ביישוב, שמשכו אליהן תשומת לב מכל רחבי הארץ. ענפי חקלאות, אומנות ותיירות, אישי ציבור ותרבות המתגוררים ביישוב, ישיבה גבוהה ברוח שיטתו של הרב שטינזלץ, ובית ספר המשלב בין האוכלוסיות בשם “אחדות ישראל”, תורמים להמשך פריחתה ושגשוגה של תקוע על ספר המדבר.

מצבו של מלאי התחמושת הצה”לי הלך והדרדר. קרוב לשליש מהמטוסים כבר אבדו, ומחסור הלך והסתמן בפגזים ובציוד לחימה. מנגד, נהנו המצרים והסורים החל מיומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים מרכבת אווירית וימית רוסית שמילאה את כל מחסורם. תחנוני ישראל לסיוע אמריקאי נענו בתחילה בשלילה. העמדות האנטישמיות המסורתיות במחלקת המדינה ובפנטגון, כמו גם רצונם של האמריקאים שישראל לא תשפיל יותר מדי את מדינות ערב, הביאו להתמהמהות בקבלת ההחלטה. רק לחץ של ידידי ישראל על הנשיא ניקסון, ואולי גם רמיזות על פעילות גרעינית, הביאו לשינוי. בט”ז בתשרי תשל”ד (12.10.1973) הורה הנשיא: “תנו להם כל מה שיכול לעוף”. קרוב לשש מאות טיסות של מטוסי תובלה של חיל האוויר האמריקאי התקיימו במשך ימי מבצע “ניקל גראס”. קרוב למאה מטוסי קרב ושלושים אלף טון ציוד לחימה נפרקו בנמל התעופה לוד בידי חיילי צה”ל הנרגשים. “אנחנו יורים כל בוקר מה שאנחנו מקבלים מהאמריקאים בערב” אמר הרמטכ”ל דדו.  במקביל לרכבת האווירית התקיימה גם ” רכבת ימית” שהביאה ציוד רב ואובטחה בידי חיל הים מפני התנכלויות אויב. היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי משקלה וחשיבותה של הרכבת האווירית  והימית שהגיעה, למעשה, רק לקראת סוף המלחמה.

החום בבקעת הירדן היה נורא. רוב חייליו של “גדוד 38 של קלעי המלך”, הגדוד העברי הראשון שגויס לצבא הבריטי מקרב מתנדבים יהודיים מבריטניה ומארץ ישראל, חלו במלריה וסבלו מתשישות. הפקודה שהגיעה מהגנרל אלנבי דרשה מהלוחמים להתגבר על הקשיים ולהצטרף למערכה למען השלמת כיבוש הארץ מידי הטורקים. הגדוד נדרש לתפוס את מעברות הירדן ולנתק את הכוחות הטורקיים שבארץ ישראל המערבית. בפיקודו של מפקד הגדוד האירי חובב התנ”ך, קולונל פטרסון, נע הגדוד למעבר אום שורט שמצפון לגשר, שלְיָמים ייקרא “גשר אלנבי”. ההתקפה הראשונה על הכוחות הטורקיים שהחזיקו בגשר נכשלה, והגדוד סבל אבדות. פלוגה בפיקודו של זאב ז’בוטינסקי, יוזם רעיון הגדודים העבריים, ניגשה מיד להתקפה נוספת. בט”ז בתשרי תרע”ט (22.9.1918) נתפס הגשר מידי הכוחות הטורקיים. הפעילות הקרבית הראשונה (והיחידה) של הגדודים העבריים במערכה על ארץ ישראל הוכתרה בהצלחה. הלוחמים היהודיים נעו לתוככי עבר הירדן, ובהמשך חזרו עטורי ניצחון ליישובים היהודיים בארץ ישראל. לימים, הוקם במְקום הקרב היישוב “נתיב הגדוד” שנועד להנציח את פעילותם של הגדודים העבריים.

“שחקי שחקי על החלומות…כי עוד באדם אאמין”, “אומרים ישנה ארץ”, “הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח”, “בזכותם העולם קיים” – נכסי צאן הברזל של השירה העברית ועוד מאות יצירות  מקוריות ומתורגמות, היו פרי עטו של שאול טשרניחובסקי, שנולד בברוסיה בשנת 1875.  במגיל צעיר החל בכתיבת שירים ועסק בתרגום יצירות מופת מהספרות העולמית במקביל ללימודי הרפואה. בראשית שנות השלושים התיישב טשרניחובסקי בתל אביב, והפך לאחד מבכירי היוצרים בארץ. טשרניחובסקי, שנישא לאישה לא יהודייה (אמנם בִּתָּהּ לימים התגיירה), כתב יצירות רבות ובהן התריס נגד העולם הדתי וקרא ליצירת תרבות עברית השואבת מתרבות יוון הקלאסית. עם זאת, בשיריו הוא מרבה לתאר באהבה את קורות העם היהודי בגולה, ומצדיע לגבורת האמונה. טשרניחובסקי הרבה לעסוק בדמותו הטראגית של המלך שאול, ובחיי הישוב היהודי המתחדש בארץ ובאתגריו, והציג בכתביו עמדות לאומיות. בחתימת הנודע שבשיריו “אני מאמין”, הבטיח כי “ישוב יפרח גם עמי ובארץ יקום דור, ברזל כבליו יוסר ממנו, עין בעין יראה אור”. שאול טשרניחובסקי נפטר בירושלים בסוכות, ט”ו תשרי תש”ד (14.10.1943), ונקבר בתל אביב.

ליל שבת, אור לי”ז אייר תש”מ (2.5.1980). התפילה  במערת המכפלה הסתיימה, ותלמידי ישיבת ההסדר קרית ארבע ואורחיהם, פנו כמנהגם מדי שבת במשך שבועות ארוכים, לעבר “בית הדסה”, בית החולים היהודי העתיק בחברון, שקבוצת נשים וילדיהם מקרית ארבע נאחזו בו, שנה קודם לכן, במגמה לשכנע את הממשלה לחדש את הישוב היהודי בעיר. בעיצומם של זמירות שבת בפתח המתחם החל הקטל. חוליית מחבלים שארבה על גג סמוך למבנה, החלה לירות על  הנאספים ולהשליך  לעברם רימונים. שישה מתלמידי הישיבה והאורחים נרצחו ורבים נפצעו. התגובה הייתה מהירה. חוליית המרצחים נתפסה, וכמענה לטרור, החליטה ממשלת ישראל החליטה על הקמת ישוב יהודי קבוע בבית הדסה בפרט ובחברון בכלל. לזכרם של הנרצחים הוקם הישוב בית חג”י שבדרום הר חברון, כמו גם “בית השישה” השוכן בלב הרובע היהודי של חברון.  לימים שוחרר אחד מהרוצחים והוא מכהן כיום כראש העיריה הפלשתינאי של  חברון. בית הדסה שוקם והוא מהווה כיום משכן למשפחות  יהודיות רבות, ובקומתו הראשונה הוקם מוזיאון מרשים המספר את סיפורה של עיר האבות והבנים.

את שמות הוריו דאג להנציח בספריו המונומנטליים: ספר השאלות והתשובות “נודע ביהודה” על שם אביו, וספר “ציון לנפש חיה” (צל”ח) על שם אמו. בהנהגתו הציבורית, נודע כמי שלא חת מפני תקיפי הציבור, ולא נמנע מלהוכיח את עשירי העיר בשעה שנעשו מעשי עוול נגד הקבוצות החלשות. רבי יחזקאל לנדאו, נולד בפולין, וכיהן כרב בעריה. אך יותר מכל, נודע כרבה של העיר פראג, שבראש קהילתה המפוארת עמד עשרות שנים. ה”נודע ביהודה”, כפי שכונה על שם ספרו, שנפטר בי”ז באייר תקנ”ג (29.4.1793), כיהן במקביל גם כראש ישיבה, וקיים יחסים טובים עם ראשי השלטון האוסטרי. נודע כמי שהקפיד לעמוד על קוצו של יו”ד בפרטי ההלכה, ויצא נגד התנועות שהתחדשו בימיו, תוך שהוא מודע ליתרונות ולטוב שבשיטתם, ומנהל את המחלוקת בכבוד. בשעה שבפראג השתוללה מלחמת שבע השנים, הוצע לו לצאת מן העיר כמו שאר נכבדיה, אך הוא סירב ונותר עם בני קהילתו. ספריו, בכל תחומי ההלכה והאגדה, משמשים עד היום כמקור חשוב ומשמעותי בקרב לומדי התורה בעולם היהודי.