הוא התקבל מתוך מחלוקת אדירה בעם, והופר בידי הפלשתינים פעמים רבות, כמעט מהרגע הראשון. אולם, למרות הכול, החזיק “הסכם אוסלו” מעמד – פחות או יותר – קרוב לשש שנים. בקיץ תש”ס הפך ההסכם למלחמה. על רקע סירובם של הפלשתינים לקבל את הצעות השלום המופלגות מאוד שהוצעו להם בוועידת קמפ דיוויד, וכנראה גם מתוך תפיסתם של מנהיגי המחבלים כי גל טרור ומהומות יביא לכניעתה של ישראל לדרישותיהם בתחומים נוספים (כפי שלפי הבנתם קרה זמן קצר לפני כן בלבנון), כך החלה בערב ראש השנה תשס”א (29.9.2000) אינתיפאדת “אל אקצא”, גל הטרור הקשה ביותר שידעה ישראל מעודה. פקד יוסי טבג’ה,   שנפל  בעת  סיור המשותף  עם “עמיתים” פלשתינאים בקלקיליה, ולוחם פלחה”ן גבעתי  דוד בירי שנפל  בעת ליווי שיירה לישוב נצרים., היו הנופלים הראשונים במערכה ומהומות דמים שהתלקחו בירושלים כביכול על רקע ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, היו האות לפתיחת התקופה הקשה. מהומות בשטחי יש”ע וגם בקרב ערביי ישראל, וגל טרור איום שהביא לרציחתם של למעלה מאלף ישראלים שטפו את הארץ במשך קרוב לארבע שנים, עד שדעכו בעקבות מבצע חומת מגן ופעילות נחושה של צה”ל למיגור הטרור.

מאות אלפים צעדו ברחובות ירושלים בליל כ”ה בסיוון תש”ע (7.6.2010) אחר מיטתו של מי שנחשב כראשון לציון, כמנהיג הציבור הדתי־לאומי, ויותר מכול – כ”חכם מרדכי”… הרב מרדכי אליהו נולד בעיר העתיקה בירושלים בשנת תרפ”ט, למשפחה של תלמידי חכמים מעולי בבל. למרות העוני הרב אשר שרר בביתו, הצליח הרב אליהו ללמוד שנים ארוכות בישיבות שונות, והיה מקורב לגדולי הדור שבימיו. בגיל שלושים ואחת מונה לדיין הצעיר ביותר במדינת ישראל, ובשנת תשמ”ג התמנה להיות הראשון לציון – הרב הראשי לישראל. הרב אליהו נודע כפוסק אמיץ, כדרשן מבריק וכמנהיג ציבור. המסעות שערך בקרב קהילות בארץ ובעולם, תלמידיו הרבים, עשרות ספרי ההלכה והאגדה שכתב, מפעל הגרעינים התורניים שהוביל – כל אלו הפכו את הרב אליהו לדמות שרבים קיבלו אותה כסמכות תורנית עליונה. הרב אליהו היה אוהב ארץ ישראל, ונלחם בכל כוחו נגד הנסיגות השונות שבוצעו על ידי ממשלות ישראל. במשך שנים ארוכות הקפיד לפעול למען שחרורו של המרגל היהודי־אמריקאי יונתן פולארד, וביתו היה אבן שואבת לכל מבקש סיוע והדרכה ברוחניות ובגשמיות.

הימים היו קשים. המסתננים והמחבלים עשו בכל רחבי הארץ כמו בשלהם. פעולות טרור, שוד ורצח היו מעשה של יום יום. צה”ל לא הצליח לשחזר את יכולות הלחימה של מלחמת העצמאות, ופעולות התגמול שלו היו ברובן כישלונות מבזים. בחטיבת ירושלים הוחלט להקים יחידת קומנדו קטנה שתשנה את המצב. מלימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית, הוזעק רב סרן אריק שרון. בשיטת
“חבר מביא חבר” התאספו בכ”ד באב תשי”ג  (5.8.1953) כחמישים בני משקים באתר הסטף  שבהרי ירושלים, ויחידה 101, שנקראה כשמן של יחידות הקומנדו הבריטיות בימי מלחמת העולם, יוצאת לדרך. היחידה יועדה ל”לפעילות מעבר לגבול במשימות המחייבות רמה גבוהה מאוד”, כהגדרת המטכ”ל.  בחצי השנה שבה פועלת היחידה היא קבעה  סטנדרטים חדשים של דבקות במטרה ושל אחוות לוחמים. בהובלת שרון והלוחם האגדי מאיר הר ציון, הגיעו הלוחמים לכפרים  שמהם יצאו מחבלים ונקמו. בין השאר, ביצעו הלוחמים מסע פשיטה מזורז של ארבעים ושניים קילומטר בהרי חברון המושלגים בלילה אחד. מסע זה הפך למיתוס, שלאורו מתחנכים לוחמי צה”ל. לאחר חצי שנה של פעילות, אוחדה היחידה עם הצנחנים, וערכיה הועברו לכלל הצבא.

ניצולי המחנות שפשפו את עיניהם בתדהמה. בין כוחות בעלות הברית ששחררו אותם מהשעבוד הנאצי, הם ראו לפתע חיילים עם תג יחידה ייחודי. מגן דוד על רקע צהוב, אותו צבע שסימן את השעבוד וההשמדה, וצמודים אליו צבעי התקומה- הכחול הלבן.

נושאיו הגאים של התג היו חיילי “החטיבה היהודית הלוחמת”- “הבריגדה היהודית”, חטיבת חיל רגלים שפעלה במסגרת הצבא הבריטי בשלהי מלחמת העולם השנייה, ושעל הקמתה הוכרז בכט אלול, ערב ראש השנה תש”ה (17.9.1944). ביחידה פעלו אלפי מתנדבים יהודים מארץ ישראל שלחמו בנאצים כבר כמה שנים, וכעת, רגע לפני סיום המלחמה, אוחדו ליחידה צבאית אחת. סמלה של היחידה על צבעיו הייחודיים סימן את הכרת  הבריטים בסבלם של היהודים בשואה, ובמידת מה גם בחלומם לעצמאות.  שלושים חללים הותירה אחריה הבריגדה בנתיב הקרבות שלה באירופה בימים האחרונים של המלחמה, אולם עיקר פעילותה   הייתה בימים שאחרי תום הקרבות. אנשיה סייעו לניצולי השואה, היו ממארגני  תנועת “הבריחה” ו”ההעפלה”, ותרמו מנסיונם הקרבי להקמתו של צה”ל, שנים ספורות לאחר מכן.

בכ”ט באלול תש”ב (11.9.1942) הובל הרב הלל צייטלין אל כיכר השילוחים שבגטו ורשה. לאחר שהטמין באדמה את כתביו האחרונים (שלא נמצאו עד היום, ובהם גם תרגום הזוהר לעברית), יצא הרב בן השבעים ואחת אל המרצחים הנאציים, כשהוא לבוש בטלית ואומר את הווידוי. פרשת חייו הסוערת של צייטלין החלה שבעים ואחת שנה קודם לכן בבית חב”די בבילורוסיה. בצעירותו, נחשף צייטלין לספרות הפילוסופיה והדתות העולמית, הפך לעיתונאי ומחבר מסות רעיוניות שהיכו גלים בקרב יהדות פולין, ולפעיל התנועה הציונית. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שב צייטלין והתחבר לדת ולתורת החסידות, וביקש דרכים לקִרבה אל האלוקים בעידן המודרני. קשר מיוחד נרקם בינו לבין תלמידיו שעזבו את הדרך הדתית, ובהם יצחק שדה ויוסף חיים ברנר. במאמרים ובספרים הרבים שפרסם, ביקש לחדש את רוחה של תנועת החסידות ולשוב אל ימי הנבואה, וחיבר מאות תפילות מרגשות המבוססות על תורת הנסתר. גם עשרות שנים לאחר מותו יוצאים לאור עוד ועוד כתבים מפרי עטו, ותיכון דתי מרכזי בתל אביב קרוי על שמו. שנה טובה!

הקרב היה אבוד. מרכבות הברזל של הפלישתים שטפו את עמק יזרעאל בדרכם לחצוץ בין שבטי הצפון לשבטי אזור ההר, ולוחמי צבא ישראל נסו אל עבר הר הגלבוע. יהונתן, אבינדב ומלכישוע, בני המלך, נפלו עם תחילת הקרב, ולאחר כמה שעות נוספות נפצע גם המלך שאול בעצמו. מי שהיה משיח ה’, המלך הראשון שאיחד את שבטי ישראל, שחטא והסתבך במרדף אין קץ אחר דוד, הגיע למערכה לאחר ליל אימים בעין דור. שם, בביתה של בעלת האוב, התגלה אליו שמואל וסיפר לו על מפלתו הקרבה. למרות הכול, המלך לא נס, והעדיף ליפול על חרבו (ובכך לפתוח דיון הלכתי גם בין פוסקי זמננו לגבי אפשרות של התאבדות, חלילה, בנסיבות צבאיות דומות) מאשר ליפול בידי הפלישתים. התבוסה הנוראית שאירעה, לפי המסורת, ביום כ”ח  באלול התעצמה לאחר שכבשו הפלישתים את ערי האזור והתעללו בגוויותיהם של שאול ובניו. הגוויות חולצו מאוחר יותר במבצע נועז בידי יושבי יבש גלעד הסמוכה. תבוסת הגלבוע מונצחת היום בפסגותיו, בשמות היישובים שבסביבותיו הקרויים על שם בני משפחתו של המלך הראשון.

זכריה גלוסקא נולד בתימן. בן חמש עשרה עלה עם משפחתו בשנת 1909 לשכונת שבזי, שהפכה לימים לחלק מתל אביב. גלוסקא, שהתייתם בגיל צעיר, עבד לפרנסת משפחתו בבניין ובחקלאות, ובמקביל החל לעסוק בפעילות ציבורית למען יהדות תימן. בפעילותו בהסתדרות הכללית, באסיפת הנבחרים של היישוב היהודי, בקונגרסים הציוניים ובכנסת הראשונה שאליה נבחר מטעם “התאחדות התימנים”, פעל למען עלייתם של בני העדה לארץ ולהסדרת קליטתם והתיישבותם. בעקבות סדרת פגישות שערך עם הנציב העליון הבריטי, התאפשר גם לזקנים בני שבעים ומעלה מתימן לעלות לארץ, למרות התנגדות הבריטים לעלייה בגיל זה. זאת, בזכות טיעוניו של גלוסקא בדבר הבריאות האיתנה המקובלת בקרב זקני תימן. פעילות אחרת של גלוסקא הביאה לאישור העלאת יתומים מתימן, אשר הצילה יתומים רבים מאִסלום בכוח, כפי שדרש השלטון בתימן. לאחר הקמת המדינה, עסק גלוסקא במאבק נגד האפליה שבה נתקלו העולים, ולא נרתע גם מול ביקורת נוקבת עליו מצד הממסד. בכ”ז באלול תש”ך (19.9.1960), נפטר גלוסקא בשעה ששהה בצפון אמריקה לצורך גיוס תרומות למען קליטת יהודי תימן בארץ.

“הדוד יהושע” מרגולין נולד בבלרוס (1877), ומגיל צעיר שאף להחיות את החיבור לטבע, לחי ולצומח בקרב הדור הצעיר. בפעילותו כמורה וכמנהל במוסדות חינוך יהודיים ברוסיה, ובעיקר בתפקידו כמורה לטבע בבית הספר “מקווה ישראל”, פיתח את שיטת הלמידה מחוץ לכותלי הכיתה. ביחד עם תלמידיו, טייל בשדות ובכרמים, ושם הדגים והמחיש את החומר הנלמד. הרבה לכתוב על הקשר בין תורת ישראל לטבע. בהתמדה ובהדרגה אסף ממצאים בוטניים וזואולוגיים, ולימים הם היוו את הבסיס לגן הבוטני ולמוזיאון הטבע המרשים של אוניברסיטת תל אביב. מרגולין, שהיה ערירי, ניסה לחבב את הטבע על ילדי ישראל באמצעות שירים וסיפורים. נקבר בכ”ו באלול תש”ז (10.9.1947) על אחת מגבעות עמק יזרעאל, שם נוסד סמינר “אורנים” להכשרת מורים לתנועה הקיבוצית, סמינר שעל הקמתו עמל שנים רבות. את כספו ביקש להוריש להכשרת מורים מבני העדה התימנית, שהייתה לדעתו “אחת הפנינות היקרות בכתר של האומה הישראלית”. על מצבתו נכתב לבקשתו “את רעבוני וצמאוני לאדמת הארץ לא אשבור ולא ארווה עד אשר אשוב אליה ואנוח בחיקה מנוחת עולמים”.

התוכנית נראתה כבנויה לתלפיות. ברית סודית נכרתה בין מנהיגיה של מדינת ישראל לנוצרים בלבנון . ברית זו אמורה הייתה לאפשר את השתלטותם של הנוצרים על מוסד הנשיאות וכריתת ברית שלום עתידית עם ישראל, שתדחק מלבנון את הסורים ואת הפלשתינים. כוחות צה”ל שהגיעו לביירות  לאחר ימי לחימה קשים, כחלק ממבצע של”ג, שנוהל כנגד ארגוני הטרור הפלשתינאים, יצרו את התנאים הנוחים לבחירתו של מנהיג הנוצרים בשיר ג’ומאייל כנשיא, והתוכנית נראתה כעומדת להתגשם. מכונית התופת שפוצץ המודיעין הסורי שגרמה למותו של ג’ומאייל ועשרות מתומכיו ביום כ”ו באלול תשמ”ב (14.9.1982) שיבשה הכול. בכאוס שנוצר, נכנסו הכוחות הנוצריים בחסות צה”ל לביירות וביצעו טבח בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה. ישראל, שהואשמה באחריות לטבח אף על פי שחייליה, כמובן, לא היו מעורבים בו ישירות, החלה לסגת בהדרגה מלבנון, והמדינה שבה ושקעה לתוהו ובוהו, שהחיש את יציאת צה”ל  מהמדינה, ואפשר את עליית החיזבאללה. בעקבות האירועים, התפתחה מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית מסביב לשאלות – מה היו מטרות המלחמה האמיתיות, והאם נבחרי הציבור אכן ידעו עליהם במועד.

מאז ימי יוון העתיקה נועדו משחקי האולמפיאדה  לסמל שלום, אחוות עמים והפסקה בין המלחמות. הכל השתנה במינכן, בכ”ו באלול תשל”ב (5.9.1972). חולייה של אנשי ארגון הטרור הפלשתינאי “ספטמבר השחור”, החליטה להפוך את הכפר האולימפי לזירת טבח. אנשיה פרצו למגורי המשלחת האולימפית הישראלית, רצחו חלק מאנשיה ולקחו את השאר בכני ערובה. מבצע חילוץ כושל וחובבני גדוש מחדלים שנערך יממה לאחר מכן בידי המשטרה הגרמנית הסתיים בטרגדיה. י”א  ספורטאים ישראלים נרצחו. המחבלים שלא נפגעו נשבו בידי הגרמנים ושוחררו בעקבות איומי טרוריסטים זמן קצר לאחר מכן. לאחר טקס התייחדות קצר המשיכה האולמפיאדה כסדרה.  אבל ממשלת ישראל לא שכחה. לוחמי המוסד יצאו בעקבות מתכנני הרצח ולאחר שנים של מעקבים ומרדפים חיסלו כמעט את כל המעורבים בו. חלק מממני הטבח ומתומכיו עדיין ממשיכים להתכחש לזוועה הכרוכה בו, וחלקם ממלאים גם כיום תפקידים בכירים ביותר ברשות הפלשתינאית. אתרי הנצחה רבים הוקמו ברחבי הארץ לזכר הנרצחים.