רוחבם כשני ק”מ; מתחת לפני הים נמצאות שוניות אלמוגים מרהיבות ביופיין; בתקופה הביזנטית שכנה באי שבמרכזם מושבה צבאית יהודית; ומאז הקמת מדינת ישראל הם היו כבר עילה לשתי מלחמות. בשנת 1950 ביקשה מצרים מערב הסעודית את השליטה על האיים טיראן וסנפיר, במגמה מוצהרת לחסום את מצרי טיראן ולמנוע את אפשרות התחבורה הימית לאילת וממנה. מבצע קדש בשנת 1956 הכריח את המצרים, בגיבוי ערבויות בינלאומיות, לפתוח את המְצרים. אחת עשרה שנה מאוחר יותר, בי”ג באייר תשכ”ז (23.5.1967) הודיע שליט מצרים ג’מאל עבדול נאסר, על חסימתם מחדש של המְצרים לקול תרועות המון חוגג בחוצות קהיר. מדינות העולם התכחשו להבטחותיהן לערוב לחופש השיט. מלחמת ששת הימים הפכה לבלתי נמנעת. שבועיים לאחר מכן, לצלילי הלהיט “אנחנו נעבור במצרי טיראן”, השתלטו כוחות חיל הים על המקום, והדרך לאילת נפתחה. ברחבי ישראל נמצאים לא מעט ילדים שנולדו באותה תקופה הקרויים בשם טירן או סנפיר.

“זה רגע היסטורי לעם היהודי בכל אתר ואתר ולמדינת ישראל” כתב ביומנו שר החוץ, משה שרת. ביום י”ב באייר תש”ט (11.5.1949), שנה לאחר הקמת המדינה, ולמרות מאמצים עצומים של הגוש הערבי לסכל את ההחלטה, קיבלה עצרת האו”ם את החלטה 273. נוסח ההחלטה הקובע כי “ישראל היא מדינה שוחרת שלום, וכי היא מקבלת על עצמה את עקרונות מגילת האומות המאוחדות, ולפיכך ראויה להיות חברה בארגון”, התקבל ברוב של 37 בעד, 12 נגד ותשעה נמנעים. משה שרת הנרגש, ואבא אבן, השגריר הישראלי הראשון באו”ם, הניפו את דגל הלאום בשדרת דגלי האומות בחזית בניין האו”ם בניו־יורק. תמונה זו הונצחה, לימים, על שטר עשרים השקלים. הרבה נחת לא רוותה ישראל מהאו”ם. הארגון היה ונותר ברובו עוין וחד צדדי ביחסו לישראל. דומה כי הביטוי “או”ם שמום”, שטבע דוד בן גוריון, עדיין מקובל על רבים מאזרחי ישראל. יחד עם זאת, החברות במשפחת העמים מאפשרת לישראל שיתופי פעולה חשובים בעשרות תחומים, ונותנת לה להשמיע את קולה של המדינה היהודית  מעל הבימה העולמית.

אל מול מתפרעים ומחבלים, נוכח מהומות ופשיעה חמורה, מול פיגועי דקירה ופשיעה חקלאית, מצפון ועד דרום וממזרח למערב, ניצבים לוחמי “הכומתות הירוקות” – אנשי משמר הגבול. ההתחלה הייתה שונה. ההחלטה הראשונית של ממשלת ישראל הייתה להקים “חיל ספר”, שישמור על הגבולות, וגרעינו הראשון הורכב מלוחמים דרוזים וצ’רקסים שהתנדבו לשירות צבאי. אחרי גלגולים כאלו ואחרים, הוחלט להפקיד את הצבא על שמירת הגבולות, ולצרף את משמר הגבול למשטרה. ביום י”א באייר תשי”ג (26.4.1953), הוקמה היחידה במתכונתה הנוכחית, ועל סמלהּ מצודת כ”ח (“נבּי יושע”) שבגליל העליון, שנכבשה בקרב גבורה במלחמת העצמאות, ובה שכן אחד הבסיסים  הוותיקים של החיל. במהלך השנים, הופקד מג”ב על הטיפול בנושאי בטחון הפנים. לוחמיו כוללים מגויסי חובה וקבע, כמו גם יחידות עילית, וביניהן יחידות מסתערבים והיחידה ללוחמה בטרור, מהטובות מסוגה בעולם. במהלך השנים, ניצבו אנשי מג”ב מול משימות מורכבות בכל שטחי הארץ. הם אמונים על משימות השיטור הכפרי, על התערבות בכל המקרים שבהם לא מספיק כוח השיטור הרגיל, ועל פעילות נגד ארגוני הטרור. מאות מלוחמי מג”ב נפלו בקרבות במשך השנים, והם מונצחים באנדרטת החיל שבצומת ברקאי.

לאופלד סוחה היה אדם רגיל, שנולד בשנת 1890 וחי בעיר לבוב כעובד ברשת הביוב העירונית. קבוצת יהודים שביקשה לברוח מהגטו ביום חיסולו בידי הנאצים במאי 1943, פגשה בתעלות הביוב בסוחה, שעצר אותם מלהמשיך בתוואי התעלות שבו חיכו להם הנאצים. בתחילה, נאות סוחה לסייע ליהודים תמורת כספים שהעבירו לידיו, אולם במהרה החליטו הוא, אשתו מגדלינה ועוזרו סטפן ורבלסקי לסכן את חייהם למען הצלת היהודים, שהחליטו להמשיך ולהסתתר בתעלות הביוב. קרוב לשנה הסתירו סוחה וחבריו את היהודים, וסיפקו את כל צורכיהם ממזון ועד נרות לחנוכה וסידורי תפילה, והכול בתנאים בלתי אפשריים ותחת טבעת נאצית שהלכה והתהדקה. מתוך עשרים ואחד היהודים שפגשו את סוחה בביוב, נותרו בסוף המלחמה עשרה שהצליחו לגבור על התנאים האיומים. סוחה עצמו נהרג בתאונת דרכים ביום י”א באייר תש”ו (12.5.1946), זמן קצר לאחר שחרור לבוב בידי הסובייטים. לימים, הוענק למשפחתו תואר חסידי אומות העולם, ובשנת 2011 הפך הסרט הפולני “באפֵלה” שסיפר את סיפורו, לאחד הסרטים הידועים ביותר שנעשו על תקופת השואה.

הטור הסורי שירד מהרי הגולן הפתיע את תושבי עמק הירדן. עשרות לוחמים נפלו בניסיון נואש להחזיק במשטרת צמח מול השריון הסורי, ותושבי הקיבוצים שער הגולן ומסדה נאלצו לסגת מבתיהם. כוחות לוחמים מכל הצפון בפיקודו של משה דיין הוזעקו לרכסים שמעל העמק כדי למנוע את התפרצות הסורים ללב עמקי הצפון. משלחת מוותיקי הקיבוצים התחננה בתל אביב לסיוע, שהגיע בסופו של דבר בדמות חמשת “הנפוליאוניצ’יקים”, תותחי השדה הקלים שהיו ברשות צה”ל.  בבוקר י”א באייר תש”ח (20.5.1948) פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי העמק, וטנקים סוריים החלו להתקרב לדגניה, אם הקבוצות ומולדת תנועת העבודה הציונית. נערים, זקנים וכל מי שיכול היה להחזיק נשק התכוננו לקרב האחרון. חמש גרסאות שונות (שלוקטו לימים בספרו של אסף ענברי, “הטנק”) מתארות את מה שאירע, אך השורה התחתונה ברורה: בזכות אומץ ליבם של לוחמים שלא נרתעו מלהגיע למרחק אפסי מהטנקים המתקדמים ולנסות לפגוע בהם, נפגע לבסוף הטנק המוביל, והמתקפה הסורית נבלמה. עמק הירדן ניצל, והטנק הפגוע הפך לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת העצמאות.

הוא העניק לספרות היהודית את עלילותיו של מנחם מנדל הסוחר הממולח והדלפון, של הכליזמר סטמפניו, של היתום השובב מוטל בן פיסי החזן, ומעל כולם – את טוביה החולב, מי שהפך להיות גיבור התרבות היהודי המשמעותי ביותר במאה העשרים. שלום רבינוביץ נולד באוקראינה (1859) וגדל בעיירות הקטנות שב”תחום המושב”. חיים קשים של דלות, יתמות ואם חורגת ומתעללת, לא מנעו מהצעיר – שאימץ את הכינוי הספרותי “שלום עליכם” – להפוך להיות בכיר הסופרים היהודיים שפעל ברוסיה. עסקים כושלים והתעצמות האנטישמיות הביאה את שלום עליכם, יחד עם עוד מיליוני יהודים, לנדוד אל מעבר לים, תוך שהוא מתאר בספריו את הנדידה הגדולה. עשרות ספריו וסיפוריו מלאים בחמלה לקהילה היהודית ולדמויות המגוונות והססגוניות שפעלו בקרבה. שלום עליכם לא נמנע מביקורת על תופעות שונות בחברה, אך ההומור והאהבה שבהם תיבל ביקורת זו, הפכו אותו לאהוב על הציבור. בי’ באייר תרע”ז (13.5.1916) ליוו מאות אלפי יהודים את שלום עליכם למנוחות בניו יורק. ספריו הפכו לסרטים ולמחזות, שהידוע שבהם – “כנר על הגג” – היה לאבן דרך בתרבות היהודית והמערבית.

רבנו יצחק אלפסי נולד (1013) בצפון אפריקה, כנראה באלג’יריה, ופעל שנים רבות בפאס שבמרוקו, ששמה הפך לכינויו. בשל הלשנה נאלץ לעבור לספרד, שם נפטר ביום י’ באייר תתס”ג (20.4.1103). הרי”ף נודע במיוחד בשל יצירתו המונומנטלית “תלמוד קטן” (המכונה גם “הלכות רב אלפס” או בקיצור – הרי”ף) שבה ליקט מתוך התלמוד הבבלי את החלקים ההלכתיים, תוך שהוא בורר במדויק את חלקי ההלכה והאגדה, מדלג על חלקים במשא ומתן ההלכתי או על ההלכות שאינן נוהגות בזמן שבית המקדש אינו קיים. חיבורו מאפשר ללומדיו להבין בעזרת סידור הדברים והוספת מילות קישור ועריכה בודדות מהי ההלכה הנכונה. הכרעתו לערוך פסקי ההלכה מתוך התלמוד הייתה נתונה במחלוקת קשה, אבל התקבלה לבסוף על דעת רוב חכמי דורו שהעריצוהו. ביצירתו זו כתב הרי”ף למעשה את אחד מספרי ההלכה הראשונים, אשר שימש בסיס ליצירות ההלכתיות בדורות שלאחריו, ביניהם הרמב”ם והשולחן ערוך. פעילותו של הרי”ף סייעה להפיכתו של התלמוד הבבלי לספר הלימוד המרכזי של עם ישראל. עשרות פרשנים פירשו את רעיונותיו ואת פסקיו במהלך הדורות, ובארץ קרוי על שמו כפר הרי”ף.

השגשוג היה בשיאו. עסקים חובקי עולם בוצעו בידי אנשי הקהילה היהודית באיראן, ושום איום לא נראה באופק. חביב אלקניאן (יליד 1909) היה מגדולי התעשיינים באיראן, ומימן בכספו מפעלי חסד ופילנתרופיה לכל מגזרי החברה האיראנית. במשך שנים רבות כיהן כיו”ר הקהילה היהודית במדינה והיה מקורב לראשי השלטון. השקעותיו של אלקניאן היו חובקות עולם, ובין השאר היה מבוני בנייני הבורסה ליהלומים ברמת גן. עם תחילתה של המהפכה האסלאמית, שהה לרגל עסקיו בארצות הברית, אולם לא חשש לחזור למדינה. זמן קצר לאחר השלמת המהפכה נעצר אלקניאן בידי משמרות המהפכה באשמת בגידה במדינה ופעילות ריגול למען הציונות. פעולותיו הרבות למען איראן ותושביה במשך השנים, כמו גם תחנוניו של אלקניאן לא הועילו, וביום י”ב באייר תשל”ט (9.5.1979) הוצא להורג בידי כיתת יורים. רציחתו זעזעה את יהדות איראן, ורובם המוחלט של בניה הבינו כי תור הזהב של היהודים במדינה תם. תוך זמן קצר היגרו שמונים אחוז מיהודי איראן לישראל, לאירופה ולארצות הברית.

במסגרת נסיעה מִקרית של אנשי “התנועה לארץ ישראל השלמה” ואנשי “גוש אמונים” ברחבי השומרון, הבחינו כמה מהם כי בהר בעל חצור המתנשא מצפון לרמאללה, מבצע צה”ל עבודות בנייה נרחבות. רחל ינאית בן צבי, מנשות התנועה, נזכרה בימי העלייה השלישית והציעה להקים “קבוצת עבודה” שתסייע בבניית המתקנים הצבאיים במקום, ותעקוף בכך את האיסור הממשלתי שהוטל על ההתיישבות. ההצעה התקבלה, וכמה מפעילי התנועה הציעו את עצמם למשרד הביטחון כעובדי בניין. שישה חודשים קשים עברו על אנשי הקבוצה בראשותם של יהודה עציון ויוסי אינדור. חוסר ניסיון בעבודה, קשיי מזג האוויר והדרכים המשובשות לא הרתיעו אותם. ביום ט’ באייר תשל”ה (20.4.1975) נשארו ה”עובדים” ללינת לילה במחנה צבאי ירדני נטוש. שר הביטחון שמעון פרס הורה שלא להפריע להתיישבות החדשה שנקראה בשם עפרה. תוך מספר ימים הצטרפו לעובדים בני משפחותיהם. במהרה הפך המקום לאחד מהיישובים הפורחים ביותר ביהודה ושומרון. שבע מאות בתי אב, מוסדות חינוך ותרבות וענפי תעשייה, מסחר ותיירות ממלאים היום את רחובות עפרה. חלומה של קבוצת העבודה הפך למציאות.

אלפי האורחים, ביניהם ראשי המדינה וחמש מאות אורחים שהגיעו במיוחד מחו”ל, התכנסו ברחבת הכניסה שנבנתה בשטחה של שכונת גבעת רם הירושלמית. התאריך היה ט’ באייר תשכ”ה (11.5.1965). לאחר שנים ארוכות של חלומות, של תכנון ושל גיוס כספים, יצא מוזיאון ישראל לדרך. המוזיאון הוגדר כמוזיאון הלאומי של מדינת ישראל, ונבנה בתמיכת ממשלת ארצות הברית ונדבנים יהודיים. במוזיאון ישראל קובצו מיטב הממצאים הארכיאולוגיים שנמצאו בשטחי הארץ, ובראשם כתבי היד העתיקים של “המגילות הגנוזות” מימי בית שני, וכן איגרות בר כוכבא, שאוחסנו בהיכל הספר המפואר. מאות חפצי אומנות יהודית ותשמישי קדושה לוקטו במשך שנים מכל רחבי העולם היהודי, והוצגו ב”ביתן לאומנות יהודית” הגדול מסוגו בעולם. מליוני המבקרים שפקדו את מוזיאון ישראל מאז פתיחתו נהנו גם מדגם ירושלים של ימי בית שני, מאגף נוער פעלתני ויצירתי, וממיטב התערוכות והמיצגים של האומנות הבינלאומית שהגיעו לירושלים מרחבי תבל. למעלה מיובל שנים עברו מאז נפתח המוזיאון על שלושה עשר ביתניו הראשונים, ומאז הוא שופץ והורחב כמה וכמה פעמים, תוך שהוא ממשיך לשמש כאחד מסמליה הלאומיים של מדינת ישראל.