רבי ישעיהו שפירא (1891) נולד בפולין למשפחת אדמו”רים ידועה ובין אחיו היה רבי קלומנימוס שפרא לימים האדמור מפיעסצענא. בגיל צעיר החליט לוותר על ההצעות הרבות שקיבל לכהן כאדמו”ר או כרב ולעלות לארץ כדי להשתתף בבנינה. בארץ היה מתלמידי הרב קוק וערך חלק ממאמריו והשתתף בהקמת תנועת הפועל המזרחי , שבכרוז ההקמה שלה שהיה בין מנסחיו הכריזה כי “שואפים אנו לשוב לחיי העברים הקדמונים לחיים תנכיים של צדק יושר ומוסר”. עסק בהבטים הפוליטיים והכלכליים של התנועה ועודד עליית משפחות חסידיות מפולין שחלקם הקימו את הישוב כפר חסידים. במאמריו העמיק ביסודות המחשבה הציונית דתית והעלה על נס את החובה לקיים חיים כלכליים מוסריים ושיתופיים (בשל הציווי “ועשית הישר והטוב”) וקרא לא לוותר על עקרונות התנועה אך לנהל את הויכוחים הפוליטיים מתוך התפיסה שכל בני ישראל הם בנים להקב”ה. בגיל חמישים למרות מעמדו הכלכלי והארגוני החליט להקדיש את חייו לחקלאות והתיישב בכפר פינס שם היה עובד אדמה במקביל ללימוד תורה ולעידוד,שירה ותפילה עם ההמונים שבאו לבקר את “האדמור החלוץ”. נפטר בה’ בסיון תש”ה (17.5.1945)
ההתלבטות הייתה עצומה. מחד, לממשלת ישראל היה ברור כי העיראקים נחושים להשיג נשק גרעיני, וכי “כורי המחקר” שהקימו הצרפתים עבורם ליד בגדד מקדמים אותם במהירות לעבר מטרה זו. החשש כי מנהיג עיראק הרצחני, סדאם חוסיין, יעשה בנשק זה שימוש נגד ישראל היה רב. מנגד, איש לא רצה להיקלע לעימות צבאי עם עיראק ולהסתבכויות הבינלאומיות הכרוכות בתקיפה חסרת תקדים של מתקן גרעיני. אחרי שניסיונות דיפלומטיים ופעילות חשאית לסיכול ההתקדמות הגרעינית כשלו, ולמרות החשש מתגובות חריפות, ניתן האות. ביום ה’ בסיוון תשמ”א (7.6.1981) יצאו תריסר ממטוסי חיל האויר למבצע “אופרה”. המטוסים עברו מרחק של 1100 ק”מ מבלי שהתגלו, השמידו תוך דקות את הכור הגרעיני “תמוז”, וחזרו כולם בריאים ושלמים לבסיסם. כל זאת על אף מערכי הנשק נגד מטוסים המסועפים שהיו לעיראקים באזור. צעיר הטייסים היה אילן רמון, לימים האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון הקולומביה. דוקטרינת בגין ולפיה ישראל לא יכולה להשלים עם הימצאותו של נשק גרעיני בידי משטרים ערביים ממשיכה להדריך את ממשלות ישראל לדורותיהן עד ימינו אלה.
אבא אחימאיר נולד ברוסיה בשנת 1897. בצעירותו למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שב לרוסיה עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, שם נוכח בזוועות שאותן חולל הקומוניזם, והפך ממעריץ של תנועות השמאל החברתי למתנגד קיצוני שלהם. לאחר נפילת אחיו מאיר (שעל שמו אימץ את שם המשפחה אחי־מאיר) בקרבות מלחמת האזרחים במזרח אירופה, עבר לווינה. שם כתב דוקטורט בפילוסופיה והיסטוריה, ושב לארץ. במהרה החל אחימאיר להתבלט כאחד העיתונאים והאינטלקטואלים הבולטים בתנועה הרביזיוניסטית שייסד באותן שנים זאב ז’בוטינסקי. אחימאיר קרא למלחמה חסרת פשרות בשמאל (ואף הזדהה בתחילה עם התנועות הפשיסטיות, הזדהות שממנה הסתייג בהמשך השנים). הוא הקים את עיתון “חזית העם” ואת ארגון “ברית הבריונים” (שהאמין בצורך ללכת בעקבותיהם של קנאי / בריוני ירושלים), והוביל את המאבק בבריטים. נעצר בפרשת רצח ארלוזורוב באשמת הסתה, וזוכה לאחר משפט סוער. אחימאיר, שהמשיך עוד שנים רבות בכתיבה מרתקת וסוערת, כתב מאות ערכים באנציקלופדיה העברית ונחשב כהיסטוריון וכפילוסוף מבריק. נפטר בד’ בסיוון תשכ”ב (6.4.1962). הותיר אחריו את בתו זאבה, אשת חינוך וספרות, ואת בניו, יוסי ויעקב, עיתונאים ואישי ציבור בולטים.
שלוש וחצי לפנות בוקר של יום ד’ בסיוון תש”ח (11.6.1948), שעות בודדות לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. הזקיף ששמר על מחנה צה”ל שבאבו גוש שמע לפתע קול דרדור אבנים, וזיהה דמות חשודה המתקרבת במהירות למחנה. הוא קרא לה להזדהות, אך בתגובה שמע רק מלמול לא ברור באנגלית, שפה שאותה לא הבין. הירייה הבודדת הביאה לקיצהּ הטראגי את פרשת חייו של דוד מרכוס. דוד, שכונה בשם הקוד “מיקי סטון”, היה הקצין היהודי־אמריקני הבכיר היחיד שנענה לקריאת ישראל הצעירה לבוא לסייע לפיתוח צבאה. דוד מרכוס– לוחם נועז, דיפלומט, שופט, קולונל מעוטר ומצטיין של צבא ארה”ב – תרם תרומה עצומה לפיתוח דרג פיקוד בכיר בצבא המתהווה, בהדרכה ובייעוץ לראשי המדינה ובחוברות הכשרה למפקדים שכתב. הוא אף פיקד על חזית ירושלים בשעות הקשות ביותר של המלחמה. גופתו הוטסה חזרה לארה”ב, והוא נטמן בבית הקברות “ווסט פוינט” בארה”ב, כשעל קברו נחקקה הכתובת “דוד מרכוס – חייל לאנושות כולה”. לימים, הפך מרכוס לסמל לתרומתם של יהודי ארצות הברית לבניין ישראל, ולזכרו הוקם היישוב משמר דוד בעמק איילון.
“מקרה מר ומתמיה” כך הגדיר דוד בן גוריון את האירועים שהתחוללו בגזר בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (10.6.1948). חברי הקיבוץ, שעלה אל הקרקע במרכז השפלה בלב אזור ערבי שלוש שנים קודם לכן, עברו עד אותו יום את קרבות מלחמת העצמאות בשלווה יחסית. ריחוקם מזירות הקרב העיקריות באזור ונוכחות כוחות גדולים של צה”ל באזור לטרון הקנו לתושבי הקיבוץ תחושת ביטחון. מפקדי הלגיון הירדני וכוחות ערביים מקומיים שישבו באותה עת באזור רמלה חשבו אחרת. הם החליטו לבצע פשיטה על הקיבוץ כדי להטות את הכף בזירה לטובת הערבים. כוח משוריין ירדני מלווה בתותחים ובמאות לוחמי חי”ר הסתער על הקיבוץ בהפתעה, ולמגיניו לא היה למעשה סיכוי. בקשות העזרה שנשלחו לכוחות הסמוכים לא נענו בשל חלוקה שגויה של תחומי האחריות בין החטיבות השונות, ואחרי חמש שעות של קרב נואש נפל הקיבוץ. עשרים ותשעה מהמגינים נפלו בקרב, ועוד עשרות נלקחו בשבי. הירדנים נסוגו מהקיבוץ אחרי זמן קצר, וכוחות צה”ל שהגיעו מאוחר מדיי השתלטו על השטח בקלות. גזר שבה והתחדשה, למרות הכול, והפכה לקיבוץ וליישוב משגשג.
הם שרדו את הקדחת שעשתה שַמּוֹת בילדיהם, שרדו את הקשיים האינסופיים בימי הטורקים והבריטים, שרדו את הריחוק ואת קשיי הפרנסה. אך לא יכלו לשרוד את המלחמה, ובעיקר את הניכור. בבוקר ג’ בסיוון תש”ח (19.6.1948) צפו תושבי המושבה “משמר הירדן” בחטיבה סורית שלמה העולה על בתיהם. בניגוד לשתי ההתקפות הסוריות הקודמות שנערכו בימים הקודמים, ואותן הצליחו התושבים המעטים להדוף במחיר כבד, הפעם חדרו הסורים ללב המושבה והשתלטו עליה. לאחר קרב גבורה נואש שבו נפלו עשרה מהלוחמים, נלקחו ארבעים מהמגינים (ובהם נשים ופצועים) לשנה שלמה של שבי בכלא הסורי. כאבם של תושבי המושבה היה רב לא רק בשל החורבן, אלא גם בשל העובדה שקריאותיהם הנואשות לעזרה לא נענו. חלקם חשדו (חשד שלא התברר עד היום) שהסיבה לכך הייתה נעוצה בזיהויה של המושבה עם תנועת בית”ר, שלא הייתה מהחביבות על כוחות ההגנה והפלמ”ח באזור. לאחר חזרתם מהשבי, נדהמו התושבים לראות כי אדמותיהם חולקו בינתיים לקיבוצים חדשים, ומושבתם למעשה נעלמה. רק בשנים האחרונות מוקם מרכז מבקרים והנצחה לתושבי המושבה שאבדה, משמר הירדן – מושבתם של הגיבורים על הירדן.
אלפי שנים פרחה הקהילה המפוארת שעל גדות נהרות בבל, וחיים יהודים תוססים התקיימו בערי עיראק. אולם, אט־אט החלו יהודי עיראק לחוש כי הקרקע בוערת תחת רגליהם. במהלך מלחמת העולם השנייה פרצו בעיראק פרעות קשות שבמסגרתן רצחו לאומנים עיראקיים פרו־נאציים מאות מיהודי בגדד. מיד לאחר מכן החלו רדיפות מצד השלטונות והאוכלוסייה, בעיקר על רקע האירועים שנלוו להקמת המדינה. לנוכח ההסלמה החלה מחתרת ציונית מקומית, בסיוע שליחים שהגיעו מישראל, לסייע בהברחת יהודים. בסופו של דבר, הסכימה ממשלת עיראק לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה, בתמורה לוויתור על אזרחותם ועל רכושם (הרב). ביום ג’ בסיוון תש”י (19.5.1950) יצאה הטיסה הראשונה מבגדד לקפריסין ומשם ללוד, ועליה שישים ושמונה יהודים. בהמשך, אפשרו העיראקים טיסות ישירות מעיראק לישראל, ובמבצע שנקרא על שם “עזרא ונחמיה” – עולי בבל הראשונים – הגיעו לארץ כמאה ועשרים אלף יהודים בתשע מאות טיסות. חבלי קליטה קשים עברו יוצאי עיראק בארץ, אולם בסופו של דבר השתלבה הקהילה בציבוריות הישראלית ואנשיה תרמו תרומה משמעותית בכל תחומי החיים בארץ.
הרב נתן אורטנר נולד בגרמניה (1935) למשפחה של חסידי בעלז. במהלך חייו שילב הרב בין עולמות רבים ומגוונים. הוא גדל בתל אביב, בבית המקורב לתנועת פועלי אגודת ישראל, וכל ימיו ראה בעין יפה את תקומתה של מדינת ישראל וסייע מאוד להקמת מבוא מודיעים. בד בבד, היה קשור כל ימיו לציבור החסידי והחרדי. הרב אורטנר הוציא לאור ספרי שאלות ותשובות בהלכה, שבהם עסק בתחומים מגוונים, ובראשם בשאלה התקדימית של שינוי מעמדה ההלכתי של העיר לוד לעניין הלכות הפורים, לאור הממצא הארכיאולוגי. במקביל, עסק בכתיבת ספרי חסידות, ספרי הסברה ופעילות חינוכית על היהדות לציבור הכללי, ותיאור היסטורי של הפרשייה השנויה במחלוקת של הצלת הרבי מבעלז בימי השואה, פרשייה שבה היה אביו אחד מהפעילים המרכזיים בהצלת האדמו”ר. במשך עשרות שנים שימש כרבה של לוד, כשהוא מעניק מענה הלכתי ותורני לכלל העדות, הקהילות והמגזרים המרכיבים את העיר. במשך שנים רבות הרב ואשתו אימצו את בנות השירות הלאומי בעיר. נפטר בב’ בסיוון תשע”ח (16.5.2018)
לוחם אצ”ל, פרקליט ופוליטיקאי בעל עמדות מקוריות ועצמאיות. שמואל תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 למשפחת כצנלסון. בצעירותו היה ממפקדי האצ”ל בירושלים, והוגלה על ידי הבריטים למחנה המעצר לאסירי המחתרות העבריות בקניה. עם הקמת המדינה, החל תמיר לעסוק במשפטים, והתמחה במשפטים בעלי משמעות ציבורית. בין השאר, עמד בראש הטוענים כי הפעיל הציוני, ישראל קסטנר, שיתף פעולה עם הנאצים בשואה; הגן על אנשי מחתרת בוגרי האצ”ל שפעלו נגד ההסכמים שהתגבשו בין ישראל לגרמניה; פעל למען השגת זכויות ללוחמי המחתרות שקופחו בידי שלטון מפא”י. תמיר היה פעיל פוליטי בשורות תנועת החירות והליכוד, ובמסגרת זאת הביע עמדות עצמאיות שגרמו לו, לא פעם, לפרוש מהמפלגה ולהקים תנועות עצמאיות. לאחר בחירות “המהפך” של 1977, מונה תמיר לשר המשפטים, וסייע בחקיקת “חוק יסודות המשפט”. חוק זה קיבע וקידם את מעמדו של המשפט העברי במסגרת החוק הישראלי. תמיר היה אחראי על המשא ומתן בחילופי שבויים עם ארגוני המחבלים, אולם התפטר מתפקידו לאחר שחשב כי ישראל נכנעת לדרישות המחבלים. נפטר בב’ בסיוון תשמ”ז (29.61987).
מעמד הר סיני הלך והתקרב. כמעט קט יתחילו שלושת ימי ההגבלה, שבסופם יימסרו עשרת הדיברות. המסורת מספרת שרגע לפני כן, ביום ב’ בסיוון, קיבל עם ישראל את המסר המחייב: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות י”ט, ה-ו). הביטויים “עם סגולה” ו”ממלכת כהנים” ילוו את עם ישראל מכאן ולהבא. הם יחייבו עמידה ברף גבוה (וענישה כאשר לא עומדים בו), ויהיו למוקד של אתגר, התלבטות ופולמוס בין ישראל לעמים ובתוך הקבוצות השונות של עם ישראל, לגבי משמעותם ודרכי יישומם, מימי התנ”ך עד ימינו אלה. יום ב’ בסיוון, שבו נאמרה ההבטחה, זכה לכינוי “יום המיוחס”, והעובדה שהוא יום החול היחיד בשנה הנתון בין שני ימים מיוחדים (ראש חודש סיוון מזה, ושלושת ימי ההגבלה שלפני שבועות מזה) תרמה לייחוסו ולייחודו. במשך השנים זכה יום זה להתייחסות מיוחדת בהיבטים הלכתיים שונים ובתורת החסידות, והוא נחשב כיום משמעותי ברצף ימי ההכנה לקראת מתן תורה בחג השבועות.
