רבבות סטודנטים נלהבים גדשו את כיכר האופרה בברלין בליל י”ד באייר תרצ”ג (10.4.1933), ושמעו בשקיקה את הכרזותיו של שר התעמולה הנאצי גבלס בדבר הצורך להשמיד את “האינטלקטואליות היהודית”. ההמונים השליכו ללהבות קרוב לעשרים אלף ספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים, ליברליים או סוציאליסטיים והוגדרו כמסכנים את “הרוח הגרמנית”. שרפות ספרים דומות נערכו באותה עת בעשרות ערים ואוניברסיטאות ברחבי גרמניה. בשנים שיבואו לאחר מכן, ישמידו הנאצים קרוב למאה מיליון ספרים, בעיקר של ספריות יהודיות (כמו ספריית ישיבת חכמי לובלין) וספרים שנמצאו בידי העמים הסלאביים, שלפי דעת הנאצים לא היו ראויים למעלת הקריאה. שרפת הספרים הפכה לאחד מסמלי הפשעים של המשטר הנאצי, ואנדרטה גדולה הוקמה במקום שרפת הספרים בברלין. האנדרטה מורכבת  מחלל ריק בלב האדמה ובו מדפים ריקים היכולים להכיל כעשרים אלף כרכים. סמוך לאנדרטה נכתבו מילותיו של המשורר היהודי (המומר) בן המאה התשע עשרה, היינריך היינה, שכתב על רקע לקחי האינקוויזיציה הספרדית מימי הביניים : במקום שבו ישרפו ספרים, שם ישרפו גם בני אדם.

חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה הקצה חטיבת חי”ר שלמה, מלווה ביחידות שריון וארטילריה, לכבוש את קיבוץ יד מרדכי, כשמגיניו מנו כמאה וחמישים לוחמים בלבד. ערב הקרב, שיירת משוריינים של חטיבת גבעתי פינתה מאה מילדי הקיבוץ בדרך לא דרך לצפון הבטוח יחסית, ועם שחר החלו שישה ימי קרבות מרים על יד מרדכי. הארטילריה המצרית, בליווי הפצצות ממטוסים, כתשו את מבני הקיבוץ וגלי ההתקפות של חיל הרגלים המצרי שהסתער שוב ושוב על גדרות המשק נבלמו בקושי רב. ביום השישי לקרבות, הצליחו כוחות שריון מצריים לחדור למשק, ורק במאמץ עילאי של המגינים הם הצליחו להודפם. לאחר שהתחמושת עמדה לאזול ולאחר שכוח תגבורת נכשל בניסיון לפרוץ את המצור המצרי על הקיבוץ, הוחלט לפנותו. עם שחר ט”ו באייר תש”ח (24.5.1948) החלו חברי הקיבוץ לנוע חרש בין קווי המצרים. שני לוחמים ולוחמת לא הגיעו ליעדם, וגורלם לא נודע עד היום. קיבוץ יד מרדכי, שבעמידת הגבורה שלו עיכב במשך שבוע את המצרים מלנוע צפונה לתל אביב, הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות.

ילדי כיתות א-ג ממושב אביבים היו לבושים בחולצותיהם הלבנות בדרכם ללימודים בבית הספר במושב דובב ביום שישי ט”ז באייר תש”ל (22.5.1970). בעיקול הדרך, סמוך לקיבוץ ברעם, היכה הטרור. גדר הגבול הסמלית שנמתחה לאורך הגבול עם לבנון לא עצרה את הרוצחים, שתכננו במשך שבועות ארוכים את המארב. שישה טילי בזוקה שירו מחבלים מארגון החזית העממית גררו  בעקבותיהם דקות ארוכות של ירי מנשק אוטומטי משני צדי אוטובוס הילדים. הנהג, הורה מלווה והמאבטח נהרגו  מיד והאוטובוס סטה מהכביש והתנגש בעץ אלון בצידי הדרך. חברי קיבוץ ברעם ולוחמי צה”ל שמיהרו למקום החלו לטפל בעשרות הפצועים, שרבים מהם איבדו דם לפני שהספיקו לפנותם. תשעה ילדים ושלושה מבוגרים נרצחו. במושב אביבים, ביתם של שישים משפחות מעולי מרוקו שעמלו שנים כדי להוציא לחם מההר המרוחק בגבול הצפון, לא הייתה משפחה אחת שבביתה לא היה נפגע. ישראל המזועזעת הגיבה בסדרה של פעולות תגמול נגד בסיסי המחבלים, וחללי הפיגוע נטמנו בהלוויה המונית וקורעת לב בבית העלמין בצפת. אנשי אביבים המשיכו, למרות הכול, לעבד את אדמת הגליל.

“מוקם בזה צבא־הגנה לישראל, מורכב מחילות יבשה, חיל ים וחיל אוויר…במצב חירום יונהג גיוס חובה לצבא־הגנה לישראל על כל שורותיו…כל אדם המשרת בצבא־הגנה לישראל חייב להישבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים…אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל…”. המשפטים הקצרים שאותם פרסם דוד בן גוריון ביום י”ז באייר תש”ח (26.5.1948) תחת הכותרת “פקודה להקמת הצבא” היו תוצר של דיונים סבוכים ומורכבים. לא כל חברי הממשלה אהבו את הכינוי “צבא ההגנה”, שהמחיש (גם בסמלו) את הקשר הישיר בין ארגון ההגנה לצבא החדש, והיו שהעדיפו את צבא ישראל. גיוס החובה מראש לא הוחל על נשים. הציבור הדתי התנגד ל”שבועה”, וזו הוחלפה ב”אני מצהיר”. כדי למנוע אפשרות של הפכה צבאית, הוחלפה טיוטת ההצעה שדיברה על “מחויבות לפיקוד העליון” ב”מחויבות לשלטונות המוסמכים של המדינה”. וכמובן, הטרגדיה של אלטלנה שהתחוללה כמה שבועות מאוחר יותר הבהירה את המורכבות של כוח צבאי אחד. אחרי כל הסיבוכים ותוך כדי סערת המלחמה, יצא צבא ההגנה לישראל לדרך.

הזיכרון המדהים, התושייה, יכולות החיקוי והתחבולה. כל אלו אפשרו לנער שנולד במצרים בשנת 1924, ועלה לישראל לאחר מבצע סיני, להפוך להיות המרגל הישראלי הנודע ביותר בכל הזמנים. אלי כהן התגורר בבת ים עם משפחתו, וגויס על ידי אנשי המוסד (שככל הנראה לא נרתעו גם מלדאוג לפיטוריו ממקום עבודתו, כדי לדרבן את הגיוס…). הוא הוכשר לשהות בסוריה בסדרת אימונים בכפרי הגליל, ובחודשים ארוכים של שהייה בארגנטינה כאיש עסקים סורי גולה בשם כמאל אמין תאבת. כהן הגיע לסוריה בשנת 1962, הצליח לפתח במהירות היכרות קרובה עם ראשי השלטון ועם בני החברה הגבוהה בדמשק, והעביר לישראל זרם של ידיעות אסטרטגיות על הצבא הסורי, על תוכניות ההטיה של הירדן והכנרת ועל ארגוני הטרור הפלשתינים. ב1965 נתפס אלי כהן בנסיבות שאינן ברורות עד היום. ישראל עשתה כל מאמץ כדי לשחררו, אולם הסורים תאבי הנקם התעקשו להוציאו להורג בליל ט”ז באייר תשכ”ה (18.5.1965). שביל “אלי כהן” בגולן, היישוב “אלי עד” הקרוי על שמו, והמוסדות הרבים ברחבי הארץ המוקדשים לזכרו, מנציחים את האיש שלנו בדמשק.

בני משפחת גרין שעלו ארצה מגליציה, עשו חיל בעסקיהם והיו בעלים של חברות שונות בתחום הרפואה והמסחר ומגואלי האדמות שעליהן תקום לימים חולון. צעיר הבנים, אברהם (יליד 1892), נשלח על ידי אחיו הבוגרים ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי שיוכל להשתלב בעסקי הרפואה של המשפחה בקהיר. בסיום לימודיו, למגינת לב אחיו, החליט להתיישב בצפת הענייה ולכהן בה כרופא. הרופא הצעיר זכה לאמונם של אנשי העיר על כל לאומיה ועדותיה, ונודע גם כמי שדאג למצבם הכלכלי של רבים ממטופליו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היכו הרעב והמגפות בעיר. רבים ממנהיגי הציבור נפטרו, גורשו או נעצרו בידי הטורקים, וגרין לקח על עצמו את הטיפול בניהול כספי הסיוע (המעטים) שהגיעו לעיר ובהתנהלות מול השלטונות. האתגרים שעמד בפניהם החריפו כאשר לעיר הגיעו גם מאות ממגורשי יפו ותל אביב שסבלו מרעב וממחלות. גרין רץ מחולה לחולה, וניסה לארגן עוד מעט סיוע לעיר הגוועת. במסגרת טיפולו בחולי הטיפוס, נדבק גם הוא, ונפטר בי”ג באייר תרע”ח (25.4.1918), חצי שנה לאחר לידת בתו הראשונה והיחידה, מירונה.

מלכה רופא נולדה ברוסיה בשנת 1915, ולאחר גלגולים שונים בארץ התיישבה לבסוף בקיבוץ מעוז חיים. במסגרת פעילותה בהגנה, הוכשרה כאלחוטית שתפקידה היה לסייע להקמת תחנות קשר בארץ, במקרה שזו תיכבש בידי הנאצים. לאחר הסרת כיבוש הארץ בידי הגרמנים, הוחלט לשלחה לעיראק כדי לסייע בהקמת תחנת קשר של תנועת המחתרת הציונית במקום. במסע הרפתקאות, תוך שהיא מחופשת לחייל בריטי ולצידה בתא המטען לאורך כל הדרך הארוכה לבגדד שהה כלב זאב גדול שנועד להרתיע שוטרים בריטיים מחיפוש מיותר, הגיעה לבגדד והוסוותה כ”רשל”, צעירה שסייעה למשפחות היהודיות האמידות שבעיר. בבגדד הקימה את תחנת האלחוט, וסייעה בהכשרת הנוער היהודי לעלייה לארץ. המשפחות היהודיות במקום קיבלו אותה בברכה ופרשו עליה את חסותה. אולם, כשהחלה המשטרה לחשוד בפעילותה, הוברחה חזרה לארץ. עם שובה לקיבוץ, נשלחה מלכה לאירופה לסייע בארגון תנועת ההעפלה. היא שירתה באוניות המעפילים, נכלאה בקפריסין (שם עסקה בחינוך הנוער במחנות המעצר), ונמלטה לחוף נהריה בעזרת מבריחים ערביים. מלכה רופא עסקה בתפקידים שונים בקיבוץ המאוחד. נפטרה בכ”א בתשרי תשנ”ז (4.10.1996).

רבי אליעזר פאפו נולד (1786) בסרייבו שבבוסניה, לאחת המשפחות הידועות והוותיקות בקהילה היהודית במקום. למד בישיבות שונות ברחבי הבלקן, שימש תקופה קצרה כרבה של בוקרשט,  והתמנה לרבה של קהילת סיליסטרה שבבולגריה, בה כיהן עד לפטירתו בכ’ בתשרי תקפ”ח (11.10.1827). רבי אליעזר, שנערץ על אנשי קהילתו, נודע בנועם הליכותיו, במסירותו לנזקקים ולנרדפים ובמחויבותו לצדק חברתי ולהשכנת שלום בקהילה. חיבר ספרים רבים בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא, הגמרא, התפילות והקבלה. בין גדולי תלמידיו היה הרב יהודה חי אלקלעי – לימים אחד מהחשובים שבמבשרי הציונות, שאת חיבתו לארץ ירש מרבו, שהשתוקק לעלות אליה כל ימיו אך לא הצליח לעשות זאת בשל מחלתו. נודע לדורות בזכות ספרו “פלא יועץ” (פל”א = פאפו אליעזר), אחד מספרי המוסר הידועים בעת החדשה, שזכה למהדורות אין ספור ונלמד עד היום בקרב קהילות שונות. בספר ישנם מאות ערכים המסודרים על פי סדר האלף־בית, המקיפים את כל תחומי חייו של היהודי. הם מסבירים בבהירות ובשילוב של הנחיות הלכתיות והסברים אמוניים וקבליים את הצורה שבה נדרש יהודי לנהל את חייו.

ההמונים שהסתובבו מסביב לוול סטריט בניו יורק בחודשים שקדמו לאסון קרנו מאושר. השגשוג הכלכלי שפקד את אמריקה הניב רווחים עצומים למשקיעים בבורסה הניו יורקית שמעגל המצטרפים אליה גדל מדי יום. מעטים הבחינו בסימני האזהרה מפני הבועה הכלכלית המלאכותית ההולכת ומתפוצצת. ביום חמישי השחור, כ’ בתשרי תר”ץ (24.10.1929), החלו מחירי המניות לרדת, והירידה הפכה במהירות למפולת. מיליונים שמשכו את כספם בבהלה מהבורסה הקורסת הביאו לפשיטות רגל המוניות של חברות ובנקים בכל רחבי העולם. תוך זמן קצר נקלעה הכלכלה האמריקאית לסחרור, והחל עידן “השפל הגדול”. בשיאו, רבע מכוח העבודה האמריקאי היה חסר עבודה. הטלטלה הכלכלית והעוני שבעקבותיה שינו את העולם. כוחם של מצדדי התערבותה של המדינה בכלכלה הלך והתעצם, ומדיניות “הניו דיל” של הנשיא רוזובלט זכתה לאהדה ברחבי העולם (במקביל לביקורת הנשמעת כלפיה עד עצם היום הזה). מעבר לים הביאה הקריסה הכלכלית לעלייתם של התנועות הקיצוניות באירופה, ובראשן הנאציזם, שתפס את השלטון בגרמניה תוך זמן קצר. גם עולם התורה וארגוני החסד היהודיים נפגעו מהמשבר בצורה קשה

בי”ט בתשרי תקנ”ח (9.10.1797), בעיצומו של חג הסוכות, עטתה וילנא היהודית אבל. המונים ליוו למנוחות את מי שנתפס בדורו ולדורות כמייצג של יהדות ליטא – הגאון רבי אליהו מווילנא, שעוד  בחייו כונה “הגאון”. הגאון לא שימש מעולם בשום משרה רבנית, והתפרנס מקצבה קטנה שהעניקה לו הקהילה כדי שיוכל להתמסר ללימודיו. גאונותו ובקיאותו בכל התורה על כל חלקי הנסתר והנגלה שבה, מחויבותו המוחלטת לפשט ולאמיתה של תורה, ובעיקר התמדתו הבלתי נתפסת, הפכו את דמותו לסמל הלמדן ותלמיד החכם בעולם המזרח־אירופי, ואילו אמירותיו בזכות העיסוק במדע ובחוכמה אומצו בחום גם בידי המשכילים. הגר”א, שחשש מתופעות משיחיות מסוכנות, הוביל את ההתנגדות לחסידות, אך בד בבד המשיך להיות נערץ גם על מנהיגיה. כתביו של הגר”א על הגמרא, על השולחן־ערוך ועל ספרות הקבלה, מצטיינים בתמצות המכיל בתוכו פרשנויות ורעיונות עמוקים שדורות עמלו על ביאורם. הגר”א, שככל הנראה ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, פיתח בין השאר את תפיסת “גאולה דרך הטבע” שקראה לפעילות אקטיבית למען השבת העם היהודי לארץ ישראל. בשם תפיסה זו, עלו לארץ רבים מתלמידיו.