במסיבת העיתונאים הסודית שערך שר האוצר, לוי אשכול, נדהמו עורכי העיתונים לראות את הבקבוק הקטן המלא בנוזל השחור שאותו שלף השר מתיקו. החדשות שהגיעו מקידוח הנפט של חברת לפידות בחוליקאת (חלץ) שבצפון הנגב, הכניסו את מדינת ישראל הצעירה לאופוריה. כותרות העיתונים בז’ בתשרי תשט”ז (23.9.1955), “יום שישי הגדול”, היום שבו פורסמה הידיעה בציבור, הכריזו כי “ארובות השפע נפתחו”. המונים, כולל כיתות בתי ספר על מוריהם ותלמידיהם ויחידות צבא שלמות, הגיעו לדרום לחזות בפלא, ומניות חברת הנפט זינקו פלאים. המשורר חיים שלמוני כתב את הלהיט “במחול צאו, צאינה, מני דן ועד אילת, ובקול קראו קראנה: נפט! נפט זורם בחוליקאת”, שהתנגן בתחנות הרדיו ללא הפסקה. מומחים העריכו כי מעתה תזכה ישראל לעצמאות כלכלית. האכזבה הייתה מהירה. חודש לאחר גילויו, התברר כי השדה מצומצם למדי, ובמשך שנים הוא הפיק רק מספר מועט של חביות נפט. מדינת ישראל המשיכה לחפש אוצרות טבע, ובשנים האחרונות זכינו לגילוי מרבצי הגאז, ועדיין ובסופו של דבר הסתמכה מדינת ישראל על אוצר הטבע החשוב ביותר הקיים בה…המשאב האנושי.
הדרך התחילה בכפר פינס המשיכה בכפר עציון בימי הקרבות בתש”ח, ועלתה ירושלימה לישיבת מרכז הרב ולקרבות לשחרור העיר במלחמת ששת הימים. מהמלחמה חזר חנן פורת, שנולד בשנת 1943 היישר אל חזית העשייה. בהנהגתו הוקם מחדש כפר עציון, ולאחר מלחמת יום כיפור, היה בין מובילי תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הרב חנן, תלמיד חכם, איש מעשה, איש ספר, חינוך ונואם מחונן, הספיק להוביל אין ספור מפעלי חינוך והתיישבות בימי חייו. הוא טרח רבות למען אהבה וקירבה בין חלקי העם, עסק בפעילות חסד ברמה האישית והלאומית, ובין השאר הצליח לחוקק בכנסת את חוק “לא תעמוד על דם רעך”. חנן, הקדיש את חייו למאבק למען ארץ ישראל, ועמד בחזית ההתיישבות כמעט עד יום מותו. אל מול מקום המקדש פעל להקמת ישיבת “בית אורות”, וטרח למען קירוב העם לירושלים ולקבר רחל. נפטר בו’ תשרי תשע”ב (4.10.2011) ונטמן באדמת כפר עציון. ערב פטירתו ממחלה קשה, העניק ראיון טלויזיוני שריגש רבים ובו סיכם את חייו במילים ” רציתי להיות טוב”. והצליח.
בו’ בתשרי התש”ז (1.10.1946), נגזר דינם של הנאשמים במשפטי נירנברג. הבכירים שבראשי המשטר הנאצי שנתפסו בידי בעלות הברית, עמדו לדין בפני בית משפט בין לאומי. נירנברג, שהייתה אחת הערים החשובות במשטר הנאצי, ונודעה בכינוסי המפלגה ובחוקי הגזע שנחקקו בה, נבחרה באופן סמלי כמקום שבו הוחלט למצות עם הרוצחים את הדין. לראשונה בהיסטוריה המודרנית, התמודד המשפט הבין לאומי עם טענת “רק מילאנו אחר הפקודות”, ודחה אותה בשעה שהיא מתייחסת לפשעים נגד האנושות. שנים עשר מבין הנאשמים – ביניהם גנרלים, מפקדי הס”ס, ובכירים במערכת השלטון – נידונו למוות. מרטין בורמן, סגנו של היטלר שהצליח להימלט, נדון למוות בהיעדרו, ואילו הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) המושחת והאכזרי, הצליח להתאבד יום לפני הוצאתו המתוכננת להורג. מנהיגים אחרים נדונו למאסר עולם או לתקופות מאסר ממושכות. המשפט המחיש לעולם את פשעי הנאצים, ופתח סדרה של משפטים שבמהלכם נשפטו עוד מאות פושעי מלחמה. עם זאת, לא עם כל הנאשמים מוצה הדין. היו רבים שבשל אינטרסים פוליטיים של בעלות הברית התחמקו מעונש.
פחות משלושים דקות לוקחת כיום הנסיעה בקו הרכבת בין תל אביב לירושלים. ארבע שעות לקחה הנסיעה בקו יפו ירושלים, שנחנך בה’ בתשרי תרנ”ג (29.9.1892). בדומה לימינו, גם בשלהי המאה תשע עשרה הייתה הנחת קו הרכבת לירושלים עניין סבוך. תוואי השטח אינו פשוט, משקיעים ויזמים ממונטיפיורי ועד לה ספס ( הוגה רעיון תעלת סואץ) ניסו ונכשלו, הפתיחה נדחתה שוב ושוב בשל כשלים טכניים, אולם לבסוף זה קרה. ביוזמתו של יוסף נבון, איש המשפחה הירושלמית הידועה, הסכימו מנהיגי האימפריה העותומנית למיזם. הרכבת הגיעה לירושלים, והתקבלה בתחנת הרכבת בטקס חגיגי ובהתלהבות. ארבע שעות הנסיעה מהשפלה אל העיר הקודש, היו אחד מסממני המודרניזציה שהגיעה לארץ ישראל, וסייעו בפיתוח הארץ וההתיישבות הציונית. לימים התיישן קו הרכבת פעולות טרור וקרבות לאורך המסילה פגעו ביעילותה, ורבבות הרכבים השועטים בכביש מספר 1 הפכו מהירים ויעילים יותר. עם חידושה של הרכבת המהירה לירושלים, שבו ימי תהילתה של הרכבת
הימים – ימי גזירות השמד שלאחר מרד בר כוכבא. בניסיון לשבור את רוחו של העם היהודי שמרד שוב ושוב באימפריה, הורה אדריאנוס הקיסר על איסור קיומן של מצוות העשה, ובראשן לימוד התורה. ההנהגה היהודית והמוני העם המשיכו במסירות נפש בקיום המצוות למרות הכול. בה’ בתשרי (136?), למרות שהוזהר על ידי חבריו מהפיקוח הרומאי, נעצר רבי עקיבא יחד עם עוד שמונה חכמים בשעה שלימדו תורה ברבים. נסיבות מעצרו, הקפדתו על קיום מצוות גם בתנאי המצוקה של הכלא הרומאי, וקריאת שמע שקרא בשעה שסרקו את גופו במסרקות של ברזל כמה ימים מאוחר יותר באצטדיון הגדול של קיסריה, נחקקו במסורת ישראל. וכך גם שאר הפרקים נוראי ההוד בתולדות חייו של התנא המופלא, שגדל כרועה צאן פשוט, נישא לרחל והפך לחשוב שבין חכמי התורה שבעל פה. בערב יום הכיפורים, זמן קצר לפני תפילת “כל נדרי”, נוהגים בקהילות רבות לומר את הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” – סופי תיבות עקיבה, לזכרו של התנא.
אחוזות טראומה ממוראות מלחמת העולם הראשונה, וחדורות ברצון כן ותמים לשלום, השקיפו בריטניה וצרפת על תעוזתו ההולכת וגוברת של אדולף היטלר, ששם ללעג ולקלס את כל ההתחייבויות הבינלאומיות. מדיניות “הפייסנות” שאותה הוביל נוויל צ’מברלין, ראש ממשלת בריטניה, טענה כי הליכה לקראת דרישות הנאצים תפחית מתוקפנותם ותביא שלום. בשעה שהיטלר החל לדרוש, ללא כל סיבה הנראית לעין, מצ’כסלובקיה למסור לידיו את חבל הסודטים, סירבו הצ’כים לדרישה החצופה ודרשו מבריטניה ומצרפת לעמוד מאחורי הבטחותיהם לשמור על שלמות צ’כסלובקיה. צ’מברלין סבר אחרת. הוא נענה להזמנת היטלר להגיע לוועידה במינכן, שאליה לא הוזמנו כלל הצ’כים. בה’ בתשרי תרצ”ט (30.9.1938) נחתם הסכם מינכן, שבמסגרתו נדרשו הצ’כים להיכנע לדרישות הגרמנים, ובתמורה הבטיחו הגרמנים לא ליזום מעתה שום פעילות תוקפנית. המון צוהל ואוויל בבריטניה קיבל את פניו של צ’מברלין שהכריז: “הבאתי שלום לדורות”. בגרמניה נאלצו גנרלים שתכננו הפיכה שנועדה להפיל את היטלר לוותר על תוכניותיהם לנוכח הכניעה הבריטית. הגרמנים הפרו, כמובן, את כל התחייבויותיהם, ופחות משנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. האם הלקח מחֶרפּת מינכן נלמד?
ימי התשובה בהם אנו מצויים מזוהים בדרך כלל עם התשובה האישית אותו צריך לעשות כל אדם ואדם. אולם, הרב יהודה חי אלקלעי, איש ירושלים (לפי חלק מהגרסאות) וזמלין (היום פרבר של בלגרד ) שבבלקן, שנפטר בד’ תשרי תרל”ט (1.10.1878), חשב אחרת. לדבריו, במקביל לתשובה האישית על עם ישראל לבצע גם תשובה לאומית-“התשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם”. לדבריו התשובה עליה דברה התורה ודיברו הנביאים היא בעיקרה תשובה לאומית שבמסגרתה על העם לפעול כדי לשוב לארצו. בהשפעת עלילת הדם בדמשק הוא פיתח את רעיון “הגאולה בדרך הטבע”, קרא לתחיית העברית, למיזוג העדות, להתיישבות בארץ ולהקמת תנועה יהודית כלל עולמית לקידום השיבה לארץ ישראל. רבים מרעיונותיו יושמו לימים בידי בנימין זאב הרצל שסבו היה מבאי ביתו של הרב אלקלעי. הרב אלקלעי פרסם ספרים רבים וערך מסעות בקרב קהילות ישראל באירופה ובארץ ישראל כדי לקדם את רעיונותיו, אך ללא הצלחה. רק שנים לאחר מותו נקלטו רעיונותיו והוא החל להקרא בשם אחד “ממבשרי הציונות”. על שמו העיר אור יהודה.
קשים היו חיי היהודים בלבוב של המאה השבע עשרה. אולם, למרות חיי העוני והרדיפות, הצליח יצחק בן נחמן שרנדליס להפוך לאיש עסקים אמיד ומכובד, שהיה מקורב למלכי פולין. בכספו מימן יצחק פעילויות תורה וחסד, ובעיקר את בנייתו של בית הכנסת המפואר והגדול של יהודי העיר. ראשי הכנסייה שחשקו במבנה המפואר לחצו על השלטונות, ואלו הפקיעו את המבנה לטובת הכנסייה. תשלומי שוחד ותחינות של שרנדליס ושל כל אנשי הקהילה שכנעו את השלטון לבטל את רוע הגזירה. מסורת שלא ברורה לגמרי נכונותה מספרת כי שליט העיר דרש שכלתו של שרנדליס – צעירה בשם רוזה שהתאלמנה לא מכבר מבעלה ונודעה בשל יופיה בשם “גילדנע רויז” (שושנת הזהב) – היא זו שתביא לו את התשלום ותסכים להינשא לו. רוזה הגיעה לארמון, השיגה עבור הקהילה את מפתחות בית הכנסת, וקפצה אל מותה ביום ד’ בתשרי השצ”ח (22.9.1637) מבלי להיענות לדרישות השליט. במשך דורות בית הכנסת נקרא בשם “שושנת הזהב”. הוא נחרב בידי הנאצים ולאחרונה הוקם בו אתר הנצחה.
בד’ בתשרי תש”כ (6.10.1959) לבשה חיפה חג. בשעה חמש וחצי בבוקר הופעלו לראשונה קרונות הכרמלית, והרכבת התחתית הראשונה בישראל יצאה לדרך. עוד בחזונו של הרצל, שראה בחיפה את העיר הראשית במדינה היהודית שאותה חזה, דוּבר על עיר “ובה רכבת חשמלית שתקשר את הנמל עם אזור המגורים על רכס הכרמל”. רעיונות ראשונים בדבר רכבת תחתית שתחבר בין הכרמל לעיר התחתית הועלו עוד בימי המנדט. ההתפתחות המהירה בחיפה שלאחר מלחמת העצמאות ופעילותו של ראש העיר המיתולוגי, אבא חושי, הפכו את החלום למציאות. מהנדסים של רכבת המטרו הידועה בפריז התוו את התוכניות, כספי מדינה ומשקיעים יהודיים מחו”ל אפשרו את המימון, ותושבי חיפה החלו להשתמש בקו הרכבת בן שש התחנות. הכרמלית עצמה הופעלה למעשה ללא מנוע, והתבססה על משקלם של הקרונות הנעים במורד. במשך השנים נפתחה הכרמלית ונסגרה חליפות. בעיות בטיחות והנדסה, חלחול מים למנהרה וריחוקם של מוקדי הבילוי והתעסוקה החדשים שבעיר ממסלול הכרמלית, הביאו להתמעטות השימוש בה.לפני מספר שנים חודשה הכרמלית והיא משמשת רבים מהבאים לראות את יופיה של עיר הכרמל
הוא תרם לזמר הישראלי אחדים מהגדולים שבלחניו. מתחת ידו יצאו הלחנים המרטיטים ל”שיר הרעות” המיתולוגי ול”אליפלט” המרגש. סשה ארגוב, שנולד ברוסיה בשנת 1914 ונודע מילדותו כמוסיקאי מחונן, היה אחראי גם ללחנים של כמה משירי האהבה והחולין הגדולים, כמו “הוא לא ידע את שמה”, וליווה את הדאגה לאהובים ב”שיר ערש” וב”שיר משמר”. ארגוב עלה לארץ בגיל עשרים ועסק רבות בהלחנת לחנים לאירועים השונים של תנועת העבודה. הוא עבד למחייתו כפקיד בנק וכמוכר בחנות ספרים, ובמקביל הלחין קרוב לאלף ומאתיים לחנים לשיריהם של גדולי המשוררים העבריים, ביניהם חיים חפר, יהורם טהר לב ונתן יונתן. ארגוב עסק גם בכתיבת לחנים לסרטים ולהצגות. הידועה שבהן הייתה “שלמה המלך ושלמאי הסנדלר”. שירי הגעגועים לילדות תמה כמו “היה היה פנס בודד” ותיאור המציאות שבה “הכל זהב”, היו חלק מיצירותיו שהיו ידועות במקצב גאוני ובהרמוניה מלאה בין כל חלקי השיר. חתן פרס ישראל לזמר העברי. לחניו נחשבים כקלאסיקה של המוסיקה הישראלית. נפטר בתל אביב בג’ בתשרי תשנ”ה (27.9.1995)
