“עיר היהודים”, כך כונתה גרנדה של המאה האחת עשרה בפי רבים מתושביה. עשרות שנים כיהן  שמואל הנגיד, המצביא, הפייטן, המנהיג ותלמיד החכם כראש השרים, והפך את הממלכה המוסלמית שבספרד לפורחת ומשגשגת, ואת חיי היהודים ששהו בה לסוג של תור זהב. עם מותו של שמואל הנגיד, תפס בנו יהוסף (יליד 1035) את מקומו. בעזרת כישורים פוליטיים, ארגוניים וכלכליים הפך, בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, לראש השרים של המלך באדיס. אולם, ימי תור הזהב של יוסף הנגיד ושל הקהילה היהודית לא ארכו. בעוד יהוסף עוסק בפיתוח הממלכה, במלאכת הפיוט ובהנהגת הקהילה, החלו להתרקם בחצר המלוכה תככים ומזימות. המלך באדיס, שהיה חולה ושיכור בשנותיו האחרונות, לא עמד יותר לצידו, וזעם ההמון על היהודים השולטים כביכול במוסלמים הלך וגאה. ניסיונותיו של יהוסף לכונן בריתות להגנתו בתוך הממלכה ומחוצה לה כשלו, ובליל ט’ בטבת ד’תתכ”ז (30.12.1066) פשט המון זועם על ביתו, רצח אותו באכזריות, שרף את ספרייתו ופנה לרצוח עוד אלפים מיהודי העיר. תור הזהב של קהילת גרנדה תם.

זעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בַכְּלִמָּה וָחֵפֶר/חָשַׂךְ מֵעָלַי מְעִיל הוֹד וָצֶפֶר/טָרֹף טֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר, הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר (מתוך הקינה “אזכרה מצוק”,  לעשרה בטבת)

שבי ציון  כמעט וכשלו. העולים המעטים לא הצליחו להתמודד עם הקשיים הכלכליים ועם השכנים העוינים. גם המקדש הצנוע שהוקם בידי זרובבל ואנשי העלייה הראשונה לא נתן מענה לקשיים הגשמיים ובעיקר לאלו הרוחניים. עזרא, הסופר  הגדול שעלה  מבבל  עם אלפי עולים, הגיע  בדיוק בזמן. חמוש בגיבויה של האימפריה הפרסית פנה מיד לתיקון. הוא ביצע בנחישות את הניתוח הכואב של ביטול נישואי התערובת בעם ישראל, עמל על הנחלת התורה והקים את “הכנסת הגדולה”. ביחד עם נחמיה הצליח להביא את העם לחתימה על “האמנה” בין עם ישראל לאלוקיו. תיקן סדרה ארוכה של תקנות שהסדירו את היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ועשה  סדר בכתב הא”ב ובלוח השנה העברי. בט’ בטבת ג’ תמ”ב (319 לפני הספירה) נפטר עזרא. עם ישראל  זוכר  אותו כ”מי שראוי היה שתנתן תורה על ידו”, ולימים תקרא אחת תנועות הנוער הציוניות דתיות על שמו.

הזעקה “אני חף מפשע” הדהדה ברחובות פריז. היא נשמעה באוזני המוני החיילים והקצינים שכונסו  ביום ט’ בטבת תרנ”ה (5.1.1895) לחזות בטקס הביזוי, כמו גם באוזני ההמון שליווה את הטקס בשאגות “מוות ליהודים”. קפיטן אלפרד דרייפוס, קצין ארטילריה מצטיין, בן למשפחה יהודית מתבוללת, הואשם – על סמך ראיות קלושות שנופחו על ידי קצינים אנטישמיים – בריגול לטובת גרמניה. רק לאחר שדרייפוס הושפל וגורש למושבת עונשין נידחת בדרום אמריקה, החלו פקפוקים כאלו ואחרים באמינות ההרשעה. במסגרת מסע ציבורי שהובילו קצין המטה הצרפתי ז’ורז’ פיקאר והסופר אמיל זולא, נטען שדרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, וכי האשם האמיתי הוא הקצין אסטרהזי. הפרשה טלטלה את צרפת, הפילה ממשלות וגרמה לקרע פנימי רחב ממדים במדינה. לבסוף, לאחר כמעט עשור, הושב דרייפוס לצרפת וזוכה מכל אשמה. פרשת דרייפוס הונצחה בסרטים ובספרים והפכה לסמל לעלילות שווא. בין העיתונאים שסיקרו את פרשת דרייפוס היה העיתונאי האוסטרי תיאודור הרצל, שנוכח האנטישמיות שאליה נחשף בבירת הנאורות האירופאית, פריז, כתב את ספרו “מדינת היהודים” והחל לפעול להקמת התנועה הציונית.

אלכסנדריה של אמצע המאה השלישית לפני הספירה (250-) הייתה מטרופולין של חכמה ושל דעת. גאוותה הייתה הספרייה הגדולה בתבל ששכנה במרכזה. על פי אגרת אריסטיאס (אחד מן “הספרים החיצוניים”), המלך תלמי השני, ששלט במצרים ובארץ ישראל באותה תקופה, ביקש להוסיף לאוצר החכמה העולמית את תורת ישראל. תיאור האירועים כפי שהשתמר במגוון מקורות הלניסטיים ויהודיים מספר על שבעים (ושניים?) זקנים שהוזמנו על ידי תלמי לתרגם את התורה ליוונית. “תַרגום השבעים” השתמר על ידי הנוצרים כחלק מ”הברית הישנה” – גרסת התנ”ך המקובלת על העולם הנוצרי. פילון האלכסנדרוני  מעיד כי יהודי מצרים ציינו את יום התִרגום – ח’ בטבת – כיום חג המסמל את הקשר בין תרבות ישראל ותרבות יוון. חכמי ארץ ישראל התלהבו פחות מהתרגום ומחשיפת כתבי הקודש לעיניהן של אומות העולם: במקורות חז”ל אמנם מסופר על הנס שנעשה בעת התרגום (כל שבעים הזקנים ביצעו שינויים זהים, אף על פי שלא היה להם קשר זה עם זה), אך בד בבד נאמר שבאותו זמן שררו בעולם “שלושה ימי אפֵלה”, ואף קינות על התרגום הוכנסו לתפילות עשרה בטבת.

הרב יצחק סמואל נולד בגרמניה (1902), ולמד לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין. היה מראשי תנועת המזרחי של הציונות הדתית, וכיהן מטעמה כציר בקונגרסים הציוניים. בשנת 1930 נבחר להיות רבה הראשי של הקהילה היהודית הקטנה בנורווגיה, ועמד בראשה בימים הקשים של עליית האנטישמיות והכיבוש הנאצי. בתקופה זו נודע כדרשן, כמחנך, כמנהיג וכסופר מחונן. הרבה לכתוב על עקרונות היהדות בעיתונות היהודית והכללית. לאחר הכיבוש הנאצי נחקר מספר פעמים, ושוטרים שחפצו בטובתו רמזו לו כי עומדים לעצרו. אף על פי שהוצעה לו אפשרות בריחה, סירב הרב סמואל להימלט, מתוך הרצון שלא לנטוש את עדתו בשעת צרה, ומתוך חשש שמא הגרמנים ינקמו בקהילה היהודית אם ימלט. לאחר מעצרו הועבר לגרמניה, ומשם למחנה אושוויץ, שם נרצח בח’ בטבת תש”ג (16.12.1942). אשתו הנרייטה וילדיו הוברחו בידי המחתרת הנורווגית לשבדיה, בתוך מטען של תפוחי אדמה. לאחר השואה עלתה המשפחה לארץ, ואשתו העידה במשפט אייכמן. לימים, זכתה ביתו, פרופ’ אסתר סמואל כהן, בפרס ישראל לסטטיסטיקה, וילדיו האחרים כיהנו בתפקידים בכירים באקדמיה, ברבנות ובחינוך.

החזית החדשה שפתחו ארגוני הטרור הפתיעה את ישראל. בשלהי 1968 החלו ארגוני המחבלים להתקיף מטוסים ישראליים, וזרעו רצח ואימה בשדות התעופה באירופה. חטיפת מטוס אל על לאלג’יר והתקפה רצחנית על מטוס אל על באתונה הגדישו את הסאה. ישראל החליטה להגיב על אדמת לבנון, המדינה שממנה יצאו המחבלים למשימות הטרור שלהם באירופה. בליל ז’ בטבת תשכ”ט (28.12.1968) נשלחו כוחות צנחנים וסיירת מטכ”ל לשדה התעופה בביירות. שלושה מסוקים הנחיתו את הלוחמים בלב השדה, תוך שכוחות נוספים מהיבשה ומהאוויר חוסמים את דרכי הגישה אליו. הלוחמים איתרו בשטח ארבעה עשר מטוסים בבעלות חברות לבנוניות, גירשו את הנוסעים שישבו בהם באיומי נשק, והצליחו לפוצץ את המטוסים. כוחות לבנוניים שניסו להתקרב לשדה נבלמו באש מהאוויר. תוך פחות משעה הסתיים המבצע ללא תקלות, והכוחות שבו לישראל. אגדה צה”לית ידועה (שלא ברורה אמינותה) טוענת כי במהלך המבצע נכנס רפול לבית קפה מקומי, שילם בכסף ישראלי, שתה בנחת, והמשיך בביצוע המשימה. המבצע היכה גלים ברחבי העולם, והמחיש את התעוזה ואת היצירתיות של צה”ל.

אמנון ליפקין נולד (1944) בירושלים, צאצא למשפחה ירושלמית ותיקה. את הקריירה הצבאית שלו החל כבר בנעוריו בעת לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה. בצבא, עבר את כל מסלול הדרגות בחטיבת הצנחנים, מלוחם ועד למח”ט, והוביל את לוחמיו בקרבות ששת הימים, בפעולת כראמה, בפעולות מיוחדות במלחמת ההתשה ובקרבות החווה הסינית במלחמת יום כיפור. פעמיים זכה בעיטור העוז על הפגנת מנהיגות ואומץ בשדה הקרב. כיהן כאלוף פיקוד המרכז, כראש אמ”ן וכסגן הרמטכ”ל – תפקיד שבמסגרתו פיקד על מבצע שלמה. במהלך שירותו הוסיף לשמו את השם העברי שחק. בשנת 1996 מונה לרמטכ”ל, והנהיג את צה”ל בימי המלחמה ברצועת הביטחון ובמהומות הכותל. עם שחרורו מהצבא פתח בקריירה פוליטית קצרה במסגרת “מפלגת המרכז”, שבמהלכה כיהן כשר התחבורה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה פעל כאיש עסקים. נפטר ממחלת הסרטן בו’ בטבת תשע”ג (19.12.2012). הונצח במחנה ליפקין שליד רחובות, ברחובות ובמוסדות ציבור ברחבי הארץ. הונצח גם בפרויקט “שחק” לבני מצווה, שאותו יזם וטיפח עוד בחייו, ובמסגרתו מקנים תלמידי ישיבת ההסדר במודיעין שיעורים בזהות יהודית לבני מצווה מהחינוך הממלכתי בעיר.

ממשלת ישראל הייתה בתחושה של אופוריה. מבצע “חורב”, שנועד לסיים את קרבות מלחמת העצמאות בדרום הארץ, הצליח מעבר לכל הציפיות. כוחות צה”ל, חדרו לחצי האי -סיני ופתחו במהלך שנועד להשלים את כיתורם של הכוחות המצרים שעדיין נותרו בתוך גבולות ישראל. אולם, לפתע ארעה תקלה לא צפויה. מטוסים בריטים החלו לסייר מעל אזורי הקרבות  ומטוסי חיל האוויר הישראלי, שחשדו כי מדובר במטוסים מצריים יצאו לקראתם. בקרבות האוויר שהתפתחו ביום ו’ טבת תש”ט (7.1.1949), הפילו מטוסי חיל האוויר הצעיר של ישראל, חמישה ממטוסי חיל האוויר הבריטי המהולל. בישראל שררה דאגה. איש לא היה מעוניין במלחמה עם הבריטים. גם בקרב טייסי חיל האוויר הישראלי שררה תחושה מורכבת. רבים מהם בעצמם היו בוגרי חיל האוויר הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, והצטערו על שנאלצו להילחם  בחבריהם לשעבר. בסופו של דבר מעז יצא מתוק, הבריטים, הפנימו כי ישראל היא עובדה קיימת, לחצו על המצרים לסיים את הלחימה, ואף כוננו יחסים דיפלומטים עם ישראל.

“חייל עברי שנפל בשבי האויב, ‘נידון’ על ידי ‘בית דין’ של צבא הכיבוש הבריטי למלקות. אנו מזהירים את ממשלת הדיכוי מפני הוצאה לפועל של עונש משפיל זה. אם הוא יוצא אל הפועל, יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות“. האזהרה של מפקדת האצ”ל הייתה ברורה. הבריטים לא נרתעו, ובהתאם למסורת הקולוניאלית וליחס המבזה ל”ילידים”, הלקו את אחד הלוחמים שנפל בידיהם. התגובה הייתה מהירה. בליל ו’ בטבת תש”ז (29.10.1946) חטפו לוחמים של האצ”ל קצינים וחיילים בריטיים בתל אביב, בנתניה ובראשון לציון, והלקו כל אחד מהם שמונה עשרה מלקות. הפעולה התפרסמה ברחבי העולם, והאימפריה הבריטית הפכה למשל ולשנינה. חיילים בריטיים נמלטו בבהלה ממרכזי הערים לבסיסיהם, וקריקטורות שהביכו מאוד את ממשלת לונדון התפרסמו בעיתונות העולמית. במהלך הפעולה, נתפסו ארבעה מלוחמי האצ”ל. שלושה מהם (קשאני, דרזנר ואלקחי) הועלו מאוחר יותר לגרדום. יותר לא הולקו לוחמים יהודיים בארץ ישראל, והפעולה שעליה אמר בגין “לראשונה שבר העם היהודי את השוט” הפכה לציון דרך במאבק לסילוק הבריטים מארץ ישראל.

אברהם שפירא נולד באוקראינה (1870), ובגיל עשר עלה עם משפחתו לארץ והתיישב במושבה “יהודייה”, שבה המתינו מייסדי פתח תקווה להזדמנות לחזור לאדמתם. ביהודייה, ולאחר מכן בפתח תקווה, נודע שפירא באומץ ליבו ובהיכרותו עם השפה הערבית ועם הסביבה הערבית. עד מהרה הפך להיות אחראי על ענייני השמירה והביטחון במושבה במשך עשרות שנים. ארגון השמירה שהקים בפתח תקווה הרתיע את ערביי הסביבה מלפגוע בה, וכאשר אירעו מקרי שוד או רצח, לא נמנע שפירא מלרדוף אחרי המבצעים גם לסוריה ולהרי מואב. סיסמתו “לא להרוג ולא להיהרג” אפשרה דו קיום גם בתקופת מתיחות, ורבים מערביי האזור, כמו גם השלטון הטורקי, כיבדו אותו וביקשו ממנו לא אחת ליישב ביניהם סכסוכים פנימיים. שפירא, שנהג להופיע ברחובות המושבה כשהוא רכוב על סוסה ומעשן מקטרת, הפך לדמות מיתולוגית. פיקד על הגנת המושבה במאורעות תרפ”א (1921).  הוא היה אחראי, בין השאר, על ביטחונם של הברון רוטשילד, של הרברט סמואל ושל חיים ויצמן. סייע בהקמת ההגנה, ועד אחרית ימיו מילא בה תפקידים בכירים. “זקן השומרים” נפטר בה’ בטבת תשכ”ו (28.12.1965).