עוזי חיטמן נולד בשנת 1952 למשפחה מסורתית של ניצולי שואה. מגיל צעיר גילה כישרון מוסיקלי, ובמסגרת שירותו הצבאי החל לפעול כזמר, כמשורר וכמלחין שהיה מעורב במהלך השנים ביצירתם של למעלה משש מאות שירים. חיטמן יצר ופעל בכל תחומי הזמר העברי לגווניו. בין השאר, שיתף פעולה עם רבים מיוצרי הזמר המזרחי, ולחם יחד עימם למען השמעת סגנון מוסיקלי זה והפצתו. עסק בהלחנת טקסטים רבים מהמקורות. הידוע בהם, “אדון עולם”, הפך לסוג של קלאסיקה ישראלית. לאחר פטירתו, יצא לאור האלבום “אשא עיניי” ובו שירי תפילה שאותם הלחין או עיבד. בשיריו, ליווה את רוח התקופה, ונודע במיוחד ב”נולדתי לשלום” שנכתב על רקע הסכם השלום עם מצרים. היה מעורב בהפקת תוכניות חינוכיות שונות לילדים, וביטא בשיריו אהבה עמוקה לעם לארץ ולמדינה. בין השאר, כתב את “ארץ הצבר”, “כאן נולדתי”, “עד נשימתי האחרונה” ושיר מחאה חריף כנגד המקטרגים והמערערים על הנעשה בארץ – “גם אני נולדתי בארץ הזאת”. נפטר מהתקף לב פתאומי בגיל 52 בב’ במרחשוון תשס”ה (17.10.2004). הונצח במוסדות ציבור ובשמות רחובות וכיכרות ברחבי הארץ.
רחל המשוררת, נעמי שמר, יסוד ענף הבננות והתמר בארץ ישראל המתחדשת, גיבושה של תנועת העבודה הציונית והרעיון הקיבוצי, יחסים בין עדתיים קשים, ומאוד לא פשוטים, בין יוצאי אירופה לעולי תימן, חיים של אהבה ומסירות, ונסיון למימושה של אידיאולגיה בתנאים קשים . הכל התנקז לחופי האגם, למקום שבו נוסדה בתאריך ב’ בחשוון תרע”ד (2.11.1913) קבוצת כנרת.
מים רבים עברו בנהר הירדן, הזורם למרגלות הקיבוץ, מאז ביקר במקום הראי”ה קוק שדיבר על לב החברים למתן מעט את החילוניות בה דגלו, ועד לאירוע, בו נפתח במקום לפני מספר שבועות, בית כנסת לבקשת לחברי הקיבוץ. גלגולים רבים עברו על התפיסות והרעיונות שנוסחו “בשבילים בין דגניה לכנרת”. ארגונים ומוסדות שנוסדו, ברחבי בקעת כנרות בתחומי הפוליטיקה, הביטחון, הספרות והכלכלה פשטו ולבשו צורה. אולם גם כעבור למעלה ממאה שנה “קסם על ים כנרת” איננו פג, “בשביל הנה יורדת עדת התינוקות…” כפי ששוררה נעמי בת הקבוצה, ושמה של קבוצת כנרת חרות בדפי ההיסטוריה של תקומת ישראל.
בבוקר ב’ במרחשוון תש”ה (19.10.1944) הוקף מחנה המעצר בלטרון בכוחות בריטיים גדולים. 251 מלוחמי האצ”ל והלח”י שהיו עצורים במחנה, נלקחו בשיירת משוריינים לשדה התעופה, הוטסו לאריתריאה, ושם הוכנסו למחנה מעצר מקומי. מבצע “כדור השלג”, כפי שכינו אותו הבריטים, נועד להרחיק מהארץ את לוחמי המחתרות, ולהרתיעם באמצעות גירושם למזרח אפריקה הבריטית. שנים עשר משלוחים נוספים של לוחמים הובלו גם הם בהמשך למחנות בנֵכר. הגירוש, שבוצע בהתאם לתקנות לשעת חירום שהוציאו הבריטים, לא בלם את פעילות המחתרת. האסירים שוכנו במחנות באריתריאה, בסודן ובקניה, אך לא נשברו. בעת שהותו במחנה המעצר בגילגיל שבקניה, חיבר דוד ניב את המנונם: “הם לא ישברו אותנו, אנו גם לא נכוף הגב”. המנון זה סימל את עשרות הניסיונות לבריחה (שכמעט כולם נכשלו), את חיי החינוך והתרבות העשירים שפיתחו (שבמסגרתם רבים מהאסירים קיבלו השכלה משפטית, כמו מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון), ובעיקר את רוח הלחימה ואת הרצון לשוב לארץ. החיים במחנות המעצר לא היו קלים ושניים מהאסירים אף נרצחו בידי השומרים. לאחר קוּם המדינה שבוּ הגולים לארץ
בליבה של אירופה הבוערת עמדה אישה. ליבה קרוע בין הגעגועים לבנותיה שהצליחו להימלט לארץ ישראל, לבין רצונה לטפל באימה החולה שנותרה בסלובקיה, ולמלא את תפקידה בהנהגת יהודי המדינה בשעתם הקשה. גיזי פליישמן הנהיגה בימי השואה את “קבוצת העבודה”, מחתרת יהודית שפעלה בסלובקיה וניסתה בכל דרך לשחד ולשכנע את השלטונות לצמצם ולהפסיק את השמדת היהודים. אנשי הקבוצה, שכללו נציגים מכל החברה היהודית, סיכנו את עצמם יום יום בפגישות חשאיות עם ראשי השלטון, בהברחת כספים מחו”ל ובהעברת מידע למדינות הניטרליות על הנעשה במחנות. לאחר שהצליחו להשהות (לפחות לפי תחושתם) את גירוש יהודי סלובקיה, יזמה גיזי את תוכנית אירופה (שנכשלה), שבה הציעה לשחד את הנאצים תמורת הפסקת ההשמדה. לקראת סיום המלחמה הוצע לגיזי מספר פעמים להימלט, אך היא נשארה במקומה בטענה שעליה להגן על היהודים עד הסוף. במכתבה האחרון לביתה כתבה “חיי לא היו לשווא. את חייבת לשאת הפרידה הואיל ומעל לכל סבל אישי, עומד כלל ישראל”. בא’ במרחשוון תש”ה (18.10.1944) נרצחה גיזי פליישמן בתאי הגזים באושוויץ.
הרב בנימין אייזנר, יליד ירושלים (1943), התחנך בקיבוץ יבנה, לחם במלחמת ששת הימים וקבע את בית מדרשו בישיבת מרכז הרב, שם היה מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. את חייו הקדיש הרב בני לתורה, לעם ולארץ, ברוח אהבה ואמונה וברוח התורה הגואלת שאותה ספג בבית המדרש. במשך עשרות שנים עסק בהרבצת תורה בארץ ובעולם, וחינך אלפי תלמידים בישיבות ובמכינות הקדם צבאיות. עסק בהקמת מוסדות תורה ורשתות חינוך. יקד באהבת עם ישראל, והיה בין ראשי הפעילים במטה “שלח את עמי” למען שחרור יהדות ברית המועצות. במקביל, סייע בהקמת BMT – בית המדרש ליוצאי ארצות הברית, שאליו נקבצו צעירים יהודיים רבים, ואותם ליווה הרב בני בארץ ובחו”ל. היה מגדולי הפעילים במאבקים השונים למען ארץ ישראל, והיה בין מקדמי ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. הוא עצמו התגורר בלב שכונת אבו תור. המשיך את מפעליו הרבים גם בשעה שנאבק במחלת הסרטן. בצוואתו, הדגיש לצאצאיו כי “כל חיינו מטרה אחת – קידוש השם”. ביקש שיקראו בהלווייתו קטעים מספרי הרב קוק המדברים על מעלת התפילה, גם כזו שאינה נענית. נפטר בירושלים בא’ במרחשוון תשע”ב (29.10.2011)
מאות רבנים דתיים לאומיים, היוצאים לכהן בקהילות ישראל בשנים האחרונות, מצטיידים במסירות הנפש הנדרשת לתפקיד, ידע נרחב בכל תחומי התורה, אך גם במטען רוחני ותרבותי נוסף, של השכלה כללית וידע מקצועי, המסייעים להם לשרת היטב את קהילותיהם.
מסגרת הכשרה זו, נוסדה לראשונה בא’ בחשוון תרל”ד (22.10.1873) עם הקמתו של בית המדרש לרבנים בברלין, שפעל בעיר עד עליית הנאצים לשלטון.
בית המדרש הוקם בידי הרב עזריאל הילדסהיימר, שהיה גדול בתורה, במדע ובהנהגת הציבור. הרב הילדסיהימר, רצה לתת לרבנים הצעירים, כלים יעילים להצלחת שליחותם בהנהגת עם ישראל. תלמידיו, למדו בהיקף ובעומק את כל מקצועות התורה, ובמקביל השתלמו בהיסטוריה יהודית, הכירו את המדע המודרני, וכיצד להתמודד עם טענות הכפירה שרווחו בעולם באותם ימים וקיבלו כלים שונים שיסייעו להם כרבנים.
עליית הנאצים לשלטון הביאה לסגירת המקום, ומסיבות שונות הוא לא הוקם מחדש. אולם, מוסדות ומרכזים שונים ברוחו של בית המדרש הוקמו ופועלים עד היום ברחבי העולם, ומכשירים דור חדש של רבני ישראל, לתורה ולהנהגה.
רבבות ישראלים, ובראשם נשיא המדינה וראש הממשלה צעדו במעלה הר הרצל זועמים, המומים וכואבים. שר התיירות, לוחם, אלוף, אוהב עמו וארצו, רחבעם זאבי (גנדי) הובא למנוחות. הרצח שביצעו מחבלי ארגון “החזית העממית”, ביום ל תשרי תשס”ב (17.10.2001) קיפד את חייו הסוערים של אדם מורכב וקשוח, שהקדיש את כל חייו לבטחון המדינה. הוא שירת בנעוריו בפלמ”ח, לחם בשורות חטיבת יפתח וגולני וכיהן כאלוף פיקוד המרכז בימים שאחרי מלחמת ששת הימים. בהשראתו ובתמיכתו הוקמה ההתיישבות בבקעת הירדן, והושג הביטחון בחבל ארץ זה שידע ימים קשים. לאחר שירותו התמסר לחקר ארץ ישראל, שיקם את מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב והקים את תנועת מולדת שפעלה למען שלמות הארץ. זאבי נרצח בעת שכיהן כשר התיירות. שנים ארוכות, רדפו כוחות הביטחון אחרי רוצחיו עד שלבסוף הושמו מאחורי סורג ובריח . עקבותיו של זאבי נותרו ברחבי הארץ שאהב, בשמות ישובים, אתרים, דרכים ופרסים שונים המעודדים את חקר הארץ ותולדותיה.
חמש עשרה שעות נסיעה עברו על חיילי הנח”ל שיצאו מעין חרוד בדרכם להקים את היישוב הראשון בין באר שבע לאילת. בל’ בתשרי תשי”ב (30.10.1951) הונף הדגל בנווה המדבר שבלב הערבה – עין רדיאן. ועדת השמות הממשלתית החליטה לקרוא למקום על שם “יוטבתה” המקראית ששכנה בסמוך. שש שנים מאוחר יותר אוזרח המקום והפך לאחד הקיבוצים הפורחים בישראל. מטעי תמרים לצד שדות שלחין נהנו ממי התהום הרבים באזור, שסיפקו חלק מצרכיה של אילת. ענף בקר קצר ימים פינה את מקומו לרפת קטנה שנועדה לספק את צרכיה של אילת הצעירה ושל כוחות צה”ל שפעלו באזור. הרפת הפכה לאחת המחלבות הגדולות בארץ, המספקת מדי שנה 65,000 מטר מעוקב של מוצרי חלב ושוקו. הנוסעים לאילת החלו להרוות את צימאונם, ותרו אחר מקום מנוחה בפונדק שהוקם לצד כביש הערבה, וכן באתרי תיירות, ובראשם “החי בר”, שבו הוחזרו לטבע רבות מחיות המדבר הנדירות ותרמו לשגשוגו של הקיבוץ. מאות חברים חיים כיום ביוטבתה, ומשתייכים לזרם השיתופי הממשיך לקיים (באופן יחסי) את השותפות הקיבוצית המלאה.
בין גדולי התורה של מרכז אירופה במאה התשע עשרה בלטה דמותו הייחודית של הרב צבי הירש חיות (המהר”ץ חיות). המהר”ץ נודע מצעירותו כגדול בתורה, והונחה על ידי אביו הבנקאי לרכוש גם השכלה כללית. בשל כך, הוא הכיר היטב את השפות האירופאיות השונות, והיה מודע לפעלם של אנשי “חכמת ישראל”, המשכילים שביקשו לחקור את צפונות היהדות מבחינה היסטורית ולאו דווקא דתית. בכתביו, הוא שמר על נאמנות מוחלטת לדת ולמסורת מחד, ומאידך לא נרתע מלהשתמש בידע במתודות המדעיות לצורך בירורים הלכתיים ולמדניים שבהם עסק. ספריו על התנ”ך, על המדרשים ועל סוגיות שונות במבוא לתלמוד ולפסיקה זכו להילמד על ידי המשכילים ועל ידי הרבנים כאחד. עם זאת, היו מהרבנים שתקפו אותו בשל מה שנראה כנטייה מהמסורת, והיו מהמשכילים שתקפו אותו בשל התנגדותו המוחלטת והעיקשת לרפורמה. הרב חיות שכיהן רוב ימיו כרב בגליציה ונפטר בל’ בתשרי תרט”ז (12.10.1855), הותיר אחריו סדרה ארוכה של רעיונות ומחקרים העוסקים בבירור ענייני האגדה וההלכה. למרות הביקורת שהייתה עליו, הוכנסו הגהותיו והערותיו לתלמוד במהדורה של ש”ס וילנא, הנלמדת עד היום בישיבות.
“השנה לא נזדמן לי זקן לבוש לבנים בשעה שיצאתי מקודש הקודשים, במקומו ליווה אותי זקן לבוש שחורים- כך סיפר הכהן הגדול למלוויו, במוצאי יום הכיפורים” הסימן היה ברור. שבעה ימים לאחר הרגל בכ”ט תשרי הלך לעולמו הכהן הגדול מאחיו –שמעון הצדיק, משיירי הכנסת הגדולה.
אלכסנדר הגדול ראה אותו בחלומו כמי שמנצח את מלחמותיו. השתחווה לכבודו והעניק בזכותו אוטונומיה ובטחון ליהודי ארץ ישראל. מסכת אבות נפתחת במילותיו בנות האלמוות על התורה, העבודה וגמילות החסדים שבזכותם העולם עומד. בימים בהם כיהן ככהן שרתה הברכה בארץ ובמקדש וככל הנראה לכבודו נכתב הפיוט המפורסם “מה נהדר היה כהן גדול” הנאמר בתפילות יום כיפור. שמעון הצדיק הנהיג את העם בימי המעבר מהשלטון הפרסי לשלטון היווני לפני כאלפיים ושלוש מאות שנים, ואל קברו שזוהה בשכונת שיח ג’ארח שבצפון ירושלים נוהרים רבים בכל יום לתפילה, חגיגות תספורת (חלאקה) לבני השלוש, ובעיקר ביום ההילולה שלו, היום, כ”ט תשרי.
