הרב בנימין מנשה לווין נולד ברוסיה (1879). בצעירותו נדד בין ישיבות רוסיה ונודע כתלמיד מוכשר ושקדן. לאחר שנאלץ לשרת בצבא הרוסי, החל לעסוק גם בתחומי הפילוסופיה ובמחקר ההיסטוריה היהודית, והתוודע לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאל דמותו נקשר עד יומו האחרון. הרב לווין למד בבית המדרש לרבנים בגרמניה ובאוניברסיטאות שונות במרכז אירופה. שם החל לעסוק במפעלו המונומנטלי של כינוס כל החיבורים של גאוני בבל לסדרת ספרים אחת, לה קרא בשם אוצר הגאונים. בשנות מלחמת העולם הראשונה נשלח לנהל את בתי הספר של רשת “נצח ישראל” בארץ, ועשה זאת תוך התמודדות עם קשיי המלחמה. בארץ המשיך בהוצאת כתבי יד קדמונים וההדרתם, וכתב מאמרים בכתבי עת, תוך שהוא חושף לציבור את תורתם של פרשנים קדמונים למקרא ולגמרא. נחשב כאחד מהחשובים בחוקרי חוכמת ישראל מתוך נאמנות לרוח המסורת והאמונה. נפטר בח’ בניסן תש”ד (1.4.1944) ונקבר בהר הזיתים.
“ואהבת הדעת אשר מאז היא מקננת בעם…סמכתם לבנות היכל לחכמה. והיום הזה, אלפים ורבבות נאספו יחד, לפתח בחדוות לב לרווחה את שערי הדעת. הננו מפילים לפניך תחנון, צור ישראל וגואלו. חזק נא ואמץ את לבב עמך אשר בחרת…ולשמר בכל לב את כל חוקיך…”. הרב קוק המשיך להשמיע את התפילה המיוחדת שחיבר לטקס החגיגי, באוזניהם של שבעת אלפים הנוכחים המכובדים. כולם נאספו מהארץ ומהעולם באמפיתאטרון שנבנה במורדות המזרחיים של הר הצופים, וממנו נשקף הנוף המרהיב של מדבר יהודה ושל הרי אדום. טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ביום ז’ בניסן תרפ”ה (1.4.1925) היה אחד מרגעי השיא של המפעל הציוני בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. לצידו של הראי”ה קוק, נאמו בטקס חיים ויצמן, חיים נחמן ביאליק, ארתור בלפור ורבים אחרים. במשך שנות דור, הייתה האוניברסיטה שבפסגת ההר מוסד ההשכלה הגבוהה המרכזי בישראל. בוגריו תרמו ותורמים להמשך התפתחותה והתעצמותה של המדינה. אירועי מלחמת העצמאות גרמו להעברת האוניברסיטה למערב העיר, אולם, עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, שבו הסטודנטים אל ההר.
ליל ז’ בניסן תשל”ג (9.4.1973). עשרות סירות גומי שהורדו מספינות הטילים בלב ים הגיעו חרש אל החוף. לוחמי יחידות העילית של צה”ל נכנסו במהירות לשורת המכוניות, שאותן שכרו מראש סוכני המוסד והמתינו על החוף. הכוחות החלו לנוע לעבר היעדים השונים ברחבי ביירות. מפקדי המחבלים שהיו אחראים, בין השאר, לפיגוע הרצחני באולימפיאדת מינכן הופתעו בדירותיהם. שלושה מבכירי אש”ף נהרגו, וקרוב למאה מחבלים נוספים חוסלו במהלך הקרבות. מבצע “אביב נעורים” הלם ביעדים רבים בעת ובעונה אחת: בתיהם של ראשי המחבלים, מפקדת ארגון פת”ח בביירות, מרכזי אימון, ציוד ותחזוקה של המחבלים בביירות ובצידון הותקפו והוחרבו. במהלך המבצע נהרגו לוחמי סיירת צנחנים, אבידע שור וחגי מעיין, ומבצע חילוצם הביא לקרבות עזים בין כוחות צה”ל למחבלים ולאנשי צבא לבנון בלב ביירות. בין מובילי המבצע היו אהוד ברק ועמירם לוין, שהתחזו לנשים המטיילות עם בני זוגן סמוך למטרות שהותקפו. מבצע אביב נעורים נחשב כאחד המבצעים הנועזים בתולדות צה”ל. רבים ממשתתפי המבצע ובהם ברק, לוין ואמנון ליפקין שחק קיבלו ציונים לשבח על תפקודם בקרב.
הם הועברו בכל דרך אפשרית. תינוקות הורדמו והוברחו בארגזי ירקות, אחרים הועברו ברכב ובו כלב נובח שהשתיק את בכיים, הם הוצאו בעזרת מסמכים מזויפים או דרך תעלות הביוב. ועל כל המבצע הזה ניצחה אישה צעירה אחת: אירנה סנדלר. סנדלר נולדה למשפחה קתולית בפולין בשנת 1910. בימי מלחמת העולם השנייה, עבדה כאחות וכעובדת סוציאלית בעיריית ורשה. כבר מראשית המלחמה, כאשר התוודעה סנדלר להיקפם של רדיפות הנאצים כנגד היהודים, היא החלה לסייע למכריה היהודים בהברחת ילדיהם אל מחוץ לגטאות. בהמשך, הצטרפה סנדלר ל”ז’יגוטה”, המחתרת הפולנית שסייעה להצלת יהודים, וניצלה את תפקידה בעירייה כדי להיכנס לגטו ולארגן את הברחתם ואת הצלתם של למעלה מ-2,500 ילדים יהודיים. בשלב מסוים נלכדה אירנה, עונתה קשות בידי הנאצים, אך לא הסגירה את שמות שותפיה למבצע ואת מקומם של הילדים המוברחים. בְכַד שהוטמן בגינת ביתה רשמה אירנה את שמות הילדים ואת רשימת המקומות שבהם הוחבאו. רשימה זו סייעה בסוף המלחמה לאתר את מרבית הילדים ולהשיבם לעם היהודי. בשנת 1955 הוענק לאירנה אות “חסידי אומות העולם”. נפטרה בז’ ניסן תשס”ח (12.5.2008)
“חול הנדודים / חול סיני הבוער / המעורב בשארית חכמת שלמה / המעורב במרירות סוד הלענה”. כך עירבה המשוררת היהודייה נלי זקש בשיריה, בין הסבל היהודי הבלתי נגמר שהגיע לשיאו בימי השואה, לבין המורשת המפוארת של עם ישראל. זקש, ילידת ברלין (1891), נודעה מנערותה כמשוררת מבטיחה ומוכשרת, ופרסמה בכתבי עת גרמניים מובילים. ימים ספורים לפני שנשלחה להשמדה, הצליחו מעריציה בשבדיה, בעזרת לחצים שהופעלו מבית המלוכה על השלטונות הנאציים, לאפשר לה ולאמה לצאת מגרמניה. כל שאר בני משפחתה נספו. זקש, שהתגוררה בסטוקהולם עד פטירתה בז’ בניסן תש”ל (12.5.1970), הקדישה את שירת חייה לתיעוד מוראות השואה בשירה, בספרות, בתרגום ואף במחזה “אלי”, שבו התמודדה עם שאלות האמונה הקשות המתעוררות לנוכח סבל העם היהודי לדורותיו. תיאוריה של אימי המחנות ושל “הנעליים המיותמות” של הקורבנות היהודיים הפכו לאחד הסמלים של זיכרון השואה באירופה. בשנת 1966 קיבלה בצוותא עם ש”י עגנון את פרס נובל לספרות. על מעמד זה אמרה כי עגנון מיצג את מדינת ישראל, והיא את הטרגדיה של העם היהודי.
הקרב על חיפה היה בעיצומו, ומנהיגי הערבים יצאו לסוריה וללבנון כדי להביא נשק ותחמושת שיכריעו את המערכה. בבוקר ו’ באדר א’ תש”ח (17.3.1948) יצאה שיירה עמוסה שנים עשר טון נשק ותחמושת ובאלפי רובים וציוד מלחמתי רב, ממעבר הגבול בראש הנקרה אל הרבעים הערביים של חיפה. בעקבות דיווחי שירות המודיעין של ההגנה שעקב אחר השיירה, נפרסו כוחות פלמ”ח כדי למנוע ממנה להגיע ליעדה. ניסיון ראשון לעצור את השיירה באזור נהריה נכשל. הניסיון השני התבצע בכניסה לקריית מוצקין. לוחם פלמ”ח, רכוב על אופנוע, הסתנן לתוך רכבי השיירה, ואותת לאורבים כי הגיעה העת לתקוף. לוחמי חטיבת יפתח הסתערו הישר אל מול מקלעי השיירה. שניים מהם – אברהם אביגדרוב שנפצע אנושות וניצל, ועמנואל לנדאו שנהרג בקרב ובפיצוץ שאירע בעקבות המתקפה על השיירה – קיבלו לימים את עיטור “גיבור ישראל”. השיירה חוסלה. הקרב על חיפה הוכרע למעשה.
משה סגל נולד בבלרוס שבמזרח אירופה למשפחה חסידית. בעקבות נטייתו לאומנות, פנה סגל – ששינה את שמו למארק שאגאל – ללמוד בבתי ספר לאומנות ברוסיה ובפריס, והחל להתפרסם כצייר וכמאייר. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית, סייע שאגאל להקמת מערכות לעידוד החינוך והתרבות בברית המועצות. אולם, עם התעצמות התפיסות האנטי־מסורתיות והאנטי־יהודיות במדינה זו, הוא נמלט ממנה לגרמניה. עם עליית שלטון הנאצים, שראו בעבודתו “אומנות מנוונת”, נמלט גם מגרמניה ועבר לצרפת. מעריציו האמריקאים של שאגאל חילצו אותו מצרפת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא שב אליה עם תום הקרבות, ובה נפטר בו’ בניסן תשמ”ה (28.3.1985). שאגאל נחשב בעיני רבים לאחד הציירים היהודיים הגדולים בהיסטוריה. ביצירותיו, הוא היטיב לתאר סמלים ורעיונות מתוך המורשת היהודית. בין יצירותיו הגדולות של שאגאל נמצאים שנים עשר ויטראז’ים המתארים את שבטי ישראל, שהוצבו בבית הכנסת בבית החולים “הדסה” בירושלים, ושלושה שטיחי קיר ענקיים (גובלנים), המוצבים בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת, ומתארים את העבר, את ההווה ואת העתיד של עם ישראל. יצירות רבות של שאגאל מוצגות במבני ציבור ובמוזיאונים ברחבי העולם.
אלפי יהודים צבאו על גדרותיו של נמל טריפולי, בירת לוב. הם התבוננו בשמחה ובקנאה במאות חבריהם (מעל ומעבר לקיבולת המתוכננת) שעלו על סיפונה של “קזרטא”, האונייה האיטלקית שנשלחה להביאם ארצה. בשעה שהונף על סיפון האונייה בצוהרי ו’ בניסן תש”ט (5.4.1949) הדגל הכחול לבן, פתחו ההמונים בשירת ה”תקווה” ו”שירת הים”. חודשים ארוכים של משא ומתן בין מנהיגי הקהילה, שליחי העלייה מישראל, נציגי הממשל הבריטי ששלט במדינה, אנשי הממשל באיטליה (שיהודים רבים ניסו להגיע דרכה לארץ) וראשי ארגונים יהודיים מארצות הברית הגיעו לקיצם. לאחר שכל המכשולים הוסרו, החל מבצע “ופקדתי אתכם” – מבצע עלייתם של יהודי לוב לארץ. ההמונים שזרמו לטריפולי מרחבי הארץ ביקשו לחבור לחלום הגשמת הגאולה. קרוב לארבעים אלף מיהודי לוב עלו במשך כמעט שנה למדינת ישראל. “לא הייתה עליית נשמה לשום עלייה כאשר הייתה לעליית יהודי לוב”, סיכם יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, את התרוממות הרוח שפקדה את יהודי לוב עם תחילת העלייה. הקהילה, ששורשיה עוד בימי חורבן בית שני, שבה הביתה.
בריוני הס”א (SA), פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, התייצבו בפתחיהם של החנויות ושל העסקים היהודיים בגרמניה ביום ה’ בניסן תרצ”ג (1.4.1933) וזעזעו את היהודים. הבריונים עמדו בפתחי העסקים, בידיהם שלטים המְגַנים את היהודים והאוסרים על הגרמנים האחרים לקנות בחנויותיהם. מבטם היה מְזָרה אימה, ותכופות שימשו אותם האלות שבידיהם לניפוץ חלונות הראווה, לביזה ולהכאת היהודים. במקביל, סבבו ברחובות משאיות ועליהן צעירים נאצים, שׁרים וקוראים בגנות היהודים. בריוני הס”א גם סילקו באלימות עורכי דין ושופטים יהודיים מאולמות בתי המשפט. “יום החרם על היהודים” שהוכרז, כביכול, כמענה להפגנות שקיימו הקהילות היהודיות בארצות הברית נגד המשטר הנאצי, וכמענה לחרם שהוכרז בקהילות אלו נגד תוצרת גרמנית, לא הצליח לסחוף אחריו המוני גרמנים. חוסר הבהירות בהוראות ובהגדרות, והשתוללותם של אנשי הס”א, הביאו להפסקת החרם לאחר יום אחד. אולם, התגובה הרפה בעולם לנוכח האירועים, וכן הלגיטימציה שקיבלו מעשי הבריונות האנטישמיים – שהפכו מעתה למדיניות הרשמית – כל אלו גרמו לכך שהחרם היה רק הצעד הראשון, וצעדים קשים ואיומים הרבה יותר נגד היהודים עמדו בפתח.
“מה היה קשה לרש”י?” הייתה השאלה שאיתה התמודדו אלפי לומדים ברחבי העולם. ביניהם היו אלפי מורים ופרחי הוראה שלמדו ממנה תורה וחינוך בשיעוריה בסמינרים ובאוניברסיטאות, מאזיני קול ישראל (שם שידרה שיעורים בתנ”ך), ורבבות הקוראים של “גיליונות לעיון בפרשת השבוע”. כולם עמלו מדי שבת על עיון מדוקדק בדברי הראשונים והאחרונים על התורה. ועל כל המפעל הזה ניצחה נחמה ליבוביץ’. נחמה, ילידת ריגה (1905), גדלה בברלין על ברכי תפיסת “תורה עם דרך ארץ”. היא למדה את יסודות החינוך והעיון התורני, הלשוני וההיסטורי, מחכמי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה וממיטב המרצים באוניברסיטאות המדינה, שהיו מהמובילות בעולם. שם גם סיימה כתיבת דוקטורט בתנ”ך. לאחר עלייתה לארץ, עסקה בהוראה, והתמידה במלאכה זו כל ימיה. כלת פרס ישראל לחינוך, ומי שהקפידה – עוד בימים שבהם הדבר לא היה אופנתי – להדגיש את מושג “התלמיד במרכז” ואת חובת “העמל בלמידה”. פירושיה לתורה ומאמריה המקיפים בעיון בהלכה ובאגדה, בפשט ובדרש, קובצו לימים בספרים רבים המעטרים את שולחנם של לומדים בכל העולם. נחמה ליבוביץ’ נפטרה בירושלים בה’ בניסן תשנ”ז (12.4.1997). על מצבתה נכתבה, לבקשתה, מילה אחת: מורה.
