היישוב היהודי בארץ היה בהלם. הדי מאורעות תרפ”ט הרצחניים עוד לא שככו, וכבר הזדרזה הממשלה הבריטית לתרגם את מסקנותיהן של ועדות החקירה שנשלחו לחקור המצב בארץ. היא הגישה לפרלמנט בלונדון “ספר לבן”, המצביע על צורך בשינוי המדיניות בארץ ישראל. “ספר הבגידה”, “הספר השחור”, אלו היו מקצת ההתבטאויות שהשמיעו מנהיגים יהודיים ברחבי העולם בשעה שנחשפו לתוכנו של המסמך שחיבר סידני ווב (הלורד פספילד) ושפורסם בכ”ח בתשרי תרצ”א (20.10.1930). בין השאר הוצהר כי מעתה תוגבל העלייה היהודית, תוגבל קניית הקרקעות בידי יהודים, ו”מועצה מחוקקת” שבה יהיה רוב לערבים תנהל את הארץ כתחליף לחזון הבית הלאומי היהודי. הפגנות ענק נערכו בארץ ובריכוזים יהודיים בעולם, והתפטרות מחאה של חיים ויצמן, נשיא התנועה הציונית שהיה מקובל מאוד על הציבוריות הבריטית, זעזעה את הממלכה. בלחץ ההפגנות ומחאות חריפות שהוגשו לפרלמנט, הודיע ראש ממשלת בריטניה מקדונלד כי מדיניות הספר לא תבוצע, וכי הבריטים ימשיכו להיות מחויבים להצהרת בלפור. היישוב היהודי חגג, אך המאבק על השגת העצמאות עוד היה רחוק מסיומו

בגיל שש עשרה עלה משה סמילנסקי הצעיר (יליד 1874) מרוסיה לעבוד את אדמת ארץ ישראל. המכתבים ששלח לחבריו שנותרו בגולה סימנו את דרכו כמי שיספר את סיפורה של הארץ ליהודי  התפוצות. הוא היה מראשוני המתיישבים בחדרה ולאחר מכן ברחובות, היה ממנהיגי המושבה, ציר בקונגרס הציוני, חבר הנהגת היישוב בתקופת האימים של מלחמת העולם הראשונה, מייסד התאחדות האיכרים, יזם ואיש עסקים שגאל אדמות בנגב שעליהן הוקם לימים בין השאר היישוב כפר דרום. במקביל, כתב סמילנסקי עשרות ספרים ומאות רשימות, שבהם תיאר את ההווי המיוחד המתקיים במושבותיה הצעירות של הארץ. את כתביו חתם תכופות בשם “בן חווה”. היה מתלמידיו של אחד העם, וביקש לפעול ליצירת תרבות עברית מתחדשת השואבת ממקורות ישראל. סמילנסקי חש קרבה מיוחדת לערביי הארץ. הוא תר כל ימיו אחר דרכים להשגת השלום, ונודע בעשרות סיפוריו על “בני ערב”, שאותם חתם בשם שבו כונה בפי שכניו: “חווג’ה מוסה”. משה סמילנסקי, איש ספר וחזון, נפטר ברחובות – המושבה שהייתה לביתו – ביום כ”ז בתשרי תשי”ד (6.10.1953). על שמו הוקם היישוב ניר משה.

כל לומד גמרא מכיר היטב את פירושי בעלי התוספות שעל הדף. פירושים אלו, העוסקים בעיקר ביישוב סתירות בין מקורות שונים בספרות התלמוד וההלכה, חוברו בידי תלמידיו וצאצאיו של רש”י, שפעלו בצרפת במאה האחת עשרה והשתים עשרה. בין הבולטים שב”בבעלי התוספות”, היה נינו של רש”י, רבינו יצחק מדומפיר, שנקרא ר”י הזקן (כדי לבדל בינו לביו תלמידו, רבי יצחק משאנץ, שנקרא ר”י הבחור). ר”י  (יליד 1115), שהיה גדול תלמידיו של דודו, רבנו תם, כינס בישיבתו בדומפיר שבצפון צרפת עשרות רבות של תלמידי חכמים. לפי המסורת, כל אחד מהם ידע בעל פה את אחת המסכתות, וכך, בשעה שנלמדה מסכת כלשהיא, יכלו התלמידים להקשות עליה ממקורות שונים ולאחר מכן ללבן את הסתירות. היצירה התורנית שכונסה בידי ר”י ותלמידיו ל”פירוש בעלי התוספות”, פתחה אופקים חדשים בלימוד התורה, ומהווה עד היום מופת ליכולת הפשטה, עיון והעמקה בדברי הגמרא. ר”י עצמו היה גדול הדור, עסק בחיבור פיוטים וספרים במקצועות התורה השונים, וענה לשאלות שהגיעו אליו מכל רחבי העולם היהודי. נפטר בכ”ז בתשרי ד תתקמ”ו (1.10.1187)

“מועצת הביטחון קוראת לכל הצדדים המעורבים בקרבות המתנהלים עתה להפסיק את האש ולסיים כל פעולה צבאית לאלתר…להתחיל משא ומתן בין הצדדים הנוגעים בדבר, בחסות מתאימה, במגמה לכונן שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון”. הדי החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו”ם, שיצאה מניו יורק בכ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973), הדהדו ברחבי העולם. הם הגיעו לשדות הקרב המרים בגולן הסורי וממערב לתעלת סואץ, שם המשיכו חיילי צה”ל במתקפת הנגד המוצלחת, שסימלה את המהפך במלחמה שנכפתה עליהם שלושה שבועות קודם לכן. הדי ההחלטה הגיעו גם לספינות האמריקאיות והסובייטיות בים התיכון, שם נערכו הצדדים להתנגשות גלובלית על רקע העימות. וגם לרבבות חיילי הארמייה השלישית המצרית, שעמדו ערב כניעה לכוחות צה”ל, ושמחו לשמוע כיצד מציל העולם את מצרים מתבוסה מוחלטת. ההדים הדהדו גם בין הטנקים המפויחים, בבתי ישראל האבלה, במחלקות גדושות הפצועים בבתי החולים, ובבתי הכלא בקהיר ובדמשק, שם עונו שבויי צה”ל, חרף כל ההסכמים. מלחמת יום הכיפורים תמה. הקרב על לקחיה ועל מורשתה רק התחיל.

מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לקיצה, ותוכניות בינלאומיות כאלו ואחרות איימו לפגוע בהישגי צה”ל בצפון ובדרום. כדי לקבוע עובדות בשטח, הוחלט להשיג הכרעה במערכה באזור הגליל העליון. המבצע נקרא על  שמו של חירם, ידידם הלבנוני של  דוד ושלמה. ארבע חטיבות וכוחות אוויר ושריון בפיקודו של משה כרמל נקראו למערכה. בליל כ”ו בתשרי תש”ט (29.10.1948)  נפתח המבצע במתקפה משולבת, מכיוון צפת במזרח ומכיוון נהריה במערב, על ריכוזי “צבא ההצלה” הערבי בהרי הגליל.  במהלך  קרבות “מבצע חירם” השתלט צה”ל על הגליל העליון ואף על ארבעה עשר כפרים מצידו הלבנוני של הגבול. יחידות “צבא ההצלה”, שהטרידו קרוב לשנה את תושבי הצפון, עזבו את הארץ. במהלך הלחימה הלכה והתהדקה הברית עם הדרוזים תושבי הגליל, למרות קרב קשה ועתיר נפגעים  שנבע מאי הבנה שהתחולל בכפר הדרוזי “ינוח”. קרוב לשלושים אלף ערבים נמלטו מבתיהם במהלך המבצע, לאחר שישים שעות קרב,  הגליל עד הגבול הבינלאומי היה בידינו, והוא הלך והתמלא ביישובים יהודיים.

ראשון לציון ונס ציונה מתווכחות ביניהן  עד היום, באיזו מהמושבות הוא הונף לראשונה, חכמי ההלכה חלוקים ביניהם מה בדיוק היה צבע התכלת שהפסים אמורים לתאר, הוא הונף בכניסה לקונגרס הציוני הראשון, והתחרה בדגל האדום ובדגל שבעת הכוכבים של הרצל. מקורו של המגן דוד אינו ברור, ועלילות אנטישמיות טוענות עד היום, כי הפסים שבו מתארים את השאיפות הציוניות מהנילוס ועד הפרת, אבל אחרי הכל הוא ניצח. בכ”ה בתשרי תש”ט (20.10.1948) הכריזה מועצת המדינה כי דגלה של התנועה הציונית הוא דגלה של מדינת ישראל. ההכרזה אומצה מחדש בחוק הלאום, שהתקבל לאחרונה וקבלה מעמד חוקתי.  לאורו מתחנכים, הוא נישא בגאון בשדות הקרב (וגם במגרשי הכדורגל) בעצרות העם ובין דגלי העמים. הדגל שלי הוא כחול ולבן .

“בוקר טוב לך ריבונו של עולם. אני, לוי יצחק מברדיצ’ב, בא לפניך לדין תורה על עמך ישראל”. כך נפתחו רבות מהתפילות המיוחסות לרבי לוי מברדיצ’ב שבאוקראינה, איש הדור השלישי לחסידות, שנפטר בכ”ה בתשרי תק”ע (5.10.1809). אלפים רבים נהרו לבית מדרשו של רבי לוי יצחק, שבדרשותיו (שקובצו בספר “קדושת לוי”) העמיק במושגי יסוד בחסידות ובעבודת השם. רבי לוי יצחק  נודע בתפילותיו, בתחינותיו ובשיחותיו הישירות עם ריבונו של עולם. הידועה שבהן, “גאט פון אברהם”, נאמרת עד היום בידי רבים במוצאי שבתות. כינויו הידוע ביותר של רבי לוי יצחק, “סנגורם של ישראל”, נבע ממנהגו להראות ולהצביע על הטוב שבכל יהודי ויהודי, גם אלו שביצעו לכאורה מעשים המנוגדים להלכה ולאורח החיים היהודי. עשרות סיפורים הממחישים את יחסו החיובי לכל יהודי בכל מצב הפכו את רבי לוי יצחק, שחתימתו נותרה בידינו, לדמות הממחישה אולי יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה היהודית את הביטוי “הוי דן כל אדם לכף זכות”. ניגוניו הרבים הושרו במשך דורות. הידוע שבהם הוא “דו” (אתה) ובו הוא מדגיש את קרבתו לה’ בכל מצב.

הם גדלו בבית הספר הריאלי בחיפה, בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובתנועת הצופים ברחבי הארץ. המשותף לכולם היה הרצון הנחוש ליישב את הארץ ולעסוק בחקלאות. ביום כ”ה בתשרי תרפ”ט (10.10.1928) יצאה פלוגת העבודה הראשונה של בני “תנועת החוגים” (שלימים הפכה ל”מחנות העולים”) להכשרה חקלאית בחדרה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהייה במספר יישובים, התיישבה הקבוצה – שאליה הצטרפו עולים מאירופה ומעיראק – סמוך לכפר שאטה, מקומה של בית השיטה המקראית. קיבוץ בית השיטה הפך לאחד הגדולים שביישובי העמק. בין שדותיו גדלו ילדים וגרעיני הכשרה, שהקימו בתורם יישובים רבים ברחבי הארץ. רבים מבני הקיבוץ הקדישו את חייהם לביטחון המדינה, ומחיר השכול ששילם הקיבוץ במשך השנים היה כבד מנשוא. במלחמת יום הכיפורים שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, ושתי היצירות שנוצרו לזכר הנופלים: השיר “החיטה צומחת שוב” והמנגינה המרטיטה שחיבר יאיר רוזנבלום ל”ונתנה תוקף”, הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בית השיטה, הקיבוץ שעבר סערות וקשיים, ומתגאה בארכיון החגים הקיבוצי ובמפעל החמוצים הגדול, הוא היום קיבוץ מופרט וצומח הממשיך להפריח את אדמת העמק.

הימים היו קשים מנשוא. מחוץ שכלה החרב, אימי השואה הלכו והתבררו, ומבית עמד הישוב היהודי על סיפה של מלחמת אחים. המחלוקת בין אנשי “ההגנה” לאצ”ל וללח”י בדבר השאלה האם להלחם בבריטים, או להמתין לקיום הבטחתם למתן עצמאות ליהודים עם תום המלחמה, הביאה לימי ה”סזון” הנוראים בהם הוסגרו לוחמי מחתרת בידי האויב. אולם, כעת תמה המחלוקת. בכ”ד בתשרי תש”ו (1.10.1945) הבין בן גוריון, כי הממשלה הבריטית החדשה אינה מתכוונת לסייע בידי העם היהודי שבע הייסורים. הוא הורה למפקדי ההגנה להתחיל ולשתף פעולה עם האצ”ל והלח”י במאבק חסר פשרות מול הבריטים, זאת  עד שיפתחו שערי הארץ ותותר עלייה יהודית. תנועת המרי העברית יצאה לדרך, פעולות קרביות מול הבריטים, הבאת אוניות מעפילים והתנגדות תקיפה לשלטון המנדט, הפכו למחזה של יום יום בארץ. הישוב היהודי עלה על הדרך שתוביל שנתיים מאוחר יותר לעצמאות ולהקמת המדינה

הרב יעקב משה טולדנו נולד בטבריה למשפחה מעולי מרוקו. מגיל צעיר שילב בין גדלות בתורה, עסקנות ציבורית ופעילות אינטנסיבית למען יישוב הארץ. בין השאר, קידם את בניית השכונות החדשות בטבריה ואת ההתיישבות היהודית בפקיעין. כיהן ברבנות באי קורסיקה (שאליו גורש בידי הטורקים בעת מלחמת העולם הראשונה), בטנג’יר, במלטה ובאלכסנדריה שבמצרים. בכל מקום פעל לקידום המודעות ללימוד העברית ולהעצמת העלייה לארץ. בשנת 1942 נבחר לרבה הראשי של תל אביב, והיה בין הבולטים שבמתירי העגונות לאחר השואה. סוגיית העגונות, כמו גם נושאים הלכתיים אחרים שבהם גילה גישה מעמיקה ומקורית, באו לידי ביטוי בספר השאלות והתשובות שלו “הים הגדול” ובספרים רבים אחרים שכתב, העוסקים בנושאים הלכתיים והיסטוריים. עסק במחקר היסטורי ובהשגת כתבי יד נדירים. בין השאר, הצליח לאתר בדמשק את כתב היד של הרמב”ם לפירוש המשניות. הדגיש את גאוותו בזהותו העדתית, והצהיר כי אין לו שום כוונה “להתכופף בפני מנהגי אירופה”. בשלהי שנות החמישים נבחר לשר הדתות מטעם המפד”ל, וכיהן בתפקיד זה עד יום פטירתו בכ”ד בתשרי תשכ”א (15.10.1960)