הוא נולד (1932) בבוקובינה שעל גבול רומניה וברית המועצות, למשפחה יהודית מתבוללת המעורה היטב בתרבות המרכז אירופית המפוארת. כילד, חווה את עליית האנטישמיות, את מעשי הטבח של הגרמנים, הרומנים ובעלי בריתם, את הגירוש הנורא למחנות הכפייה בטרנסניסטריה, את הניתוק ממשפחתו ואת הכורח לנדוד לבד כילד בן שמונה ביערות ובעיירות אוקראינה מוכת המלחמה, כשהוא חובר לבעלי החיים ולטיפוסים מסוגים שונים ומשונים שפרסו עליו את חסותם. לאחר המלחמה, נדד אהרון אפלפלד ברחבי אירופה, ובסופו של דבר עלה לארץ, בה מצא לאחר שנים ארוכות את אביו. החל בכתיבת שירה, ובעיקר בתיאורי פרוזה מורכבים, עמוקים ומרטיטים. כתב על דמויות אמיתיות ובדיוניות בחיי העם היהודי, ביהדות מזרח אירופה התוססת בשנים שלפני השואה, המתחבטת בין המסורת היהודית והחסידית (שאותה תיאר באהבה רבה) לבין כוחות החילון. במקביל, הקדיש בספריו מקום נרחב לתיאור אימי השואה ולחוויות הניצולים, והפך לאחד מסופרי השואה הידועים בעולם. אפלפלד, חתן פרס ישראל לספרות, פרופסור לספרות באוניברסיטת בן גוריון (שרבים מארבעים הספרים שכתב תורגמו לעשרות שפות), נפטר בי”ז בטבת תשע”ח (4.1.2018)

הבשורה על בואו של  המגיד לעיירה הביאה לבית הכנסת  יהודים מרחוק ומקרוב, הכל חיכו לשמוע את המילים שהפכו כבר להיות המותג של האורח:” אמשול לך משל..”. הרב יעקב קראנץ שנפטר  ביז’ טבת תקס”א (18.12.1804), נודע ביכולתו במציאת משלים המתאימים לכל אירוע תנכ”י, חינוך למידות טובות או רעיון תלמודי. השנינות וחוש ההומור שלו, הפכו אותו למגיד (דרשן) המפורסם בהיסטוריה.  עיקר פעילותו התרכזה  בעיר דובנה שבאוקרינה. שם, בצילו  של המבצר העתיק, הוא פיתח את רעיונותיו. מדובנה יצא המגיד למסעות ארוכים. הוא השמיע את משליו ורעיונותיו  בגרמניה, פולין וליטא והתקבל בהתלהבות על ידי הגאון מוילנא מזה, ומשה מנדלסון מזה.  ארבעים שנה לאחר פטירתו, מצא אברהם פלאם, דרשן ומגיד בזכות את עצמו, את כתבי היד שהותיר המגיד מדובנה. פלאם, הוציא לאור את משליו של המגיד (תוך שהוא מוסיף גם כמה משלו) תחת השם “משלי יעקב”. מאז ועד היום מוצאים משליו של המגיד מקום בדבריהם של דרשנים בני זמננו, בהדפסות חוזרות ונשנות של כתביו ואף בספרות קומיקס ענפה.

הרב סלמאן מוצפי נולד בבגדד בשנת 1900, ומגיל צעיר נודע כמתמיד, כעילוי וכאיש תורה וחסד. בבגדד, למד בבתי המדרש השונים בעיר, ובעיקר מפיו של רבי יהודה פתיה. לאחר פטירת אביו, החל לעבוד כמנהל עסקיו של מנחם דניאל, מעשירי עיראק, ולמרות הצלחתו העסקית הקפיד להקדיש מדי יום לפחות שמונה שעות ללימוד. בשנת 1942, לאחר שביקר בה פעמים רבות לפני כן, הצליח הרב סלמאן להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. בארץ, ייסד את ישיבת “בני ציון” ללימוד הזוהר והקבלה שפעלה בשנות הארבעים בקבר רחל, ולאחר מלחמת השחרור עברה לשכונת מקור ברוך בירושלים. נודע כדמות מופת בהנהגות ובחומרות שקיבל על עצמו בענייני הלכה שונים, בתחומים שבין אדם למקום ובתחומים שבין אדם לחברו. בין השאר, נודע בהקפדה יתרה על איסור הלנת שכר, בהימנעותו מלקחת מתנות מכל סוג (כולל בשמחות של בני משפחתו) ומהנהגתו בענייני ניצול הזמן. עסק בספרות הנסתר והוציא, לאחר עמל רב, את ספר כוונות הרש”ש וספרי קבלה ופירוש נוספים. נפטר בירושלים בי”ז בטבת תשל”ה (31.12.1974).

צבי צור (צ’רה) נולד באוקראינה (1923) וגדל בתל אביב. בגיל שש עשרה הצטרף להגנה והיה מלוחמי הפלמ”ח. במלחמת העצמאות פיקד על גדוד בחטיבת גבעתי והקים את “שועלי שמשון”, פלוגת הג’יפים האגדית שלחמה במצרים וברחבי הנגב. שירת במספר תפקידים צבאיים וביניהם ראש אגף כוח אדם ואלוף פיקוד מרכז. בשנת 1961 מונה לרמטכ”ל. תקופת כהונתו כמפקד הצבא הייתה אחת השקטות יחסית בתולדות מדינת ישראל, והוא הפנה את כוחו ומרצו להתעצמות צה”ל ברמת האימונים ובכלי נשק מתקדמים, התעצמות שאפשרה לימים את הניצחון במלחמת ששת הימים. לאחר כהונתו כרמטכ”ל, כיהן כמנכ”ל מקורות וכעוזרו הקרוב של שר הביטחון, משה דיין, בימי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שבה היה אחראי על ארגון הרכבת האווירית האמריקאית לישראל. צ’רה הספיק לכהן תקופה קצרה גם כחבר כנסת, ושימש כמנכ”ל בכמה חברות גדולות, בהם התעשייה הצבאית, בזק וצים. נפטר בט”ז בטבת תשס”ה (28.12.2004). בית הספר למ”כים של צה”ל נקרא על שמו, “מחנה צור”. סמוך לקיבוץ חוקוק, במקום הצופה למוביל הארצי, הקימה חברת מקורות מצפה לזכרו.

“כל  נתינינו, ללא הבדל אומה ודת, לאחר שהם מתקבלים ונסבלים במדינותינו, יקחו חלק במשותף באושר הציבורי,  ייהנו מחירות בהתאם לחוק ולא ייתקלו בשום מניעה להשגת קיומם ולהגדלת חריצותם הכללית בכל דרך מכובדת..”. רעיונותיה של תנועת הנאורות, שדגלה בזכויות אדם ובמניעת אפליה על רקע דתי, הגיעו סוף סוף גם לחצר הקיסר בוינה. בטז’ טבת תקמ”ב (2.1.1782) פרסם יוזף השני, קיסר הקיסרות הרומית הקדושה (לימים אוסטרו-הונגריה) את צו הסובלנות. לאחר  אלפי שנים של אפליה, של איסור על מגורים באזורים שונים ואיסור על עיסוק במקצועות רבים, זכו יהודי הקיסרות לשיוויון זכויות (אמנציפציה).  אך לצו הסובלנות היה גם מחיר לא פשוט. הקיסר  ביקש להפוך את היהודים לאזרחים שווי זכויות, אך גם פעל בכל כוחו לביטול ייחודם הדתי והתרבותי. האוטונומיה של החינוך היהודי צומצמה עד מאוד, מוסדות הקהילה היהודית איבדו חלק ניכר מסמכויותיהם, והיהודים נדרשו לנטוש את שפת העברית או האידיש ולהשתלב בתרבות המרכז אירופאית הכללית. עידן חדש של אפשרויות חדשות, אך גם אתגרים מורכבים עמד בפני יהדות אירופה.

התנאים היו נראים בלתי אפשריים. ליל ט”ז בטבת (22.12.1953) היה מושלג וקפוא. דרך של עשרים ואחד קילומטרים לכל כיוון עם הפרשי גובה של חמש מאות מטרים הפרידה בין הלוחמים ליעדם. למרות הכול, אנשי יחידה 101 לא התכוונו לוותר. ההוראה לפוצץ בית מרכזי בחברון (מבצע ,כפפות משי” ) כגמול לירדנים על רצח שניים מחיילינו, הייתה ברורה. מפקד הפעולה, סמל מאיר הר ציון, ושלושה לוחמים נוספים יצאו לדרך. התנאים הבלתי אפשריים כמעט הביאו להחלטתם באמצע הדרך לסגת או לבצע את הפעולה בדרך לחברון. אבל הדבקות במשימה ניצחה. בית מרכזי בחברון פוצץ. במהלך ההתקלות הספיקו הלוחמים להרוג כמה תושבים ולוחמים ירדניים, ואף לקחת בשלל אקדח עם עיטורים נאציים. בעת הנסיגה, שם לב הכוח לחסרונו של אחד הלוחמים ושב לחלצו. הפעולה הסתיימה בארבע שעות נוספות של ריצה לגבול. ביומנו, כתב מאיר הר ציון: “הצלחנו. ביצענו!…איננו חוששים עכשיו משום דבר… “. מבצע “כפפות משי”, כפי שכונה, המחיש את שלושת הערכים שהנחילה יחידה 101 לצה”ל: מנהיגות המפקד, לא מפקירים לוחמים ופצועים בשטח ודבקות במשימה.

הצי ההולנדי בן שבעים האוניות שהופיע בחופיה של ברזיל נסך תקווה עצומה בלב מאות האנוסים היהודיים. הם חיו כבר עשרות שנים במושבה הפורטוגזית, בצילה של משטרת האינקוויזיציה שבלשה אחר מעשיהם והעלתה על המוקד את כל מי שנחשד בשמירת היהדות. סדרה קצרה של קרבות, שבהם סייעו היהודים האנוסים המקומיים לצי הפולש, הביאה לכיבוש ברזיל בידי ההולנדים, ואלו לא הכזיבו. ביום ט”ו בטבת שצ”ד (16.12.1633) הכריז המושל ההולנדי על מתן חופש דת לכל התושבים. בעיר רסיפה נפתח תוך זמן קצר בית הכנסת “קהל ישראל”, שהוא בית הכנסת הראשון שהוקם ביבשת אמריקה. אל האנוסים המקומיים שחזרו לצור מחצבתם הצטרפו מאות יהודים מהולנד שנהנו מהמסחר המשגשג באזור. אולם, השמחה לא ארכה זמן רב. שובם של הפורטוגזים לאחר כעשרים שנה הביא לחורבן הקהילה היהודית. חלק מבניה נמלטו צפונה וייסדו קהילה במושבה הולנדית חדשה בשם ניו אמסטרדם, שלימים תקרא ניו יורק. יהודים שבו לברזיל עם קבלת עצמאותה בראשית המאה התשע עשרה, ופיתחו בה קהילה גדולה ומשגשגת, עם פינה חמה למדינת ישראל, וכמובן, גם לכדורגל.

מזג האוויר בחופיה של צפון צרפת היה חורפי וסוער במיוחד באותו לילה. תושבי עיר הנמל שרבורג העדיפו להיות ספונים בבתיהם החמים, סביב ארוחות חג המולד, מאשר לבדוק מה פשר הרעשים הבוקעים מהנמל שעל שפת האוקיינוס. המבצע יצא לדרך מיד לאחר שממשלת צרפת החליטה, בעקבות מלחמת ששת הימים, לבטל את עסקאות הנשק שהיו לה עם צה”ל, וביניהן מכירתן של ספינות טילים חדישות לחיל הים הישראלי, שתמורתן כבר שולמה. לאחר שכשלו כל ניסיונות המשא ומתן, החליטה ישראל לחלץ מדי הצרפתים את הספינות. סדרה של תחבולות והטעיות שבוצעו בידי אנשי “המוסד” ואנשי חיל הים, הדר קמחי ומרדכי (מוקה) לימון, אפשרו ללוחמי חיל הים לעלות על הספינות בליל ט”ו בטבת תש”ל (25.12.1969) ולהובילן בבטחה למדינת ישראל, גם ללא הסכמת הצרפתים. המבצע יצר אמנם משבר דיפלומטי חריף בין ישראל לצרפת, אך, בסופו של דבר, נאלצו הצרפתים להודות שהצדק היה עם ישראל. חשוב מכך, שלוש שנים מאוחר יותר, הובילו ספינות שרבורג את חיל הים הישראלי לניצחון מוחץ בחזית הימית במלחמת יום כיפור.

ליל י”ד בטבת תש”ג (22.12.1942) עבר תחילה בנעימים על רבים מהחיילים ומהקצינים הגרמניים ששהו בקרקוב, בירת הממשל הגרמני בפולין הכבושה. בקבוקי תבערה, רימונים שהושלכו למרכזי הבילוי הגרמני, בסיסים שהותקפו בכל רחבי העיר ודגלי פולין שהונפו על בניינים מרכזיים הפרו את שלוות חופשת חג המולד. הגרמנים הזועמים שספגו לא מעט אבדות, בעיקר בהתקפה על קפה ציגנריה שבמרכז העיר, פתחו במצוד נרחב שבסופו לכדו את רוב המבצעים. לתדהמתם, התברר כי היו אלה חברי תנועות הנוער היהודיות שפעלו בגטו קרקוב והתארגנו במסגרת מחתרות “החלוץ הלוחם” ו”איסקרא” (הניצוץ). הלוחמים, שכשלו בניסיונות קודמים לפרוץ לפרטיזנים, ועסקו עד עתה בפגיעות מקומיות בחיילים גרמניים או במלשינים יהודיים, החליטו לבצע פעולות מתוך השטח הארי בעיר כדי לא לסבך את היהודים שנותרו בגטו בפעולות נקם. רוב אנשי המחתרת נרצחו מיד, ואחרים הועברו למחנות ההשמדה (שם הצטרפו לא פעם למחתרות שפעלו במחנות אלו). הרושם שהותירה פעולת הנקם היה רב. “שלוש השורות בהיסטוריה” שיספרו על גבורת הצעירים היהודיים שביקש דולק ליבסקינד, מפקד המחתרת, להנציח לדורות – נכתבו.

אסתר שפירא נולדה ברוסיה (1881), ובגיל צעיר עלתה עם הוריה לראשון לציון, שם גדלה. פקידי הברון במושבה, כמו גם הפעילים להחייאת העברית שפעלו בה, שמו לב לכישרונותיה והציעו לה להשתלם באחד מגני הילדים הראשונים שנפתחו בארץ באותן שנים, במגמה לפתוח גן דומה בראשון לציון. אסתר השתלמה בגן ילדים בירושלים שהתנהל בשפה האנגלית, ושבה לראשון לציון בשנת 1898 כדי לפתוח את גן הילדים העברי הראשון בארץ. אנשי הברון רוטשילד סיפקו לה ציוד למשחקים ולפעילות פדגוגית. פעילי העברית במושבה סייעו בידה לתרגם שירים ומשחקים לעברית. שפירא ניהלה את הגן במשך שבע שנים שבמהלכן למדו ילדי המושבה “עברית בעברית”, ובזכות משחקיהם ושירתם החלו  גם משפחות ההורים לדבר בעברית. צעירות מכל הארץ הגיעו לגן והוכשרו בידי שפירא להפיץ את בשורת גני הילדים העבריים בארץ כולה. לאחר נשואיה, עברה עם בעלה (ששימש כנציג יקב ראשון לציון בלונדון ) לבריטניה, וחיה שם עשרות שנים, תוך שהיא ממשיכה להעניק לילדיה ולילדי חבריה את השימוש בשפה העברית המתחדשת. נפטרה בתל אביב בי”ג בטבת תשכ”ה (5.1.1965)