ליל שבת עבר בשלווה בבית משפחתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס. השר, מנהיגה של תנועת המזרחי, כיהן כראש בנק המזרחי וכסגן ראש עיריית תל אביב, היה מחותמי מגילת העצמאות והיה חבר ממשלות ישראל מאז הקמתה. הוא לא שיער כי החלטותיו המקצועיות יעלו לו בחייו. זמן קצר קודם לכן, במסגרת מדיניות ה”צנע”, נדרשו אזרחי ישראל להימנע מלנסוע ברכביהם יומיים בשבוע כדי לחסוך דלק. שר התחבורה הורה כי אחד מהימים שבהם יושבתו הרכבים יהיה יום השבת. הזעקה נגד מה שנתפס ככפייה דתית הייתה מרה, ומסע הסתה נוהל נגד פנקס. לשני קיצוניים חילוניים, המקורבים ל”תנועת הכנענים” זה הספיק. השניים – הסופר עמוס קינן וחברו שאלתיאל יאיר – זרקו רימון לבית משפחת השר בליל שבת. הרימון לא התפוצץ ולכן חזרו השניים על מעשיהם למוחרת. השר לקה בליבו וחש ברע. חודשיים לאחר מכן, ביום כ”ג באב תשי”ב (14.8.1952), נפטר. השניים נעצרו ונחקרו, אולם התייחסות סלחנית של המשטרה ושל בתי המשפט הביאה לשחרורם המהיר. דומה כי פרשת ההתנקשות הראשונה בפוליטיקאי ישראלי לאחר הקמת המדינה נמחקה באופן תמוה מההיסטוריה.

ארבעים יום וארבעים לילה נפתחו ארובות השמים ונבקעו המעיינות. חודשים רבים עברו עד ששככו מעט המים, וניתן היה לפתוח צוהר לתיבה. משלוח העורב כשל, וכך גם שילוחה הראשון של היונה. ביום כ”ד באב (לפי שיטתו של הרמב”ן), נראתה סוף סוף התקווה. היונה שנשלחה עם בוקר שבה לעת ערב, ו”הנה עלה זית טרף בפיה”. תם עונשו של דור המבול, ונוח ומשפחתו ירדו מהתיבה וקיבלו הזדמנות להתחיל מחדש. עלה הזית שהביאה היונה בפיה הפך לאחד הסמלים הידועים בהיסטוריה. במורשת היהודית מבטא ענף הזית סמל של עצמאות, כמאמר המדרש בפי היונה החותרת לעצמאות ולקבלת מזונותיה מהבורא: “מוטב  יהיו מזונותי מרורים כזית אך מידך, ולא מתוקים כדבש ומידו של אדם”. זו הייתה גם הסיבה לענף הזית בסמלה של “ההגנה”. הנצרות, לעומת זאת, אימצה מתרבות יוון את עלה הזית כסמל השלום, ושילבה אותו יחד עם היונה של נוח. סמל יונת השלום הפך לסמל אוניברסלי, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, והתגלגל גם לסמלה של מדינת ישראל ולביטוי הפוליטי “מדיניות יונית”.

בקיבוץ בארי שבגבול הרצועה, בקריה החינוכית והאקדמית שבבית ברל ובאתרים רבים ברחבי הארץ, זוכרת את מדינת ישראל את ברל, אחד האידאולוגים ואישי הרוח הבולטים בתנועת העבודה הציונית. ברל כצנלסון, שנולד ברוסיה בשנת 1887  (25.1.1887). עלה לארץ בימי העלייה השנייה והפך במהרה להוגה וליוצר שנחשב למורה דרכם של תנועת העבודה בכלל ושל דוד בן גוריון בפרט. הוא זה שניסח את נוסח ה”יזכור” לחללי תל חי, שהפך לימים לנוסח היזכור לחללי צה”ל, והוא זה שהקים את הוצאת הספרים “עם עובד” ואת העיתון דבר, כדי להעצים את היצירה הרוחנית והתרבותית בקרב הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. במאמריו ובכתביו קרא ברל לאחדות ישראל, חלוציות, ובניין האומה ברוח הסוציאליזם. בשונה מחלק מחבריו, לא מרד ברל במסורת היהודית, היה מאוהדיה של הציונות הדתית (אם כי לא פעם חלק על דרכה) ותקף בחריפות את אלו שביקשו לפגוע באבל ביום תשעה באב או לייבא לארץ בשר חזיר. ברל, נפטר במפתיע בגיל 57 ביום כד’ אב תש”ד (12.8.1944) .

המחנך הדגול שעמד בראש צעדת הילדים בדרכם אל הרכבת לטרבלינקה, שם נרצחו בכ”ד באב תש”ב (7.8.1942), נודע עוד מצעירותו כאחת הדמויות הייחודיות שהצמיחה יהדות פולין. הנריך גולדשמידט, שנהג לחתום בשמו הספרותי “יאנוש קורצ’ק” נולד בפולין (1878), גדל במשפחה קשת יום, למד רפואה ושירת כרופא צבאי בצבא הרוסי ובצבא הפולני. לאחר שירותו, החל לעבוד כרופא ילדים, ובמקביל פרסם ספרי ילדים והגות חינוכית, שבה קרא לשמור על זכויות הילד ולהאמין בכוחם של בני הנעורים. המודלים החינוכיים שפיתח אומצו בימי חייו ולאחר מותו בידי מחנכים בכל העולם. קורצ’ק, שלא זכה להקים משפחה, עמד בראש בית יתומים גדול בוורשה. שם יישם את שיטותיו החינוכיות, וטען כי בעיניו הילדים שטיפל בהם ושגידל אותם היו ילדיו לכל דבר. מי שהיה ממקימי השומר הצעיר, מחבר סדרת הספרים המופלאה “המלך מתיא”, דמות ייחודית שזכתה להערכה רבה מכלל האוכלוסייה גם בפולין האנטישמית, נאבק עד הרגע האחרון להציל את ילדיו בגטו ורשה הגווע, ומשלא עלה הדבר בידו, סירב לכל הצעות המילוט והלך עימם אל מותם.

“חמוש בעוז וענווה, אזור אומץ וגבורה, אוהב בוראו ועמו, צופה לעת ישועה”. המילים החרותות על מצבתו של סגן־אלוף עמנואל מורנו בבית העלמין שבהר הרצל רומזות, ולו במעט, על אישיותו של עמנואל מורנו, שנולד ב1971 מורנו, יליד צרפת שעלה לארץ עם הוריו בגיל צעיר, למד במוסדות שונים בירושלים ובמחזור השני של המכינה הקדם־צבאית בְעֵלי. בשירותו הצבאי שירת בסיירת מטכ”ל, ובה הגיע לדרגת סגן־אלוף. כמעט כל הפעולות שאותן ביצע מעבר לקווי האויב עדיין חסויות, ולאחר נפילתו הפך מורנו לחלל צה”ל הראשון שתמונתו אסורה בפרסום עד היום, כדי לא לחשוף את פעולותיו בקֶרֶב כוחות האויב. ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה,  כ”ה באב תשס”ו (19.8.2006) נפל מורנו בפעולה מסתורית של סיירת מטכ”ל בבקעת הלבנון. עשרות אתרים, מפעלים חברתיים  ומוסדות נקראו על שמו. חלק מהנצחתו הייחודית בא לידי ביטוי בשיריהם של הזמרים אודי דוידי ועידן רייכל, שסבבו סביב “חמש השניות” – שיחה קצרה שניהל מורנו סמוך למותו עם אחד מחבריו, בדבר החובה לנצל כל שנייה ושנייה בחיי העולם הזה.

הימים היו קשים. המסתננים והמחבלים עשו בכל רחבי הארץ כמו בשלהם. פעולות טרור, שוד ורצח היו מעשה של יום יום. צה”ל לא הצליח לשחזר את יכולות הלחימה של מלחמת העצמאות, ופעולות התגמול שלו היו ברובן כישלונות מבזים. בחטיבת ירושלים הוחלט להקים יחידת קומנדו קטנה שתשנה את המצב. מלימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית, הוזעק רב סרן אריק שרון. בשיטת
“חבר מביא חבר” התאספו בכ”ד באב תשי”ג  (5.8.1953) כחמישים בני משקים באתר הסטף  שבהרי ירושלים, ויחידה 101, שנקראה כשמן של יחידות הקומנדו הבריטיות בימי מלחמת העולם, יוצאת לדרך. היחידה יועדה ל”לפעילות מעבר לגבול במשימות המחייבות רמה גבוהה מאוד”, כהגדרת המטכ”ל.  בחצי השנה שבה פועלת היחידה היא קבעה  סטנדרטים חדשים של דבקות במטרה ושל אחוות לוחמים. בהובלת שרון והלוחם האגדי מאיר הר ציון, הגיעו הלוחמים לכפרים  שמהם יצאו מחבלים ונקמו. בין השאר, ביצעו הלוחמים מסע פשיטה מזורז של ארבעים ושניים קילומטר בהרי חברון המושלגים בלילה אחד. מסע זה הפך למיתוס, שלאורו מתחנכים לוחמי צה”ל. לאחר חצי שנה של פעילות, אוחדה היחידה עם הצנחנים, וערכיה הועברו לכלל הצבא.

ראשון לציון ונס ציונה מתווכחות ביניהן  עד היום, באיזו מהמושבות הוא הונף לראשונה, חכמי ההלכה חלוקים ביניהם מה בדיוק היה צבע התכלת שהפסים אמורים לתאר, הוא הונף בכניסה לקונגרס הציוני הראשון, והתחרה בדגל האדום ובדגל שבעת הכוכבים של הרצל. מקורו של המגן דוד אינו ברור, ועלילות אנטישמיות טוענות עד היום, כי הפסים שבו מתארים את השאיפות הציוניות מהנילוס ועד הפרת, אבל אחרי הכל הוא ניצח. בכ”ה בתשרי תש”ט (20.10.1948) הכריזה מועצת המדינה כי דגלה של התנועה הציונית הוא דגלה של מדינת ישראל. ההכרזה אומצה מחדש בחוק הלאום, שהתקבל לאחרונה וקבלה מעמד חוקתי.  לאורו מתחנכים, הוא נישא בגאון בשדות הקרב (וגם במגרשי הכדורגל) בעצרות העם ובין דגלי העמים. הדגל שלי הוא כחול ולבן .

“בוקר טוב לך ריבונו של עולם. אני, לוי יצחק מברדיצ’ב, בא לפניך לדין תורה על עמך ישראל”. כך נפתחו רבות מהתפילות המיוחסות לרבי לוי מברדיצ’ב שבאוקראינה, איש הדור השלישי לחסידות, שנפטר בכ”ה בתשרי תק”ע (5.10.1809). אלפים רבים נהרו לבית מדרשו של רבי לוי יצחק, שבדרשותיו (שקובצו בספר “קדושת לוי”) העמיק במושגי יסוד בחסידות ובעבודת השם. רבי לוי יצחק  נודע בתפילותיו, בתחינותיו ובשיחותיו הישירות עם ריבונו של עולם. הידועה שבהן, “גאט פון אברהם”, נאמרת עד היום בידי רבים במוצאי שבתות. כינויו הידוע ביותר של רבי לוי יצחק, “סנגורם של ישראל”, נבע ממנהגו להראות ולהצביע על הטוב שבכל יהודי ויהודי, גם אלו שביצעו לכאורה מעשים המנוגדים להלכה ולאורח החיים היהודי. עשרות סיפורים הממחישים את יחסו החיובי לכל יהודי בכל מצב הפכו את רבי לוי יצחק, שחתימתו נותרה בידינו, לדמות הממחישה אולי יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה היהודית את הביטוי “הוי דן כל אדם לכף זכות”. ניגוניו הרבים הושרו במשך דורות. הידוע שבהם הוא “דו” (אתה) ובו הוא מדגיש את קרבתו לה’ בכל מצב.

הם גדלו בבית הספר הריאלי בחיפה, בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובתנועת הצופים ברחבי הארץ. המשותף לכולם היה הרצון הנחוש ליישב את הארץ ולעסוק בחקלאות. ביום כ”ה בתשרי תרפ”ט (10.10.1928) יצאה פלוגת העבודה הראשונה של בני “תנועת החוגים” (שלימים הפכה ל”מחנות העולים”) להכשרה חקלאית בחדרה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהייה במספר יישובים, התיישבה הקבוצה – שאליה הצטרפו עולים מאירופה ומעיראק – סמוך לכפר שאטה, מקומה של בית השיטה המקראית. קיבוץ בית השיטה הפך לאחד הגדולים שביישובי העמק. בין שדותיו גדלו ילדים וגרעיני הכשרה, שהקימו בתורם יישובים רבים ברחבי הארץ. רבים מבני הקיבוץ הקדישו את חייהם לביטחון המדינה, ומחיר השכול ששילם הקיבוץ במשך השנים היה כבד מנשוא. במלחמת יום הכיפורים שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, ושתי היצירות שנוצרו לזכר הנופלים: השיר “החיטה צומחת שוב” והמנגינה המרטיטה שחיבר יאיר רוזנבלום ל”ונתנה תוקף”, הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בית השיטה, הקיבוץ שעבר סערות וקשיים, ומתגאה בארכיון החגים הקיבוצי ובמפעל החמוצים הגדול, הוא היום קיבוץ מופרט וצומח הממשיך להפריח את אדמת העמק.

הקשה והטראומתית ביותר מבין הגזרות שמהן סבלה יהדות רוסיה במאה התשע עשרה, הייתה פקודת הקנטוניסטים שאותה יזם הצאר, ניקולאי הראשון, בשנת 1827. הגזרה נועדה לקדם מגמות של המרת דת כפויה והתבוללות בקרב האוכלוסייה היהודית. היא חייבה אחוז מסוים מבני הנוער היהודי שבכל קהילה להתגייס לצבא הרוסי לשירות שאורכו הגיע לעיתים לחצי יובל שנים. הפקודה כוונה תחילה לבני שבע עשרה ומעלה, אולם בפועל רוב הקנטוניסטים (כך נקראו המגויסים) היו בין גיל שתים עשרה לחמש עשרה. מילוי הגזרה הוטל על הנהגת הקהילות היהודיות, וראשיהם נקלעו לדילמות נוראיות. הם נדרשו להחליט את מי להעביר לידי השלטונות כדי למלא את גזירת הגיוס, שפירושה המעשי היה ניתוק מוחלט ולתמיד של המגויס הצעיר ממשפחתו, מעמו ומדתו. פעמים רבות העדיפו החטפנים (“חעפרים”) שנשכרו בידי ראשי הקהילות לחטוף ילדי עניים ואלמנות מבתיהם כדי למלא את הפקודה. גזירת הקנטוניסטים עוררה סערת רוחות בקהילה היהודית, וניסיונות שונים נעשו כדי לבטלה או לרככה. בכ”ה באב תרט”ז (26.8.1856) ביטל הצאר אלכסנדר השני את הגזרה. בשביל כשבעים אלף נערים יהודיים, זה היה כבר מאוחר מדי.