רוחות עזות התדפקו על חומותיו של מבצר התורה שבליטא. מדרום, הלכה וצמחה תנועת החסידות שערערה במידת מה על ערכו של לימוד התורה המסורתי והציעה דרך חלופית לעבודת ה’ באמצעות  דבקות ושמחה. ממערב, החלו להפציע רוחות ההשכלה והחילון שאיימו על נאמנות לומדי התורה לדרכם מימים ימימה. את המערכה על נפשם של הלומדים ניהל רבי חיים איצקוביץ מוולז’ין גדול תלמידיו של הגאון מווילנא, שנפטר ביום י”ד בסיוון תקפ”א (14.6.1821). בסדרת חיבוריו, ובראשם ספרו “נפש החיים”, הסביר הרב מה הם הכוחות והיכולות האדירים הקיימים בנפשו של האדם, ומה עליו לעשות עם יכולות אלו; עוד הסביר את החשיבות העצומה של לימוד “תורה לשמה”; וכן, התפלמס – מתוך כבוד והערכה – עם רעיונותיה של החסידות. במקביל, הקים ר’ חיים בעירו וולוז’ין את “ישיבת עץ חיים”, הידועה כ”אם הישיבות”. אל הישיבה הגיעו במשך קרוב למאה שנה מיטב לומדי התורה באירופה ומחוצה לה. וולוז’ין, המשמשת עד היום כמודל לרוב הישיבות ברחבי העולם, טיפחה את הכמות ואת האיכות של לימוד התורה בעם ישראל והכשירה עתודה רבנית ומנהיגותית לקהילות ברחבי העולם היהודי.

יהודה קיל נולד ברוסיה (1916) והתחנך במוסדות חינוך דתיים לאומיים בארצות הבלטיות. עלה לארץ בימי העלייה החמישית כחבר תנועת המזרחי. בארץ, עבד תחילה במסגרת ההנהלה הארצית של בני עקיבא, ולאחר מכן החל בתפקידי הוראה בבתי ספר דתיים שונים. במהרה עבר לתפקידי ניהול ופיקוח שבסופם עמד בראש המנהל לחינוך דתי ועיצב את מתכונתו של החינוך הממלכתי דתי, הקיימת במידה רבה עד היום. במקביל לפעילותו החינוכית, היה קיל מרצה במסגרות שונות, ביניהן אוניברסיטת בר אילן. את שלושת העשורים האחרונים לחייו הקדיש קיל למפעל הפירוש המונומנטלי לתנ”ך של מוסד הרב קוק – פירוש “דעת מקרא”. הפירוש, שהפך לנכס צאן ברזל של ארון הספרים היהודי בדורנו, ביאר את ספרי התנ”ך בעברית מודרנית ותוך הסתייעות בממצאים ובמחקרים מתחומי ההיסטוריה, הגאוגרפיה, הלשון, הבוטניקה והביולוגיה, והכול מתוך נאמנות מלאה למסורת ואהבה לתורת ישראל. על פועלו כעורך הראשי של מפעל דעת מקרא, שגם כתב בעצמו  את הפירוש על כמה מספרי התנ”ך,, זכה קיל למספר פרסים ובראשם פרס ישראל למדעי היהדות. פרופסור יהודה קיל נפטר  בי”ד בסיוון תשס”א (16.6.2011)

תשע החוליות של אנשי הפלמ”ח צעדו בראש הכוחות. הם תפסו את הגשרים מעל הליטני, חיבלו ברשתות תקשורת והעבירו מידע חיוני. הבריטים נאלצו לפלוש לסוריה וללבנון שהיו תחת שלטון צרפתי, לאחר כניעת צרפת לגרמנים ושיתוף הפעולה של ממשלת וישי עם מעצמות הציר. מטוסים גרמניים ואיטלקיים שהמריאו בבסיסים בסוריה ובלבנון הפציצו פעמים רבות את תל אביב ואת חיפה, והבריטים חשו כי השליטה הגרמנית באזור מסכנת את ביטחונם ואת שליטתם בים התיכון בשלב קריטי של מלחמת העולם השנייה. בי”ג בסיוון תש”א (8.6.1941) פלשו כוחות הבריטים לסוריה וללבנון והשתלטו עליהן לאחר שלושה שבועות של קרבות מרים. במהלך הפלישה, הסתייעו הכוחות הן בסיירי הפלמ”ח והן בחוליות מודיעין וחבלה שפעלו מטעם היישוב היהודי בארץ ברחבי סוריה וברחבי לבנון. במסגרת ההכנות לפלישה, הכשירו הבריטים את בסיסי חיל האוויר בתל נוף וברמת דוד, ולשיר “רבותיי, ההיסטוריה חוזרת” נכנסה השורה “איך בסוריה צעד הפלמ”ח”. בקרב שהתקיים צפונית לראש הנקרה, נפצע מפקד של אחת מחוליות הפלמ”ח בעינו, במה שתחשב בעתיד כפציעה הקרבית המפורסמת ביותר בתולדות ישראל. שמו היה משה דיין.

הידיעה שהתפרסמה בי”ג בסיוון תשנ”ט (28.5.1999) הדהימה את ישראל. אחרי שלושים שנות חיפושים, במרחק חמש מאות ק”מ מחופי ישראל, בעומק שלושה ק”מ מתחת לפני הים, נמצאו שרידיה של צוללת חיל הים, דקר. דקר שירתה את הצי הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, ונקנתה על ידי מדינת ישראל. היא נועדה לחזק את חיל הים, שביקש להתעצם לאחר מלחמת ששת הימים. הצוללת יצאה בדרכה מבריטניה לארץ בינואר 1968, נעלמה במרחבי הים מבלי להשאיר עקבות, ומבצע חיפוש בינלאומי ענק לא העלה תוצאות. אבל כבד אפף את ישראל. שישים ותשעת לוחמי דקר הוכרזו כחללים שמקום קבורתם לא נודע, והרב הראשי, שלמה גורן, התיר את נשותיהם מעגינותן.  במשך השנים נפוצו שמועות על כך שהצוללת הותקפה, ושאנשיה נשבו בידי כוחות מצרים או רוסים. מְצוֹפים שונים של הצוללת נמצאו לאורך חופי הים התיכון, אולם איש לא הצליח לפתור את התעלומה. עם מציאת הצוללת הוחלט, בהסכמת המשפחות, לא להעלות את הצוללת על פני המים בשל הקשיים הטכניים הרבים. מקום מותם של צוללני דקר היה גם לקברם.

יהודי ארם צובא (חלב) היו שרויים באבל. ערב פסח התדפקה גם על דלת ביתם עלילת הדם. בדיוק כפי שהתרחש שלוש שנים קודם לכן בדמשק, גם הפעם היו אלו נוצרים שהתגוררו באימפריה העות’מאנית שביקשו להרע ליהודי סוריה. אישה נוצרייה שטענה כי בנה, מוסן, נחטף בידי יהודים כדי להשתמש בדמו לצורך הכנת מצות לפסח, הביאה למעצרם של ראשי הקהילה ולאולטימטום כי אם לא יימצא הילד, יוצאו ראשי הקהילה להורג וכל היהודים יגורשו מן העיר. במשך חודשיים ארכו החיפושים, וכל העת חששו היהודים שמא תמצא גופתו של הילד ולהם יארע הרע מכול. בי”ג בסיוון תרי”ג (19.6.1853), לאחר ימים ארוכים של צום ותפילות, הבחין אחד מראשי הקהילה בילד שענה לתיאור הילד הנעדר משחק בחצר אחת הכנסיות. חקירה מהירה הביאה לאיתור הכמרים שהסתירו את הילד כדי להעליל על היהודים. קהילת ארם צובא ניצלה. יהודי העיר הכריזו לדורות על “פורים דסיוון”, שבו התרחש “נס מוסן”, ובו הם נוהגים עד היום מנהגי שמחה והודיה.

שלמה ארגוב היה אחד מהמבטיחים והמוכשרים שבדיפלומטים הישראליים. את הקריירה הדיפלומטית שלו החל מיד לאחר שלחם כמפקד בפלמ”ח במלחמת העצמאות. ארגוב שירת כשגריר ישראל במקסיקו ובהולנד ובמגוון תפקידים ביבשות נוספות קודם שמונה לשגריר ישראל בבריטניה. במסגרת פעילותו הדיפלומטית עסק ארגוב רבות באזהרת העולם המערבי מפני סכנות הטרור, והוגדר בידי הנרי קיסינג’ר כדיפלומט הישראלי המוכשר ביותר ששירת עד אז בוושינגטון. בליל י”ב בסיוון תשמ”ב (3.6.1982) השתתף ארגוב בארוחת ערב באחד מבתי המלון בלונדון. ביציאה מהמלון המתינו לו שלושה מחבלים, חברי ארגונו של אבו נידאל וירו לעברו. ארגוב נפצע קשה ושהה במחלקת השיקום בבית החולים הדסה עשרים ואחת שנים נוספות עד לפטירתו. המתנקשים בו נתפסו ונשפטו לשנות מאסר ארוכות. לזכרו של ארגוב הוקמו מרכז לחקר העם היהודי באוניברסיטת בר אילן ותוכנית להכשרת דיפלומטים במרכז הבין תחומי בהרצליה. מיד לאחר ההתנקשות בשגריר, התכנסה ממשלת ישראל והחליטה כי פעולת טרור זאת הגדישה את הסאה. מטוסי חיל האוויר יצאו לתקיפות מסיביות של אתרי מחבלים בלבנון, ומבצע “שלום הגליל”, שהפך למלחמת לבנון הראשונה, יצא לדרך.

הכוחות המיוחדים של צה”ל, כל מטוסי התובלה של חיל האוויר, צי מטוסי אל־על (שסמל המגן־דוד טושטש מזנבם), סיוע של שירות הביון האמריקאי, ובעיקר – כוח הרצון והזיקה לציון של בני קהילת “ביתא ישראל”. כל אלו חברו למבצע שלֹמה, שהחל בי”ב בסיוון תשנ”א (24.5.1991). ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר הייתה נחושה להציל את בני הקהילה, לפני שיהיה מאוחר מדי. המטוסים נדרשו לעזוב את אדיס אבבה לפני שהמורדים ישתלטו על העיר ויסכלו את המשך הוצאת היהודים. כדי להכניס כמה שיותר נוסעים למטוסים, הוצאו המושבים מתוכם, וכ1100 נוסעים הועמסו על מטוס שנועד במקור לשבע מאות איש. כרבבה ומחצה מבני הקהילה הגיעו מגלות אתיופיה לציון תוך שלושים ושש שעות בלבד, בארבעים ואחת טיסות. שבעה תינוקות נולדו במהלך המבצע, שכל משתתפיו חשו את פעמי הגאולה. המסע הארוך של יהודי אתיופיה, שנותקו מהעולם היהודי למשך אלפי שנים וכיתתו רגליהם בדרכים הקשות והמסוכנות מהכפרים אל הבירה, תוך שהם פוסעים בארץ שסועת רעב ומלחמה, הגיע ליעדו. החסידה – סמל השאיפה לציון – הגיעה הביתה.

בצלאל שפירא נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1902, ולמד בישיבות בליטא ובברלין. כבר בהיותו בגולה, היה פעיל בחוגי הציונות הדתית. בשנות העשרים עלה לארץ, תוך שהוא מסתייע ברישיון העלייה שהונפק למעשה על שם אחיו, משה. בארץ, הפך שפירא למנהיג “הפועל המזרחי”, ולאחר מכן כיהן כיושב ראש המפלגה הדתית־לאומית במשך קרוב לשני עשורים, עד לפטירתו. שפירא היה ראש מחלקת העלייה בסוכנות, וסייע בהצלת יהודים ערב השואה. הוא היה מהחותמים על מגילת העצמאות, וכיהן כחבר כנסת וכְשׂר בממשלות ישראל. בשנת 1957 נפצע קשה בשעה שאדם תימהוני השליך רימון ליציע הכנסת, ולרפואתו נוסף לו השם “חיים”. שפירא היה ממעצבי דמותה של הציונות הדתית בדור הראשון למדינה. הוא טיפח את מוסדותיה ועסק בסוגיות הזהות של המדינה הצעירה, ובמיוחד בשאלת “מיהו יהודי”. מבחינה מדינית נקט קו מתון מאוד, שהיה מנוגד לדעת רוב חבריו לתנועה, אך הוא פעל בדרכו להבטחת אופייה של ישראל כמדינה יהודית. בצלאל משה חיים שפירא נפטר בי”ב בסיוון  תש”ל (16.71970), ושמו הונצח בשמות של יישובים ושל מוסדות רבים ברחבי הארץ.

“לקנות אדמות ולהקים יישוב בארץ ישראל!”. זו הייתה המטרה שהציבו לעצמם קבוצת חסידי גור שהתאגדו בפולין, בראשותו של הרב יצחק גרשטנקורן – מנהיג, איש ציבור ופרשן מקורי לספרי התנ”ך. אחרי מאמצים רבים נרכשה אדמה, ובי”א בסיוון תרפ”ד (13.6.1924) הוקמה בין תל אביב לפתח תקווה, המושבה בני ברק, שנקראה על שם היישוב המשנאי הקדום ששכן באזור, בו פעל רבי עקיבא. במשך עשרות שנים התמקדו אנשי המושבה בגידול עצי הדר ובטיפוח רפתות. רבים מבני הציונות הדתית התיישבו במקום, ורבים מפעילי המחתרות ניצלו את היישוב השקט למקום אימונים והתארגנות. בשנת 1933 התיישב בעיר “החזון איש”, ועשור מאוחר יותר הוקמה במקום ישיבת פוניבז’ (בהגייה הרווחת: פונוביץ’). האירועים הנ”ל העצימו את הנוכחות החרדית בעיר, ושינו את אופייה. בני ברק של היום, אחת מעשר הערים הגדולות בישראל, מהווה סוג של דגם ייחודי לעיר המנהלת אורח חיים השונה מהותית מזה שבשכנותיה במטרופולין תל אביב. עיר התורה והחסידות, החסד והישיבות, שהיא גם אחת מהצפופות והיקרות שבערי ישראל. מזל טוב בני ברק!

מסך הברזל נראָה בלתי חדיר. הממשלה הרוסית לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאת יהודים למדינת ישראל. הפעילים הציוניים במחתרת, שהחלו את פעילותם לאחר מלחמת ששת ימים, החליטו לבצע מעשה נואש. התוכנית הייתה לחטוף מטוס קטן בן 12 מושבים מלנינגרד, להטיסו לשבדיה הסמוכה ומשם לצאת לחירות לישראל. התוכנית עובדה לפרטיה, כולל ההסוואה שאורגנה כטיסה לחתונה משפחתית (“מבצע חתונה”), והודגש בה הצורך להימנע בכל מחיר מפגיעה בחיי אדם. ביום י”א בסיוון תש”ל (15.6.1970) הגיעו חברי הקבוצה לנמל התעופה, שם לכדו אותם סוכני הקג”ב שידעו מראש על המבצע. בסדרת משפטים נידונו הפעילים לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם למוות. ברחבי העולם פרצה זעקה אדירה, והפגנות ענק נערכו בדרישה לחון את האסירים ולאפשר ליהודים לצאת מברית המועצות. בסופו של דבר, נעתרה ברית המועצות ללחצים, וקרוב למאה אלף מסורבי עלייה יצאו לחופשי. מארק דימשיץ (הטייס), סילוויה זלמנסון, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ ושאר חברי הקבוצה שוחררו לאחר מספר שנים, ובמידה רבה היו אלו שגרמו לפריצת הסכר ולעליית מאות אלפים לארץ.

תפריט נגישות