עקבותיו נותרו על פני מפת הארץ כולה: תל אביב שבה גדל; מושב נבטים, חבל לכיש והעיר ערד שאותם הקים וניהל בימי העלייה ההמונית; וכמובן, הקהילה החינוכית המופלאה בניצנה, שם ייסד מוסד חינוכי ייחודי בלב המדבר. גם על מפת העולם היהודי ניכרים עקבותיו של אריה (לובה) אליאב שנפטר בי”ז בסיוון תש”ע (30.5.2010). הוא פעל ברחבי אירופה להצלת יהודים לאחר השואה. בתפקידו כמפקד אוניית המעפילים “חיים ארלוזורוב”, הכיר את אשתו טניה. בברית המועצות של שנות החמישים והשישים, היה אחראי מטעם מדינת ישראל ליצירת קשר חשאי עם יהודי המדינה ולסייע להם תרבותית ורוחנית. הוא ארגן את חילוצם של יהודי פורט סעיד שבמצרים ובאיראן שלאחר המהפכה, מתוך סערות מלחמה. אליאב, חבר כנסת, איש תנועת העבודה ואיש שמאל מדיני מובהק, שבד בבד היה מחובר כולו למורשת ישראל, זכה להערכה מכל קצווי החברה הישראלית. מלבד פרס ישראל, היה אליאב האדם היחיד שזכה בתואר ד”ר לשם כבוד מכל האוניברסיטאות במדינה. בחבל לכיש הוקם ביום פטירתו היישוב אליאב, המשותף למתיישבים דתיים וחילוניים.

שלושת הנוסעים מיפן ירדו מטיסת אייר־פרנס שנחתה בנמל תעופה לוד ביום י”ז בסיוון התשל”ב (30.5.1972). הם נראו כתיירים תמימים. רק כאשר הם שלפו ממזוודותיהם תתי מקלעים ורימונים, התברר כי מדובר בטרוריסטים, אנשי “הצבא האדום היפני” (כך נקראו כאשר התאמנו בצפון קוריאה) שחברו בשם הסוציאליזם העולמי ו”המאבק בדיכוי” למרצחים מארגוני הטרור הפלשתינים. הירי לכל עבר גרם לקטל בקנה מידה ענק. עשרים וחמישה אזרחים, רובם תיירים מפורטו ריקו, נרצחו. עשרות נפצעו. בין ההרוגים היה פרופ’ אהרן קציר, מבכירי אנשי המדע המבריקים בישראל, שרבים ניבאו לו קבלת פרס נובל על הישגיו ועל מחקריו. שניים מהמחבלים נהרגו, ואילו השלישי, קוזו אוקומטו, נתפס ונשפט. אביו של הרוצח שיגר למשרד החוץ מכתב התנצלות מרגש על כישלונו בחינוך בנו, וביקש להוציא את בנו להורג כדי לכפר על האסון. למרבה הצער, בקשתו נדחתה. אוקומטו נשפט למאסר עולם, אך שוחרר בעסקת ג’יבריל כעשור לאחר הטבח, וכיום הוא חי בביירות. בעקבות האירוע, שונו סידורי האבטחה בנמל התעופה לוד (שהפך בהמשך לנתב”ג), והוא נחשב כיום לאחד מנמלי התעופה המאובטחים בעולם.

“כדאי שישחק מעט בכדור”, כך המליצו הרופאים להורים של הילד שסבל מנכות ברגליו. להוריו של  יעקב חודורוב, שנולד בט”ז בסיוון תרפ”ז (16.6.1927), התברר כי הילד אכן יודע לשחק מעט בכדור… בגיל שלוש עשרה החל חודרוב לשחק כשחקן מקצועי, בעיקר כשוער, ומהר מאוד הפך לכוכב הכדורגל הגדול של היישוב היהודי בימי המנדט ושל מדינת ישראל הצעירה. את משחקי הכדורגל הפסיק חודרוב, לא פעם, כדי לשרת כלוחם קרבי בשורות ההגנה וצה”ל. בימים שבהם כל משחק בינלאומי של ישראל היה סוג של גאווה לאומית, נאבקו חודרוב וחבריו לנבחרת נגד נבחרות מהטובות בעולם, ומפעם לפעם, גם יכלו להם. חודרוב, שלפרנסתו עבד כמסגר, הקפיד להילחם במשך כל משחק, גם כששבר תוך כדי המשחק את אצבעותיו או את כתפו. הוא סירב להצעות מפתות שהגיעו מקבוצות כדורגל בחו”ל, תוך הסבר ש”הוא משחק למען הכבוד הלאומי ולא למען הכסף”. לאחר פרישתו עבד חודרוב כמאמן, וזמן קצר לפני פטירתו בשנת 2006, קיבל את פרס ישראל על היותו “מופת לדורות של חובבי ספורט ובני הנוער בישראל”.

חיים בוגרשוב נולד ברוסיה (1876) ועסק מגיל צעיר בחינוך. לאחר שניהל מוסד חינוכי ברוסיה וקיבל דוקטורט בשוויץ, עלה לארץ ישראל. בשנת 1906 הקים את “גימנסיה הרצליה” בליבה של תל אביב הקטנה. הגימנסיה, המוסד החינוכי הציוני הראשון שפעל בארץ, הפכה במהירות לסיפור הצלחה ושאבה אליה תלמידים רבים מחו”ל. החינוך לערכי המסירות למולדת, לצדק, להתנדבות ולציונות בא לידי ביטוי באישיותם של אלפי בוגרים שהתבלטו לימים בכל המערכות השונות בארץ. בין השאר, פיתח בוגרשוב את מקצוע הגיאוגרפיה, שהפך ל”מולדת”, והיה בין הראשונים שקדמו את מסורת הטיולים בארץ. במקביל, הותקפה הגימנסיה על ידי גורמים דתיים, ובראשם הרב קוק, על החינוך הלאומי החילוני שניתן בין כתליה. בוגרשוב עצמו עסק, במקביל לניהול המוסד, גם בפעילות ציבורית ענפה. היה חבר הקונגרסים הציוניים וכן חבר כנסת (שבה ראה גם כיצד תלמידו, משה שרת, מושבע כראש הממשלה). פעל להקמת שכונות ויישובים ברחבי הארץ, ובראשם שכונת נורדיה שבתל אביב, שבטבורה עובר הרחוב הקרוי עד היום על שמו. חיים בוגרשוב (שעברת את שמו ל”בוגר”) נפטר  בט”ז בסיוון תשכ”ג (8.6.1963)

המצודה הצלבנית העתיקה המשקיפה על הנוף המדהים של דרום לבנון ושל הגליל העליון היוותה במשך מאות רבות של שנים מוצב אסטרטגי ראשון במעלה. את מיקומה ואת חשיבותה של מצודת הבופור זיהו גם מפקדי ארגוני המחבלים שפעלו בדרום לבנון משנות השמונים, וממנה טיווחו את יישובי הגליל. עם כניסת צה”ל ללבנון במבצע שלום הגליל, נשלחו פלוגת ההנדסה והסיירת החטיבתית של גולני להשתלט על המקום. קשיי הדרך ופקודות לא ברורות עיכבו את תחילת הקרב, אולם בסופו עלו הלוחמים על ההר. שעות ארוכות של קרבות פנים אל פנים במחילות, בבונקרים, בתעלות הקשר ובמעלה התלול והחשוף לאש האויב הסתיימו כאשר עם שחר, ט”ז סיוון תשמ”ב (7.6.1982)  הונף דגל ישראל על ההר. שישה לוחמים ובהם מפקד סיירת גולני, גוני הרניק, שכבר היה למעשה משוחרר מהצבא אך התנדב למשימה, נפלו במערכה. הרניק ולוחם נוסף קיבלו עיטורים על חלקם בקרב. הבופור שימש שנים ארוכות כמוצב שבו שהו חיילי צה”ל שהגנו על גבול הצפון, וספרים, סרטים ושירים נכתבו על אודותיו. עם נסיגת צה”ל מלבנון, הפך המקום לעמדה של ארגון החיזבאללה.

ניסיון מרד או ניסיון חיסול פוליטי? שפיכות דמים הכרחית בדרך לביצור סמכות המדינה, או התעקשות מיותרת והרת אסון כדי לחסל את התנועה היריבה ואת מנהיגה? עשרות שנים אחרי ש”התותח הקדוש” של צה”ל הטביע בט”ו בסיוון תש”ח (22.6.1948) את אוניית האצ”ל “אלטלנה” מול חופי תל אביב, הוויכוח עדיין ממאן להירגע. השורה התחתונה ברורה למדי: חוסר אמון בין הנהגת המדינה בראשות מפא”י לבין מפקדת האצ”ל, הביא לשרשרת של אי הבנות, מחלוקת בפירושי הסכמים וקצרים בתקשורת. כל אלה החלו בעת הפלגתה של האונייה מצרפת, והסתיימו בשפיכות דמים נוראה, בה נפלו שישה עשר מלוחמי האצ”ל ושלושה מלוחמי צה”ל הצעיר. האונייה אלטלנה נפגעה, ומטען הנשק האדיר שנשאה ושנועד להכריע את מלחמת העצמאות שהייתה בעיצומה, שקע במצולות. הבשורה הטובה מאותו יום נורא הייתה יכולתם של הצדדים, בעיקר של אנשי האצ”ל, להתגבר על האסון ולמנוע מלחמת אחים כללית בשעה שהאויב עומד בשער. לימים, טען מנחם בגין כי תרומתו למימוש העיקרון המקודש של מניעת מלחמת אחים, הוא אחד הדברים שעליהם הוא מתגאה, אולי יותר מכל דבר אחר שעשה בחייו.

ח”י ימים עצרה מדינת ישראל כולה את נשימתה. אלפי חיילים חיפשו מתחת לכל אבן ובכל סִמטה בהרי חברון. עצרות תפילה קורעות לב עתירות משתתפים נערכו בכל העולם. מפגני אחדות, אחווה ועזרה הדדית בהובלת שלוש המשפחות איחדו את האומה מקצה לקצה. לאחר ח”י ימים הגיעה הבשורה המרה: שלושת הנערים, גיל־עד שעאר, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, שנחטפו בשעה שביקשו לחזור לביתם מהישיבות שבהן למדו בליל ט”ו בסיוון תשע”ד (12.6.2014), נרצחו דקות מספר לאחר החטיפה. מבצע “שובו אחים” הסתיים. רבבות ליוו את הנערים בבתי העלמין. המשכם של מעשי הטרור הפלשתינים  גם לאחר הרצח, הביא תוך מספר ימים לפתיחתו של מבצע צוק איתן. כמה חודשים לאחר מציאת הגופות, איתרו יחידות מיוחדות את הרוצחים, ולשמחת כל תושבי המדינה הביאו למותם המיידי. יום החטיפה והרצח נקבע ליום האחדות. ביום זה פועלות המשפחות, יחד עם גופים שונים, לקידום האחדות והפיוס, ולהוספת טוב בכל חלקי החברה הישראלית, כמענה להוספת השכול הפירוד והשנאה של ארגוני הטרור. סמוך למקום החטיפה הוקם מתחם “עוז וגאון”, המְשמר את זכר הנערים ומקדם את ההתיישבות היהודית באזור עציון וחברון.

מאה וחמישים אלף חיילים, שנים עשר אלף מטוסים, ששת אלפים ספינות, חמישה חופי נחיתה, עשרים ושלושה אלף צנחנים שצנחו מעבר לקווי האויב ובלבלו את מרכזי התקשורת והתחבורה שלו, נמלים מלאכותיים שהוכנו מראש והורכבו בראש הגשר שהושג במאמצים מרובים ומבצע הנחיתה הצבאי הגדול בהיסטוריה. בבוקר ט”ו בניסן תש”ד (6.6.1944) הגיעו ראשוני החיילים של בעלות הברית לחופו של חבל נורמנדי שבצרפת והחלו במבצע לשחרור מערב אירופה. תוכניות הטעיה מפורטות ומבריקות קדמו למבצע  סייעו לבלבל את הגרמנים באשר ליעד הנחיתה, ובכך הקלו על הכוחות הפולשים. ועדיין, למרות ההטעיה והחולשה הגרמנית מאחורי ביצורי “החומה האטלנטית” שנועדה להגן על אירופה הכבושה על ידם מפני פלישה, ספגו בעלות הברית למעלה מששת אלפים הרוגים ביום הראשון. הנחיתה בנורמנדי הפכה לאחד מסמליה של מלחמת העולם השנייה, ובעקבותיה שוחררו צרפת ומדינות השפלה. הצבא האמריקאי והצבא הבריטי חברו לרוסים שבאו ממזרח, ואחד עשר חודשים מאוחר יותר נפלה גרמניה. שירים, ספרים, סרטים, סדרות טלוויזיה ואין ספור אתרי הנצחה נוצרו לזכר גבורתם של הנוחתים בשדותיה של נורמנדי.

יהודה קיל נולד ברוסיה (1916) והתחנך במוסדות חינוך דתיים לאומיים בארצות הבלטיות. עלה לארץ בימי העלייה החמישית כחבר תנועת המזרחי. בארץ, עבד תחילה במסגרת ההנהלה הארצית של בני עקיבא, ולאחר מכן החל בתפקידי הוראה בבתי ספר דתיים שונים. במהרה עבר לתפקידי ניהול ופיקוח שבסופם עמד בראש המנהל לחינוך דתי ועיצב את מתכונתו של החינוך הממלכתי דתי, הקיימת במידה רבה עד היום. במקביל לפעילותו החינוכית, היה קיל מרצה במסגרות שונות, ביניהן אוניברסיטת בר אילן. את שלושת העשורים האחרונים לחייו הקדיש קיל למפעל הפירוש המונומנטלי לתנ”ך של מוסד הרב קוק – פירוש “דעת מקרא”. הפירוש, שהפך לנכס צאן ברזל של ארון הספרים היהודי בדורנו, ביאר את ספרי התנ”ך בעברית מודרנית ותוך הסתייעות בממצאים ובמחקרים מתחומי ההיסטוריה, הגאוגרפיה, הלשון, הבוטניקה והביולוגיה, והכול מתוך נאמנות מלאה למסורת ואהבה לתורת ישראל. על פועלו כעורך הראשי של מפעל דעת מקרא, שגם כתב בעצמו  את הפירוש על כמה מספרי התנ”ך,, זכה קיל למספר פרסים ובראשם פרס ישראל למדעי היהדות. פרופסור יהודה קיל נפטר  בי”ד בסיוון תשס”א (16.6.2011)

רוחות עזות התדפקו על חומותיו של מבצר התורה שבליטא. מדרום, הלכה וצמחה תנועת החסידות שערערה במידת מה על ערכו של לימוד התורה המסורתי והציעה דרך חלופית לעבודת ה’ באמצעות  דבקות ושמחה. ממערב, החלו להפציע רוחות ההשכלה והחילון שאיימו על נאמנות לומדי התורה לדרכם מימים ימימה. את המערכה על נפשם של הלומדים ניהל רבי חיים איצקוביץ מוולז’ין גדול תלמידיו של הגאון מווילנא, שנפטר ביום י”ד בסיוון תקפ”א (14.6.1821). בסדרת חיבוריו, ובראשם ספרו “נפש החיים”, הסביר הרב מה הם הכוחות והיכולות האדירים הקיימים בנפשו של האדם, ומה עליו לעשות עם יכולות אלו; עוד הסביר את החשיבות העצומה של לימוד “תורה לשמה”; וכן, התפלמס – מתוך כבוד והערכה – עם רעיונותיה של החסידות. במקביל, הקים ר’ חיים בעירו וולוז’ין את “ישיבת עץ חיים”, הידועה כ”אם הישיבות”. אל הישיבה הגיעו במשך קרוב למאה שנה מיטב לומדי התורה באירופה ומחוצה לה. וולוז’ין, המשמשת עד היום כמודל לרוב הישיבות ברחבי העולם, טיפחה את הכמות ואת האיכות של לימוד התורה בעם ישראל והכשירה עתודה רבנית ומנהיגותית לקהילות ברחבי העולם היהודי.