דירת פאר בהונגריה. חוף הים בקסריה. בית הכלא בבודפשט. תחנות בחייה של משוררת, לוחמת, וסמל לאומי, שהלכה לעולמה, והיא רק בת עשרים ושלוש. ילידת הונגריה שהצטרפה לתנועה הציונית. כחלוצה בקיבוץ שדות ים, כתבה את המילים שיהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית: “אלי, אלי שלא יגמר לעולם, החול והים”,” “קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול”. כאשר הגיעו הידיעות על שואת יהודי הונגריה, התנדבה לצנוח, כחברת פלמ”ח, וכחיילת בריטית, כדי להגיש סיוע לאחיה בשעת צרה, ואולי גם כדי להציל את אמה שנותרה בהונגריה. הצנחנים הארץ ישראלים אליהם הצטרפה, צנחו ביגוסלביה, ובתום מסע ארוך ומסוכן, נתפסו בידי חיילים הונגרים. בית הדין הצבאי בהונגריה דן אותה כבוגדת, והורה להוציאה להורג, ביום כא’ חשוון תש”ה, (7.11.1944). סיפור חייה הפך לסיפור מורשת לאומי ודורות גדלו על משנתה. השיר שכתבה כמה חודשים לפני מותה, נתגלה כצוואה לממשיכי דרכה: “אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות, אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות. אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד…אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות.
הרב מרדכי יפת־תעיזי נולד בתימן והתייתם בגיל צעיר. בהיותו בן חמש עשרה עלה לארץ, התיישב בירושלים והחל ללמוד בישיבת בית אל. מצעירותו נמשך ללימודי הקבלה, ונחשב כאחד מגדולי המומחים בה. רבים מגדולי ישראל מכל הזרמים שחרו לפתחו כדי שילמד אותם את סתרי הקבלה. בשנת תשכ”ד התמנה הרב לראש ישיבת נהר שלום, שאותה ייסד על שמו של גדול מקובלי תימן (הרש”ש). בשלב זה, שינה הרב את שמו ל”שרעבי”, שם שאותו פירש כראשי תיבות של שלום רב על ישראל. דָגַל בתפיסת “דרכיה דרכי נעם” בסוגיות שונות שעמדו על הפרק ביחסי דתיים־חילונים בפרט ובכלל. תלמידיו העידו שנטה לשיטת הרב קוק, שראתה בחיוב את בנין הארץ בימינו. בימי המאבק בבריטים, ערב הקמת המדינה, אפשר לאנשי האצ”ל להקים סליק של נשק בביתו. ניסה לפעול בכל כוחו לקרב נערים שיצאו ממסגרות החינוך הרגילות, וביתו היה פתוח לעצה, לתפילה ולברכה לבני כל הזרמים. בכ’ במרחשוון תשמ”ד (27.10.1983) נפטר הרב שרעבי ונקבר בהר המנוחות.
כמדי יום בסוף יום העבודה, פתח הנהג את דלת הרכב, בפני הלורד. וולטר אדוארד גינס , שכונה הלורד מוין, מי שהיה למעשה השליט של כל אזור המזרח התיכון מטעם האימפריה הבריטית, התכוון להכנס לביתו שבקהיר, כאשר לפתע, הגיחו המתנקשים. התאריך היה כ’ חשוון תש”ה (6.11.1944). אליהו חכים, ואליהו בית צורי, שני לוחמי הלח”י, שהגיעו במיוחד מארץ ישראל, ראו בלורד, את האחראי, על מדיניות “הספר הלבן”, שמנעה מניצולי שואה להגיע לארץ. הם ירו בו מטווח קצר, נמלטו על אופניים ונלכדו לאחר זמן קצר, בידי שוטרים מצרים. הפעולה עוררה תגובות מעורבות. מחד, היו שראו בה פעולת גבורה, שנועדה להסב את תשומת לב העולם לעוולות אותם מבצעת בריטניה. זה גם היה המסר, עליו חזרו השניים במשפטם, קודם שנדונו למוות והוצאו להורג. מאידך, הנהגת הישוב היהודי ראתה בפעולה מעשה חסר אחריות, והורתה לפתוח בפעולה מקיפה נגד האצ”ל והלח”י (תקופת “הסזון”). גופותיהם של חכים ובית צורי נותרו במצרים עוד שנים רבות. משהגיעו לארץ, ונטמנו בהר הרצל, התברר שהם נותרו שלמות לחלוטין. “הרוגי מלכות אין רימה שולטת בהם”.
הרב דוד צבי הופמן (הרד”צ) נולד בשנת 1843 בהונגריה, והתחנך בישיבות ובבתי המדרש הגדולים במרכז אירופה. מגיל צעיר היה מקורב לראשי התנועה הניאו-אורתודוקסית בגרמניה, וביניהם הרש”ר הירש והרב הילדסיימר, וביקש ללכת בדרכם – “תורה עם דרך ארץ”. במקביל ללימודיו התורניים, למד באוניברסיטאות ברלין ווינה, שם הגיע לתואר פרופסור והשתלם בלימודים קלאסיים ובמדעי העזר לחקר המקרא שהחלו להתפתח בימיו. הרד”צ שימש כרב, כפוסק וכדרשן, ועמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין עשרות שנים עד יום פטירתו. מפעל חייו של הרב הופמן הוקדש להתמודדות עם ביקורת המקרא שהתעצמה מאוד בדורו. הוא הכיר את שיטות הביקורת השונות, ועמד על המוטיבציה האנטישמית שעמדה בבסיס חלק מתומכי השיטה. בפירושו לתורה לא התחמק מאף אחת מהטענות וההסברים החלופיים למסורת שאותם הציעה הביקורת, אלא התמודד איתם וסתר אותם בזה אחר זה, תוך הסתמכות על ידיעותיו המקיפות במדעי המזרח הקדום ובלימודים הקלאסיים. פירושו השיטתי והמעמיק, שעמד בקריטריונים המדעיים המחמירים ביותר, הפך לאחד מפירושי המקרא הקלאסיים. נפטר בי”ט במרחשוון תרפ”ב (20.11.1921).
הקרע בין החלוצים, שהרימו את דגל החילוניות, לבין שומרי המסורת נראה קשה מתמיד. על סף התהום, יזם הרב קוק, רבן של יפו ושל המושבות, את המסע. גדולי הרבנים בארץ יצאו בי”ט במרחשוון תרע”ד (19.11.1913) למסע בן חודש ימים בעשרים ושישה יישובים חדשים, בעיקר באזור הכרמל והגליל. למרות חילוקי הדעות הנוקבים, התקבלו הרבנים בכבוד בכל היישובים. היו מקומות שדבריהם בדבר השיבה לתורה ולמצוות נשמעו, היו מקומות שנדחו, אבל בכל מקום ניכר היה שהלבבות צמאים לשיח ולקירוב. בשיאו של המסע, לבש הרב קוק בגדי שומר ממושבות הגליל ורקד עם החלוצים, תוך שהוא מצהיר: “לא באנו להשפיע. רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש”. המסע תועד, בספר שהוציאו מקורבי הרב קוק בשם “אלה מסעי”. שני מסעות דומים של רבנים במרחבי ההתיישבות החדשה, החילונית ברובה, נערכו בשנות העשרים של המאה הקודמת. המסעות סימלו את דרכו הייחודית של הראי”ה קוק להעצמת כוחה של אחדות ישראל ושל תורת ישראל. לימים, הוכרז יום י”ט במרחשוון כ”יום הרב קוק” במערכת החמ”ד.
שלושים ושישה המתכנסים שהגיעו לעיר קטוביץ שבגבול האימפריה הרוסית וגרמניה, ביום י”ח מרחשוון תרמ”ה (6.11.1884) הסוו את פגישתם כחגיגת יובל לנדיב משה מונטפיורי. בפועל, ייצגו הנאספים, שהגיעו מכל רחבי אירופה, את כל אגודות “חובבי ציון” שקמו ברחבי היבשת בשנתיים שקדמו לכינוס, ובמקומות רבים נאלצו להתקיים באופן מחתרתי. כעת הוחלט לאחד את הכוחות. מנהיגי התנועה, משה ליב פינסקר והרב שמואל מוהליבר, נשאו את הנאומים המרכזיים. הוחלט על פעילות סיוע למושבות החדשות בארץ ישראל, ועל פעילות שתדלנות בין פקידי ממשלת רוסיה והאימפריה העות’מאנית בבקשה להתיר את פעילותה הרשמית של התנועה, החולמת על השבת עם ישראל לארצו. דבריו של פינסקר על “מצב בני עמנו…היושבים תכופים וצפופים, איש על יד אחיו, טבועים בעמק המלחמה בעד קיומם ודוחקים איש רגלי חברו בכל ענפי העבודה והפרנסה נורא מאד! המעמד הנורא הזה לא ישתנה לטובה, רק על-ידי שינוי מקום ואורחות חיים“, במקביל הביעו הנציגים הדתיים בועידה ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שהקריא את “חזון העצמות היבשות” את האמונה והתקווה הדתית לשוב לציון . תנועת חובבי ציון יצאה לדרך.
הכוונות היו חיוביות. על רקע אימי מלחמת העולם השנייה החליטו המדינות המנצחות לכונן ארגון לשיתוף פעולה בינלאומי ולהשכנת השלום. בי”ז במרחשוון תש”ו (2.10.1945) הוכרזה בסן פרנסיסקו מגילת האומות המאוחדות שעליה חתומות כל 193 המדינות החברות בארגון. במסגרת המגילה, התחייבו מדינות העולם לפעול להשכנת שלום, לסיוע כלכלי הדדי ולשמירה על זכויות האדם. ברוח המגילה הקים האו”ם את מוסדותיו וביניהם העצרת הכללית, מועצת הביטחון, הכוחות להתערבות בינלאומית, מנגנון בירוקרטי ושבע עשרה סוכנויות המתאמות שיתוף פעולה בינלאומי בנושאים שונים כמו חינוך, בריאות ותקשורת. לזכותו של האו”ם נזקפות החלטות חשובות כמו החלטת כ”ט בנובמבר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והחלטות שקידמו שלום ופיתוח. עם זאת, החלום על ממשלה עולמית מתואמת ושוחרת שלום לא יצא אל הפועל. לצד פעולותיו החיוביות, נקלע האו”ם לסבך הלחצים של המעצמות השונות, ותעתועי הפוליטיקה והצביעות העולמית מביאים אותו להוקעה מתמדת של מדינת ישראל בגין פגיעה בזכויות האדם. דברי הנביאים על חזון השלום העולמי החקוקים על קירות מועצת הביטחון עדיין ממתינים להתממשות.
עשרים שנה לאחר שהרצל החל לפעול, למען הכרת מדינות העולם, בשאיפת היהודים למדינה, זה קרה. מכלול של גורמים: רצון לרצות את יהודי אמריקה, כדי שארצם תסייע לבריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, שיקולים פוליטיים, הקשורים לתכנון עתידו של המזרח התיכון. הכרת טובה לאישים ציונים, כמו חיים ויצמן ואהרן אהרונסון, והרבה הרבה, מטען דתי של נוצרים אוהבי ישראל. כל אלה חברו יחדיו ביום י”ז בחשוון תרע”ח (2.11.1917). לורד ליונל וולטר רוטשילד, ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה, וחובב חיות נודע, שאת מרכבתו הובילו צמד זברות, נקרא למשרד החוץ הבריטי. שר החוץ הבריטי הלורד בלפור, העניק לו את המכתב, ששימח מליוני יהודים בעולם: “ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה, להקל על השגת מטרה זו”. בהצהרה היו לא מעט הסתייגויות וביטויים, שלימים יאפשרו לבריטים, לנסות ולחמוק מההתחייבות. ובכל זאת, לראשונה, הכירה מעצמת על, בשאיפת היהודים לשוב לארצם. הדרך לתקומה עוד הייתה ארוכה, אבל הרכבת יצאה מהתחנה.
הרב אברהם צוקרמן (1915) נולד בליטא, ולמד שנים ארוכות בתנאי עוני ומחסור בישיבותיה הידועות. בגיל עשרים עלה לארץ כתלמיד ישיבה. בעת לימודיו בישיבה שאליה הצטרף בבני ברק, פגש את הרב משה צבי נריה, והתוודע לתנועת בני עקיבא, שלאידיאולוגיה הציונית־דתית שלה היה מקורב מילדותו. בהדרגה, החל הרב צוקרמן למלא תפקידי חינוך והדרכה שונים בתנועה, והיה שותף להקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה, שאותה הנהיג יחד עם הרב נריה עשרות שנים. במסגרת תפיסתו החינוכית, דגל הרב צוקרמן בחינוך ללימוד תורה ברמה הגבוהה ביותר ובמסירות לקיום מצוות, בד בבד עם חינוך תיכוני ואקדמי איכותי, שיאפשר השתלבות במערכות החיים ופרנסה מכובדת. שימש שנים ארוכות כיושב ראש “מרכז ישיבות בני עקיבא” והיה שותף להקמתם ולניהולם של מוסדות חינוך רבים בכל רחבי הארץ. הרב צוקרמן נפטר בט”ז במרחשוון תשע”ד (20.10.2013). הותיר אחריו חמישה ילדים, 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואלפים רבים של תלמידים הממשיכים את דרכו בפעילות ובמסירות למען התורה, העם והארץ. על שמו נקרא שבט “אביחי” בתנועת בני עקיבא.
סימנים מבשרי רע נראו בחוצות גרמניה, כבר זמן רב, לפני אותו הלילה. התעצמותה של המעצמה הנאצית, אל מול הרפיסות ,שגילו מולה מנהיגי מדינות המערב, דרבנה את ממשלת גרמניה, להעצים את הרדיפות שמטרתן ל”נקות” את גרמניה מיהודים. יהודים יוצאי פולין גורשו מהמדינה באלימות ובגסות. כאשר בן לאחת ממשפחות המגורשים הגיב בהתנקשות בחייו של דיפלומט גרמני בפריס, החליטו הנאצים, להפעיל את תוכנית הפוגרום הגדולה. בליל טז’ חשוון תרצ”ט (9/10.11.1938) ניתן האות. אלפי מפגינים “ספונטנים” ,שאורגנו היטב מראש בידי רשויות המפלגה הנאצית, פשטו על ערי גרמניה. כוחות הביטחון וההצלה הונחו שלא להתערב. מאות בתי כנסת על תכולתם הוצתו, אלפי חנויות ועסקים יהודים נהרסו ונבזזו, למעלה מאלף יהודים נרצחו, ורבבות הושלכו למחנות ריכוז. רוב האוכלוסייה הגרמנית צפתה בהנאה ובאדישות במתרחש, והכשירה למעשה את הקרקע, לזוועות העתידות עוד להגיע. הזכוכיות המנופצות ברחבי גרמניה העניקו ללילה זה את שמו, וסדרה של גזירות קשות שהונחתו בעוצמה על היהודים מיד ליל הבדולח, סימלו למעשה של סופם של מאות חיים יהודיים בגרמניה. לזכור ולא לשכוח!
