הימים היו קשים. המסתננים והמחבלים עשו בכל רחבי הארץ כמו בשלהם. פעולות טרור, שוד ורצח היו מעשה של יום יום. צה”ל לא הצליח לשחזר את יכולות הלחימה של מלחמת העצמאות, ופעולות התגמול שלו היו ברובן כישלונות מבזים. בחטיבת ירושלים הוחלט להקים יחידת קומנדו קטנה שתשנה את המצב. מלימודי ההיסטוריה באוניברסיטה העברית, הוזעק רב סרן אריק שרון. בשיטת
“חבר מביא חבר” התאספו בכ”ד באב תשי”ג  (5.8.1953) כחמישים בני משקים באתר הסטף  שבהרי ירושלים, ויחידה 101, שנקראה כשמן של יחידות הקומנדו הבריטיות בימי מלחמת העולם, יוצאת לדרך. היחידה יועדה ל”לפעילות מעבר לגבול במשימות המחייבות רמה גבוהה מאוד”, כהגדרת המטכ”ל.  בחצי השנה שבה פועלת היחידה היא קבעה  סטנדרטים חדשים של דבקות במטרה ושל אחוות לוחמים. בהובלת שרון והלוחם האגדי מאיר הר ציון, הגיעו הלוחמים לכפרים  שמהם יצאו מחבלים ונקמו. בין השאר, ביצעו הלוחמים מסע פשיטה מזורז של ארבעים ושניים קילומטר בהרי חברון המושלגים בלילה אחד. מסע זה הפך למיתוס, שלאורו מתחנכים לוחמי צה”ל. לאחר חצי שנה של פעילות, אוחדה היחידה עם הצנחנים, וערכיה הועברו לכלל הצבא.

ראשון לציון ונס ציונה מתווכחות ביניהן  עד היום, באיזו מהמושבות הוא הונף לראשונה, חכמי ההלכה חלוקים ביניהם מה בדיוק היה צבע התכלת שהפסים אמורים לתאר, הוא הונף בכניסה לקונגרס הציוני הראשון, והתחרה בדגל האדום ובדגל שבעת הכוכבים של הרצל. מקורו של המגן דוד אינו ברור, ועלילות אנטישמיות טוענות עד היום, כי הפסים שבו מתארים את השאיפות הציוניות מהנילוס ועד הפרת, אבל אחרי הכל הוא ניצח. בכ”ה בתשרי תש”ט (20.10.1948) הכריזה מועצת המדינה כי דגלה של התנועה הציונית הוא דגלה של מדינת ישראל. ההכרזה אומצה מחדש בחוק הלאום, שהתקבל לאחרונה וקבלה מעמד חוקתי.  לאורו מתחנכים, הוא נישא בגאון בשדות הקרב (וגם במגרשי הכדורגל) בעצרות העם ובין דגלי העמים. הדגל שלי הוא כחול ולבן .

“בוקר טוב לך ריבונו של עולם. אני, לוי יצחק מברדיצ’ב, בא לפניך לדין תורה על עמך ישראל”. כך נפתחו רבות מהתפילות המיוחסות לרבי לוי מברדיצ’ב שבאוקראינה, איש הדור השלישי לחסידות, שנפטר בכ”ה בתשרי תק”ע (5.10.1809). אלפים רבים נהרו לבית מדרשו של רבי לוי יצחק, שבדרשותיו (שקובצו בספר “קדושת לוי”) העמיק במושגי יסוד בחסידות ובעבודת השם. רבי לוי יצחק  נודע בתפילותיו, בתחינותיו ובשיחותיו הישירות עם ריבונו של עולם. הידועה שבהן, “גאט פון אברהם”, נאמרת עד היום בידי רבים במוצאי שבתות. כינויו הידוע ביותר של רבי לוי יצחק, “סנגורם של ישראל”, נבע ממנהגו להראות ולהצביע על הטוב שבכל יהודי ויהודי, גם אלו שביצעו לכאורה מעשים המנוגדים להלכה ולאורח החיים היהודי. עשרות סיפורים הממחישים את יחסו החיובי לכל יהודי בכל מצב הפכו את רבי לוי יצחק, שחתימתו נותרה בידינו, לדמות הממחישה אולי יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה היהודית את הביטוי “הוי דן כל אדם לכף זכות”. ניגוניו הרבים הושרו במשך דורות. הידוע שבהם הוא “דו” (אתה) ובו הוא מדגיש את קרבתו לה’ בכל מצב.

הם גדלו בבית הספר הריאלי בחיפה, בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובתנועת הצופים ברחבי הארץ. המשותף לכולם היה הרצון הנחוש ליישב את הארץ ולעסוק בחקלאות. ביום כ”ה בתשרי תרפ”ט (10.10.1928) יצאה פלוגת העבודה הראשונה של בני “תנועת החוגים” (שלימים הפכה ל”מחנות העולים”) להכשרה חקלאית בחדרה. שבע שנים מאוחר יותר, לאחר שהייה במספר יישובים, התיישבה הקבוצה – שאליה הצטרפו עולים מאירופה ומעיראק – סמוך לכפר שאטה, מקומה של בית השיטה המקראית. קיבוץ בית השיטה הפך לאחד הגדולים שביישובי העמק. בין שדותיו גדלו ילדים וגרעיני הכשרה, שהקימו בתורם יישובים רבים ברחבי הארץ. רבים מבני הקיבוץ הקדישו את חייהם לביטחון המדינה, ומחיר השכול ששילם הקיבוץ במשך השנים היה כבד מנשוא. במלחמת יום הכיפורים שכל הקיבוץ אחד עשר מבניו, ושתי היצירות שנוצרו לזכר הנופלים: השיר “החיטה צומחת שוב” והמנגינה המרטיטה שחיבר יאיר רוזנבלום ל”ונתנה תוקף”, הפכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. בית השיטה, הקיבוץ שעבר סערות וקשיים, ומתגאה בארכיון החגים הקיבוצי ובמפעל החמוצים הגדול, הוא היום קיבוץ מופרט וצומח הממשיך להפריח את אדמת העמק.

הקשה והטראומתית ביותר מבין הגזרות שמהן סבלה יהדות רוסיה במאה התשע עשרה, הייתה פקודת הקנטוניסטים שאותה יזם הצאר, ניקולאי הראשון, בשנת 1827. הגזרה נועדה לקדם מגמות של המרת דת כפויה והתבוללות בקרב האוכלוסייה היהודית. היא חייבה אחוז מסוים מבני הנוער היהודי שבכל קהילה להתגייס לצבא הרוסי לשירות שאורכו הגיע לעיתים לחצי יובל שנים. הפקודה כוונה תחילה לבני שבע עשרה ומעלה, אולם בפועל רוב הקנטוניסטים (כך נקראו המגויסים) היו בין גיל שתים עשרה לחמש עשרה. מילוי הגזרה הוטל על הנהגת הקהילות היהודיות, וראשיהם נקלעו לדילמות נוראיות. הם נדרשו להחליט את מי להעביר לידי השלטונות כדי למלא את גזירת הגיוס, שפירושה המעשי היה ניתוק מוחלט ולתמיד של המגויס הצעיר ממשפחתו, מעמו ומדתו. פעמים רבות העדיפו החטפנים (“חעפרים”) שנשכרו בידי ראשי הקהילות לחטוף ילדי עניים ואלמנות מבתיהם כדי למלא את הפקודה. גזירת הקנטוניסטים עוררה סערת רוחות בקהילה היהודית, וניסיונות שונים נעשו כדי לבטלה או לרככה. בכ”ה באב תרט”ז (26.8.1856) ביטל הצאר אלכסנדר השני את הגזרה. בשביל כשבעים אלף נערים יהודיים, זה היה כבר מאוחר מדי.

הנער שהיגר מליטא לארצות הברית, בנה בעשר אצבעותיו אימפריית נדל”ן שהפכה להיות אחת מהגדולות במנהטן. את ההון שצבר הוא החליט בתחילה להקדיש למימון לימוד התורה של חלק מבני משפחתו, ובהמשך, להעצמת לימוד תורה ברחבי העולם ולמניעת התבוללות. “קרן וולפסון”, המתחזקת עד היום אלפי לומדי תורה ברחבי העולם, ותרומות נכבדות שאפשרו את פעילותם של ארגונים להפצת יהדות בארץ, בארצות הברית, ברחבי אירופה וגם מעבר למסך הברזל, היו חלק מפעולותיו של מרדכי זאב וולפסון, שנפטר בכ”ה באב תשע”ב (13.8.2012). את קשריו הענפים בצמרת הממשל האמריקאי, ניצל וולפסון שוב ושוב לטובת מדינת ישראל בימי משבר, ובשעת הצורך – לעידוד השקעות והסרת חסמים. בארץ, היה בין מקימיה של חברת “נס טכנולוגיות”, אחת מחברות ההיי־טק הראשונות והגדולות בישראל. בשנותיו האחרונות, העביר וולפסון את השליטה בעסקיו לבניו, והתמקד בפעילות פילנתרופית (בראשה, העצמת “הקרן לחינוך יהודי בתפוצות”), ובסיוע לארגונים שונים בחברה הישראלית. בניו של וולפסון, שזכה להוקרתם של אנשי תורה, חסד וחינוך בכל רחבי העולם היהודי, ממשיכים גם כיום את פעילותו של אביהם.

האווירה באולמות הדיונים בחרטום, בירת סודן, הייתה קשה. ג’מאל עבדול נאצר, נשיא מצרים, ומי שעד לפני חודשים מספר היה המנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי, שרק כפסע היה בינו לבין השמדת ישראל, נראה כצל של עצמו, וכמי שעדיין לא התאושש מהמכה שהוכה בידי צה”ל. מנהיגי שמונה מדינות ערב זומנו על ידו כדי לנסות ולחשוב כיצד להתמודד עם ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. האפשרויות היו כניסה לתהליך של משא ומתן לשלום, או המשך המלחמה. ההחלטות שהתקבלו בכ”ו באב תשכ”ז (1.9.1967) היו חד משמעיות: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל, לא לוויתור על “זכויות הפלשתינים”. מדינות ערב העשירות התחייבו לתמוך במצרים בהמשך מאבקה (ואילו נאצר התחייב להפסיק לחתור תחת המדינות השונות בעולם הערבי). ישראל, שהייתה מוכנה למשא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים, נאלצה בלית ברירה להמשיך להילחם. “רק” אלף ימי התשה ועוד מלחמה נוראית ביום כיפור הביאו, בסופו של דבר, את מצרים למסקנה שהייתה מתבקשת כבר ב1967 – עדיפה דרך השלום על ייסורי המלחמה.

מגיל צעיר הרים הרב יואל טייטלבוים (ר’ יואליש) את דגל הקנאות. הוא נולד בשנת 1887 בהונגריה, וראה את עצמו כממשיך דרכו של החתם סופר בשמירת דרכה של היהדות הנאמנה, כפי שהוא הגדיר אותה. הוא ניהל כל חייו מלחמת חורמה נגד ההשכלה, נגד הציונות ונגד תיקונים – ולו המזעריים ביותר – במנהג ובהלכה. אישיותו הכריזמטית, גדלותו התורנית ועוצמת הקנאות ללא פשרות שיצאה מחצרו, הביאו להצטרפותם של המוני חסידים לחסידות שאותה הנהיג, אך גם לביקורת נוקבת כלפיו וכלפי דרכו מצד חוגים רבים וחשובים בעם ישראל. במהלך השואה הוברח על ידי חסידיו ב”רכבת קסטנר” מהונגריה לשוויץ. לאחר ששהה כמה חודשים בארץ ישראל, ונבחר להוביל את העדה החרדית (בזה המשיך גם לאחר שעזב את הארץ), היגר לארצות הברית והקים את חצרו בויליאמסבורג שבניו יורק. תחת מנהיגותו, הפכו שבעים החסידים שהגיעו איתו לחופי אמריקה, לגדולה ולעשירה שבחסידיות, המונה מאות אלפים חסידים. בספריו “ויואל משה” ו”על הגאולה ועל התמורה”, תקף בחריפות מאין כמותה את הציונות, והאשים אותה במאורעות השואה. נפטר לאחר מחלה ממושכת בניו יורק, בכ”ו באב תשל”ט (19.8.1979)

הוויכוח בצמרת הממשל האמריקאי היה סוער. חלק מהגנרלים, כמו גם מדענים מאנשי “פרויקט מנהטן” שהכינו בחשאי בשנים האחרונות את פצצת האטום, הסתייגו מהשימוש בנשק החדש והנורא. אחרים העריכו כי פלישה אמריקאית ליפן כדי להביא לכניעתה ולסיום מלחמת העולם השנייה תהיה כרוכה במיליוני הרוגים משני הצדדים, וכי רק השימוש בנשק הגרעיני עשוי לחסוך חודשים של לחימה עקובה מדם. לאחר שהתברר כי ההפצצות המאסיביות אינן שוברות את רוח הלחימה היפנית, קיבל הנשיא הארי טרומן את ההחלטה. בכ”ז באב תש”ה (6.8.1945) בשעה שמונה ורבע בבוקר, הטילו אנשי המפציץ “אנולה ג’י” את הפצצה שכונתה “ילד קטן” על מרכז העיר הירושימה, מרכז תעשייתי וצבאי חשוב בדרומה של יפן. כדור אש עצום התלקח, וקרוב למאה אלף בני אדם מתו בשניות הראשונות שלאחר הפיצוץ. עוד כמאה אלף מתו בחודשים שלאחר מכן מקרינה ומתופעות לוואי. שלושה ימים אחר כך, כשהיפנים עוד סירבו להיכנע הוטלה פצצה גם על העיר נגסאקי. שבוע נוסף בלבד הביא לכניעתה ללא תנאי של יפן. מלחמת העולם השנייה תמה, עידן הגרעין נפתח.

בתחילה היה החלום להתיישב באדמות הגולן. השטחים רחבי הידיים שקנה הברון רוטשילד בשדות החורן משכו אליהם את בני העלייה הראשונה מרומניה ומבולגריה, אולם הִתְאַנּוּת הטורקים להתיישבות שמה לה קץ. החלופה נמצאה בהרי הגליל, באדמות הכפר ימה. בכ”ד בתשרי תרס”ב (7.10.1901) עלו ליבנאל ראשוני המתיישבים: עשרה גברים ושתי נשים, והקימו בה את ביתם. מאוחר יותר הצטרפו אליהם בני משפחותיהם. דורות של עובדי אדמה קשוחים ומסורים גדלו במושבה. השדות מסביבה הלכו ופרחו ומושבות בת שונות הסתפחו אליה. בני יבנאל נודעו במסירותם לביטחון ישראל. רבים מהם שירתו בפלמ”ח, באצ”ל וביחידות העילית של צה”ל, תוך שהם מנצלים את חיבורם לטבע ואת היכרותם עם ערביי הסביבה. במושבה התחולל גם אחד מקרבות  הגבורה של לוחמי הלח”י נגד כוחות בריטיים עדיפים. יבנאל, עם נופיה המרהיבים וקרבתה לכינרת, התפתחה מאוד והפכה גם לאבן שואבת לתיירות המאחדת בתוכה ישן וחדש. חסידי ברסלב שהגיעו לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים הוסיפו נופך משלהם למושבה, שהציב אתגרים וכיוונים חדשים בפני עתידה של המושבה הוותיקה.