שיתוף פעולה יהודי־ערבי, תמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסל, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאנים. עוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את “השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדון. עקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו.

משה ארנס נולד בליטא בשנת 1925. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר עם משפחתו לניו יורק, ושם פיתח את שתי אהבותיו הגדולות: האהבה להנדסה, בדגש על הנדסת אווירונאוטיקה, והנאמנות לרעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי ולתנועת בית”ר. במהלך המלחמה שירת כאיש הנדסה בצבא האמריקאי, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לנציב בית”ר בארצות הברית. עם הקמת המדינה עלה ארנס לארץ, והיה ממקימי היישוב “מבוא בית”ר”. פרופסור בטכניון ואיש התעשייה האווירית, שקידם את תכנון מטוסי הכפיר והלביא ואת בנייתם. בשנות השבעים החל לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד ומילא תפקידים שונים, ביניהם שר החוץ ושר הביטחון. כל חייו היה ארנס איש  ארץ ישראל השלמה, ובד בבד פעל לשיפור מעמד המיעוטים בישראל. הוא הפגין בכל הליכותיו הדר בית”רי, סגנון שהביא לו כבוד וחיבה גם ממתנגדיו. כשר ביטחון, הוביל מדיניות ניצית ופעל לעשיית שינויים מבניים מקיפים בצבא. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, עסק ארנס בהנצחת גבורתם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה, גבורה שעד לפרסום ספרו בנושא לא הייתה מוכרת לציבור. נפטר בא’ בשבט תשע”ט (7.1.2019)

סמבטיון, הכינוי המחתרתי שבחר לעצמו (ושהיה גם שם הביוגרפיה שנכתבה על אודותיו), שנבחר על שם הנהר הסוער כל העת, הלם מאוד את דמותו של ישראל אלדד. נולד כישראל שייב בגליציה (1910), למד תורה ולימודי דוקטורט בפילוסופיה בווינה, והיה מראשי בית”ר בפולין. בארץ, עברת את שמו לאלדד, ונחשב כאידיאולוג הראשי של הלח”י וכאחד משלושת מפקדי הארגון לאחר נפילת המייסד יאיר שטרן. נפצע קשה, נפל בשבי הבריטי, וחולץ על ידי לוחמי הארגון בפעולה נועזת. לאחר קום המדינה, פעל אלדד כהוגה דעות שקרא להשלמת הקמתה של מלכות ישראל השלמה ולהעמקה ביסודות הציונות והיהדות. למרות ניסיונות ממשלת מפא”י למנוע ממנו עבודה כאיש חינוך, כיהן אלדד כמרצה עשרות שנים בטכניון ובמוסדות נוספים, וכתב מאמרים רבים. כמו כן, כתב או תרגם עשרות ספרי הגות והיסטוריה, ביניהם העיתון ההיסטורי “דברי הימים” שזכה להצלחה רבה. היה מגדולי הלוחמים למען ארץ ישראל השלמה, ובני משפחתו ממשיכים את דרכו. נפטר בא’ בשבט תשנ”ו (22.1.1996), ונקבר בהר הזיתים. על שמו נקראו מוסדות ורחובות, וכן היישוב כפר אלדד בגוש עציון.

“דבר אל בני ישראל ויסעו”-דא”ביו. זו הייתה ההצעה הראשונה שהתקבלה בכנס הסטודנטים היהודים בעיר חרקוב שבאוקרינה,  בא’ שבט תרמ”ב (21.1.1882). “שם שכזה עשוי להתפרש כאל קריאה המופנית לאחרים, ומה עם הדוגמא האישית שלנו?! ” טענו אחדים מהסטודנטים, שהתכנסו על רקע גלי הפוגרומים שפקדו את יהדות רוסיה. הפשרה שהתקבלה (בהורדת ב”אור ה’ ‘” מהפסוק המקורי, בשל אופייה החילוני של הקבוצה) הייתה ביל”ו-“בית יעקב לכו ונלכה.” מתוך מאות הנאספים הנלהבים, עלו בסופו של דבר רק ארבעה עשר לארץ ישראל, לאחר מסע תלאות ארוך. תוכניתם להקים בארץ חברה ציונית סוציאליסטית נתקלה בקשיים רבים.  אנשי ביל”ו  עבדו  במקווה ישראל, ניסו ליצור קבוצת בעלי מלאכה בירושלים והקימו את המושבה גדרה. כל זאת, תוך שהם מנסים לשלב ציונות, חקלאות, חיים שיתופיים ותפיסה חילונית, אם כי לא בוטה מדי כדי לא להסתכסך עם שאר יהודי הארץ. שמם של הבילו”יים הצעירים והתוססים נודע ברחבי העולם היהודי. לימים הפך הביטוי ביל”ויי לשם נרדף לחלוץ, למרות שהיו בארץ כידוע גם חלוצים לא מעטים אחרים.

לוחם רב מעללים היה נחמיה תמרי, בן קיבוץ עין חרוד. היה מפקד סיירת מטכ”ל ומפקד חטיבת הצנחנים. לחם בקרבות הדמים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, ורבים ניבאו כי ימשיך ויעלה במעלה הפירמידה הצבאית. בליל כ”ט בטבת תשנ”ד (12.1.1994), בעת ששימש כאלוף פיקוד המרכז, הוזעק יחד עם ראש לשכתו המסור, רס”ן אופיר קאופמן, לפקד על מרדף אחר מחבלים שחדרו לאזור שייקרא לימים “גני חוגה” בעמק בית שאן. המרדף הסתיים בשלום, אולם עם שובו מהמרדף נקלע המסוק שבו טסו השניים למזג אוויר קשה, סמוך לבסיס פיקוד מרכז. התנאים הקשים והערפל הכבד הביאו בסופו של דבר להתנגשות המסוק באנטנה גבוהה. תמרי, קאופמן והטייסים אסף אשר ועופר יואלי נספו. אבל כבד ירד על ישראל, ורבים ובהם ראשי צה”ל והמדינה השתתפו בהלוויות. בתי ספר ומוסדות ציבור נקראו על שם הנופלים. גם בסיס פיקוד מרכז השוכן בכניסה המזרחית לירושלים (וכונה עד אז בשם “מצודת כפיר”) קיבל את השם “מחנה נחמיה”.

יהודי טריפולי (בירת לוב דהיום) חיו בשלווה יחסית בשלהי המאה השמונה עשרה, תחת שלטונם של בני השושלת הקאראמלית – שליטים מוסלמיים, מתונים וסבלניים. מלחמת ירושה שפרצה בסוף המאה בתוך משפחת המלוכה, הביאה לתסיסה ולאי יציבות. שליט אלג’יריה דאז, עלי ג’ורג’ (בורגול), ניצל את המצב, ובראש צי של שודדי ים הסתער על חופי תוניסיה ולוב, וזרע הרס וחורבן. בימי שלטונו של בורגול נגזר על היהודים לחלל שבת, הצבא הפולש והאוכלוסייה המקומית פרעו בהם, ועשרות ממנהיגי הקהילה נשרפו חיים בידי השלטון החדש. תבוסתו של בורגול לצבא הקאראמלי ביום כ”ט בטבת תקנ”ה (11.1.1795) הביאה תשועה לקהילה היהודית, ופרנסיה החליטו לקבוע יום זה לדורות כ”פורים בורגול”. מנהגי השמחה כללו סעודות, תפילות ושירת הפיוט “מי כמוך” בשבת שלפני כ”ט בטבת. את הפיוט, המתאר את השתלשלות האירועים, חיבר מנהיג הקהילה חכם אברהם כלפון (שבנו, דוד, נרצח על ידי בורגול): “…אזכיר מעשה ה’ בקהל עדתו / אשר לא עזב חסדו ואמתו /… /…נפשנו מיד צר צורר הציל / ועלינו להודות לשבח ולהלל / כי הוציאנו מיד עובד אליל…”

הסערה העזה שפקדה את חופי מרוקו בליל כ”ב בטבת תשכ”א (10.1.1961) לא הותירה לספינה הקטנה שום סיכוי. בהפלגתה השלוש עשרה מחופי מרוקו לעבר גיברלטר, שקעה “אגוז” במצולות כשעל סיפונה ארבעים וארבעה עולים. בין המפליגים היו ילדים רבים, משפחות שלמות, ואנשי “המוסד” והמחתרת היהודית שעסקו בהברחת היהודים ממרוקו. אסון אגוז סימל את שיא המאבק של מדינת ישראל ושל התנועות הציוניות במרוקו להבריח רבבות יהודים מהמדינה שנשטפה בגלי לאומנות אסלאמית, ולאפשר את עלייתם למדינת ישראל. כאשר התפרסם דבר האסון, החלה דעת הקהל העולמית לתבוע ממרוקו, שקבלה לא מכבר עצמאות מצרפת, לאפשר ליהודים החיים בה להגר. לא עבר זמן רב, ומבצע “יכין”, שבמסגרתו עלו בגלוי ובאישור מאות אלפי יהודים ממרוקו, יצא לדרך. גופותיהם של נספי אגוז נפלטו מהים ונקברו תחילה בעיירת חוף מרוקאית. במשך שנים ארוכות ניסו מנהיגים יהודיים מהארץ ומחו”ל לשכנע את שלטונות מרוקו להביא את הגופות למדינת ישראל, ובשנת 1994 המאמצים נשאו פרי. גופותיהם של נספי אגוז הובאו לקבורה בהר הרצל, ונקברו לצידם של מעפילים ממדינות אירופה השונות שעשו דרכם לארץ המובטחת.

אשר גינזבורג (אחד העם) נולד באוקראינה (1856) למשפחה חב”דית. בבגרותו, התנכר לדת והיה אחד מהבולטים באישי הרוח שניסו לכונן זהות לאומית חילונית לעם ישראל. מגיל צעיר נודע כעיתונאי וכסופר מבריק, והמסות שחיבר שימשו שנים ארוכות כחומר קריאה חובה בבתי הספר בישראל. אחד העם, כפי שכינה את עצמו במאמריו, הטיף להקמת מרכז רוחני של קבוצות עילית יהודיות בארץ ישראל, שיפתחו תשתית רעיונית ותרבותית עבור המוני היהודים שיוותרו בינתיים בגולה, עד שיוכשרו התנאים לעליית כל חלקי העם. כחלק מתפיסתו זו, שכונתה “הציונות הרוחנית”, היה מגדולי מבקריו של הרצל, וטען נגדו כי הוא מנסה לפתור את צרת היהודים, בשעה שהבעיה המרכזית היא צרת היהדות. בהשראת אחד העם הוקמה אגודת “בני משה” שאנשיה עמדו מאחורי ייסוד רחובות, מאחורי הוצאת כתב העת “השילוח” (שהיה החשוב בכתבי העת היהודים בשלהי המאה הי”ט) ומאחורי מפעלים תרבותיים שונים כמו “ספר האגדה”. במאמריו, ביקר בחריפות תופעות שונות בעם היהודי, והטיף לאימוץ סמלים יהודיים (כמו השבת), גם בלי קשר למשמעותם הדתית. נפטר בתל אביב בכ”ח בטבת תרפ”ז (2.1.1927).

הגדרת המטרות של הפלשתינים שהתכנסו במלון אינטרקונטיננטל (כיום, מלון “שבע הקשתות”) בהר הזיתים שבירושלים הכבושה בידי הירדנים הייתה ברורה: השמדתה של מדינת ישראל באמצעות מאבק מזוין, והקמת מדינה פלשתינית על חורבותיה, מהים עד הירדן. הנציגים שהגיעו מארצות ערב השונות הכריזו על הקמת הארגון לשחרור פלשתין, ועל הקמת הזרוע הצבאית שלו, הפַתְ”ח. זמן קצר לאחר מכן, בכ”ז בטבת תשכ”ה (1.1.1965), יצאו מחבלי הפת”ח לפעילות הטרור הראשונה. חולייה שחדרה מהרי השומרון הניחה מטעני חבלה ליד מתקני המוביל הארצי בגליל, אשר נחנך זה עתה והיה אחד מסמליה של תקומת ישראל בשנות השישים. המטענים נתגלו ופורקו בלי פגע. המחבלים ששבו לירדן נתקלו בכוחות ירדניים, ואלה הרגו שניים מהם. אולם למרות הכישלון הצורב, מציינים עד היום הפלשתינים את התאריך בחגיגיות רבה, כיום ניצחון כביכול במאבקם מול ישראל. מאז, הובילו מחבלי הפת”ח נתיב דמים ארוך של פגיעה אכזרית בגברים, בנשים ובילדים בארץ ובעולם. מנגד, הפכו יעד למלחמת חורמה של חיילי צה”ל ושל אנשי כוחות הביטחון, שרדפו ורודפים עד היום אחרי המבקשים לפגע במדינה ובאזרחיה.

 התבוללות מואצת וגוברת מזה, והחלטה להמנע מכל יתרונות ההשכלה והמודרנה מזה. גישה שלישית בין שתי הגישות  הקיצוניות שניצבו בפני יהדות אירופה  בסוף המאה התשע עשרה הציע רבי שמשון רפאל הירש (רש”ר)  שנפטר בכז’ טבת תרמ”ט (31.12.1889). הדרך הניאו אורתודכסית שפיתח רש”ר, בעיקר בימים בהם כיהן כרבה של העיר פרנקפורט שבגרמניה, הציעה לשלב תורה עם חכמה, “תורה עם דרך ארץ”, השכלה כללית ואקדמית יחד עם הקפדה על קוצו של יוד בשמירת ההלכה. את דרכו החינוכית הייחודית, ליווה הרש”ר הירש בכתיבה וביצירה רוחנית. הוא כתב לנוער ולמבוגרים, הסביר את טעמי המצוות ואת עקרונות התורה בצורה מרתקת, ופרושו לתורה נחשב עד היום כאחד מהפרושים המקוריים והיפים שנכתבו אי פעם. לימים נמתחה גם ביקורת לא מעטה על הרש”ר. התנגדותו לראשית פעולותיה של התנועה הציונית, ונכונותו לפעול למען הפרדות מוחלטת מהקהילות הלא אורתודוכסיות בגרמניה , לא היו פופלריות גם בקרב מי שראו את עצמם ממשיכי דרכו, אולם, מורשתו הבסיסית המשלבת תורה מדע וחוכמה, מפרנסת את דרכם הרוחנית של רבים עד היום.