את חבורת הרוצחים הובילה דלאל מוגרבי, פלשתינית ממחנה הפליטים “סברה” שבלבנון. אחד עשר המחבלים שבהובלתה יצאו מנמל צור, ובעזרת סירות גומי נחתו בחוף מעגן מיכאל בשבת אחר הצוהריים בב’ אדר תשל”ח (11.3.1978). מסע הדמים נפתח ברצח הצלמת גיל רובין בשמורת נחל התנינים, המשיך בהשתלטות על מונית ועל אוטובוסים בכביש החוף ובירי על מכוניות חולפות, והסתיים בהיתקלות עם כוחות המשטרה והצבא בצומת גלילות. בהיתקלות זו עלה באש האוטובוס, שאת עשרות נוסעיו החזיקו המחבלים כבני ערובה. כוחות הביטחון הופתעו מהפעולה, והתקשו להתמודד עם האסון. יוזמות מקומיות כמו זו של אסף חפץ – קצין ימ”מ, ולימים מפכ”ל המשטרה, שהסתער לבדו וחיסל כשישה מחבלים – אפשרו בסופו של דבר את סיום האירוע. שעות ארוכות נערכו חיפושים נרחבים באזור השרון ועוצר הוטל על צפון תל אביב כדי לאתר את המחבלים. שלושים וחמישה ישראלים נרצחו במהלך האירועים. רובם חברי אגד ובני משפחותיהם שהיו באוטובוס ששב מטיול בצפון ונחטף בידי המחבלים. למחרת הפיגוע, יצאה ישראל למבצע “ליטני” להשמדת תשתיות הטרור בלבנון. מרבית המחבלים נהרגו במהלך האירוע.
“תבקר גם את פצועי המלחמה השוכבים כאן בבית החולים”, ביקש הרב אריה לוין מתלמידו שמחה הולצברג שבא לבקר את רבו, בשעה שזה אושפז בבית החולים זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הולצברג, דמות צבעונית ומיוחדת, ניצול שואה שאיבד בה את כל משפחתו והספיק גם להילחם במרד גטו ורשה, לא היסס לרגע. הוא סעד את הפצועים בשעה שנאנקו מכאבים, עודד את רוחם בשעות הקשות, וביקר בקביעות את היתומים ואת האלמנות. הולצברג ליווה מאות מהפצועים מהימים שבהם שכבו בבתי החולים ועד לנישואיהם וללידת ילדיהם, שאליהם התייחס כאילו היו ילדיו. חוש ההומור הייחודי שלו, השוקולדים המתוקים שהיה מחלק לכל סובל ומתייסר והשמחה שהיה משרה בכל מקום זיכו אותו בתואר “אבי הפצועים” ובפרס ישראל על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. חייו של הולצברג לא היו פשוטים, אך עוד מהימים שלאחר השואה, שבהם נהג בקביעות לבקר ולעודד ניצולי שואה שחלו בנפשם ובגופם, בערה בו אש אהבת האדם. ביום ב’ באדר תשנ”ד (13.2.1994) לקה הולצברג בליבו ונפטר בפתאומיות. יהי זכרו ברוך.
הסגנון שבו כתבה היה חדש ומקורי. ספרי ההיסטוריה הרבים שיצאו מתחת ידיה היו גדושים, לא רק בתיאורי קרבות, במהלכים דיפלומטיים ובשושלות מלכים, אלא גם בקטעי ספרות ושירה, ציטוטים מיומנים אישיים, תיאורי הצגות תיאטרון ומשחקי ילדים, קטעי פילוסופיה ותיאור מבנים אדריכליים. החידוש והיופי המרכזיים ביצירתה של העיתונאית, הסופרת וההיסטוריונית היהודייה־אמריקאית, ברברה טוכמן (ילידת 1912), היו היכולה המופלאה לחרוז את כל האירועים יחדיו, ולתת תמונה היסטורית מלאה ומרתקת, תוך יצירת השוואות ותובנות מתקופות שונות ומתפיסות אידיאולוגיות מנוגדות. ספריה של טוכמן, שהפכו להיות רבי מכר, עסקו במגוון נושאים. ביניהם, חקר ימי הביניים, מלחמות העולם, המהפכה האמריקאית, והידוע מכולם – “מצעד האיוולת”, שבו חרזה את תופעות האיוולת של המנהיגות הפוליטית מימות רחבעם בן שלמה ועד ההסתבכות האמריקאית בווייטנאם. טוכמן, אוהבת ישראל, ביקרה בארץ פעמים רבות, וחיברה מסה מרשימה על התרשמותה מניצחון צה”ל במלחמת ששת הימים. במסגרת המסה כתבה כי “עם שבמשך מאות השנים לא היה לוחם, מימש את הניצחון המושלם בהיסטוריה הצבאית”. נפטרה בא’ באדר תשמ”ט (6.2.1989)
“אתה נאשם בהוצאת דיבה על הצבא ועל הרפובליקה הצרפתית”. הסופר אמיל זולא ישב על ספסל הנאשמים בפריס בא’ באדר תרנ”ח (23.2.1898), ונשאר אדיש גם נוכח שנת המאסר שנגזרה עליו. הוא לא התחרט לרגע על המאמר שאותו פרסם חודש קודם לכן תחת הכותרת “אני מאשים”. במאמר, שהיה סוג של מכתב גלוי שהופנה לנשיא צרפת, מחה זולא בתוקף על העוול שנעשה לקפיטן אלפרד דרייפוס, קצין יהודי שהואשם מסיבות אנטישמיות בריגול לטובת גרמניה, על לא עוול בכפו. זולא, כרבים מהסופרים והעיתונאים בצרפת, התקומם מול העוול שנעשה לדרייפוס, שנמק במאסר עולם במושבת־עונשין צרפתית מרוחקת. המאמר שבו חשף זולא את השיטות שבאמצעותן הומטה האשמה הבדויה על דרייפוס עורר סערה, וזולא הואשם, כאמור, בביזוי המדינה והצבא. מיד לאחר גזר הדין נמלט זולא מצרפת, והפרשה טלטלה את המדינה כולה. במשך קרוב לעשור נחלקה צרפת בין “הדרייפורסים” למתנגדיהם. ממשלות נפלו ומשפחות נקרעו בעקבות הפרשה. בשנת 1906, עשור לאחר שהורשע בריגול, ולאחר מאבק ציבורי ארוך שהובילו זולא וחבריו, זוכה אלפרד דרייפוס מכל אשמה.
היא נולדה לאב יהודי ולאם נוצרייה בדרום אפריקה (1937). אולם, למרות מוצאה הרגישה כל חייה מחויבות לעם היהודי ולמדינת ישראל. בגיל עשרים ושבע, לאחר שהתנדבה בקיבוצים שונים בארץ, גויסה למוסד ונשלחה לקנדה כדי לגבש זהות בדויה. במסגרת תפקידה במוסד שירתה במשימות מודיעיניות ומבצעיות שונות. בין השאר נשלחה למצרים במהלך מלחמת ששת הימים, לירדן, שם ככל הנראה הייתה מהמקורבות ביותר לבית המלוכה, וללבנון, שם התחקתה אחרי ארגוני הטרור הפלשתיניים וסייעה לביצועו של מבצע “אביב נעורים” לחיסול ראשיהם. הייתה ממובילות מבצע “זעם האל” שבמסגרתו חוסלו ברחבי אירופה ראשי ארגון “ספטמבר השחור” שהיו אחראים לפיגוע באולימפיאדת מינכן. במהלך ניסיון חיסול אחד הטרוריסטים שזוהה בטעות בנורבגיה, נתפסה ונעצרה. לאחר מעצרה, שחשף לעולם את זהותה האמיתית של סוכנת המוסד, נישאה לעורך הדין הנורבגי שהגן עליה במשפט, ושבה למולדתה בדרום אפריקה. נפטרה ממחלה בל’ בשבט תשס”ה (9.2.2005), ולבקשתה נקברה בקיבוץ רמת הכובש שאימץ אותה בעת משפטה. סרטים וספרים הנציחו את פעולותיה הנועזות, ובמושבה מגדל הוקמה כיכר זיכרון להנצחתה
הצעירה האמריקאית שסיירה ביחד עם אימה ברחבי ארץ ישראל בשנת 1909 הזדעזעה ממצב הבריאות, ההיגיינה והרווחה ששרר בחלקים גדולים מדי של היישוב היהודי המתחדש בארץ. בשובה לארצות הברית, היא החליטה לעשות מעשה. הנרייטה סאלד, שגדלה במשפחה יהודית אמידה בבולטימור שבארצות הברית, עסקה כבר שנים קודם לכן בסיוע למהגרים היהודיים באמריקה ובפעילות ציונית. כעת, היא החליטה לתרום ככל יכולתה לשיפור מצב הבריאות בארץ הקודש. יחד עם כמה מחברותיה, הקימה סאלד את “הדסה”, תחת הסיסמא “ארוכת (=רפואת) בת עמי”. הודות לתרומות שגייסה, הוקמו בארץ בתי חולים במספר ערים, מרפאות “טיפת חלב”, מנגנונים לעזרה סוציאלית ומערכות חינוך ורווחה. במהרה, הפכה סאלד ל”אם היישוב”, והניחה את היסודות למדינת הרווחה שתפעל במסגרת מדינת ישראל. עם עליית הנאצים לשלטון, עמדה סאלד בראש פרויקט “עליית הנוער”, שהביא לקליטתם של אלפי נערים עולים במוסדות ובקיבוצים ברחבי הארץ. לזכרה הוקם קיבוץ ” כפר סאלד” בגליל, וכן מוסדות חינוך ורווחה שונים. תאריך פטירתה, ל’ בשבט תש”ה (12.2.1945), נקבע כ”יום האם”, שלימים התגלגל ל”יום המשפחה”.
“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל“. כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו…ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.
ישראל גלילי נולד באוקראינה (1911), עלה לארץ בגיל שלוש וגדל בתל אביב. היה ממייסדי תנועת הנוער העובד והלומד וממקימי קיבוץ נען שבו התגורר עד יום מותו. מגיל צעיר שירת בארגון ההגנה, ובמהרה הפך לאחד מבכיריה. שימש כאחראי על רכש ופיתוח, והיה מראשי תנועת המרי העברי. במלחמת העצמאות כיהן תחילה כראש המפקדה הארצית של ההגנה, אך הודח מתפקיד זה בעקבות סכסוך עם בן גוריון . במהלך המלחמה כיהן כסגן שר הביטחון, עסק בהקמת כוחות האוויר, השריון והים של צה”ל, ועסק בתיווך (כושל) מול האצ”ל בפרשת אלטלנה. שימש שנים רבות כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל, וככזה היה חבר ב”מטבחון” של גולדה מאיר – ממעצבי מדיניות הביטחון ומהמשפיעים ביותר על מדיניותה של הממשלה בימי מלחמות ששת הימים ויום כיפור. היה מתומכי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, דגל בהתיישבות בכל רחבי הארץ, והקים את העיר ימית, שלימים הוחרבה ופונתה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. נפטר בכ”ט בשבט תשמ”ו (8.2.1986). על שמו הוקם מרכז אקדמי לחקר כוח המגן וארגון ההגנה ברמת אפעל.
זה לא היה רק ספורט. ברית המועצות הייתה באותם ימים “אימפריית הרשע”. מעצמת-העל גיבתה את אויבי ישראל ושלחה למאסר בסיביר את היהודים שביקשו לעלות לארץ. כאשר הוגרלה קבוצת צסק”א, נבחרת הצבא האדום בכדורסל, לשחק עם קבוצת מכבי תל-אביב במסגרת גביע אירופה לאלופות, היא סירבה לארח כמקובל את הישראלים במוסקווה, והמשחק נערך בכ”ט בשבט תשל”ז (17.2.1977) בעיר וירטון שבבלגיה. אל מול צסק”א, שנחשבה כאחת הקבוצות החזקות באירופה, התייצבה מכבי תל-אביב בהובלתו של טל ברודי – לימים זוכה פרס ישראל – שעזב קריירה מבטיחה בארצות הברית, ועלה לארץ כדי לקדם את הספורט הישראלי. המשחק, שנתפס כמשחק לאומי של “דוד מול גֹליָת”, היה צמוד בתחילתו. אולם, הסתיים בניצחון מוחץ של 79:91 למכבי. אלפי אוהדים נלהבים פרצו למגרש בשירת “עם ישראל חי”, וברודי הכניס למיתולוגיה הישראלית את המשפט: “אנחנו על המפה ונשארים על המפה, לא רק בספורט אלא בהכול”. תחושת הניצחון על ה”דוב הרוסי” הביאה לפרץ של אופוריה ברחובות ישראל. חודשיים לאחר מכן, זכתה מכבי לראשונה בגביע אירופה בכדורסל.
הגאווה הישראלית הייתה בשיאה. אלוף משנה אילן רמון – בן לניצולי אושוויץ, וטייס הקרב שהיה בין מפציצי הכור בעיראק – חג עם ששת חבריו האסטרונאוטים במעבורת החלל האמריקאית “קולומביה” אלפי קילומטרים מעל ישראל, ושיגר דרישות שלום מצולמות לתושביה. השמחה והגאווה הפכו ביום כ”ט בשבט תשס”ג (1.2.2003) ליום אבל לאומי. בשל שבר באחד מחלקי החומרים המבודדים שהגנו על המעבורת, התפרקה קולומביה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה שבועיים לאחר ששוגרה לחלל. אילן רמון נקבר בהלוויה ממלכתית בנהלל. הוא ומשפחתו הפכו לסמל לאומי, למצוינות, לערכיות ולהתקדמות הישראלית בתחומי המדע והתעופה. סמל זה התעצם לאחר נפילת בנו של אילן, אסף, בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר. על שמו של רמון נקראו שדה התעופה הבינלאומי החדש של אילת, מרכז המבקרים המפואר במכתש רמון, היישוב “מצפה אילן” וסדרה של פרויקטים בתחומי החינוך והחברה, שאותם הפעילה ומפעילה “קרן רמון”. בראש הקרן עמדה רונה רמון, אלמנתו של אילן ואימו של אסף, שזכתה להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. לאחר פטירתה ממחלה, קיבלו ילדיה בשמה את פרס ישראל למפעל חיים.
