חודשים ארוכים של הסתה וטענות שווא של הממסד המוסלמי, ולפיהן היהודים זוממים להשתלט על הר הבית, השיגו את מטרתם. ההמונים, שהתכנסו על הר הבית בצָהֳרי יום שישי י”ז באב תרפ”ט (23.8.1929), ירדו מההר והחלו להתנפל על שכונותיה היהודיות של ירושלים. תוך מספר שעות התפשטה האש לכל רחבי הארץ. בשכונות החרדיות הוותיקות בניסן־ב”ק שבמזרח ירושלים, בצפת ובעיקר בחברון, שבהן לא פעלו כוחות “ההגנה”, בוצעו מעשי רצח והתעללות אכזריים מאין כמותם בתושבים המופתעים, שחיו מאות שנים בדו־קיום עם שכניהם. עשרות יישובים מבודדים ברחבי הארץ הותקפו ופונו בידי הבריטים, לעיתים לאחר קרבות הגנה ממושכים של המתיישבים, כמו בחולדה ובבאר טוביה. במוצא נרצחו שבעת בני משפחת מקלף בידי כנופיה (מרדכי, אחד הילדים  שניצלו, יהיה לימים רמטכ”ל צה”ל). ביישובים היהודיים הגדולים הצליחו כוחות ההגנה, ברוב המקרים, להדוף את המתקפה תוך שהם סופגים נפגעים. אוזלת היד של הבריטים, הביאה לכך שרק לאחר שבוע שבו נרצחו 135 יהודים שככו הפרעות. רבים רואים בתרפ”ט את ה”סיבוב” המשמעותי הראשון במאבק היהודי־ערבי על ארץ ישראל.

ארבע מאות חיבורים, מאות מאמרים במגוון שפות, אלפי תלמידים שנחשפו למשנתו ברחבי העולם וקשרים ענפים עם מנהיגים ברחבי תבל שראו בו את אחד ממסבירי היהדות הגדולים. כל אלה ועוד הותיר אחריו הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), מהבולטים והחשובים ברבני הדור האחרון, שנפטר בי”ז באב תש”ף (7.8.2020). הוא נולד בירושלים (1937) למשפחה חילונית סוציאליסטית, חזר בתשובה והתקרב למשנת החסידות, במקביל ללימודים למתמטיקה כסטודנט הצעיר ביותר (16) באוניברסיטה העברית. כיהן כאיש חינוך, כמנהל בית ספר, ככותב כתבי עת שקראו להתחדשות יהודית, ולימים, עמד מאחורי הקמת ישיבת “מקור חיים”. בין מפעליו: ביאורים לתנ”ך, למשנה תורה לרמב”ם, לספר התניא , למעשיות רבי נחמן מברסלב. ומעל הכול – “התלמוד המבואר”, שנודע כ”תלמוד שטיינזלץ” ופתח את שערי הגמרא בפני רבבות לומדים. היה מהראשונים שלימדו יהדות מאחורי מסך הברזל, וממקדמי הקשרים בין ישראל לברית המועצות. חתן פרס ישראל למדעי היהדות ובעל עיטורים ופרסים מכל רחבי העולם. בספריו ובשיחותיו הקיף את כל עולמות היהדות, תוך שהוא עושה זאת בשפת הדור ומתוך העמקה במחשבה היהודית והעולמית.

השקט ששרר בכביש 12 שחצה את מרחבי הנגב בואכה אילת הופר בבת אחת בצוהרי י”ח באב תשע”א (18.8.2011). חוליית מחבלים שפעלה, ככל הנראה, בשיתוף פעולה בין כוחות הג’יהאד בסיני לכוחות החמאס חצתה את גבול ישראל־מצרים, והחלה לפגוע בכלי רכב ישראליים. אוטובוס שיושביו נפגעו, ובמקרה הייתה בו חובשת שטיפלה בפצועים תחת אש; מחבל מתאבד שהביא לשריפתו של אוטובוס אחר ולרציחתו של הנהג; ורכב שכל יושביו נורו למוות. כל אלה היו בין הפיגועים שהספיקו המחבלים לבצע בטרם חוסלו בידי לוחמי צה”ל. במהלך הפיגוע התפתחו חילופי אש בין צה”ל לכוחות המצרים, ובהם נפגעו בשגגה כמה חיילים מצריים. שעות לאחר תחילת הפיגוע, הצליח מחבל שלא נלכד לירות ולפגוע בפסקל אברהמי, לוחם ימ”מ קרוב לשלושה עשורים, צלף אגדי ודמות מוערכת מגיבורי ישראל, שנפל בקרב. מלבד פסקל, נרצחו במהלך הפיגוע שישה אזרחים וחייל. בתגובה לאירוע החלה ישראל בבניית חומה לאורך הגבול המצרי, וכוחות צה”ל התקיפו מטרות מחבלים ברצועת עזה. פסקל אברהמי הונצח בסרטים ובספרים, וכן שמות רחובות ובתי כנסת נקראו על שמו.

מנהיגי עם הספר החליטו שלא ייתכן שחגיגות העשור למדינת ישראל, יסתכמו אך ורק במצעדים צבאיים ובהצגת הישגים גשמיים. הרעיון לערוך חידון ארצי ועולמי שישקף את ידיעת התנ”ך התקבל בברכה על דעת דוד בן גוריון, חובב התנ”ך, וביום י”ח באב תשי”ח (4.8.1958) התכנסו בירושלים המתמודדים שהגיעו לשלב הארצי. החידון, שיועד למבוגרים, שודר בשידור ישיר ברדיו והתקיים בנוכחות כל הנהגת המדינה. המנצח, שענה על כל השאלות בשלמותן, היה עמוס חכם, שסבל מלקות דיבור, התייתם בגיל צעיר, ומצא את פרנסתו בדוחק כפקיד בבית חינוך עיוורים בירושלים. בעקבות החידון, ובעקבות זכייתו גם בשלב הבינלאומי שהתקיים עשרה ימים מאוחר יותר, הפך עמוס לגיבור לאומי, החל בקריירה ספרותית ומחקרית, וכתב כרכים רבים מפירוש “דעת מקרא” על התנ”ך. החידון עצמו הפך למסורת, התקבע בפולקלור הישראלי, ואף זכה להיות הנושא של מערכון “מה הוא קופץ” המפורסם. בהמשך השנים, עבר מוקד תשומת הלב לחידון התנ”ך לנוער המתקיים עד היום ביום העצמאות. בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לחדש גם את חידון התנ”ך למבוגרים.

רבי יעקב כולי נולד בירושלים (1689), כבן למשפחת רבנים מפוארת. בגיל צעיר הופקד בידי משפחתו על משימת ההוצאה לאור של ספרי סבו, הראשון לציון, רבי יעקב חביב. הואיל ולא היו בתי דפוס בארץ ישראל, עבר רבי יעקב לקושטא, ושם עסק בהדפסת ספרי סבו וספרים אחרים של רבותיו. במהרה הפך לאחד הרבנים הבולטים באימפריה העות’מאנית, והשפעתו נודעה בכל רחבי הבלקן. מתוך רצון להנחיל את לימוד התורה גם להמוני העם, לנשים ולילדים, יזם רבי יעקב את המפעל המונומנטלי של “ילקוט מעם לועז”. במסגרת מפעל זה, ליקט על כל אחד מפסוקי התורה מדרשים, סיפורים הלכות ודברי מוסר, ושזר אותם ברצף המאפשר קריאה שוטפת ומרתקת. היצירה נכתבה בלדינו (שפת “מעם לועז”), וזכתה להצלחה ולתפוצה עצומה. רבי יעקב הספיק לכתוב את הפירוש רק על ספר בראשית ועל חלק מספר שמות טרם פטירתו בי”ט באב התצ”ב (10.8.1732). רבנים אחרים המשיכו את כתיבת היצירה, עד שהושלמה קרוב למאתיים שנה לאחר תחילתה. ילקוט מעם לועז תורגם לערבית יהודית, לעברית ולאנגלית, והפך לאחד מספרי הקודש הנפוצים בעולם היהודי.

הממסד הציוני לא התלהב מהרעיון. בניגוד לתנועת בית”ר שהחלה כבר כמה חודשים קודם לכן את עליית “אף על פי” שהביאה אלפי מעפילים עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, נטו ראשי ההגנה שלא להביא לארץ עולים בצורה בלתי חוקית. הלחץ מהשטח שינה את המצב. צעירים יהודיים ממזרח אירופה שהגיעו מפולין, יחד עם יוזמה ותושייה של אנשי הפלוגה הימית של “הפועל” הביאו לרכישתה של “ולוס” (חץ ביוונית) שהפליגה בקיץ 1934 מחופי יוון. שלוש מאות וחמישים נוסעים עלו על הספינה, שנועדה במקור למאה ושמונים, במסווה של “מסע סטודנטים”. לאחר ארבעה ימי הפלגה, בליל י”ט באב תרצ”ד (31.7.1934) הגיעה האונייה לחופי הארץ. ספינות קטנות שהושטו בידי אנשי ההגנה (שבהתהפכותה של אחת מהן נספו שתי מעפילות) הורידו את הנוסעים לחופי נתניה, כפר ויתקין ושפך הירקון בתל אביב. אנשי המחתרת סייעו להסתרתם בקרב תושבי הארץ מבלי שהבריטים יגלו את הנעשה. כמה חודשים לאחר מכן, בשעה ש”ולוס” ביקשה לחזור על הפעולה, נלכדה האונייה ותנועת ההעפלה של “ההגנה” נפסקה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

שוטרי המשטרה החשאית הסובייטית פרצו לביתו ערב פסח 1939. המעצר היה קשה ומלווה בעינויים. הרב לוי יצחק שניאורסון (ר’ לויק), מי שכיהן כרבה של יקטירנוסלב שבאוקראינה קרוב לשלושים שנה, הואשם כי הוא עומד בראש הפעילות הדתית האסורה ברחבי ברית המועצות. הרב לוי יצחק שניאורסון, שהשתייך למשפחתם של מנהיגי חב”ד, נודע כעילוי מגיל צעיר והיה מעורב בהנהגת הקהילה היהודית ברוסיה במשך שנים ארוכות. פעל למען היהודים בצבא הצאר וסייע לנפגעי הפרעות והמלחמות. גם איסורי השלטון הסובייטי לא הרתיעו אותו. בתום משפטו, נשלח לגלות בקזחסטן, שם ניסה לפעול בשארית כוחותיו למען החייאת החיים היהודיים גם במחוזות נדחים. רוב כתביו, שבהם עסק בחיבור הנגלה והנסתר ובדיוק בפסוקי התורה, הושמדו בידי השלטונות. נפטר מייסוריו וממחלתו ביום כ’ באב תש”ד (9.8.1944) בגלותו שבמרחבי רוסיה האסייתית, תוך שהוא מנסה לארגן תפילות והווי יהודי עד ימיו האחרונים. אשתו, חנה, ובנו הצליחו לצאת לארצות הברית, ושם הפך הבן, הרב מנחם מנדל שניאורסון, למנהיגה ההיסטורי של חסידות חב”ד.

“פני המשתתפים קורנות במרץ וסיפוק פנימי, והלב רונן למראה השלב החדש בשרשרת ההגשמה של חלום התחיה”. כך תיארה העיתונות, בעיצומם של “ימי החירום” (כפי שנקראו מאורעות תרצ”ח בפי אנשי התקופה), את העלייה לקרקע של קיבוץ (ולימים מושב שיתופי) “בית יהושע” שבגבול השרון ביום כ’ באב תרצ”ח (17.8.1938). מאתיים וחמישים איש שהגיעו מיישובי הסביבה סייעו בידי עשרות חברי גרעין ההתיישבות להקים שני צריפים, מגדל תצפית, חומה היקפית וכמה אוהלים. היישוב, שהיה חלק ממפעל ההתיישבות של יישובי “חומה ומגדל”, הוקם בידי חברי תנועת הנוער הציוני “עקיבא” שעלו מפולין. לאחר השואה, הם הקימו במרכז היישוב אנדרטה לזכר חבריהם שנספו בשואה ונפלו במסגרת מרד הגטאות שאליו היו שותפים. מימי ביצת נחל פולג, שיובשו לאחר הקמת המדינה, לא הרתיעו את תושבי היישוב שנקרא על שם יהושע טהון, ממנהיגי התנועה הציונית, ואלו הקימו במקום ענפים חקלאיים משגשגים. מיקומו של היישוב סמוך לכביש החוף ותחנת הרכבת שהוקמה בצידו, הביאו לשגשוג המקום. אלף תושבים גרים כיום במושב המשמש גם כמרכז חינוכי ואזורי.

מרכז ירושלים היה הומה אדם בצָהֳרי יום חמישי, כ’ באב תשס”א (9.8.2001). הורים וילדים רבים בילו באזור את חופשת הקיץ, ורבים מהם סעדו להנאתם פיצות במסעדת “סבארו” שבפינת הרחובות יפו והמלך ג’ורג’. איש לא חשד בצעיר לבוש חולצה לבנה שנכנס למסעדה ובידו גיטרה. בשעה שתיים בצהריים, שעה שבה המסעדה הייתה עמוסה אדם, הפעיל הצעיר מוחמד אל מסרי, פעיל חמאס בן עשרים ושתיים מהשומרון, את מנגנון ההפעלה. הגיטרה, שהייתה גדושה בעשרה ק”ג חומר נפץ ובברגים ואומים רבים, התפוצצה והעיפה רסיסים לכל עבר. הנזק היה עצום. חמישה עשר איש, ביניהם שבעה ילדים וחמישה מבני משפחת סחיווסחורדר נרצחו. עשרות נפצעו קשה. הפיגוע, שהיה אחד השיאים בימים הנוראים של האינתיפאדה השנייה, הימם את ישראל וגרר גל של גינויים והשתתפות בצער מכל רחבי העולם. צה”ל יצא לגל של פעולות תגובה מול הרשות הפלשתינית ותפס מבנים ומתקנים שבהם בוצעה פעילות חבלנית באזור ירושלים. מתכנני הפיגוע, וביניהם סטודנטית פעילת חמאס שחיפשה “מקום מלא יהודים דתיים” לבצע בו פיגוע, נעצרו. אולם, רובם שוחררו לאחר מספר שנים במסגרת עסקת שליט.

בזה אחר זה נלקחו האסירים מתאי כלא לובאינקה במוסקווה אל אתר ההוצאה להורג. עד עלות השחר של כ”א באב תשי”ב (12.8.1952) לא נותר איש מהצמרת האינטלקטואלית של יהדות ברית המועצות בחיים. שלושה עשר משוררים, סופרים עיתונאים ורופאים, וביניהם פרץ מרקיש, איציק פפר ודוד ברגלסון – מגדולי משוררי היידיש – נורו באשמת “הבגידה במולדת”. ליל המשוררים היה אקורד הסיום הטראגי של עלילות “הוועד היהודי האנטיפשיסטי”, גוף שהוקם בידי הממשל הקומוניסטי בימים הקשים ביותר של מלחמת העולם השנייה, כדי לגייס את תמיכתה של יהדות המערב במלחמתה של רוסיה בנאצים. חברי הוועד, משוררים סופרים ועיתונאים יהודיים סבבו בערי אמריקה, וגייסו תמיכה מורלית וכלכלית בברית המועצות. עם סיום המלחמה, סר חינו של הוועד בעיני השלטון, שביקש להכחיד כל זכר ללאומיות ולמסורת היהודית. הוועד פורק, מנהיגו, שלמה מיכאלס, נרצח בתאונת דרכים מבוימת, וחברי הוועד הנותרים הוצאו להורג. רק ארבע שנים אחרי הרצח, הודיעו השלטונות לקרובי הנרצחים על מות יקיריהם, ומאוחר יותר טוהרו שמותיהם. בשכונת רסקו בירושלים הוקם לזכרם גן תשי”ב.