הרב יעקב סספורטס נולד באלג’יריה (1610), ובגיל שמונה עשרה כבר התמנה לרב קהילה ואב בית דין. בשל רדיפות השלטונות, וכנראה גם בשל עמדתו התקיפה שלא הסכימה לוותר על כל דקדוקי ההלכה, נאלץ להימלט לאלג’יריה, לסאלי במרוקו, ומשם להולנד הליברלית. בהולנד כיהן כרב קהילה, חיבר ספרים שונים במקצועות ההלכה, והיה חבר במשלחת שהגיעה לבריטניה כדי לשכנע את שליטיה לשוב ולהתיר ישיבת יהודים בממלכה. הרב סספורטס כיהן כרב בלונדון, בהמבורג שבגרמניה ושוב באמסטרדם, שם גם נפטר בד’ באייר תנ”ח (16.4.1698). בהיסטוריה היהודית נודע הרב סספורטס כראשון העומדים בפרץ נגד תנועת משיחיות השקר, שסחפה חלקים ניכרים מיהודי העולם במאה השבע עשרה. הרב סספורטס הזדעזע מפריצת כל גדרי ההלכה בידי שבתאי צבי וחסידיו, ויצא למערכה נגדו כשהוא משמש כמתנגד יחידי אל מול כמעט קונצנזוס כלל יהודי. הוא לא נסוג מעמדותיו גם כשהותקף מילולית ופיזית. ספרו, “ציצת נובל צבי”, שבו תקף את השבתאות והתריע על בעיותיה, היה גורם חשוב בבלימת ההיסחפות הלאומית אחרי משיח השקר.

בשעה חמש בבוקר של יום ג’ באייר תש”ח (12.5.1948) החלה הרעשת התותחים על מוצבי הגוש. במשך חודשים ארוכים עמדו מגיני גוש עציון אל מול הכנופיות הערביות שפעלו בהרי חברון ויכלו להם. למרות המצור, האבידות המרובות וכישלונם העקוב מדם של השיירות שניסו להגיע לגוש, הצליחו לוחמיו להחזיק מעמד ולהפריע לתנועת הכוחות הערביים בדרכם לירושלים. כעת, כוחות הלגיון הירדני, המצוידים בנשק כבד, החלו לתקוף את יישובי הגוש. אש התופת החלה אט־אט לתת את אותותיה. המגינים נאלצו לסגת שוב ושוב, תוך שהם סופגים אבידות כבדות, אך עדיין עומדים אל מול המתקפה ומצפים לנס. עם ערב, בותר הגוש על ידי משורייני הלגיון. למחרת, לאחר שעות ארוכות של קרב נואש, ושעות ספורות לפני הקמת המדינה, נפל כפר עציון ולוחמיו נטבחו בידי האויב גם לאחר שהניפו דגל לבן. מאתיים וארבעים מלוחמי הגוש נפלו בקרבות, ונקברו שנה מאוחר יותר בהלוויה המונית בהר הרצל. מאות נשבו, וחזרו רק אחרי חודשים ארוכים. הגוש חרב, אך הזיכרון נשאר, ותשע עשרה שנה לאחר הנפילה שב אליו עם ישראל שנית. ולתמיד.

שלושה שבועות לאחר תחילת המרד, סגרו הכוחות הנאציים על הבונקר ברחוב מילא 18 שבגטו ורשה החרב. שלוש מאות לוחמים, מאחרוני הלוחמים שנותרו מהארגון היהודי הלוחם (האי”ל), הסתתרו בבונקר וקיוו למצוא את הדרך ליציאה לצד הארי. כאשר בג’ באייר תש”ג (8.5.1943) איתרו הנאצים את המקום, השליכו גז מדמיע לתוך הבונקר ואילצו את הנצורים לצאת. אנילביץ ורבים מלוחמיו העדיפו לבלוע גלולות ציאניד ולא ליפול בידי הנאצים. אחרים, ובראשם מרק אדלמן (סגנו של אנילביץ), שמחה רותם וכמה מאנשי הארגון הצבאי היהודי (האצ”י), שלחם במקביל בנאצים, הצליחו להימלט. על חורבות מילא 18 הוקמה לימים אנדרטה המנציחה את המרד ואת גבורת הלוחמים. ספרו של הסופר היהודי האמריקאי ליאון יוריס על המקום, הפך לרב מכר וסיפר לעולם כולו על גבורת הגטו. מרדכי אנילביץ, מי שהנהיג את המרד שפרץ בליל הסדר, הספיק לכתוב לסגנו, יצחק צוקרמן: “חלום חיי קם ונהיה, ראיתי הגנה יהודית בגטו במלוא תפארתה”. המרד נכשל. שרידי הלוחמים והאזרחים הובלו לטרבלינקה, אולם בשֹוֹרת המרד נפוצה על פני העולם כולו ובישרה תקווה וחירות.

“ישמע ברמה קול ישראל, קול עם קשה עורף, אשר יעמוד על שלו. רוצים אנו ללמד את בני ישראל לעמוד על נפשם ועל תקוותם היחידה”. הקולות שבקעו ממקלטי הרדיו ברחבי הארץ ביום ג’ באדר ב’ ת”ש (13.3.1940) בישרו את הקמתה של תחנת “קול ישראל”, תחנת השידור המחתרתית של ארגון “ההגנה”, שפעלה מתוך דירות מסתור בתל אביב. בשידורי התחנה דֻווח לציבור על פעילות המחתרת, ועל מצבו של העם היהודי בימי השואה. לאחר מספר חודשים הופסקה פעילות התחנה, אך היא חודשה עם התעצמות המאבק מול הבריטים בשנת 1945, כשלצידה משדרות תחנות רדיו מקומיות של ההגנה ברחבי בארץ, תחנת “קול ציון הלוחמת” של האצ”ל ו”קול המחתרת העברית” של הלח”י. התחנה, ששידוריה נפתחו בשריקת “להיות עם חופשי בארצנו” מתוך “התקווה”, שידרה לציבור היהודי בארץ בכל ימי המאבק להקמת המדינה, כאשר אנשיה נעים ממקום למקום כדי לא להיתפס בידי הבריטים. ביום ה’ באייר תש”ח, יצאה התחנה מהמחתרת, ושידרה את טקס הכרזת המדינה, והפעם, כתחנת “קול ישראל” של מדינת ישראל הריבונית.

האווירה בחדר הסגור והמאובטח בבית הקרן הקיימת בתל אביב הייתה מתוחה. עשרת היושבים בחדר ידעו כי בפניהם עומדת אחת ההכרעות הקשות בתולדות העם היהודי. לוח השנה הצביע על ג’ באייר תש”ח (12.5.1948). בעוד יומיים עמדו הבריטים לעזוב את הארץ, וחברי “מנהלת העם”, מנהיגיו של היישוב היהודי בארץ, נדרשו להחליט האם יכריזו על הקמת מדינה יהודית או ייעתרו לבקשת האמריקאים להקפיא את המצב המדיני והצבאי וייתנו למעצמות לנסות להגיע להסדר. הנאספים שמעו את דיווחו של משה שרת על שיחותיו הקשות עם האמריקאים, את רשמיה של גולדה מאיר מפגישתה החשאית עם עבדאללה מלך ירדן, שבניגוד לכל הציפיות הודיע כי צבאו המיומן יצטרף לכוחות הפולשים, ואת הערכתם של ראשי ההגנה כי סיכויי הכוחות היהודיים לנצח הוא חמישים אחוז. שעות ארוכות נמשכה הישיבה, ודוד בן גוריון, חדור בתחושת שליחות היסטורית, הטיל את כל כובד משקלו. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם התקיימה הצבעה או שההחלטה התקבלה פה אחד, אך השורה התחתונה הייתה ברורה: יומיים לאחר מכן קמה מדינת ישראל.

מפקדי ההגנה בחזית תל אביב היו מוטרדים מאוד מאי יכולתם לכבוש את שכונת אבו כביר הסמוכה ליפו, שתושביה המטירו אש תופת על כלי הרכב שיצאו מתל אביב דרומה ומזרחה לירושלים. לאחר שמספר הסתערויות של לוחמי ההגנה על השכונה נכשלו, הוחלט להיעזר בדוד ליבוביץ, המנהל הטכני של בית הספר “מקווה ישראל”, ומי שנודע ביכולות ההמצאה והאלתור שלו. הלה פיתח מרגמה מאולתרת לטווח קצר שנקראה על שמו “הדָוִידקה”. לשלוש מרגמות הדוידקה שהופעלו בבוקר ב’ באדר ב תש”ח (13.3.1948) הייתה השפעה מכרעת בהצלחתו של “מבצע מרכז”, ובסיומו הייתה אבו כביר בידי כוחותינו. טווח האש של הדוידקה היה לא יותר משלוש מאות מטר, הפעלתה הייתה מסורבלת ויכולת הדיוק שלה הייתה פחות ממינימלית, אולם הרעש העצום שנשמע בעת הפעלתה החריד את הערבים והביא פעמים רבות למנוסתם. שש מרגמות דוידקה ניתנו לחטיבות ההגנה והפלמ”ח בימי השיא של מלחמת העצמאות באביב תש”ח, והפעלתן סייעה להכרעה בקרבות רבים ברחבי הארץ. במקומות שונים בארץ, וביניהם צפת וכיכר הדוידקה בירושלים, מוצבת המרגמה כזיכרון ליכולת הנחישות והיוזמה בימים קשים.

הקרב על הדרך לירושלים לא חדל לרגע, ובמסגרת המערכה על “החזית ברוחב של כביש” עברו מוצבים שולטים מיד ליד מדי יום. לאחר שנחסמה הדרך בשנית, החליטו מפקדי הכוחות העבריים על מבצע “מכבי”, על שמו של מכבי מוצרי – ממפקדי ההגנה ומפקד השיירות לירושלים, שנפל בדרכו לבירה. הקרבות התמקדו ברכס בית מחסיר, וארבע התקפות של הפלמ”ח על הכפר השולט על הדרך נכשלו. באחת ההתקפות נשלח מטוס קל לסייע ללוחמים, וממנו אמורה הייתה להיזרק פצצה חדישה במשקל מאתיים ק”ג. מסיבה לא ברורה התרסק המטוס, וששת אנשי הצוות שהיו בו נהרגו. לימים, נלקח מנוע המטוס לשמש כבסיס לאנדרטת נופלי חיל האוויר בהר הטייסים. בסופו של דבר, לאחר קרבות קשים ואל מול כוחות מקומיים חזקים ואנשי “צבא ההצלה”, הצליחו לוחמי חטיבת הראל להשתלט על המוצבים שהוצבו במה שלימים נודע כ”שמורת המסרק” ועל הכפר השולט. בב’ באייר תש”ח (11.5.1948) הונף הדגל מעל בית מחסיר, ושוב נפתחה הדרך לירושלים. בהמשך, הפך לרכס לאחת משמורות הטבע הידועות בישראל ולמושב הדתי לאומי – בית מאיר.

ארבע מאות ושמונים שנה עברו מאז היום שבו יצאו בני ישראל ממצרים. כיבוש הארץ, תקופת השופטים, ימי שאול ודוד. הכול הוביל בסופו של דבר לאותו יום ב’ באייר (חודש זיו, על פי ספר מלכים א), שבו החל המלך שלמה בבניין בית המקדש הראשון. האדמה נקנתה על ידי דוד, שגם הכין את חומר הגלם. עוצמת האימפריה הישראלית בימי שלמה אפשרה את גיוסם של רבבות עובדים ואת הבאת אבני הגזית וארזי הלבנון כדי לכונן את בית ה’. מומחים מהלבנון ויכולת הארגון של הממלכה קידמו את העבודה האדירה במהירות. שבע שנים ארכה הבנייה, ובסופה שרתה שכינה בבית ה’ ועם ישראל הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ימי השמחה לא ארכו זמן רב. חטאי העם ושחיתות ציבורית ומוסרית שפשֹוּ בחצרות הקודש הביאו לחורבן הבית הראשון ולאחריו גם לחורבן הבית השני. שרידי החומות האדירות של מקדש שלמה הולכים ונחשפים במעמקי מחילות הכותל, ומאפשרים נגיעה בתקופת הזוהר הגדולה של עם ישראל. במשך אלפי שנים מתפללים יהודים לקיומה של הברכה “ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל”.

פעם כעתונאי, ופעם כמורה. לעיתים בהרי כורדיסטאן ולעיתים בסמטאות העיר בירות. במשא ומתן עם נציגי המודיעין הבריטי או בשיחות חשאיות עם ראשי המשפחה ההאשמית בעבר הירדן.  בגלוי ובמסווה, כאיש מודיעין  או כיועץ מדיני מוכשר. ראובן שילוח, יליד 1909  הופיע  בכל פעם, כדמות אחרת. אך המשותף לכל תפקידיו והופעותיו, היה רצונו לפעול ככל יכולתו, לביצור כוחו של הישוב היהודי ושל מדינת ישראל. בחור הישיבה שגדל בירושלים   הפך לשליחם של ראשי התנועה הציונית לתפקידים מודיעיניים חשאיים. בין השאר רקם את שיתוף הפעולה עם הבריטים שהביא להקמת פלוגות הלילה של וינגייט  ועמד מאחורי פעולתם של הצנחנים שצנחו מאחורי קווי האויב הנאצי. ערב הקמת המדינה השיג את תוכניות הפלישה של מדינות ערב למדינת ישראל הצעירה, ומילא תפקיד חשוב בהסכמי שביתת הנשק בסיום המלחמה. לאחר מלחמת העצמאות  הקים את המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בהמשך שירת שילוח (זסלנסקי במקור) כציר מדיני  בארצות הברית וכיועצם של ראשי המדינה. נפטר בדמי ימיו בב’ אייר תשי”ט (10.5.1959) .

שניהם גדלו בירושלים. האחד, בן למשפחה שעלתה מפולין. השני, יוצא כורדיסטן שבעירק. שניהם לא יכלו להישאר אדישים לגורל עמם. מאיר פינשטיין זייף את גילו כדי להתגייס לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם, ומיד עם שחרורו הצטרף לאצ”ל. משה ברזני הצטרף כנער לשורות הלח”י. מאיר נפצע ונפל בידי הבריטים בעת התקפה כושלת על תחנת הרכבת בירושלים, ומשה נלכד ורימון בידו, בשעה שתכנן להתנקש במפקד בריטי בכיר. במשפט, סירבו שניהם להתייחס לבית הדין, וטענו כי הם שבויי מלחמה במערכה על חירות ישראל. גזר דין המוות שהוטל עליהם אמור היה להתבצע בירושלים, ושניהם היו נחושים לנקום בבריטים גם ברגע האחרון. רימון שהוחבא בתוך תפוז, הוגנב לתא שבו שהו שניהם, והתוכנית המקורית הייתה לפוצצו על התליינים הבריטיים בשעה שיוליכום לגרדום. בליל ב’ באייר תש”ז (21.4.1947), לאחר שהתברר להם כי נציג הרבנות מתעקש ללוותם עד רגע התלייה, החליטו לפוצץ את הרימון בתאם, כשהוא חבוק בין הלבבות. לימים, ביקש מנחם בגין, ראש הממשלה ומפקד האצ”ל, להיקבר בסמוך לקבריהם בהר הזיתים.

תפריט נגישות