הרב רפאל כדיר צבאן נולד בג’רבה שבתוניסיה (1909), ולמד תורה מגדולי התורה במקום. בגיל צעיר מונה לראש ישיבה ולדיין, והפך לאחד ממנהיגי הקהילה תוך שהוא עוסק בעריכת כתבי עת תורניים ועומד בראש מוסדות חסד וחינוך שסייעו ליהודי האזור בימים המורכבים, ערב העלייה לארץ. בשנת 1957 עלה לארץ, וזמן קצר לאחר עלייתו מונה כרבה של העיירה עזתה שבנגב, לימים העיר נתיבות. בתפקיד זה כיהן במשך שלושים ושמונה שנה עד פטירתו. בפועל, היה הרב מנהיגם של כל יוצאי תוניסיה בארץ, והסמכות הרוחנית העליונה, לא רק בעירו אלא גם בכל מושבי העולים הרבים שהוקמו באותן שנים במערב הנגב. בנתיבות, עסק בהנהגת הציבור, הוציא לאור ספרים בהלכה ובאגדה, ועמל על קירוב לבבות, על הפצת תורה ועל השכנת שלום בבתי הרבים ששחרו לפתחו. כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ראה את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, ודרש מתלמידיו לחגוג את יום העצמאות. עמל בהקמת מוסדות תורה ויזם את הקמת “ישיבת הנגב”. כיהן גם כנשיא ישיבת “כסא רחמים” הנודעת. נפטר בד’ בכסלו תשנ”ה (7.11.1994).
כמות המשפחות היהודיות בעיר הלכה וגדלה. תחת שלטונו של דהאר אל עומר, המושל הבדואי של הגליל, החלה טבריה היהודית לשוב לגדולתה. עולים הגיעו מכל ארצות המזרח, רובע יהודי הוקם, ובהנהגתו של רבי חיים אבולעפיה, שעלה מאזמיר, כדי לחדש את הישוב היהודי בגליל, הוקם בית כנסת מפואר. אולם, לפתע נדמה היה כי הכל עומד לקרוס. מושל דמשק קינא בהצלחתה של טבריה, וצבאותיו עלו עליה להשמידה. שמונים ושלושה יום של מצור קשה מנשוא עברו על העיר, וברגע האחרון קרה הנס. ביום ד’ כסלו תק”ג (1.12.1742) נדרש מושל דמשק לשלוח את כוחותיו לאחת המשימות שהוטלו עליו בידי הסולטאן התורכי. הוא נאלץ לעזוב את העיר, וטבריה ניצלה. יהודי העיר ברכו “הגומל”, אמרו הלל שלם, וקיבלו עליהם ועל זרעם לחגוג את הנס במה שנקרא “פורים דטבריה”, מדי שנה בשנה ביום זה. שנה מאוחר יותר, חזר מושל דמשק וניסה שוב לכבוש את העיר. עם מפלתו ביום ז’ באלול, זכו יהודי טבריה ב”פורים” נוסף. אז אם “לא יבוא פורים פעמיים בשבוע”, אז לפחות פעמיים בשנה. פורים שמח טבריה!
חביבה רייק נולדה בשם ‘מרתה’ בסלובקיה. מגיל צעיר הייתה מראשי תנועת “השומר הצעיר” במולדתה, ומהפעילוֹת המרכזיות של התנועה הציונית. לאחר שסייעה בעליית חבריה לארץ, הצליחה רייק להימלט ברגע האחרון מאירופה הבוערת ולהגיע לארץ. כאן, עִברתה את שמה לחביבה והייתה חברת קיבוץ מענית. לצד פעילותה במשק ובתנועה, התגייסה לפלמ”ח ונשלחה לאירופה, במסגרת שיתוף הפעולה בין הבריטים ליישוב היהודי, כדי לסייע ליהודים ולמאמץ המלחמתי. רייק הגיעה לסלובקיה, מולדתה, ושם פעלה יחד עם צנחנים נוספים שהגיעו מהארץ. במשך שישה שבועות, בקרב הפרטיזנים, הם סייעו בפעולות מודיעין והצלה ובעיקר בסיוע לאלפי הפליטים היהודיים ששהו באזור. בעזרת קשריה עם השלטונות ועם התושבים המקומיים, סייעה לפליטים בכסף, במזון ובציוד וארגנה את בריחתם. טרם נסיעתה לסייע ליהודי סלובקיה, הגדירה את תחושתה כ”אם הפורצת לתוך בית בוער כדי להציל את ילדיה”. לאחר שישה שבועות נתפסה בידי הגרמנים, וביום ד’ בכסלו תש”ה (20.11.1944) נרצחה. על שמה נקראה אוניית מעפילים, הוקם הקיבוץ “להבות חביבה”, והוקם המרכז החינוכי “גבעת חביבה”, הפועל ברוח ערכי תנועת “השומר הצעיר” שאליה השתייכה.
חששם של ראשי תנועות הנוער מפני התפרקות קבוצות ההכשרה (שאותן ייעדו להתיישבות) בשל הגיוס למלחמת העצמאות, יחד עם רצונו העז של בן גוריון להשתמש בכוחות צה”ל למשימות התיישבות ופיתוח, הביא ליצירה הייחודית. בג’ בכסלו תש”י (24.11.1949) יצא הנוער החלוצי הלוחם אל הדרך כמסגרת עצמאית. השיטה שלפיה הצעירים והצעירות, שהגיעו כקבוצה מגובשת מהחיים האזרחיים, משרתים יחדיו כלוחמים (בדרך כלל במסגרת הנח”ל המוצנח, שם גם נפלו קרוב לאלף מאנשיהם במהלך מלחמות ישראל), ובמקביל מקדישים פרקי זמן להקמת יישובים וביצור אזורי הספר, משכה אליה רבבות נערים. קרוב למאה ארבעים היאחזויות הקים הנח”ל מרמת הגולן ועד קצות הערבה וסיני. רבים מיישובים אלו אוזרחו בהמשך, והפכו מכשיר מרכזי לפיתוח הארץ ולקביעת גבולות המדינה. להקת הנח”ל, הפופולרית מבין להקות צה”ל, ליוותה את המפעל בשירים שהפכו לנחלת הכלל, ומדינות רבות בעולם חיקו את המפעל. לקראת סוף המאה העשרים, צומצמה מאוד פעילותו של הנח”ל, ובצה”ל הוקמה חטיבת חי”ר נפרדת בשם זה. גרעיני הנח”ל המעטים הקיימים היום, עוסקים בפעילות חינוך, ושומרים על מורשת הנח”ל המפוארת.
תאונת הדרכים המחרידה, שבה נהרג אברהם קרינצי יחד עם נהגו וחתנו בג’ בכסלו תש”ל, (13.11.1969) קטעה את מפעל חייו של ותיק ראשי הערים בארץ (ואולי בעולם) ששלט ברמת גן ביד רמה במשך ארבעים ושלוש שנים רצופות. קרינצי היה יליד רוסיה שעלה לארץ כנער אחרי הרפתקאות מרובות. הוא היה ממארגני ההגנה העצמית של היהודים ברוסיה וממקימי ארגון ההגנה בארץ. איש עסקים אמיד שסייע בייסוד תל אביב והגה ברעיון ההתיישבות היהודית מעבר לירדן. מפעל חייו היה העיר רמת גן, שבהנהגתו הפכה לאחת הערים הגדולות בארץ. קרינצי יזם את הקמת מפעלי התעשייה בעיר, את הגדלתה ואת אימוץ הצנחנים על ידיה. אך מעל הכול – הפך את רמת גן לעיר הגנים של ישראל, שבמרכזה הפארק הלאומי. היה ידידו הטוב של הרב אריה לוין. חבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ומתומכי האצ”ל והלח”י. ישיבות מועצת העיר נערכו סביב השולחן שאותו בנה קרינצי בעצמו, והוא נודע באמרתו ולפיה “כל נגר יכול להיות ראש עיר, אבל לא כל ראש עיר יכול להיות נגר”. נקבר באחוזת קבר בפארק הלאומי ברמת גן.
גלגולים רבים ידעו שדות סג’רה שבגליל התחתון. נסיון התיישבות כושל של אנשי העלייה הראשונה וחוות הכשרה ללימודי חקלאות, שהוקמה למען עולי העלייה השנייה. בג’ בכסלו תרס”ב (14.11.1901) הפך השטח בחלקו למושבה בשם אילניה. אל סג’רה התקבצו עולים מכל רחבי הארץ, וביניהם צעיר בשם דוד גרין, לימים דוד בן גוריון. בשדותיה נוסדו ארגוני השמירה היהודים “בר גיורא” ו”השומר”, שהיוו את הבסיס לארגון “ההגנה”. בין בתיה נרקם רעיון הקיבוץ, והחלה ההתארגנות הראשונה לעבודת פועלות יהודיות בחקלאות. קרבות קשים התחוללו במקום במלחמת העצמאות, ולאחריה הוקם באזור, המושב הדתי שדה אילן. חוות סג’רה הפכה לימים בסיס ייחודי של צה”ל, “חוות השומר”, בו הוכשרו חיילים שהתקשו להתגייס לשרות צבאי רגיל. היוזמה, שנהגתה בידי הרמטכ”ל רפאל איתן, ונקראה על שמו (“נערי רפול”), הפכה מאות נערים, שכבר ויתרו על יכולתם להשתלב בחברה, לחיילים ואזרחים טובים. דומה כי הסיסמא “בזכות האמונה באדם”, המתנוססת בכניסה לחווה, מתייחסת לכלל ההישגים של חלוצי סג’רה לאורך כל השנים.
תהיה אוניברסיטה בנגב! כך קבע ראש העיר הראשון והמיתולוגי של באר שבע דוד טוביהו, עוד בשעה שבתיה הראשונים של בירת הנגב החלו להציץ מתוך חולות המדבר. עמל של שנים הביא לייסוד “המכון להשכלה בנגב”, ובא’ בכסלו תשכ”ט (22.12.1968) הכריז שר החינוך יגאל אלון על הקמת אוניברסיטת הנגב. בראשה נבחר לעמוד פרופ’ אהרן קציר, מגדולי מדעני ישראל. למרבה הצער, קציר נרצח זמן קצר לאחר מכן בפיגוע בשדה התעופה לוד, והוחלף בידי פרופ’ משה פריבס. החלום קם והיה, והאוניברסיטה שנקראה על שמו של דוד בן גוריון, איש הנגב, הפכה למוסד מרכזי בדרום. רבבות סטודנטים נהרו אל העיר מרחבי הארץ, התיישבו בה וסייעו בהקמה ובשדרוג של קריית ההיי טק הבאר שבעית ושל בית החולים סורוקה. מיקומה הייחודי אפשר לה שיתוף פעולה עם אוכלוסיית הבדואים מזה, ועם חניכי קורס טיס בחצרים הסמוכה מזה. מכונים ייחודיים לחקר המדבר, רכבת מהירה המנגישה את הקמפוס למרכז הארץ וקמפוסים ייחודיים בשדה בוקר ובאילת הפכו את האוניברסיטה, שבה לומדים כיום כעשרים אלף סטודנטים, לאחד ממוסדות החינוך והמחקר החשובים בישראל.
דורות רבים התחבטו לומדי הספרות התורנית היהודית בשאלת זיהויים של צמחים ובעלי חיים שונים המוזכרים במקורות. עם שיבת ישראל לארצו ועם החיבור המחודש לטבע הארץ ישראלי, הרים פרופסור יהודה פליקס את הכפפה. הנער שהצליח להימלט לבד מכל משפחתו מפולין הבוערת, התחבר כבר מצעירותו לשאלות החקלאות, החי והצומח. בשהותו בקיבוץ שדה אליהו ובלימודיו באוניברסיטה העברית, החל להתחקות אחר עקבותיה ומשמעותה של החקלאות העברית הקדומה, והפך במהרה להיות בר הסמכא בתחום. עמד בראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל בבר אילן שנים ארוכות, ועסק בזיהוי צמחים וחיות. עסק גם בפירוש ריאלי לתיאור מראות הטבע השונים המופיעים בספרי התנ”ך, תוך שהוא לא זונח את משמעותם הפרשנית. כחבר בוועדות שונות קבע את שמותם של מונחים חקלאיים ושל צמחים שונים בזיקה למקורות היהודיים. עמל רבות כדי להשיב את צמח האפרסמון האגדי למדבר יהודה. היה בין היחידים שזכה להערכה רבה גם בין לומדי התורה וגם בשורות האקדמיה. את ספרו השמונה עשר הספיק לערוך מעט לפני פטירתו, כשהוא כבר לוקה בראייתו. נפטר בא’ בכסלו תשס”ו (2.12.2005).
הימים – ימי השיא של האימפריה הנאצית והפשיסטית. דומה היה שאין מה שיעצור את כוחות גרמניה שהתקדמו ברחבי אירופה וצפון אפריקה. רגע לפני שכוס התרעלה פגעה גם בקהילות מרוקו ואלג’יריה, אירע המהפך. צבאות בעלות הברית פתחו במבצע “לפיד”, שבמהלכו השתלטו על המושבות הצרפתיות שחסו תחת משטר וישי, משתף הפעולה עם הנאצים. בא’ בכסלו תש”ג (11.11.1942) שוחררה קזבלנקה. יהודי העיר חגגו את הצלתם. פיוטים ותפילות הודיה חוברו. הידועה שביצירות הייתה “מגילת היטלר” – יצירתו של פרוספר חסין, מורה לעברית ומראשי התנועה הציונית בעיר (לימים – אשר חסין, ח”כ מטעם מפא”י במשך שנים רבות). ביצירה, חיקה חסין את מגילת אסתר (ומנה בין “בני המן” המודרניים את ראשי המשטר הנאצי ומשטר וישי), ואילו בתפקיד מרדכי ואסתר היו צ’רצ’יל רוזוולט וסטלין… המגילה הסתיימה בתפילה לתשועת קהילות ישראל ובהצעה להפוך את היום ליום הודיה לדורות בקהילות מרוקו. בניגוד לאירועי פורים המקוריים הידועים בסופם הטוב, ידע חסין כי גורלם של רוב יהודי העולם לא שפר עליהם, וביקש לקרוא את המגילה בכובד ראש מתוך התייחדות עם הנספים.
עשרים ושניים הכרכים המלאים והגדושים העוסקים בכל תחומי ההלכה בספרו “ציץ אליעזר”; עשרות שנים של כהונה כאחד הדיינים הבכירים והמוערכים בבית הדין הרבני הגדול; קרבה ייחודית ולא שגרתית לכל עדות ישראל על כל חוגיהם. כל אלו היו חלק מקורות חייו של הרב אליעזר וולנדברג שנפטר בל’ במרחשוון תשס”ז (21.11.2006). הרב וולנדברג, יליד ירושלים שהתחנך בישיבותיה והיה ממקורבי הרב עוזיאל והרב הרצוג, הזדהה כל כולו עם תקומת ישראל. בהקדמה לספרו המונומנטלי “הלכות מדינה” העוסק בדמותה האידיאלית של מדינת התורה, הודה לא-ל על “אתחלתא דגאולה בה ניתן לנו ממשל עצמי”. על יצירתו התורנית האדירה בכל התחומים, ובעיקר על התמחותו בענייני הרפואה המודרנית וההלכה על כל מורכבותה, זכה ה”ציץ אליעזר” בפרס ישראל. הוא שימש כרבו של בית החולים שערי צדק, ופסיקותיו מעצבות עד היום את ההתייחסות לסוגיות הרות משקל כמו המתות חסד או הפלות. הרב הקדיש ספר שלם לימאות העברית המתחדשת בשם “שביתת הים”, והתעמק במורכבות הטכנולוגיה וההנדסה המודרנית כדי לפתור סוגיות שונות.
