דורות של ילדים בישראל גדלו על קורותיה של חבורת הנערים שנקלעו לאי הבודד במהלך פינוי ילדים בריטיים לארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה. ב”אי הילדים” תיארה מירה לובה, שנולדה בשנת 1913 את הצלחתם של הילדים לגלות את הכוחות החיוביים הטמונים בהם וליצור חברת מופת (בכך הציגה לובה תפיסת עולם אופטימית הרבה יותר מזו של “בעל זבוב”, המתאר אירוע בדיוני דומה, ומסתיים בהשתלטות כוחות הרוע על הילדים העצמאיים). בספרה השני בעברית, שאותו כתבה יחד עם ימימה אבידר טשרנוביץ, “שני רעים יצאו לדרך”, תיארה לובה את חברותם האמיצה של ילד ניצול שואה וחברו ה”צבר”, הפועלים ביחד כדי לחלץ את האחות שנותרה בימי השואה במנזר באיטליה. היצירות של לובה זכו להצלחה רבה בארץ, כמו גם איוריה לספרי ילדים רבים. אולם, בראשית שנות החמישים החליטה לובה, ילידת גרמניה, לרדת בחזרה למולדתה. שם, הפכה לסופרת ילדים ידועה. בספריה שנכתבו בגרמנית, והשתדלה להימנע מהזכרת ההיבטים היהודיים, ואף מרמיזה לפשעי הנאצים. רבים מספריה תורגמו לעברית, אולם היא לא שבה ליצור בשפה זו.נפטרה בה’ אדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)
בעיצומם של ימי מלחמת העצמאות, בה’ באדר א’ תש”ח (15.2.1948), אירע מהפך בעיתונות העברית. כל עובדי העיתון “ידיעות אחרונות”, בראשותו של העורך – העיתונאי המיתולוגי ד”ר עזריאל קרליבך – פרשו מ”ידיעות” והקימו את “מעריב”. העיתון החדש, על פי מאמר המערכת הראשון, נועד להיות “עיתון של אנשים מכל שכבות העם – בעד אנשים מכל שכבות העם”. מייסדי העיתון הבטיחו: “כבעלי עיתון עממי אנו מתנגדים לכך, שמאורעות פרטיים משפחתיים יתפסו בעיתון שטח שגודלו – כגודל הכיס של בני המשפחה…על כן לא נקבל אלא מודעות משפחתיות אחידות”. במשך שנים הטיף העיתון לאחדות, וכבר בגיליון הראשון קראו העורכים “לצרף למאבק העם על שחרורו את כל בניו, על כל מפלגותיו, על כל שכבותיו – כי רק בדרך זו נזכה לגאולה”. במהלך קרבות תש”ח, ליוו כתבי העיתון, מתוך אהדה ואהבה, את מאבק היישוב לעצמאות. במשך קרוב לשלושה עשורים, התהדר “מעריב” (ובצדק) בתואר “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”, וקבע במידה רבה את סדר היום הציבורי, תוך שהוא נוקט בדרך כלל קו ממלכתי ולאומי. בשלהי המאה העשרים, ירד “מעריב” מגדולתו, וכיום הוא נפוץ בעיקר במסגרות מקוונות
שישה עובדים בלבד היו רשומים בחברה שנציגיה התייצבו בד’ באדר תרצ”ז (15.2.1937) במשרדי ממשלת המנדט, והודיעו על הקמתה של חברה בשם מקורות, שתפעל “לעשות את כל הדברים המתאימים והנחוצים להשגת מים”. החברה הוקמה בשיתוף פעולה בין התנועה הציונית, הקרן הקיימת וההסתדרות, ועסקה בראשית ימיה בקידוחים ובחיבור קווי מים ליישובים היהודים בעמקי הצפון. במקביל, הגו ראשיה וביניהם שמחה בלאס ולוי אשכול תוכניות “פנטסיה”, כהגדרתם, להובלת מים למרחבי הנגב. תוכניות אלו החלו להתממש בצנעה בהנחת צינור המים לי”א יישובי הנגב ב1947, והגיעו לשיא הגשמתן עם הפעלת המוביל הארצי בשנות השישים. לאחר הקמת המדינה, הפכה מקורות לחברת המים הלאומית של ישראל, והחלה להגשים את חזונם של מייסדיה. החברה עסקה באינטנסיביות בהנחת קווי מים (ביניהם קו “השילוח” המאולתר שסיפק מים לירושלים הנצורה), בפיתוח מאגרים, בקידוחים והנחת תשתיות, במפעלי טיהור השפכים, בזריעת ענני הגשם ובהובלת פרויקט ההתפלה ההופך מי ים למים חיים. שלושת אלפים המתקנים של החברה הפזורים ברחבי הארץ מסייעים להגשמת המטרה הוותיקה – “לעשות את כל הדברים הנחוצים להשגת מים”.
הרב מרדכי יפֶה נולד בפראג (1530) למשפחת רבנים מיוחסת. בגיל צעיר חווה את גירוש יהודי העיר והיגר לאיטליה, שם עסק בלימוד מדע, פילוסופיה וקבלה. כיהן כרב עיר בפראג ובערים שונות בפולין, ובראשן פוזנא, שבה גם נפטר בג’ באדר ב’ ה’שע”ב (6.2.1612). ספריו כונו בשם “לבושים” על בסיס הפסוק “ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות”, ואת הקדמותיו פתח במילים: “אמר התופר”. חלק מ”הלבושים” הוקדשו לפרשנות המקרא, אחרים לענייני קבלה ומוסר, והמפורסמים שבהם עסקו בצורה שיטתית בכל סעיפי השולחן ערוך תוך הצגת המקורות לכל הלכה ומנהגי אשכנז בכל נושא. ספריו היו מקובלים בקרב לומדי התורה, ונכתבו עליהם הערות ופירושים. כאשר לרב יפה נודע על פרסום ספר “המפה” של רבי משה איסרליש (בן דורו, שעסק גם הוא בבירור מנהגי אשכנז על סדר השולחן ערוך) החליט לשנות את סגנון ספרו ולהתעמק בטעמי ההלכות ולא בתקציר הפסיקה, כדי שלא יהיו שני ספרי פסיקה זהים העשויים לבלבל את הציבור. אב לשושלת מפוארת של רבנים. בין צאצאיו – הרב עקיבא איגר והרב קוק.
“ישמע ברמה קול ישראל, קול עם קשה עורף, אשר יעמוד על שלו. רוצים אנו ללמד את בני ישראל לעמוד על נפשם ועל תקוותם היחידה”. הקולות שבקעו ממקלטי הרדיו ברחבי הארץ ביום ג’ באדר ב’ ת”ש (13.3.1940) בישרו את הקמתה של תחנת “קול ישראל”, תחנת השידור המחתרתית של ארגון “ההגנה”, שפעלה מתוך דירות מסתור בתל אביב. בשידורי התחנה דֻווח לציבור על פעילות המחתרת, ועל מצבו של העם היהודי בימי השואה. לאחר מספר חודשים הופסקה פעילות התחנה, אך היא חודשה עם התעצמות המאבק מול הבריטים בשנת 1945, כשלצידה משדרות תחנות רדיו מקומיות של ההגנה ברחבי בארץ, תחנת “קול ציון הלוחמת” של האצ”ל ו”קול המחתרת העברית” של הלח”י. התחנה, ששידוריה נפתחו בשריקת “להיות עם חופשי בארצנו” מתוך “התקווה”, שידרה לציבור היהודי בארץ בכל ימי המאבק להקמת המדינה, כאשר אנשיה נעים ממקום למקום כדי לא להיתפס בידי הבריטים. ביום ה’ באייר תש”ח, יצאה התחנה מהמחתרת, ושידרה את טקס הכרזת המדינה, והפעם, כתחנת “קול ישראל” של מדינת ישראל הריבונית.
העוני היה רב, מלכי פרס ביטלו לא פעם את אישור הבנייה, והשכנים העמונים והערבים הפריעו ללא הרף. ובכל זאת, בעידודם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, ובהובלת יהושע הכהן הגדול וזרובבל מנהיג העם, הושגה המטרה. עשרים ושתיים שנים לאחר הגעתם של שבי ציון הראשונים לירושלים, והנחת אבן הפינה לבית, ביום ג’ באדר ד’תתקי”ד (348 לפני הספירה) נחנך סוף-סוף בית המקדש השני. קרוב לחודש נמשכו החגיגות, ולמרות העוני הרב, הקריבו שבי ציון מאות קורבנות כדי להודות ולהלל. הלוויים והכוהנים חולקו למשימותיהם, ועבודת בית המקדש החלה במלוא היקפה. ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. במשך דורות ארוכים נהרו עולי הרגל לירושלים וזכו להיכנס לחצרותיו. לאחר שחולל בידי חייליו של אנטיוכוס, טוהר המקדש, שופץ ונחנך מחדש בימי החשמונאים. כמה דורות מאוחר יותר, בנה הורדוס את המקדש כמעט מהתחלה, ו”מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו”. בתשעה באב של שנת 70 לספירה, חרב הבית בידי הרומאים. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו.
הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (אדר”ת) נולד בליטא בשנת 1853, ומגיל צעיר – אף על פי שסבל ממחלות ומעוני רב – נודע כגדול בתורה וכאיש אמת וחסד. שנים רבות כיהן ברבנות בעיירות ליטא, והעיד על עצמו כי משרת הרבנות הייתה “למורת רוחי, ובשביל עבודת הציבור המוטלת עלי”. בשנת 1901 נקרא על ידי הרב שמואל סלנט לכהן לצידו כרבה של ירושלים. בשנות פעילותו בעיר, הספיק לעסוק בענייני הלכה שונים ובהשכנת שלום בין הקבוצות השונות בעיר. ראה בעין יפה את ההתיישבות ההולכת ומתעצמת בארץ, ולאחר ביקור בראשון לציון כתב: “בחסד ד’ זכיתי לראות כי הגפן ייתן פריו, מעמל אחינו, שמסרו נפשם לעבודת ארצנו הקדושה לעבדה ולשמרה”. חתנו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לאחר פטירת האדר”ת, כתב הרב קוק את הספר “אדר היקר”, המתאר את קורות חייו ואת מעלותיו של מחותנו, ובאמצעותם התמודד עם שאלות היסוד של העם היהודי ועם עולם התורה בזמנו. אחת מהישיבות הוותיקות של רשת ישיבות בני עקיבא, הממוקמת בעיר בת ים, נקראת ישיבת האדר”ת על שמו. נפטר בג’ באדר א’ תרס”ה (8.2.1905)
“תבקר גם את פצועי המלחמה השוכבים כאן בבית החולים”, ביקש הרב אריה לוין מתלמידו שמחה הולצברג שבא לבקר את רבו, בשעה שזה אושפז בבית החולים זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. הולצברג, דמות צבעונית ומיוחדת, ניצול שואה שאיבד בה את כל משפחתו והספיק גם להילחם במרד גטו ורשה, לא היסס לרגע. הוא סעד את הפצועים בשעה שנאנקו מכאבים, עודד את רוחם בשעות הקשות, וביקר בקביעות את היתומים ואת האלמנות. הולצברג ליווה מאות מהפצועים מהימים שבהם שכבו בבתי החולים ועד לנישואיהם וללידת ילדיהם, שאליהם התייחס כאילו היו ילדיו. חוש ההומור הייחודי שלו, השוקולדים המתוקים שהיה מחלק לכל סובל ומתייסר והשמחה שהיה משרה בכל מקום זיכו אותו בתואר “אבי הפצועים” ובפרס ישראל על תרומה מיוחדת לעם ולמדינה. חייו של הולצברג לא היו פשוטים, אך עוד מהימים שלאחר השואה, שבהם נהג בקביעות לבקר ולעודד ניצולי שואה שחלו בנפשם ובגופם, בערה בו אש אהבת האדם. ביום ב’ באדר תשנ”ד (13.2.1994) לקה הולצברג בליבו ונפטר בפתאומיות. יהי זכרו ברוך.
את חבורת הרוצחים הובילה דלאל מוגרבי, פלשתינית ממחנה הפליטים “סברה” שבלבנון. אחד עשר המחבלים שבהובלתה יצאו מנמל צור, ובעזרת סירות גומי נחתו בחוף מעגן מיכאל בשבת אחר הצוהריים בב’ אדר תשל”ח (11.3.1978). מסע הדמים נפתח ברצח הצלמת גיל רובין בשמורת נחל התנינים, המשיך בהשתלטות על מונית ועל אוטובוסים בכביש החוף ובירי על מכוניות חולפות, והסתיים בהיתקלות עם כוחות המשטרה והצבא בצומת גלילות. בהיתקלות זו עלה באש האוטובוס, שאת עשרות נוסעיו החזיקו המחבלים כבני ערובה. כוחות הביטחון הופתעו מהפעולה, והתקשו להתמודד עם האסון. יוזמות מקומיות כמו זו של אסף חפץ – קצין ימ”מ, ולימים מפכ”ל המשטרה, שהסתער לבדו וחיסל כשישה מחבלים – אפשרו בסופו של דבר את סיום האירוע. שעות ארוכות נערכו חיפושים נרחבים באזור השרון ועוצר הוטל על צפון תל אביב כדי לאתר את המחבלים. שלושים וחמישה ישראלים נרצחו במהלך האירועים. רובם חברי אגד ובני משפחותיהם שהיו באוטובוס ששב מטיול בצפון ונחטף בידי המחבלים. למחרת הפיגוע, יצאה ישראל למבצע “ליטני” להשמדת תשתיות הטרור בלבנון. מרבית המחבלים נהרגו במהלך האירוע.
הסגנון שבו כתבה היה חדש ומקורי. ספרי ההיסטוריה הרבים שיצאו מתחת ידיה היו גדושים, לא רק בתיאורי קרבות, במהלכים דיפלומטיים ובשושלות מלכים, אלא גם בקטעי ספרות ושירה, ציטוטים מיומנים אישיים, תיאורי הצגות תיאטרון ומשחקי ילדים, קטעי פילוסופיה ותיאור מבנים אדריכליים. החידוש והיופי המרכזיים ביצירתה של העיתונאית, הסופרת וההיסטוריונית היהודייה־אמריקאית, ברברה טוכמן (ילידת 1912), היו היכולה המופלאה לחרוז את כל האירועים יחדיו, ולתת תמונה היסטורית מלאה ומרתקת, תוך יצירת השוואות ותובנות מתקופות שונות ומתפיסות אידיאולוגיות מנוגדות. ספריה של טוכמן, שהפכו להיות רבי מכר, עסקו במגוון נושאים. ביניהם, חקר ימי הביניים, מלחמות העולם, המהפכה האמריקאית, והידוע מכולם – “מצעד האיוולת”, שבו חרזה את תופעות האיוולת של המנהיגות הפוליטית מימות רחבעם בן שלמה ועד ההסתבכות האמריקאית בווייטנאם. טוכמן, אוהבת ישראל, ביקרה בארץ פעמים רבות, וחיברה מסה מרשימה על התרשמותה מניצחון צה”ל במלחמת ששת הימים. במסגרת המסה כתבה כי “עם שבמשך מאות השנים לא היה לוחם, מימש את הניצחון המושלם בהיסטוריה הצבאית”. נפטרה בא’ באדר תשמ”ט (6.2.1989)
