ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, בי”א בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”.  חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית – סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבד, כיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ…וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ”. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה.

“השיירה שנושאת עמה את חלקי המטוסים שקנינו מהבריטים בעקרון, חייבת להגיע לתל אביב”. זו הפקודה שקיבל אליהו (אליק) שמיר, ביום יא’ שבט תש”ח (22.1.1948). אליק, מפקד יחידת הנוטרים שאבטחה את הכביש המחבר בין תל אביב לדרום ולירושלים (כיום כביש 44), החליט לקחת עימו את לוחמיו, כדי לבדוק האם ניתן לעבור בתוך הכפר העוין יאזור. כפר שתושביו פגעו יום אחר יום בשיירות שניסו לעבור ברחובו הראשי בדרכם דרומה ומזרחה. המוקש הגדול שהתפוצץ מתחת לגלגלי  טנדר הנוטרים פגע ברובם. הנותרים לחמו עד טיפת דמם האחרונה כנגד תושבי המקום שהתנפלו עליהם בנשק חם וקר. בתגובה לנפילתם בקרב של שבעת הנוטרים, פתחו כוחות ההגנה במתקפה על יאזור, עד שתושביו נטשוהו.  עולים חדשים הקימו אותו מחדש כמועצה מקומית אזור. בסמלה של אזור, בשמות רחובותיה ומוסדותיה, במושב משמר השבעה הסמוך ובמחלף הקרוב, מונצחים שבעת הגיבורים. דמותו של אליק נחקקה בהיסטוריה הודות לספר “במו ידיו” ,אותו כתב אחיו הסופר משה שמיר. ספר שהפך לאחד מהספרים המזוהים ביותר עם דור תש”ח.

יריות אקדח החרידו את שלוות עיר הקיט השוויצרית דאבוס בבוקר י”א בשבט תרצ”ו (4.2.1936). בביתו של וילהלם גוסטלהוף, מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ שפעל ללא לאות לטיפוח האנטישמיות ולדרבון שוויץ להצטרף לרייך הגרמני, עמד דוד פרנקפורטר, סטודנט יהודי שנמלט מגרמניה ובידו אקדח. חיסולו של גוסטלהוף, שתוכנן בידי פרנקפורטר כנקמה על רדיפת היהודים בגרמניה, הסעיר את העולם. הנאצים נמנעו אומנם מלנקום ביהדות גרמניה (כפי שיעשו ב”ליל הבדולח” שנתיים מאוחר יותר, לאחר התנקשותו של הרשל גרינשפן בדיפלומט גרמני בפריז) בשל האולימפיאדה הקרבה, אך תעמולה נאצית אגרסיבית השפיעה על בית המשפט השוויצרי, שלא נתן לפרנקפורטר בכלל להתבטא במשפט. פרקליטיו פירטו בפני השופטים את מעללי הנאצים ואת ממדי ההתעללות ביהודים וזכו לאהדה בדעת הקהל, אך לא מנעו את גזר הדין של שמונה עשרה שנות מאסר. פרנקפורטר הפך לגיבור לאומי יהודי, ועם סיום המלחמה זכה לחנינה ועלה לארץ. כאן התקבל כגיבור, ורחובות נקראו על שמו. גוסטלהוף עצמו הונצח בספינה גרמנית שטובעה בידי הרוסים בימיה האחרונים של המלחמה, ובה כעשרת אלפים חיילים ואזרחים נאציים.

איש של הפכים: הלוחם המהולל והנועז שהחיה את רוח הלחימה של צה”ל בימיו כמפקד יחידה 101, אך גם מי שהסתבך בקרב מיותר בחלקו במִתלה. אסטרטג־על שהושיע את ישראל בקרבות גבורה בסיני ובגולן במלחמת ששת הימים, והוביל את צליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ויחד עם זה, כשר ביטחון שקע עם כל המדינה בבוץ הלבנוני במהלך שנות השמונים. ראש הממשלה שהוביל את מבצע “חומת מגן” שבו הוכה הטרור הפלשתיני כפי שלא הוכה מעולם, אך גם מי שיש הטוענים כנגדו כי אפשר לחמאס להשיג את הגדול שבניצחונותיו עם הנסיגה מעזה. אביר ההתיישבות והאדם שהקים את מספר היישובים הגדול ביותר ביהודה, בשומרון, בעזה ובסיני, ומי שגם שהוביל את הנסיגה וההרס של יישובים יהודיים בחבל ימית ובגוש קטיף. אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר בתולדות המדינה, שבדיוק כשעמד בשיא כוחו הפוליטי, שקע בתרדמת ארוכה עד לפטירתו. אריק שרון. הילד שנולד בכפר מל”ל שבשרון בשנת 1928, והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות מדינת ישראל, לטוב ולמוטב, נפטר בי’ בשבט תשע”ד (11.1.2014).

וגם בעיני היה לנמאס המפעל הזה של בנין הארץ..ולא התעניינתי בו כלל”. הרב יששכר שלמה ויסמנדל הרים לרגע את מבטו מעל כתב היד. קירות עליית הגג בבודפשט בה הסתתר מפחד הגרמנים וההונגרים היו ריקים מספרים. את ספרייתו הגדולה  ששימשה אותו לכתיבת ספריו הרבים  הוא הותיר מאחור בשעה שנמלט מביתו שבסלובקיה,  מפחד הכובש הגרמני. אבל, גם העדר הספרים לא יעצור אותו כעת  מלכתוב את ספרו המהפכני “אם הבנים שמחה”. אחרי שנים ארוכות של התנגדות לתנועה הציונית, על רקע מאורעות השואה, הוא משנה את דעתו. מהזיכרון הוא מצטט  מאות מקורות מכל חלקי התורה שבכתב ובעל פה והמסקנה  העולה מהם היא אחת: “שכל אחד מישראל ישתדל בבניין ארצנו הקדושה שבזה תלויה כל גאולתינו”. באורח פלא הספר מצליח לצאת לאור בבודפשט, רגע לפני שפושטים עליה הרוצחים הגרמנים. הרב עצמו נמלט בחזרה לסלובקיה ונרצח ככל הנראה באושוויץ או בדרך אליה ביום י’ שבט תש”ה (24.1.1945). ספרו הפך לאבן יסוד בהגות הציונית דתית, וקריאתו “נסיר כל דבר הגורם לפירוד לבבות” נשארת לדורות.

ימים קשים עברו על יהודי תימן  במאה החמש עשרה. גזירת גלות מוזע והטלטלה שליוותה את הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי, גזירות, עוני ומגפות. ובתוך החושך הפציע אור גדול. מתוך חיים של עוני, יציאה לעבודה בגיל צעיר, ושקידה בתורה למרות הכל, צמח רבי שלום שבזי (אבא שלום) המשורר הענק שהצמיחה יהדות תימן. רבי שלום הותיר לנו את “אם ננעלו דלתי נדיבים” שהפך לשיר מוכר בכל העולם, “אשאלה אלוקי יגאל שבויים” ועוד מאות פיוטים לתפילה, לשבת, ולחגים, שירי חידות  ושירי מוסר. רבי שלום כתב פרוש קבלי על התורה בשם “חמדת ימים”  וספרי הלכה שונים. ההערצה של יהדות תימן כלפיו באה לידי ביטוי באגדה על  הגעתו בדרך נס, מדי ערב שבת לארץ ישראל (וזכתה לעיבוד מודרני בשיר  “אגדת שלום שבזי” ) ובהתייחסותם של יהודי תימן (וגם תושביה המוסלמים!) אל קברו בעיר תעיז, כאל מקום קדוש.  רבי שלום שבזי נפטר בט’ שבט  תמ”ו (3.2.1686) חלק קטן מכתביו שרד ונמצא בספריה הלאומית .

בספרד של המאה הארבע עשרה, תמרנו היהודים בין פרעות ואימי המגפה השחורה, לבין תור זהב וקרבה לשלטון. הם התלבטו בין נאמנות למסורת האבות לבין חיקוי מנהגי הסביבה. את המענה הרוחני לאתגרי התקופה העניק רבנו ניסים מגירונדי, שנפטר בט’ בשבט הקל”ו (1.1.1376), והנהיג את קהילת ברצלונה עשרות שנים. הר”ן, שהמשיך את מסורות בתי המדרש שהתפתחו בדורות שקדמו לו בספרד ובפרובנס, תפקד כרב וכפוסק. הוא כתב למעלה מאלף תשובות ליהודים מכל רחבי העולם. הר”ן היה מנהיג שלא חשש להתעמת עם עשירי הקהילה, ואף נכלא לתקופה ארוכה בשל כך. לפרנסתו, הוא עבד (הואיל ולא  כיהן כרב במשרה רשמית) כרופא – בין השאר של משפחת המלוכה – וכסופר סת”ם. אחד מכתבי היד המיוחסים לו נמצא בספרייה הלאומית. רבים מגדולי ספרד למדו תורה מפי הר”ן, ותלמידו הריב”ש אמר עליו כי הוא “השופט הגדול העומד על בני עמנו להורות את בני ישראל”. לדורות, נודע הר”ן בפירושיו המונומנטליים על פסקי הרי”ף ועל הגמרא, וכן בדרשותיו, שבהן עמד על יסודות המחשבה היהודית בתחומי האמונה, התפתחות ההלכה וצורת המשטר העתידית במדינה היהודית.

העובדה כי הוא היה סטודנט יהודי יחיד בין שלוש מאות סטודנטים באוניברסיטת וירצבורג לא ריפתה את ידיו של הרב יהוסף שוורץ, יליד גרמניה (1804) שבמקביל להשכלתו התורנית ביקש ללמוד גיאוגרפיה ברמה הגבוהה ביותר כדי להגשים את חלומו לחקור את סודותיה של ארץ ישראל. שלוש שנים נדד שוורץ בדרכים עד שהגיע לירושלים, שם הפך לראשון מבין חוקרי הארץ היהודיים בעת החדשה. הוא נדד ברחבי הארץ ואסף מידע על הגיאוגרפיה, על ההיסטוריה, על הבוטניקה ועל הביולוגיה של האתרים השונים. הספרים שכתב בעקבות מחקריו, ובראשם ספר “תבואות הארץ” ומפות הארץ שאותן שרטט, נפוצו ברחבי העולם היהודי והפכו למקור מרכזי לחינוך לאהבת הארץ ולידיעתה. הרב שוורץ עסק רבות גם בלימוד הקבלה, באסטרונומיה ובחישוב מדויק של מועדי השקיעה והזריחה המשמשים את חכמי ההלכה עד ימינו. ביתו ב”חצר ראנד” בירושלים הפך לאבן שואבת לחוקרים ולמבקרים בארץ, ורבים נעזרו בקשריו ובכישוריו לטובת הציבור הירושלמי על כל עדותיו וקהילותיו. נפטר בט’ בשבט תרכ”ה (5.2.1865). על מצבתו בהר הזיתים נכתב כי קִיים בחייו “תורה, חוכמה וחסד יחדיו”.

“ימים לבנים ארוכים” על שטר המאה שקלים, “ישוב טלה אל חיק האם” כמחאה על הלינה המשותפת בקיבוצים, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” מול מוראות השואה, “בארץ אהבתי השקד פורח” במשעולי הדרכים, “ולילה לילה מסתכלת הלבנה” ליד מיטות הילדים. חלקים גדולים של פס הקול הארץ ישראלי נכתבו בידי פרופסור לאה גולדברג, שנפטרה  בח’ שבט תש”ל (15.1.1970). ילידת ליטא, עליה כתבה בגעגועים את “מכורה שלי ארץ נוי אביונה”. בארץ הקימה את החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ועסקה בתרגום לעברית של עשרות יצירות, מטולסטוי ועד שקספיר. לצד שיריה  נודעה גולדברג כסופרת ילדים מחוננת. היא לא זכתה למשפחה ולילדים  משלה, אולם “המפוזר מכפר אז”ר” ו”הכלב פלוטו” שנכתבו על ידה  העניקו חיוך ואושר לרבבות ילדים. ואולי יותר מכל, העניקה לנו גולדברג את התפילה ב”שירי סוף הדרך”: “למדני אלוקי ברך והתפלל /על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל …למד את שפתותי ברכה ושיר הלל /בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל /לבל יהיה יומי כתמול שלשום /לבל יהיה עלי יומי הרגל”.

בח’ בשבט תשט”ו (31.1.1955) הגיעה לשיאה הטראגי פרשת “עסק הביש” שהסעירה את ישראל בשנות החמישים והשישים. הרופא ד”ר משה מרזוק מקהיר והמהנדס שמואל (סמי) עזר מאלכסנדריה, מנהיגיה של קבוצת צעירים יהודים ציוניים שגויסו במצרים בשנת 1951 ליחידת המודיעין 131 כדי לסייע למדינת ישראל, הועלו  לגרדום. הקבוצה נתפסה לאחר שהופעלה במסגרת יוזמה ישראלית כושלת. המטרה הייתה לסכסך בין בריטניה למצרים באמצעות פיגועים שיעשו הצעירים היהודיים נגד יעדים בריטיים ואמריקאיים במצרים. הפעלת החוליות הייתה כושלת . חברי התאים נתפסו, נחקרו באכזריות ונידונו במשפט ראווה. משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה, וחבריהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות.

חברי החוליות פעלו מתוך מסירות למדינה ומתוך תחושת שליחות. כשבוע לאחר תלייתם, ניצב התליין בתאו של אחד מחברי הרשת ואמר לו: “אני תליתי רבים, אך כאלה שהולכים לגרדום באומץ שכזה עוד לא ראיתי. לכן באתי לחקור ולדעת מאיזה חומר קורצתם, אתם היהודים? האם השניים היו בני תמותה או אולי מלאכים היו…” (מעריב 20.4.77) (נכתב בסיוע הקרן להנצחת קדושי קהיר)