חיילי גדוד הקומנדו 89 נהנו למראה שריונית השלל הירדנית שנפלה בידיהם במהלך הקרבות על אזור דיר טריף (שוהם דהיום). כמה לוחמים בני המושבה יבנאל למדו את רזי המנגנונים של השריונית, ובמקביל איירו אותה בכתובות שונות ובהן “הנמר הנוראי”. המג”ד, משה דיין, האזין באותה עת לרשת הקשר שדיווחה על התקדמות מבצע דני, ושמע לפתע קריאה לעזרה של לוחמי חטיבת יפתח. הם נכשלו בניסיון הפריצה שלהם לעיר הערבית הגדולה – לוד. דיין לא היסס. הוא התעלם מהוראות מפקדיו, שהועידו לחייליו תפקיד אחר, ופרס את לוחמיו ואת רכביהם בטור ארוך ובראשו “הנמר הנוראי”. הם פתחו בדהירה לעבר המתרסים שהוקמו בכניסה ללוד. מכת האש שהמטירו לוחמי הקומנדו בשעות אחר הצוהריים של ד’ בתמוז תש”ח (11.7.1948) היממה את מגיני העיר. תוך ארבעים ושבע דקות, הספיקו דיין ולוחמיו לפשוט על העיר, לטעות בדרכם, לספוג אבדות רבות, לחלץ פצועים תחת אש ולבשר ללוחמי יפתח ולעם ישראל כי לוד בידינו מעתה. המערכה על לוד הפכה למופת למתקפת־בזק מהירה ויעילה של כוחות צה”ל.

בתי חב”ד בהובלת “השלוחים” המהווים מעין שגרירות יהודית בכל פינה על פני הגלובוס והמציעים סיוע רוחני וחומרי לכל יהודי; מבצעי הדלקת נרות שבת והנחת תפילין; צעדות ל”ג בעומר; מאות ספרים המלקטים פירושים, שיחות ואגרות. כל אלו היו מקצת ממפעליו של הבולט במנהיגי החסידות במאה העשרים – רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ’. הרב שניאורסון נולד ברוסיה (1902) ונישא לחיה מושקה, ביתו של האדמו”ר השישי של חב”ד, הרב יוסף יצחק. לצד לימוד התורה, למד גם מדעים מדויקים והנדסה. במהלך מלחמת העולם השנייה נמלט הזוג לארצות הברית, ולאחר פטירתו של חמיו מונה הרב שניאורסון בשנת 1950 להיות האדמו”ר השביעי של חב”ד. הנהגתו, גדולתו ותורתו הפכו אותו לאחד המנהיגים היהודיים הידועים בעולם. המונים, פשוטי עם ומנהיגי ציבור, יהודים וגויים המתינו לפגישה ול”יחידות” עימו. במהלך השנים, עסק הרבי בהתייחסויות לסוגיות בתחום החינוך, המדע הפילוסופיה והרפואה. לחם למען שלמות הארץ, ובעיקר פעל למען הפצת היהדות בכל מקום ובכל דרך. בערוב ימיו פעל רבות לקידום האמונה במשיח. נפטר בניו יורק ביום ג’ בתמוז תשנ”ד (12.6.1994)

ג’ו עמר נולד  במרוקו בשנת 1930  ומגיל צעיר נודע בקולו הייחודי. כאשר  עלה לארץ והתיישב במושב יד רמבם.. מכרים שהכירו את כשוריו ממרורו ביקשו ממנו להמשיך בשירתו גם בארץ. הממסד התרבותי והמוסיקלי בארץ שתמך בהגמוניה של “שירי ארץ ישראל” עם הזיקה המזרח אירופאית התקשה לקבל את הבשורה, אבל אט אט נשמעו מעל גלי האתר פיוטים כמו “ישמח משה” , “אשורר שירה” “שלום לבן דודי” ושירים מהווי ארצות המגרב וגולת ספרד כמו “ברצלונה”. ג’ו עמר הפך לסמל והצעיד את המוסיקה האנדלוסית מפאתי המעברות אליהם נדחקה לקדמת הבמה. בשירים שחיבר לא התעלם מבעיות הקליטה והקיפוח העדתי (כמו בשירו “לשכת עבודה”) אך במקביל הרבה לפעול ולהעצים את הזהות הלאומית והדתית של העולים וילידי הארץ. שנים רבות פעל ג’ו עמר גם מעבר לים בארצות הברית שם כיהן כחזן ופייטן בקהילות יהודיות רבות. בערוב ימיו שב לארץ. כאשר  הלך לעולמו בג’ תמוז תשס”ט (26.6.2009) הייתה המוסיקה הישראלית עשירה ומגוונת פי כמה וכמה מאשר זו שהייתה בשנות החמישים. במידה לא קטנה-בזכותו

החבית עם חומרי הבעירה רק המתינה לגפרור שיצית את האש. חיי העוני, האבטלה הגואה, התסכול הרב מחלום העלייה לארץ ממרוקו שהפך למציאות קשה ואפורה, ובעיקר התנכרות הממסד לעולים, כל אלו יצרו קרקע פורייה להתפרצות. בליל ב’ בתמוז תשי”ט (8.7.1959) הוזעקה המשטרה לשכונת  העולים ממרוקו ואדי סאליב בחיפה, כדי לטפל בהתפרעות שיכורים. במסגרת השתלטות על מתפרע, נפצע אחד מהנוכחים, ובוואדי נפוצו שמועות כי הוא נהרג מירי השוטרים. המהומות החלו עוד באותו הלילה. מאות מפגינים עלו במעלה הכרמל לעבר השכונות הוותיקות והעשירות של העיר, תוך שהם מכלים את זעמם בחנויות וברכבים שנצבו על אם הדרך. מנהיגי ההפגנות זעקו את תחושת הקיפוח, האפליה והתסכול, ונענו בתחילה ביד ברזל של המשטרה ובטענות בדבר הסתה פוליטית. בהדרגה, הבינו הרשויות, כמו גם ועדת החקירה שהוקמה כדי לחקור את האירועים, כי לא ניתן להתעלם מהבעיה החברתית והעדתית. תקציבים הופנו לשיפור המצב בשכונות, ושינויים נערכו בתחומי חינוך וכלכלה. ואדי סאליב הפך לאבן דרך במאבק על אופייה החברתי של מדינת ישראל.

הוא כבש את העולם בסערה והותיר אחריו ממלכה אדירה ששינתה סדרי עולם. אלפי שנים אחרי פטירתו שלפי המסורת היהודית חלה בב’ בתמוז בשנת 323 לפה”ס, ממשיכים דמותו ומעשיו של אלכסנדר הגדול, כמצביא וכמדינאי וכמי שהפגיש לראשונה את חכמת יוון עם עוצמת ארצות המזרח והאמפריות הגדולות של הסהר הפורה, להסעיר את העולם. במורשת היהודית ההתייחסות לדמותו היא בדרך כלל חיובית. יוספוס מתאר כי הוא פטר את היהודים ממיסים בשנת שמיטה ובגמרא מסופר על מפגשו עם שמעון הצדיק שבסופו החליף את כוונתו להחריב את המקדש ביחסי כבוד והערכה לעם ישראל. מקורות אחרים מספרים על דיונים פומביים שנערכו בחסותו במסגרתם ביקשו רבים להשמיץ את עם ישראל ולפגוע באדמותיו ובמקדשו, ואת תשובותיהם המתוחכמות של החכמים היהודים להם נטה אלכסנדר חסד. יחד עם זה לא נמנעו חזל מלבקר את תאוות השלטון והממון שעמדה בבסיס התפשטות האימפריה המוקדונית.השם אלכסנדר היה שנים רבות שם יהודי לגטימי ואילו בעיר המצרית הנושאת את שמו התקיימה קהילה מפוארת כל ימי בית שני

הוא התחבא בתוך מכלית מים, התחפש לקצין מודיעין פולני, הוביל בריחה של חמישים וארבעה איש ממחנה מעצר שמור, והצליח  דרך מנהרה של שמונים מטר להגיע מכלא נידח בקניה, היישר לבלגיה ומשם בחזרה למדינת ישראל.  יעקב מרידור, איש האצ”ל ומפקדו למשך זמן מה, חבר כנסת, שר ואיש עסקים, נודע יותר מכל כ”אלוף הבריחות”. מרידור, שנולד בשנת 1913 הוסגר לבריטים בידי אנשי הפלמ”ח  בימי “הסזון”, והוגלה עם רבים מחבריו למחנות מעצר במזרח אפריקה.  התנאים במחנות היו קשים, אולם לוחמי האצ”ל והלח”י שנכלאו בהם העבירו את זמנם בלימוד, אימון גופני ונסיונות בריחה בלתי פוסקים כדי לשוב אל הארץ, אל  שורות המחתרת הלוחמת בבריטים. מרידור, איש האצ”ל הבכיר ביותר שנתפס בידי הבריטים נחשב כאלוף הבריחות, וספרו “ארוכה הדרך לחירות” (שעובד גם לספר לנוער בשם “הבריחה אל החופש”) נחשב כאחד מספרי היסוד בתיאור מלחמתו של הישוב היהודי בארץ לעצמאות.  נפטר בב’ בתמוז תשנ”ה (30.6.1995)

מתחים חברתיים בין המלוכה, האצולה והאיכרים, משבר כלכלי, שלטון חלש, ובעיקר הסתה פרועה של ראשי הכנסייה, הביאו לאסון. בא’ בתמוז הקנ”א (4.6.1391) התנפל המון מוסת על בתי היהודים בסביליה שבספרד. בתי כנסת, דירות מגורים וחנויות של יהודים הוצתו ונבזזו. ההמון רצח מאות, כפה על האחרים להתנצר ומכר המונים לעבדות. מסביליה התפשטו הפרעות לכל רחבי חצי האי האיברי, ולמרות ניסיונותיו של המלך חואן הראשון לבלום את ההמונים, לקחו חודשיים ארוכים עד שהושב השקט למדינה. וגם אז, החרימה המדינה את רכושם של הנרצחים ונישלה את יורשיהם ואת הקהילות היהודיות מנכסיהם. רבים מהמתנצרים בכפייה היו מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית היהודית, שאנשיה המשיכו לשמור את מנהגי היהדות בסתר. בכך יצרו את תופעת “האנוסים”, שהפכה להיות מרכזית בהיסטוריה היהודית, הביאה להקמת האינקוויזיציה ובסופו של דבר לגירוש כל היהודים מספרד מאה שנים מאוחר יותר. יהודים אחרים העדיפו לנטוש את ספרד אשר בה נהנו מ”תור זהב” ארוך שנים, ולהגר לפורטוגל ובהמשך לצפון אפריקה ולארץ ישראל, שם החל לשגשג המרכז היהודי של צפת. קינות ותיאורי זיכרונות קשים נכתבו לזכר גזרות הקנ”א.

חששם של נציגי הציבור החרדי מאופים האנטי דתי של מפלגות הפועלים ומהשפעתו של אופי זה על המדינה העתידה לקום היה רב. חששם של מנהיגי הישוב מכך שנציגי החרדים יסרבו להמליץ בפני ועדת החקירה של האו”ם על הקמת מדינה ובכך יפגעו בחזית האחידה של יהודי הארץ היה גדול לא פחות. הפתרון שהובל בידי נציגים מהציונות הדתית ובינהם הרב מימון היה מכתב הסטטוס קוו. במכתב שנשלח בא תמוז תש”ז (19.6.1947) נכללה התחייבות של ראשי התנועה הציונית להותיר את שאלות הדת במדינת ישראל העומדת בפתח  בדיוק באותו מצב (“סטטוס קוו”) כפי שהיו בימי המנדט. שבת הוגדרה כיום המנוחה המדינתי, כשרות הובטחה בכל מוסדות הציבור, נישואין וגירושין ינוהלו לפי ההלכה ולציבור הדתי תשמר  הזכות לאוטנומיה בחינוך. הנהגת הציבור החרדי הרימה את הכפפה ועדותו של מנהיגה הרב יצחק לוין בפני ועדת האום סייעה בקבלת החלטת החלוקה. שבעה עשורים לאחר מכן שאלת פרשנותו המדויקת של מכתב הסטטוס קוו, הדיון האם הוא עוד רלוונטי, והתמורות שחלו בו לטובת ולרעת שני הצדדים ממשיכות להסעיר את מדינת ישראל.

זה היה המפעל ההנדסי הגדול ביותר שביצעה מדינת ישראל הצעירה. ארבעת אלפים פועלים; השקעה בסדר גודל של ארבעה מיליארד ש”ח (במונחים של היום); מאה ושלושים ק”מ של תעלות, מנהרות וצינורות ענק; פרויקטים הנדסיים מורכבים ומשאבות ענק; ולאחר עשר שנות עבודה, ביום ל’ בסיוון תשכ”ד (10.6.1964) נחנך סוף־סוף “המוביל הארצי”. הרעיונות בדבר הזרמת מים מהמאגרים הגדולים בצפון הארץ לנגב הצחיח החלו להתרקם עוד בימי המנדט. לאחר הקמת המדינה ולנוכח הרצון להגדיל את שטחי החקלאות בדרום ולעודד את פיזור האוכלוסייה, החלו הרעיונות לצאת אל הפועל. המהנדסים והחופרים נאלצו להתגבר על הפרשי גובה בין עמק הירדן והכנרת להרי הגליל, שבהם עבר המוביל, ולהתמודד עם הפגזות ועם פעולות טרור שהפעילו מדינות ערב וארגוני החבלה כדי לעצור את השלמת הפרויקט. על מנת למנוע את המלחת מי המוביל ומי הכנרת, נחצב סמוך לגדותיה “המוביל המלוח”, המסלק את מי המעיינות המלוחים מהאגם. לאחר כל המאמצים, החל המוביל להוביל מי שתיה ומים לחקלאות מהכנרת ועד למצפה רמון, וסייע – פשוטו כמשמעו – בהפרחת השממה.

הימים ימי פרעות ודמים. מעשי הרצח  שכמעט ולא זכו  לתגובה של משטרת המנדט הבריטי היו ענין שבכל יום. בישוב היהודי סערו הרוחות סביב השאלה האם להמשיך את מדיניות ההבלגה אל מול הטרור הערבי או להתחיל להגיב. אל מול מעשי רצח מחרידים שבוצעו בצפת ובסביבותיה החליט איש בית”ר שלמה בן יוסף יחד עם חבריו להגיב. בן יוסף, שעלה לארץ  מפולין באונית מעפילים שנה קודם לכן, שהה בראש פינה במסגרת פלוגת עבודה של בית”ר. יחד עם שניים מחבריו ניסה להשליך רימון על אוטובוס ערבי במעלה הכביש המתפתל לצפת. האוטובוס לא נפגע אולם שוטרים בריטים תפסו את השלושה ובן יוסף נידון למוות. גזר הדין האכזרי זעזע את הישוב היהודי , אולם הבריטים דחו את כל הבקשות לשינוי גזר הדין.. בן יוסף סירב לבקש חנינה וביום ל סיון תרח”ץ (29.6.1938) עלה לגרדום בראש מורם. במכתב שהותיר אחריו כתב “כלום אין לי. הכל לעם ישראל”. זאב ז’בוטינסקי הצהיר “מגרדומו נעשה מגדל”. ודורות של לוחמי האצל והלחי התחנכו על מורשתו.

תפריט נגישות