ז’אוואו מיגז נולד בפורטוגל בשנת 1525 למשפחת אנוסים אמידה. בילדותו, נמלטה המשפחה לאנטוורפן מפחד האינקוויזיציה. שם, החל לסייע לקרובת משפחתו, דונה גרציה, בעסקיה הענפים. מיגז סייע בחילוץ ביתה של דונה גרציה ריינה מידיו של אציל ספרדי שביקש לשאת אותה. לאחר מסע דרמטי, שבמהלכו חמקו בני המשפחה מזרועות האינקוויזיציה והשלטונות בהולנד ובאיטליה, התיישבה המשפחה באיסטנבול, שאליה הגיעה בהזמנת הסולטן. באיסטנבול שב מיגז ליהדותו בגלוי, וקרא לעצמו מעתה בשם דון יוסף נשיא. הוא הפך לאחד מאנשי העסקים החשובים בדורו, וליועצו ומקורבו של הסולטן, שאף העניק לו תוארי אצולה. משפחת נשיא הפעילה את השפעתה כדי לסייע ליהודי העולם. בשיא כוחם, יזמו דון יוסף וחמותו דונה גרציה את חכירתה של טבריה החרבה מידי השלטונות, ואת בנייתה לשם חידוש היישוב היהודי בגליל. חומת העיר החלה להיבנות, ושליחים שנפוצו ברחבי אירופה קראו ליהודים לעלות לעיר ש”קבלה בידם שלטבריה עתידים לחזור ומשם יבנה המקדש”. חילופי שלטון באיסטנבול הביאו לירידת קרנו של דון יוסף ולהפסקת הבנייה. נפטר בז’ באב ה’של”ט (30.7.1579)
בליל ו’ באב תשכ”ט (20.7.1969) עצר העולם את נשימתו. שש מאות מיליון איש עקבו בשידור חי ובחרדה אחרי ניל ארמסטרונג היורד לאיטו מתא הנחיתה של החללית אפולו 11 אל השממה הסלעית של הירח. הדיווח שהעביר בקשר – “צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות” – היווה את שיאו של חלום אנושי בן אלפי שנים בכלל, ואת סופו של “המרוץ אל החלל” שהתחולל במהלך כל שנות השישים בין ארצות הברית וברית המועצות בפרט. האסטרונאוטים האמריקאים הנרגשים שסיימו טיסה ארוכה ומסוכנת בת ארבעה ימים מבסיס השיגור בפילדלפיה, אספו במשך שעתיים דגימות מדעיות שונות מאדמת הירח, הציבו במקום לוחות זיכרון (בתוכם גם ברכתו של נשיא ישראל, שז”ר: “ורוב שלום עד בלי ירח”), וחזרו בשלום לחללית האם ומשם מרחק של 384,000 קילומטר הביתה לכדור הארץ. המרוץ לחלל הזניק את תעשיית הטילים והמחשבים, הביא לפיתוחים טכנולוגיים רבים, ובעיקר עודד את הרוח האנושית לחפש עוד ועוד אתגרים. יובל שנים לאחר מכן, כמעט הצליחה מדינת ישראל גם היא להנחית חללית על הירח, אבל גם זה יקרה בע”ה.
קרוב לשלוש שנים בערה האש על גדות תעלת סואץ. אלפי פגזים מצריים הומטרו על חיילי צה”ל שהתבצרו במעוזים של “קו בר לב”, בניסיון להתיש את ישראל ולגרום לנסיגת כוחותיה מחצי האי סיני. צה”ל הגיב בהפצצות ובפשיטות לעומק מצרים, שהלכו והתעצמו בהיקפן ובתעוזתן והביאו בשיאן למעורבות סובייטית ישירה בקרבות. התחושה בישראל הצוהלת אחרי ששת הימים הייתה כי למרות כאב המלחמה והנופלים, “תל אביב מוארת והתעלה בוערת” כמאמר חיים גורי באותם ימים. מצרים מאידך, נקלעה למשבר כלכלי אדיר ממדים וספגה נזקים עצומים. בתיווך אמריקאי, ולמרות התנגדות חלק משרי הממשלה, הסכימה מדינת ישראל להפסקת אש שנכנסה לתוקף בו’ באב תש”ל (8.8.1970). למרות ההסכם שחייב את הצדדים שלא להפר את הסטטוס קוו הצבאי בגזרה, מיהרו המצרים, בחסות הפסקת האש, לקדם סוללות טילים לקרבת התעלה. על אף ההפרה הבוטה של ההסכם, נמנעה ישראל מלהגיב. שלוש שנים לאחר מכן, שילמה ישראל מחיר כבד ביותר על הבלגתה, כאשר סוללות הטילים אפשרו את צליחת התעלה בידי המצרים ביום הכיפורים תשל”ד מבלי שחיל האוויר הישראלי יוכל להפריע.
כבר בגיל שלושים ושלוש הוא כונה “רבן של כל בני הגולה”. הוא לא נשא במשרה רשמית, אבל היה ברור לכל שאין חשוב ממנו בהנהגת היהדות החרדית בליטא ובפולין. הרב חיים עוזר גרודזנסקי, שכונה בפי כל ר’ חיים עוזר, נולד ב1863 בליטא למשפחת רבנים, ולמד בישיבת וולוז’ין. שם נודע מגיל צעיר כעילוי וכשקדן. במקביל ללמדנותו ולכתיבת ספרי ההלכה שלו, ובראשם ספר “אחיעזר” (שאלות ותשובות בכל תחומי התורה) שהפך לספר יסוד בארון הספרים הישיבתי והלמדני עד ימינו, עסק בפעילות ציבורית. עמד מאחורי הקמת ועד הישיבות (על אף שבאופן רשמי לא עבד באף אחת מהן), ועמד בראש מסעות לגיוס כספים ולסיוע לעולם התורה. הנהיג את מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, ענה לשאלות שהגיעו אליו מכל חלקי העולם היהודי, וטיפח תלמידי חכמים צעירים במסגרת “הקיבוץ של ר’ חיים עוזר”. את ספרו האחרון הוציא בשעה שכבר התקדרו ענני הסופה מעל אירופה. נפטר בה’ באב ת”ש (9.8.1940), זמן קצר לפני הפלישה הנאצית לליטא. רבים ראו בהלווייתו ההמונית את הלווייתה של יהדות ליטא כולה.
שנתיים בלבד הוא שהה בצפת, בלב הרי הגליל, עד שנפטר בה’ באב ה’ של”ב (25.7.1572). אותן שנתיים הספיקו לגרום למהפכה ביהדות, אשר הדיה ממשיכים להישמע עד ימינו. רבי יצחק לוריא נולד בירושלים למשפחה של מגורשי ספרד, גדל במצרים ושם התוודע לתורת הקבלה. בגיל שלושים ושש, שנתיים לפני פטירתו, הגיע לצפת. רבי יצחק, שכונה בפי תלמידיו האר”י (אדוננו רבי יצחק) הקדוש, הורה לתלמידיו את סודות הקבלה, ובראשם את חובת איסוף ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם והמכוסים בידי קליפות הטומאה. איסוף זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ויבוא לסיומו בעת הגאולה. בהנהגתו, חודש בצפת מנהג “קבלת שבת”, ומשם נפוץ לכל קהילות ישראל. כמו כן, הונהג בימיו סדר תפילה בשם “סידור האר”י” שהשפיע על נוסח “ספרד”, נוסח התפילה הנפוץ ביותר – ככל הנראה – עד היום. פיוטיו של האר”י לשלוש סעודות השבת, פעילותו למען העצמת מנהג העלייה לקברי הצדיקים בגליל, כתביו הקבליים שנפוצו בעיקר לאחר מותו, ותלמידיו הגדולים – כל אלו הביאו להשפעה עצומה על העולם היהודי בכלל, ועל תורת החסידות שהתפתחה לימים במזרח אירופה בפרט.
דומה היה כי השבועות הארוכים של מבצע “צוק איתן”, שבמסגרתו פעל צה”ל נגד מוקדי הטרור בעזה, עומדים בפני סיום, והפסקת האש שנכנסה לתוקפה בבוקר ה’ באב תשע”ד (1.8.2014) השרתה לכאורה שקט באזורי הקרבות. מחבלי החמאס, כהרגלם, הפרו את כל ההסכמים. כוח של סיירת גבעתי, שסרק אחר מנהרות באזור רפיח מתוך הנחה שהפסקת האש נשמרת, הופתע ממארב מחבלים. מפקד סיירת גבעתי רס”ן בניה שראל, סגן הדר גולדין וסמל ליאל גדעוני נהרגו מיד. לאחר שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את גופתו של הדר, הכריזו כוחות צה”ל על “נוהל חניבעל”, וכוחות גדולים הופעלו לאיתור הנעדר. אלפי פגזים נורו לעבר אזור החטיפה, ועשרות רבות של מחבלים נהרגו. בסופו של דבר, הצליחו הכוחות באומץ לב לחדור אל תוך המנהרה שאליה נחטף הדר, ולזהות חלק מגופתו. החללים, שהיו דמויות מופת של לוחמים, הונצחו במסגרות רבות, וציונים לשבח ניתנו לרבים מהמעורבים בקרב ובחילוץ חלק מהגופה. חמאס סירב להשיב את גופתו של הדר, ומשפחתו וחבריו, יחד עם כל עם ישראל, מצפים לשובו.
מיוחדים היו גדולי התורה שפעלו באיטליה בתקופת הרנסנס. שילוב של חוכמת ההלכה, בד בבד עם חוכמת הקבלה, ושתיהן יחד בצוותא עם עושר ופעילות בנקאית ענפה אפיינו רבים מחכמי התקופה. בין הבולטים שבהם, היה רבי מנחם עזריה מפאנו, שנולד בצפון איטליה (1548) ונפטר בד’ באב שנת הש”פ (3.8.1620). מגיל צעיר היה הרמ”ע בקשר עם חכמי דורו באיטליה, ומהר מאוד הגיע שִמעו גם לצפת הרחוקה, שחכמיה שלחו לו את ספריהם. משפחתו האמידה ומקצועו כבנקאי אפשרו לו לסייע לרבים מחכמי ישראל, ובין השאר הדפיס חלק מספריו של רבי יוסף קארו. כתב כשלושים ספרים בחוכמת הקבלה שזכו להשפעה רבה, כמו גם פסקי הלכה רבים ותקנות שפשטו בקהילות השונות והשפיעו על מנהגיה של יהדות איטליה עד ימינו אלה. בין השאר, קרא להנחת תפילין בעת תפילת המנחה בתענית ציבור. עסק רבות בענייני תפילה, כתב חיבורים שונים על הכוונות הנדרשות בה וחיבר פיוטים. בני קהילתו, שהעריצו את רבם, סיפרו כי נפטר בשעת תפילה מתוך סערת דבקות והתלהבות.
לא רבים ידעו כי מאבטחו וידידו הקרוב ביותר של דוד בן גוריון בשנים שבהן חי בשדה בוקר, עמד שנים ספורות קודם לכן בראש המחתרת שהייתה גדולת יריבותיו. יהושע כהן, יליד פתח תקווה (1922) הצטרף בגיל צעיר ללח”י, ועמד בראשו בשנים הקשות ביותר לאחר רצח יאיר. בשל המצוד העיקש שניהלו הבריטים אחריו, הסתתר חודשים ארוכים בפרדסי כפר סבא, וניזון מתפוזים וממזון שהביאה לו חברתו נחמה. עמד בראש פעולות נועזות של הלח”י, ובין השאר היה עצור באריתריאה והיה ממחסלי הרוזן ברנדוט לאחר הקמת המדינה. את שדה בוקר הקים עם חבורה של יוצאי צבא, שביקשו להקים בנגב יישוב שיגשר על ההבדלים המפלגתיים והתנועתיים. הקרבה שנוצרה בינו לבין בן גוריון סימלה במידה רבה את הפיוס בין המחנות היריבים. הקדיש את חייו לחינוך לאהבת הארץ, והקים את “בית ספר שָׂדה – שְׂדה בוקר”, ולאחר מלחמת ששת הימים את “בית ספר שדה – גוש עציון”, אחד מהמוסדות החשובים לידיעת הארץ בישראל. נפטר בג’ באב תשמ”ו (8.8.1986).
רבי שמשון מאוסטרופול שבאוקראינה (נולד ב1600) נחשב כאחד מגדולי הרבנים והמקובלים שפעלו במזרח אירופה במאה השבע עשרה. מבני משפחת המהר”ל מפראג. מגיל צעיר עסק בחקר ובלימוד של היבטים שונים בחוכמת הקבלה לדורותיה, בספרים ובפירושים. במסגרת הסגולות השונות שפרסם, עסק תכופות בגימטריות מבריקות ובנתינת משמעות מעמיקה למספרים שונים המופיעים בתורה (כמו מ”ב המסעות שאותם הלכו בני ישראל במדבר), ודרכם הדגיש מסרים רוחניים מורכבים. את רוב פירושיו כתב כתוצאה מחזיונות ומחלומות אשר להם זכה. הידוע שבכתביו הוא פירושו לאחד ממאמרי האר”י לפסח, המוכר כ”איגרת רבי שמשון האוסטרופולי”. באיגרת זו, המודפסת כמעט עם כל הגדה של פסח, הסביר את מהלך הכוחות הרוחניים שפעלו ביציאת מצרים, ואת פעולותיהם העתידיות בעת הגאולה. ספריו זכו לתפוצה רבה בקרב לומדי הקבלה בעולם כולו, ובעיקר בתנועת החסידות, שצאצאיו היו בין מייסדיה ומנהיגיה (ובן עירו, הרשל’ה האוסטרופולי, נחשב הבדחן הרשמי של תנועה זו). נרצח יחד עם כל בני קהילתו בשעת תפילה בבית הכנסת בפולונה, כאשר הקוזקים, שטבחו ביהודי פולין בימי פרעות ת”ח-ת”ט, פשטו על המקום ורצחו את היהודים ביום ג’ באב הת”ח (22.7.1648)
בשעה ארבע לפנות בוקר ביום ב’ באב תש”ב (16.7.1942) ניתן האות. ארבעת אלפים וחמש מאות שוטרים וחיילים צרפתיים פשטו על בתיהם של אלפי יהודים ברחבי פריז, והובילו אותם ל”ול דאיב” – אצטדיון החורף העירוני, לא הרחק ממגדל אייפל. המבצע שכּונה “מבצע רוח אביב”, תוכנן על ידי קציני ס”ס מחיל הכיבוש הגרמני יחד עם ראשי שלטון וישי – הממשלה הצרפתית שאנשיה שיתפו פעולה בהתלהבות רבה עם הגרמנים במבצע איסוף היהודים. שלושה עשר אלף יהודים, מהם ארבעת אלפים ילדים, נכלאו לכמה יממות באצטדיון, כמעט ללא מים וללא תנאים סניטריים. אלו שניסו לברוח נורו במקום, ומעטים הצליחו להימלט בסיוע אנשי כמורה ואנשי מחתרת צרפתיים. לאחר מספר ימים, הועברו היהודים למחנות ברחבי צרפת, בראשם מחנה דרנסי, ומשם נשלחו להשמדה באושוויץ. שנים רבות התכחשה ממשלת צרפת לאירועים, בטענות מטענות שונות, החל בעובדה שבאירוע נלכדו “רק” יהודים ששהו בצרפת ללא אזרחות קבועה, וכלה בטענה שהאירוע נכפה על המשטרה הצרפתית בידי הנאצים. רק בסוף המאה העשרים ביקש נשיא צרפת מחילה מהנספים, ואתר הנצחה הוקם במקום.
