סימנים מבשרי רע נראו בחוצות גרמניה, כבר זמן רב, לפני אותו הלילה.  התעצמותה של המעצמה הנאצית, אל מול הרפיסות ,שגילו מולה מנהיגי מדינות המערב, דרבנה את ממשלת גרמניה, להעצים את הרדיפות שמטרתן ל”נקות” את גרמניה מיהודים.  יהודים יוצאי פולין גורשו  מהמדינה באלימות ובגסות.  כאשר בן לאחת ממשפחות המגורשים הגיב בהתנקשות בחייו של דיפלומט גרמני בפריס, החליטו הנאצים, להפעיל את תוכנית הפוגרום הגדולה. בליל טז’ חשוון תרצ”ט (9/10.11.1938) ניתן האות.  אלפי מפגינים “ספונטנים” ,שאורגנו היטב מראש בידי רשויות המפלגה הנאצית, פשטו על ערי גרמניה. כוחות הביטחון וההצלה הונחו שלא להתערב. מאות בתי כנסת על תכולתם הוצתו, אלפי חנויות ועסקים יהודים נהרסו ונבזזו, למעלה מאלף יהודים נרצחו, ורבבות הושלכו למחנות ריכוז. רוב האוכלוסייה הגרמנית  צפתה בהנאה ובאדישות במתרחש,  והכשירה למעשה את הקרקע, לזוועות העתידות עוד להגיע. הזכוכיות המנופצות ברחבי גרמניה העניקו ללילה זה  את שמו, וסדרה של גזירות קשות שהונחתו בעוצמה על היהודים מיד ליל הבדולח, סימלו למעשה של סופם של מאות חיים יהודיים בגרמניה. לזכור ולא לשכוח!

הרב אברהם צוקרמן (1915) נולד בליטא, ולמד שנים ארוכות בתנאי עוני ומחסור בישיבותיה הידועות. בגיל עשרים עלה לארץ כתלמיד ישיבה. בעת לימודיו בישיבה שאליה הצטרף בבני ברק, פגש את הרב משה צבי נריה, והתוודע לתנועת בני עקיבא, שלאידיאולוגיה הציונית־דתית שלה היה מקורב מילדותו. בהדרגה, החל הרב צוקרמן למלא תפקידי חינוך והדרכה שונים בתנועה, והיה שותף להקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה, שאותה הנהיג יחד עם הרב נריה עשרות שנים. במסגרת תפיסתו החינוכית, דגל הרב צוקרמן בחינוך ללימוד תורה ברמה הגבוהה ביותר ובמסירות לקיום מצוות, בד בבד עם חינוך תיכוני ואקדמי איכותי, שיאפשר השתלבות במערכות החיים ופרנסה מכובדת. שימש שנים ארוכות כיושב ראש “מרכז ישיבות בני עקיבא” והיה שותף להקמתם ולניהולם של מוסדות חינוך רבים בכל רחבי הארץ. הרב צוקרמן נפטר בט”ז במרחשוון תשע”ד (20.10.2013). הותיר אחריו חמישה ילדים, 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואלפים רבים של תלמידים הממשיכים את דרכו בפעילות ובמסירות למען התורה, העם והארץ. על שמו נקרא שבט “אביחי” בתנועת בני עקיבא.

בליל שבת טו’ חשוון תשי”ד (24.10.1953), הלך לעולמו הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיגה ומעצב דרכה של היהדות החרדית, בארץ ישראל. הוא נולד בשנת תרל”ט (1879) בליטא. מעולם לא למד בישיבה מסודרת ולא מילא תפקיד רבני רשמי. למרות זאת, הוא התחבב על גדולי הדור, וכתב  את “החזון אי”ש”.  סדרת ספרים בעילום שם (ובה רק מרומז שמו בראשי התיבות אי”ש) שהפכו לשם דבר, בעולם הלימוד וההלכה. ה”חזון איש” נודע כמחדש ופוסק בנושאים שונים, בהם בדרך כלל לא עסקו לומדי התורה, כמו מידות ההלכה ומצוות התלויות בארץ. בשנת תרצ”ג (1933) עלה לארץ והעדיף להתיישב בבני ברק הצעירה, כדי להרים את קרן התורה בישובים החדשים, שהלכו והתפתחו בשפלת החוף. בערוב ימיו נחשב החזון איש כמנהיג הציבור החרדי בארץ, והוא זה שעיצב את דרכו של ציבור זה,  ביחסו למדינת ישראל, ובכינונה של “חברת הלומדים”, המאפיינת את מרבית הציבור החרדי, עד לימינו. זמן קצר לפני פטירתו, נפגש עם  דוד בן גוריון, וניהל עימו שיח על “העגלה הריקה”, וה”עגלה המלאה”, ביחסים בין דתיים לחילוניים בארץ. זכר צדיק לברכה.

חברי אגודת הסטודנטים הרביזיוניסטים בעיר קובנה בליטא חששו מאוד לגורלו של מנהיגם הנערץ, זאב ז’בוטינסקי, שעמד לשוב לארץ ישראל הסוערת שלאחר מאורעות תרפ”ט. על בקשתם ממנו לשקול את נסיעתו מליטא לארץ, השיב ז’בוטינסקי ביום ט”ו במרחשוון תר”ץ (18.11.1929) בכתיבת הבית הראשון לשירו הנודע “שמאל הירדן” (הידוע יותר כ”שתי גדות לירדן”). השיר, שבהמשך עודכן והורחב, פורסם על ידי ז’בוטינסקי בבמות שונות. הוא נשא בחובו שתי אמירות שעליהן התחנכו חניכי תנועת בית”ר והתנועה הרביזיוניסטית: הראשונה, הנחישות לשמירה על שלמות הארץ כולה (“תשכח ימיני הבוגדת”), כולל עבר הירדן המזרחי שנקרע על ידי הבריטים משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית בשל שיקולים קולוניאליים ותככנות פוליטית. השני, הוא המחויבות לשוויון זכויות ולהגינות כלפי כל תושבי הארץ. לימים, הפך השיר להמנון הבולט של התנועה הלאומית, והעניק השראה לסמלו של האצ”ל (המדגיש את המחויבות לריבונות גם על עבר הירדן המזרחי) ושל תנועת החירות. ביטויים וציטוטים שונים מהשיר משמשים עד היום (את שני הצדדים) במסגרת השיח הציבורי על אופייה הרצוי של מדינת ישראל.

פעמיים התנפצו הכוחות הבריטיים אל מול קווי ההגנה הטורקיים והגרמניים שהגנו על עזה בימי מלחמת העולם הראשונה. האבדות הכבדות הביאו להחלפת הפיקוד הבריטי, וגנרל אדמונד אלנבי נשלח להציל את המצב. אלנבי החליט להפתיע. הכוחות הבריטיים, ובראשם יחידות הפרשים של אנז”ק (החטיבה האוסטרלית והניו זילנדית), נעו בחשאי בדרכי המדבר העתיקות שאותרו למען הבריטים בידי מרגלי רשת ניל”י. תרגיל הטעיה מבריק הביא לנפילה, כביכול באקראי, של תיק מסמכים סודי של הבריטים לידי האויב. בתיק נכללו מסמכים המלמדים על התקפה נוספת המתוכננת לעבר עזה. הטורקים והגרמנים בלעו את הפיתיון. הכוחות הבריטיים שפתחו במתקפת פתע על באר שבע בבוקר ט”ו במרחשוון תרע”ח (31.10.1917), במקום על עזה, נהנו מיתרון ההפתעה. למרות זאת, הביצורים הטורקיים ותנאי השטח עיכבו את הכוחות, ונראה היה כי גם הסתערות זו נדונה לכישלון. הסתערות חזיתית ואמיצה של הלוחמים האוסטרליים על סוסיהם הצליחה להבקיע את המערך הטורקי ברגע האחרון ושינתה את התמונה. לזכר הניצחון, הוקם בבאר שבע בשנת המאה לקרב מוזיאון ואתר הנצחה ייחודי, הממחיש את אירועי המערכה.

עשרות גברים ונשים שהיו בדרכם לעמל יומם שהו על קו 5 של חברת דן, בשעה שזה נסע לאיטו ברחוב דיזנגוף, לב ליבה של תל אביב. בשעה תשע בבוקר בי”ד במרחשוון תשנ”ה (19.10.1994), החריד פיצוץ אדיר את העיר העברית הראשונה. מחבל מתאבד שנשא על גופו מטען של עשרים ק”ג חומר נפץ, פוצץ את עצמו ופגע כמעט בכל מי שהיה באוטובוס ובסביבתו. עשרים ושניים איש נרצחו, ולמעלה מארבעים נפצעו. המראות המזעזעים מהפיגוע, ששודרו בשידור חי, זיעזעו את ישראל והעלו שאלות נוקבות סביב מדיניות הממשלה בהתמודדות עם גל הטרור שהלך והחריף מאז נחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינית כמה חודשים קודם לכן. שאלות נוקבות אחרות הועלו בדבר טיב השידורים החיים במקרי אסון, שהפכו לחושפניים ולישירים מדי. כללי אתיקה עיתונאיים שגובשו בעקבות הפיגוע בקו 5 שימשו את התקשורת הישראלית באירועים קשים נוספים שבאו אחריו. שנה לאחר מכן, חיסל השב”כ בעזרת טלפון נייד ממולכד את יחיא עיאש, “מהנדס” החמאס מעזה, שעמד מאחורי תכנון הפיגוע ופיגועים רבים נוספים.

פרעות ועוני, גזרות קשות, מיסים כבדים וריחוק מקהילות ישראל ברחבי העולם. כל אלו לא מנעו מיהודי תימן לחלום על השיבה לארץ ישראל. אלפים עלו בדרך לא דרך החל משלהי המאה התשע עשרה ועד אמצע שנות הארבעים, כאשר השלטון המקומי מנע את המשך העלייה. עם הקמת המדינה החמיר המצב. פרעות קשות התחוללו בעיר עדן, וגזרות האימאם השליט הלכו ותכפו. משא ומתן שניהלו הסוכנות היהודית וארגון הג’וינט עם הבריטים, ששלטו בעדן, הביא למציאת מוצא. בי”ד במרחשוון תש”ט (12.12.1948), המריא מעדן, בדרכו לנמל התעופה בלוד, המטוס הראשון במסגרת מבצע “על כנפי נשרים” (שכונה גם “מרבד הקסמים”). בדרכו, עבר המטוס מעל שדות הנגב שבהם התנהלו עדיין קרבות קשים בין צה”ל לצבא המצרי. בהמשך, הסכים גם האימאם ליציאת היהודים מהקהילות השונות, ובחודשים הבאים עלו לארץ רוב יהודי תימן, למעלה מחמישים אלף איש. קשה הייתה הדרך, לא מעטים שילמו בחייהם, וקשים היו גם ייסורי הקליטה. אולם מעל הכול, חזו רבים בהגשמת חזון הנביאים המביאים את דברי הא-ל לקראת ימי הגאולה “אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בניך מרחוק”.

העמק היה חלום. נופי קדומים של אדמות פוריות, ומים רבים. אך גם ביצות, מחלות ואריסים ערבים, שלא תמיד ראו בעין יפה את כניסתם של היהודים, לשדותיו של עמק יזרעאל. אל העמק זרמו החלוצים. בדרך כלל צעירים חסרי כל ממזרח אירופה, גדושים עד להתפקע באידיאולוגיה ציונית וסוציאליסטית,  בלי יותר מדי ניסיון חקלאי אך עם הרבה רצון טוב. האהלים הלבנים החלו למלא את אדמת העמק. ביג’ חשון תרפ”ג (4.11.1922) הגיעו חמש עשרה משפחות וכמה עשרות רווקים, לקצהו המזרחי של העמק, והקימו את ראשון  קיבוצי השומר הצעיר-קיבוץ בית אלפא.

החלוצים הצעירים עברו ימים לא פשוטים. הם עבדו בפרך בחום המעיק של העמק, בשדות, בסלילת כבישים ומסילות, וחיו באהלים פשוטים.  בלילות כשהם נחים מעמל יומם היו עסוקים הצעירים בויכוחים אידיאולוגים, עד כלות בשאלות המהפכה והציונות. את הקישור העמוק לאדמת העמק , מצאו הקיבוצניקים בבית הכנסת העתיק שנתגלה סמוך אליהם, ובו אחד הפסיפסים המרהיבים ביותר שנתגלו בישראל,  מהתקופה הביזנטית.  החקלאות היהודית נמשכת באדמת העמק, מדור לדור.

בתא האפל של בית הסוהר בקרקוב, מוקפת בחברותיה המסתירות אותה, ישבה גוסטה דוידזון (שכונתה יוסטינה), וכתבה על קרעי נייר טואלט את קורות המחתרת היהודית בגטו קרקוב. בדפים שהוטמנו בסדקים שבקירות הכלא, סיפרה גוסטה על פעילותה בתנועת הנוער הציונית “עקיבא”, ועל אהבתה לבעלה שמעון דרגנר, שיחד עימו הבריחה חומרי נשק והדרכה בין גטאות פולין. קטעי הדפים שהתגלו בדרך נס לאחר המלחמה, אוגדו ל”יומנה של יוסטינה” ועוררו התרגשות גדולה עם פרסומם. ביומנה, סיפרה גוסטה על הקמת המחתרת הציונית בגטו קרקוב ועל התלאות שפקדו אותה. היא ביקשה שדפי היומן יגיעו לחבריה שבכפר יהושע שבארץ ישראל. היא ביקשה למסור להם “תמונה נאמנה של המרד האחרון והעז ביותר של אנשים צעירים”. פעמיים הצליחה גוסטה להימלט מהכלא ולהצטרף עם בעלה לשורות הפרטיזנים. בי”ג במרחשוון תש”ד (11.11.1943) נתפס שמעון בשעה שניסה לברוח להונגריה. יוסטינה, נאמנת להבטחה ההדדית של בני הזוג שלא ינטשו זה את זה, הסגירה גם היא את עצמה לגסטאפו, והשניים ככל הנראה הוצאו להורג זמן קצר לאחר מכן. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

הקהל היה מרותק. המתורגמנים אימצו את כל כוחותיהם כדי לעקוב אחרי האנגלית המשובחת שבפי הנואם. היהודים שבקהל התמוגגו מנחת לנוכח היכולות המילולית והדיפלומטיות של השגריר. הנואם, אבא אבן, שב אל מקומו תוך שהוא חושב על הצעד הבא שיוכל לעשות כדי לקדם את מעמדה של ישראל. אבן, שנולד בדרום אפריקה (1915)גדל בלונדון והתמחה בקימברידג’ בשפות זרות ובאנגלית. בעת שירותו כקצין בצבא הבריטי במצרים בימי מלחמת העולם השנייה, פגש את רעייתו סוזי, כשהתארח בבית הוריה שבקהיר. לאחר תום המלחמה עלו שניהם לארץ ישראל. אבן הצטרף מייד למאמץ הדיפלומטי של התנועה הציונית, וכיהן שנים ארוכות כשגריר באו”ם, כשגריר בארה”ב, כשר החוץ ובתפקידים נוספים. במסגרת פעילותו נודע בנאומיו הרהוטים, והפיק לא פעם פניני לשון שהפכו לשם דבר. לאחר פרישתו מהפוליטיקה, נודע אבן כסופר וכנואם מחונן. אבא אבן נפטר בי”ב חשוון תשס”ג (17.11.2002) ונקבר בהרצליה.