לשרשרת העגומה של האירועים שפקדו את עם ישראל בתשעה באב לאורך ההיסטוריה, הצטרפה למחרת תשעה באב, ביום י’ באב תשס”ה (15.8.2005), אחת הפרשיות מעוררות המחלוקת והקשות ביותר בתולדות מדינת ישראל: “תוכנית ההתנתקות” מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון. במסגרת התוכנית, באו לקיצם שלושה עשורים של בניין וחלוציות, של תורה ועבודה, בין הדיונות ובפסגות ההרים. קרוב לעשרת אלפים מתיישבים שהקדישו למקום את חייהם, נאלצו לנטוש את בתיהם. בסופו של הוויכוח הציבורי הלוהט על התוכנית, פינו רבבות חיילים ואנשי ביטחון בכוח אלפים מהמתיישבים ומתומכיהם, כאשר מיד לאחר מכן הוחרבו היישובים ונמסרו לשלטון פלשתיני. הרקע לתחילתה של התוכנית איננו ברור עד היום. יש הטוענים כי המניעים לתוכנית היו קשורים באינטרסים מדיניים וביטחוניים, ואילו אחרים טענו וטוענים כי ביצועה היה קשור לאינטרסים פוליטיים ואישיים שלא הצדיקו את המהלך. “תוכנית ההתנתקות” הייתה אמורה להביא ביטחון ושגשוג לרצועת עזה ולאזור הדרום, אך למפרע התקשתה בלשון המעטה בהשגתם. העימותים והמראות הקשים שליוו את גירוש התושבים מבתיהם נצרבו בכאב בזיכרון הישראלי, אולם מתוך תחושת אחריות של המעורבים, הם לא גלשו למלחמת אחים.
בשעה חמישה לעשר ביום י’ באב תשנ”ד (18.7.1994) החריד פיצוץ אדיר את רחובות בואנוס איירס בירת ארגנטינה. מכונית תופת גדושה בארבע מאות ק”ג חומר נפץ התפוצה בחזית בניין AIMA , מרכז הקהילה היהודית במדינה. המחבל, לבנוני איש חיזבאללה, ביצע את הפיגוע בהוראה, בגיבוי ובתכנון של מפקדי החיזבאללה ושל ראשי השלטון באיראן, שביקשו לנקום בישראל על פגיעותיה בארגון במסגרת המערכה בלבנון. שמונים וחמישה משוכני הבניין נהרגו ומאות נפצעו. לצד משלחת ההצלה הישראלית של פיקוד העורף שהגיעה כדי לעמוד לצד יהודי ארגנטינה בשעתם הקשה, סייעו חוקרי זרועות הביטחון הישראליות לרשויות בארגנטינה לעלות על עקבות הרוצחים. אולם, הממשלה המקומית שביקשה למנוע חיכוך עם איראן, העדיפה לטייח את החקירה. התובע המיוחד שמינתה הממשלה בבואנוס איירס, היהודי אלברטו ניסמן, שביקש לחשוף את מבצעי הפיגוע, נמצא ירוי בביתו. רק חצי יובל לאחר האסון הודתה ממשלת ארגנטינה כי ידם של אנשי חיזבאללה ואיראן במעל. הנקמה הישראלית לא המתינה עד אז. שתים עשרה שנה לאחר הפיגוע, חוסל ברחובות דמשק מתכנן הפיגוע, איש החיזבאללה אימאד מורניה, בידי אלמונים.
כלונסאות מחזיקות את המבנה מעל מי הים, והתאורה היחידה בו עד היום היא נרות. בית הכנסת הפורטוגזי הגדול של אמסטרדם, שנחנך בטקס מרשים ביום י’ באב ה’תל”ה (2.8.1675), היה בזמנו המבנה היהודי הגדול ביותר בעולם. הוא המחיש את עוצמתה הכלכלית האדירה של הקהילה היהודית באמסטרדם מזה, ואת הסובלנות הדתית ההולנדית כלפי היהודים מזה. את הבנייה יזמו מנהיגי הקהילה הפורטוגזית בעיר, הרב יצחק אבוהב ואיש העסקים יצחק די פינטו. השניים, כמו כל חברי הקהילה, היו בנים למשפחות אנוסים שנמלטו מהאינקוויזיציה בחצי האי האיברי, ושבו לחיים יהודיים שלמים בהולנד החופשית. המבנה תוכנן ועוצב מתוך השראה למקדש שלמה. מסביב לבניין הוקמה שרשרת מבנים שסייעו לקהילה בחינוך בניה, ובאחזקת מוסדות שיפוט ומנהל. בית הכנסת זכה ליוקרה רבה בעיר, ונחשב כנכס היסטורי עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אפילו הנאצים, שהשמידו באכזריות את רוב יהדות הולנד, נמנעו מלפגוע בו. כמעט שלוש מאות וחמישים שנה אחרי חנוכתו, משמש המקום כמוזיאון, ולמרות הירידה בכמות היהודים באזור, עדיין מתקיימות במקום תפילות.
לידיה ליטבק נולדה בשנת 1921 למשפחה יהודית במוסקווה. בימי הטרור של סטלין, נעצר אביה על לא עוול בכפו, ונעלם ברחבי סיביר. מגיל צעיר נמשכה לטיס, ועם פלישת הנאצים לרוסיה, התגייסה לידיה לצבא האדום והחלה לשמש כטייסת קרב. היא טרחה לקחת איתה תמיד בתא הטייס זר פרחים רענן למען תחושתה הטובה. בימי הקרבות בסטלינגרד החלה לידיה להפוך לטייסת מצטיינת, והפילה לפחות ארבעה עשר מטוסים גרמניים תוך גילויי גבורה, תושייה ואומץ. לידיה, שנהגה לצייר חבצלת לבנה על גוף המטוס שלה אחרי כל מטוס אויב שהפילה, הפכה לאגדה בצבא הסובייטי וכונתה “החבצלת הלבנה של סטלינגרד”. פרסומה כגיבורת מלחמה הביא, כנראה, גם למותה: המטוסים הגרמניים נצטוו לאתר את המטוס המעוטר חבצלות, ולהפילו בכל מחיר. ביום תשעה באב תש”ג (1.8.1943) עטו שמונה מטוסים גרמניים על מטוסה של לידיה, והיא הופלה מעל אוקראינה. שרידי גופתה ומטוסה נמצאו רק שנים רבות לאחר מכן. לידיה, שלכבודה הוקם מוזיאון ונכתבו מחזות וספרים, הפכה לאחד מהסמלים של ההתמודדות הרוסית עם הצורר הנאצי.
האחרונה ברשימת הפורעניות שציינה המשנה שאירעו בתשעה באב, הייתה נפילתה של ביתר. שרידי העיר המתנשאת מעל נחל רפאים שמדרום מערב לירושלים נחפרו במאה האחרונה, והממצאים המרשימים, שכללו את שרידי החומות והביצורים היהודיים כמו גם את עקבותיהם של רבבות הפולשים הרומאים, מעידים על הקרב האחרון של לוחמי בר כוכבא. חז”ל מתארים את נוראות המצור שהוטל על העיר ונמשך כשלוש שנים וחצי, ומספרים כי ביתר נפלה בסופו של דבר בתשעה באב של שנת 136 לספירה בשל בקיעים פנימיים וחשדנות בין אנשי הצבא לאנשי הרוח. תיאורי הטבח הרומאי כפי שהובאו בחז”ל ובספרות העמים מעוררי חלחלה, ועם זאת ראו חכמינו סימן של תקומה ותקווה עם נתינתם של הרוגי ביתר לקבורה. חורבות ביתר הנמצאת היום בתוך הכפר בתיר מוקפות בישובים יהודיים – ביתר עילית ההולכת ומתפשטת על גבעות הרי יהודה והיישוב מבוא ביתר. את מורשת הקרב של העיר העתיקה שימרו גם אנשי בית”ר והאצ”ל, שנשאו את דגל לוחמי בר כוכבא בשעה שעם ישראל שב לארצו בדורנו. ומעל הכול – דברי המשורר אורי צבי גרינברג :”אמת היא תורת בר כוכבא גם בנפול ביתר”.
לפי המסורת, הוא נולד בתשעה באב. הרמב”ם מנה את האמונה בביאתו כאחד משלושה עשר העיקרים של אמונת ישראל. מקרים רבים בתולדות ישראל שבהם היה נדמה כי הנה הוא מגיע, הסתיימו במפח נפש, במשיחיות שקר ובאסון. התקווה לבואו הציתה את דמיונם של הלוחמים במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, של מחשבי הקיצין ושל שואפי תקומת ישראל בכל הדורות. צורת הופעתו איננה ברורה. יש המחלקים את הגעתו לשלבים שונים, יש הרואים בו ביטוי לתנועה לאומית, יש המבקשים להחיש בואו באמצעות עיסוק בנסתרות, בקידום הנושאים שבין אדם לחברו או בתפילות ופיוטים. מנגד, או במקביל, יש המאמינים בפעילות אקטיבית כדי להביאו ובעשיית מעשים בדרך הטבע. “חבלי המשיח” האמורים להקדים את בואו זוהו כסדרה של אסונות ופרעות לאורך ההיסטוריה. משוררים רבים, שומרי תורה ומצוות וכאלו שאינם, חלמו וכתבו על השאיפה להגעתו. יש שהפכו את האמונה בביאתו והציפייה לו לכינוי גנאי, ויש הרואים בה את המניע המרכזי להתגברות על מכשולי ההווה ואת היכולת לפעול לתיקון העם והעולם בעתיד. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו. צום מועיל ותפילה להגעתו.
התאריך נבחר בכוונת מכוון בערב הצום. בח’ באב תש”ב (21.7.1942) פשטו כוחות הס”ס (S.S) על מטה היודנראט בוורשה, עצרו את מרבית יושביו, והודיעו לנותרים כי הוחלט לפנות את יהודי הגטו ליישוב מחדש במזרח. משימת ארגון משלוחים הוטלה על היודנראט, וראשיו נצטוו לוודא שמדי יום יתייצבו בכיכר ה”אוּמְשְלַגְפְּלָץ” כששת אלפים יהודים. בתחילה, האמינה אוכלוסיית הגטו כי מדובר במשלוח למקומות נוחים יותר מהגטו הצפוף והרעב. גם הפיתויים בדמות שלושה ק”ג לחם וק”ג ריבה שהבטיחו הגרמנים למתייצבים לגירוש עשו את שלהם. אולם, עד מהרה הובהרה התמונה ולפיה הרכבות הגדושות עושות דרכן להשמדה בטרבלינקה. אוכלוסיית הגטו ניסתה להימלט מהגירוש, והמונים צבאו על בתי חרושת, שאישור העבודה בהם היה אמור להגן מפני חטיפה לאוּמְשְלַגְפְּלָץ. מעשה זה לא תמיד עזר לעובדים, ובוודאי לא לבני משפחותיהם. בתחילת הגירוש, שלח ראש היודנראט, אדם צ’רניקוב, יד בנפשו, וממלאי מקומו שיתפו פעולה עם הגרמנים במחשבה כי כך ינצלו חייהם וחיי קרוביהם. למעלה מרבע מיליון יהודים נשלחו במהלך הקיץ, עד סיומה של “האקציה הגדולה”, אל מותם בטרבלינקה.
עשרות הנוסעים ששהו על סיפונו של מטוס אל־על שיצא מלונדון כמה שעות קודם לכן, לא חשבו שמשב הרוח החזק שטלטל אותם מעל הרי יוגוסלביה יביא למותם. הרוח הסיטה את המטוס ה”לוקהיד קונסטליישן “ממסלולו לתוך השטח האווירי של בולגריה, וזו הזניקה שני מטוסי קרב שמסיבה לא ברורה הפעילו את תותחיהם והפילו את המטוס. כל חמישים ושמונה הנוסעים, מתוכם ארבעה עשר ישראלים, נהרגו מייד. האסון שהתחולל בח’ באב תשט”ו (27.7.1955) זעזע את ישראל הצעירה. הנספים הובאו למנוחות בהלוויה ממלכתית המונית, תוך ציון יום אבל לאומי ברחבי המדינה. הם נטמנו בקבר אחים בבית העלמין בקריית שאול. בהלוויה, שבה נטמנו הנוסעים הנוצריים והיהודיים כאחד, השתתפו גם כמרים לצד אנשי הרבנות הצבאית. היישוב ניר ח”ן, על שם חמישים ושמונה הנוסעים, הוקם זמן קצר לאחר מכן בחבל לכיש. הבולגרים אומנם הענישו וכלאו את הטייסים היורים, אך התחמקו מנטילת אחריות, ורק לאחר דיונים ארוכים בבית המשפט הבינלאומי הסכימו לשלם סכום פיצויים קטן למשפחות הקורבנות.
בקיץ 1993 הסלימו התקפות החיזבאללה על מוצבי צה”ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון. לאחר שתשעה חיילים נהרגו תוך מספר שבועות, ושוב ושוב הומטרה אש על יישובי הצפון, החליט ראש הממשלה רבין לצאת למבצע. בז’ באב תשנ”ג (25.7.1993) יצא מבצע “דין וחשבון” לדרך. אלף גיחות הפצצה של חיל האוויר, אלפי פגזי ארטילריה ופעולות נועזות של יחידות עילית שפשטו על בסיסי המחבלים וסימנו מטרות לחיל האוויר היוו את מרכיביו המרכזיים של המבצע, ובכך למעשה חנכו את שיטת הלחימה החדשה במבצעי צה”ל, הכוללת בעיקר אש מרחוק ללא הכנסת כוחות קרקעיים גדולים. שיטה זו נמשכת במידה רבה עד ימינו אלה. עשרות מחבלים נהרגו במהלך המבצע, כמו גם עשרות אזרחים שנהרגו מירי לא מכוון. לאחר שמאות אלפים מתושבי דרום לבנון נמלטו מבתיהם, הגיעו ישראל והחיזבאללה (בתיווך האו”ם) להבנות ולפיהן שני הצדדים יימנעו מפגיעה באזרחים. תוצאות המבצע זכו לביקורת ניכרת בטענה שהם נתנו למעשה לגיטימציה לחיזבאללה להמשיך לתקוף את חיילי צה”ל. ואכן, זמן קצר לאחר סיום המבצע, שבה התכתשות הדמים ברצועת הביטחון לקדמותה.
“הגיעה העת לריכוז המאמץ היהודי למען יסוד הבית הלאומי היהודי”. ההחלטה שהתקבלה בכינוסם של ראשי התנועה הציונית בלונדון בז’ באב תר”פ (22.7.1920) נתנה את האות להקמתו של מפעל גיוס הכספים הגדול בהיסטוריה היהודית. ארגון “קרן היְסוֹד”, או כפי שהוא ידוע בשמו המקובל בארצות הברית – “המגבית היהודית המאוחדת”, סייע מאז אותו כינוס בלונדון להקמתם של תשע מאות יישובים ברחבי ישראל, ולקליטתם של למעלה משלושה מיליון עולים. מאה שנות פעילות של הארגון הביאו להידוק הקשר בין יהודים ואוהבי ישראל אמידים, וגם כאלה שאינם, לבין המפעל הציוני המתחדש במולדת. מפעלים כלכליים ועבודות תשתית, רבבות ילדים הלומדים במיזמים חינוכיים של עליית הנוער, מאות שכונות שאומצו בפרויקט שיקום השכונות, מאות אלפי צעירים המגיעים לארץ בפרויקט “תגלית”, והיד עוד נטויה. ארגון קרן היסוד הפרוס בשישים מדינות ומרכזו בירושלים (מרכז שגם הותקף וחרב בפיגוע קשה בראשית מלחמת העצמאות), זכה לחוק מיוחד שהסדיר את פעילותו מול רשויות המדינה, ולרחובות שנקראו על שמו ברוב ערי ישראל. התרומה אפשרה לבנות וליצור, וחשוב מכך – לשמור על הקשר בין כל חלקי העם.
