הצלפים שעמדו על צריחי המסגדים ביפו הטרידו מדי יום את תושבי תל אביב. הצתות וחדירות של חוליות טרור היו מעשה של יום יום. אלפים מתושבי השכונות בדרום תל אביב נאלצו לפנות את בתיהם ולהפוך לפליטים. אנשי הלח”י החליטו להגיב. כמטרה, נבחר בניין הסראיה, בניין הממשל הטורקי והבריטי ביפו, שהפך למפקדת הכוחות הערביים בעיר. ניסיון ראשון של החדרת משאית תופת למתחם בידי הלוחם רחמים חכמוב נכשל, והוא הצליח להימלט ברגע האחרון לאחר שזקיפים ערביים חשדו ברכב. ניסיון שני לפוצץ מפקדה ערבית ביפו שנערך בכ”ב בטבת תש”ח (4.1.1948) – צלח. את הפעולה הוביל המסתערב אלישע איבזוב, שנהרג שלושה חודשים מאוחר יותר. תחת גשם שוטף, חדרה משאית עמוסה בחומר נפץ לחזית בניין הסראיה. המסתערבים הפעילו את פתיל ההשהיה, הודיעו לזקיפים שהם נכנסים לרגע לקפה הסמוך, ונמלטו לתל אביב. ההתפוצצות האדירה הותירה עשרות הרוגים מקרב הלוחמים הערביים, והמיטה אווירה קשה על יפו, שהגבירה את בריחת תושביה. בכרוז הלח”י נכתב: תשמש התקפה זו הוכחה כי הלוחם העברי יודע לא רק להדוף…אלא ידו תשיג את האחראים למעשי הזוועה”.

יום לימודים ארוך, וחינוך על יסודי חובה ובחינם. העצמת לימודי השואה  ולימוד מורשת יהדות המזרח. “ועדת עציוני” להעלאת שכר המורים, “ועדת הררי” לחינוך טכנלוגי, “ועדת שנהר” להעמקת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי ועוד ועוד. מחצית היובל של כהונה כחבר כנסת, ושלוש קדנציות כשר החינוך, אפשרו לזבולון המר להטביע את חותמו על מערכת החינוך בישראל, למשך שנים ארוכות.  המר  החל את דרכו בפעילות בתנועת בני עקיבא, ולאחר שירותו בנח”ל ובחיל השריון שתלב   במשמרת הצעירה של המפד”ל. היה בין אלה שפעלו להרחבת תחומי העניין של הציבור הדתי לאומי מהעיסוק בנושאים “דתיים” בלבד, למעורבות בשאלות חוץ, בטחון חברה וכלכלה. בשנות השבעים היה המר מראשי “גוש אמונים”, וכיהן בתפקידים שונים בממשלות ישראל. מחלת הסרטן הכריעה את זבולון המר בגיל שישים ושתים, ביום כב’ טבת תשנ”ח (20.1.1998). נודע כמי שידע להיות אדם פוליטי אך בד בבד איש של דרכי נעם וכבוד. שמו הונצח בעשרות בתי ספר ומוסדות חינוך, שמות רחובות, מוסדות ציבור ובתי כנסת. יהי זכרו ברוך.

היא הייתה שפתם של האבות, של המלכים ושל הנביאים. בה נכתבו ונלמדו היצירות הגדולות של ימי התנ”ך והמשנה. גם בשעה שגלה העם מארצו, היא מעולם לא מתה לחלוטין, אלא המשיכה לשמש כשפת התפילה והפיוט, כלשון המחברת בין הקהילות בעולם שדיברו בשפות יהודיות שונות או בשפת המקום, ובעיקר כשפת לימוד התורה. עם ראשית התחייה הלאומית, החלו מבשרי הציונות מכל הגלויות ופעילים ציוניים לעשות למען הפיכתה לשפה מדוברת, שתיתן מענה לכל צורכי החיים המודרניים. אליעזר בן יהודה, שיום הולדתו בכ”א בטבת תרי”ח (7.1.1858) נקבע כיום השפה העברית, הקדיש את חייו להחייאת השפה. פעילותו, וכן פעילותם של חיים נחמן ביאליק, זאב יעבץ, אברהם אלמליח, הרב יעקב מאיר ועוד רבים אחרים, זכתה להצלחה עצומה. ארגונים שונים כמו “ועד הלשון העברית” ו”גדוד מגיני השפה” הביאו להתפשטותה בקרב היישוב בארץ ובקהילות בעולם. העברית הפכה לשפתו הראשית והרשמית (הגדרה שקבלה לאחרונה תוקף חוקי במסגרת חוק הלאום) של העם השב לארצו, ואפשרה את קיבוץ הגלויות והתהוות התרבות הישראלית. האקדמיה ללשון העברית, מורי ישראל והדינמיקה של החיים ממשיכים את היווצרותה היום יומית.

בקורדובה שבספרד עיר הולדתו מוצב הפסל לזכרו של הפילוסוף הגדול, ששילב ידיעה מעמיקה בכל חלקי הפילוסופיה בת זמנו, ויצר את המיזוג בין תורה מדע וחכמה.  בחיפה מתרפאים אלפים בבית החולים הקרוי על שמו של הרופא  המפורסם, שהיה גם רופאו של סולטן מצרים.  בקרב יהודי תימן, היו שהקפידו להזכיר את שמו בכל תפילת קדיש, כהוקרה על תמיכתו בקהילה בשעותיה הקשות בימי הביניים. ומעל הכל, ברבבות בתים ובתי מדרשות ברחבי העולם נלמדים  מדי יום פירושו למשנה, ספר מורה הנבוכים, ובעיקר ארבעה עשר הכרכים של משנה תורה, ספר ההלכה העצום שנכתב על ידו. רבי משה בן מימון-הרמב”ם, שנפטר בכ’ בטבת תתקס”ה (13.12.1204), נחשב כאחד מאנשי האשכולות הגדולים בתולדות ישראל והעמים. היצירה התורנית והמדעית שנכתבה על ידו, בשבעים שנות חייו, תוך שהוא נאלץ לא פעם להתמודד עם נדודים ואסונות כלכלים ומשפחתיים, מדהימה גם כיום בעומקה ובהיקפה. בטבריה, מעל קברו, נקבעה הכתובת המתארת את הערכת העם אליו “ממשה (רבינו) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה”

מחוז תפילאלת בקצהו הצפוני של מדבר סהרה, היה האזור שבו גדל רבי יעקב אבוחצירא, אבי משפחת הצדיקים הידועה ממרוקו. רבי יעקב, יליד 1804, נודע מצעירותו כגדול תורה, כצדיק וכמנהיג. מכל רחבי מרוקו נהרו לעירו יהודים ומוסלמים לקבל מעצתו ומברכותיו. בין הספרים הרבים שהותיר אחריו, ישנן יצירות תורניות בתחומי ההלכה, בפרשנות התנ”ך (כולל מאתים ושבעה פרושים שונים למילה ‘בראשית’), באגדה, במוסר ובקבלה. רבי יעקב שלח ידו גם בפיוט, וכתב חמישים ואחד פיוטיו העוסקים בענייני גלות וגאולה, בדרכי הקרבה אל הא-ל ובסיפורה של הנערה סוליקה שהעדיפה למות על קידוש השם ולא להתאסלם. את הכינוי “אביר יעקב” קיבל רבי יעקב עוד בחייו. חמש פעמים ביקש לעלות לארץ ישראל, אך תושבי עירו סירבו להניח לו לעזוב את קהילתם. בפעם השישית, בשעה שהיה בדמנהור שבמצרים, ובעודו מתכונן לנסיעה ארצה, חלה ונפטר בכ’ בטבת תר”ם (4.1.1880). קברו שבמצרים הפך למקום עלייה לרגל במשך דורות, ודמותו הפכה לאחד מסמליה של יהדות מרוקו. לזכרו נקראו היישוב אביר יעקב, בתי כנסת וכולל בית הכנסת הותיק ביותר בלוד, מוסדות חינוך רבים ברחבי הארץ.

ההזדמנות הייתה ערב לימוד לרגל יום פטירתו של הרמב”ם. המקום: ירושלים, בית הרב הראשי. הנוכחים: תלמידי הישיבה המרכזית העולמית ההולכת ומתגבשת תחת הכותרת “מרכז הרב”. התקופה: ימי  ההתעוררות הלאומית הגדולה והציפיות לישועה ולתקומה, עם תחילת המנדט הבריטי. את מכלול הנסיבות ניצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק בליל כ’ בטבת תרפ”א (1.1.1921) כדי לקרוא לחכמי ישראל שבכל העולם לפתוח במאמץ מתואם להגיש לדור התחייה יצירות תורניות, מעודכנות ומתאימות לרוח הדור. בין השאר, קרא הרב ליצירת מפעל “הלכה ברורה ובירור הלכה”, שיאפשר הבנה בהירה ומעמיקה של דרכי השתלשלות ההלכה מדברי התלמוד (הבבלי והירושלמי) עד לפוסקים האחרונים; לביאור מפורט של הערות הגר”א על השולחן ערוך (הערות שנכתבו בקיצור וברמז, ומכילות עולם ומלואו); לכתוב מבואות מפורטים לספרי ההלכה והגמרא; וליצור  אינצקלופדיה של ההלכה והאגדה היהודית,”אוֹצָר גָּדוֹל שֶׁיֵּלֵךְ עַל פְּנֵי כָּל הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה…וְיַצִּיעַ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה אֶת כָּל הַכְּלָלִים הַיְסוֹדִיִּים שֶׁל הַסֻּגְיוֹת הָעִקָּרִיוֹת “. הרב קוק החל בעצמו בכתיבת חלק מהיצירות, וקריאתו של הדהדה  ודרבנה כותבים ורבנים מקרב בני עולם התורה הציוני, עד ימינו.

הסוהר הסורי יצא מהתא. עוד מנת עינויים ומכות הסתיימה לה. נראה היה כבר עבכ נצח מאז נתפסו לוחמי הצנחנים וגולני, למרגלות רמת הגולן, בעת משימה להתקין מכשיר ציטוט למוצבים הסורים.  במהלך העינויים שיקרו החוקרים הסורים ללוחם גולני הצעיר אורי אילן, כי כל חבריו לחולייה  כבר נהרגו בחקירות. אורי, בן קיבוץ גן שמואל החליט לא לקחת את הסיכון שמא ישבר בחקירותיו ויגלה סודות צבאיים. לפני שנטל  את חייו ביום יט’ טבת תשט”ו (13.1.1955) הוא חורר בעזרת סיכות אותיות על תשעה פתקים, אותם הטמין בין קפלי בגדיו. הסורים השיבו את גופתו לישראל. לרגלו הייתה קשורה פתקה ובה הכתובת יש פתקים בבגדים. בחיפוש נמצאו פתקים בהם תיאר את תחושותיו, וביניהם הפתק בו כתב “לא בגדתי”. משפחתו, אלפי אזרחים, והרמטכ”ל משה דיין, ליוו אותו למנוחות בקיבוצו. אורי אילן הפך למיתוס ישראלי, עשרות ילדים נקראו  על שמו, ודורות של לוחמים חונכו על לאור סיפור חייו ומותו. חבריו לחולייה שוחררו בעסקת חילופי שבויים, כמה חודשים מאוחר יותר.

פרחה (פלורה) ששון נולדה (1859) למשפחת ששון במומבאי שבהודו. בני המשפחה, שכונו “הרוטשילדים של המזרח”, היו סוחרים יהודיים שהיגרו מבגדד להודו והקימו אימפריה כלכלית אדירה שחלשה על הסחר הבינלאומי שהתנהל בין אירופה לארצות המזרח בתחומים רבים. פרחה קיבלה בילדותה חינוך תורני עשיר מרבנים שהגיעו במיוחד מבגדד, במקביל ללימודיה בבתי ספר יוקרתיים בהודו. שלטה בשבע שפות, עסקה בלימוד גמרא ובמסורות הפסיקה והמדרש. במהלך השנים הפכה למנהיגת האימפריה המשפחתית, וניהלה אותה ביד רמה, תוך ניצול הכספים למשימות נדבנות כמו מימון חקר הכולרה בהודו, פעילות למען פליטים ועניים יהודיים בכל רחבי העולם ומימון הוצאת ספריהם של רבני בגדד, ובהם הבן איש חי. לאחר שעברה ללונדון, תמכה בתנועה הציונית והייתה מגדולות התורמות להקמת האוניברסיטה העברית. הקפידה כל ימיה על שמירת תורה ומצוות ועל מתן חינוך יהודי לילדיה. התכתבה עם גדולי הרבנים במזרח בשאלות הלכתיות שונות. נפטרה בי”ט בטבת תרצ”ו (14.1.1936) בלונדון, ועשור לאחר מכן הובאה למנוחות בהר הזיתים. באחד מנאומיה העידה: “הנני אוהבת התורה בכל נפשי, והנני מתייגעת בה, וגם את בני מדריכה בדרך התורה”

כתבי היד הלכו ונערמו על השולחן בבית הצנוע שבג’רבה, אי הכהנים שלחופי טוניס. רבי משה כלפון הכהן, כמעט ולא חדל מלכתוב. שאלות ותשובות, ספרי  מנהגים, הדרכות חינוכיות מפורטות, ספרות  מחקרית, פסקי דין, דרשות ופרושים. בעשרות השנים בהן הנהיג את קהילת יהודי ג’רבה, נאלץ הרב כלפון להתמודד עם משברים כלכליים, רוחות החילון ואף עם הימים הקשים של הכיבוש הנאצי. שיטתו ששילבה פתיחות לנעשה בעולם, גמישות ומתינות, לצד דביקות בלתי מתפשרת בעקרונות ההלכה, סייעה לקהילה לצלוח את כל המשברים בשלום. במשך השנים הלכה והתחזקה תפיסתו הציונית של הרב כלפון. הוא ראה בציונות סוג של גאולה ודרבן את בני קהילתו לעלות לארץ ולהשתלב בפעילות הציונית. בספריו התווה חזון למדינה היהודית העתידה לקום, והורה לחגוג את הקמת המדינה בשלושה ימי חג. תפיסתו האופטימית הביאה אותו לכתיבת מאמרים ומכתבים שהציעו, על בסיס רוח היהדות, הצעות שונות לתיקון העולם ולהבאת שלום לכל. הרב כלפון נפטר ערב עלייתו לארץ ביח’ טבת תש”י (7.1.1950). כמחצית המאה לאחר מכן הועלו עצמותיו לירושלים.

הרב סלמאן מוצפי נולד בבגדד בשנת 1900, ומגיל צעיר נודע כמתמיד, כעילוי וכאיש תורה וחסד. בבגדד, למד בבתי המדרש השונים בעיר, ובעיקר מפיו של רבי יהודה פתיה. לאחר פטירת אביו, החל לעבוד כמנהל עסקיו של מנחם דניאל, מעשירי עיראק, ולמרות הצלחתו העסקית הקפיד להקדיש מדי יום לפחות שמונה שעות ללימוד. בשנת 1942, לאחר שביקר בה פעמים רבות לפני כן, הצליח הרב סלמאן להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל. בארץ, ייסד את ישיבת “בני ציון” ללימוד הזוהר והקבלה שפעלה בשנות הארבעים בקבר רחל, ולאחר מלחמת השחרור עברה לשכונת מקור ברוך בירושלים. נודע כדמות מופת בהנהגות ובחומרות שקיבל על עצמו בענייני הלכה שונים, בתחומים שבין אדם למקום ובתחומים שבין אדם לחברו. בין השאר, נודע בהקפדה יתרה על איסור הלנת שכר, בהימנעותו מלקחת מתנות מכל סוג (כולל בשמחות של בני משפחתו) ומהנהגתו בענייני ניצול הזמן. עסק בספרות הנסתר והוציא, לאחר עמל רב, את ספר כוונות הרש”ש וספרי קבלה ופירוש נוספים. נפטר בירושלים בי”ז בטבת תשל”ה (31.12.1974).