העיר סבסטופול,  בירתו של חצי האי קרים, ואחד מנמליה החשובים של האימפריה הסובייטית לחוף הים השחור הייתה יעד מרכזי לכוחות הנאצים שפלשו לברית המועצות עם תחילת מבצע ברברוסה. עמידת הגבורה של המגינים הרוסים ביבשה בים ובאוויר הפכה לאחד מסמלי המלחמה ברוסיה. מאתיים וחמישים ימים נמשך המצור הנאצי על העיר, עד שהצליחו הגרמנים לפרוץ את קוי ההגנה, להשתלט על העיר ולטבוח במגיניה ביום כד תמוז תש”ב (9.7.1942), רבבות הרוגים נפלו משני הצדדים ועמידתה הממושכת של העיר סייעה לריתוק כוחות צבא גדולים שלא יכלו להצטרף למאמץ הגרמני בעומק רוסיה. סרטים, ספרים ואתרי הנצחה רבים הוקמו לזכר ימי המצור. מיד לאחר כיבוש העיר אספו הגרמנים אלפים מיהודי המקום באצטדיון העירוני ורצחו אותם בחורשות שמסביב לסבסטופול. הקהילה היהודית העתיקה והייחודית של קרים “הקרימצ’יקים”, יחד עם רבבות המתיישבים היהודים החקלאים שהתיישבו ברחבי חצי האי קרים , ביניהם חלוצים בני העלייה השלישית שירדו מהארץ לרוסיה כדי להגשים את הסוציאליזם במלואו, הושמדו על ידי הגרמנים ועוזריהם. הקראים תושבי המקום שזוהו כלא יהודים לא נפגעו .

הישוב הדרומי ביותר בארץ ישראל עד אותם ימים הוקם בשיטת “חומה ומגדל” בידי גרעין של השומר הצעיר  בכה בתמוז תש”ט (12.7.1939) ושמו נקבע בהתאם למיקומו-נגבה. במלחמת העצמאות עמדה נגבה במוקד ציר ההתקדמות של הכוחות המצרים שפלשו לארץ והקבות עליה הפכו לאחד מסמלי המלחמה. מפקד נגבה יצחק דובנו (“יואב”) נהרג מיד בתחילת הקרבות וימים מספר לאחר מכו הותקף הישוב בידי כוחות שריון, אויר ורגלים מצרים. את המצב הנואש הושיעה יחידה  פשיטה בפיקודו של ישראל כרמי שהגיעה למקום וסייעה  בהדיפת הפולשים. חודש מאוחר יותר, ביום השנה התשיעי להקמת הישוב התקיפו המצרים שנית את נגבה. המשק נהרס כולו מהפצצות והפגזות אולם תעוזתם שלוחמי המשק ומאות המוקשים שהונחו מסביב לישוב הדפו את האויב. חודשים מאוחר יותר נפלה משטרת עיראק סודיאן, מפקדת הכוחות המצרים שהפגיזה ללא הפסקה את נגבה בידי כוחות צה”ל והפכה למצודת יואב, המקום משמש כיום כמפקדה וכמוזיאון של חטיבת גבעתי.בית העלמין של נגבה בו קבורים חללי הקרב, אנדרטה מרשימה שהוקמה במקום ואתר חומה ומגדל מזכירים את ימי תש”ח

הימים – ימי מאורעות תרצ”ו־תרצ”ט. אדמות הגליל התחתון שיוועו ליישובים יהודיים שישמרו על הקרקעות שקנתה הקרן הקיימת מפני השתלטות עוינת. אנשי ארגון “מולדת”, קבוצת צעירים מעולי גרמניה שהתארגנו בנהלל, ולאחר מכן בכפר טוביה, נקראו לדגל. שנים עשר רווקים ושלושה זוגות, מלווים במספר נוטרים, עלו בכ”ה בתמוז תרצ”ז (4.7.1937) לאדמות הבזלת של רמת יששכר. קשיים עצומים עמדו בפני המתיישבים: המציאות הביטחונית הייתה מעייפת ומורכבת. הניסיונות למציאת מים נכשלו, ובמשך שנים ארוכות היה תלוי היישוב באספקת מים ברכבים שהגיעו ממרחק. חלקות האדמה היו קטנות ומפוצלות. ויכוח פנימי קשה, על מהות היישוב כמושב שיתופי או כמושב רגיל, הקשה על ההתקדמות והביאו אף לפיצול היישוב ולעזיבת חלק ממייסדיו לטובת ייסוד “שדמות דבורה”. לצרות נוספו גם שרפה שכילתה כליל את הצריפים בשנת 1939, מגפת טיפוס, ואפילו ויכוח ארוך שנים עם המוסדות המיישבים שהתעקשו לקרוא למושב בשם “בני ברית” בניגוד לרצון המתיישבים. למרות הכול, הפך “מולדת” למושב פורח ומשגשג, ולמעלה משמונה עשורים לאחר ייסודו מתגוררים בו יותר מאלף תושבים.

הדיהָ של הצהרת בלפור הגיעו למנצ’סטר שבבריטניה, ולא הותירו את נשות הקהילה היהודית אדישות. קבוצה של נשים ציוניות, וביניהן ורה ויצמן (אשתו של חיים ויצמן) ורבקה זיו, החליטו להקים ארגון נשים שיפעל למען קידום הציונות. כך נוסד בכ”ה בתמוז תר”פ (11.7.1920) ויצ”ו – ארגון נשים ציוניות (Women’s International Zionist Organization). בעקבות משלחת שנשלחה מטעם המייסדות לבדוק את צרכיו של היישוב בארץ ישראל, הוחלט בויצ”ו לפעול בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה כדי לסייע למתיישבים ולעולים המתמודדים עם המציאות הקשה בארץ ישראל. אחיות בריטיות שנשלחו מטעם ויצ”ו הדריכו את האימהות הצעירות ביישובים החדשים, ותחנות לחלוקת חלב (“טיפת חלב”) לנשים שלא יכלו להניק את ילדיהן נפתחו בערים הגדולות. במהלך השנים הקימה ויצ”ו רשת ענפה של מעונות יום, שנים עשר מוסדות חינוך, מחלקות משפטיות וסוציאליות שסייעו בידי נשות ישראל, ומועדוני נוער וספריות ניידות שנשלחו ליישובי עולים מרוחקים. במהלך השנים העבירה ויצ”ו את הנהלתה מבריטניה לארץ. גם כיום, רבע מיליון חברות ויצ”ו הפזורות בחמישים ארצות, עמלות  ומתנדבות למען קידום פעילויות שונות עבור החברה בישראל.

הרי הגליל התחתון בערו בחומו של חודש תמוז, ואלפי הסוסים של צבא הצלבנים תרו אחר טיפות מים בשיא השרב. את מסעו של טור הצבא הצלבני שיצא מציפורי במגמה להגיע אל טבריה הנצורה, התקיפו כבר כמה שעות כוחות רגליים ופרשים של הצבא המוסלמי המאוחד בפיקודו של צאלח א־דין. בבוקר כ”ו בתמוז ד’תתקמ”ח (4.7.1189) החליטו הצלבנים לנוע לעבר המעיינות שליד הרמה שעליה שולטות הפסגות של הר קרני חיטין. החלטה זו הייתה עוד טעות בשרשרת הטעויות של הצבא הצלבני, שכוחותיו יצאו לקרב מפוזרים ומפוצלים, כאשר כוח אחד איננו מקבל את מרותו של רעהו.   אל מול הצלבנים המפוצלים, פעלו אלפי חייליו של צאלח א־דין – רבים יותר, מאמינים יותר ובעיקר מלוכדים יותר נגד האתגר הצלבני. הקרב התלקח במהירות ובסיומו הושמד כמעט כל הצבא הצלבני. מאה שנות שלטון צלבני בארץ ישראל הסתיימו, ותקופת השלטון המוסלמי־איובי בארץ ישראל החלה. שמונה מאות שנים אחר הקרב הנורא, נותרו משחקי שחזור ספורטיביים שבהם אבירים נוצריים ומוסלמיים לוחמים, לכאורה, זה בזה בצילו של דגל ישראל.

תלאות אין קץ עברו על חבורתו של רבי יהודה החסיד בדרכם מאירופה לארץ ישראל. בסופן, הגיעו קרוב לאלף יהודים לירושלים, גאלו את “חצר האשכנזים” הנטושה, והחלו בבניית בית כנסת גדול במקום. פטירתו הפתאומית של מנהיג הקבוצה, עימותים פנימיים וקשיים מבית ומחוץ הביאו  להתמוטטות החבורה. ביום ח’ במרחשוון הת”פא (8.11.1720) שרפו נושים מוסלמים, שנואשו מגביית החובות שבני הקהילה חבו להם, את בית הכנסת וגירשו באלימות את כל היהודים יוצאי אירופה שבירושלים. בית הכנסת הפך ל”חֻרְבַּת רבי יהודה החסיד” לתקופה ארוכה. רק מאה ושלושים שנה מאוחר יותר הצליחו תלמידיו של הגאון מווילנא, שעלו לארץ לגאול את המקום, במאמץ משותף עם יהודים מכל רחבי העולם, להקים מחדש בית כנסת מפואר, שהפך לאחד החשובים בבתי הכנסיות של ירושלים. בתש”ח נחרב בית הכנסת שנית,. לאחר שחרור העיר נבנתה  במקום קשת שנועדה להזכיר את  שלוש הקומות  של הבניין החרב. .  בראשית המאה הנוכחית שיקמה ממשלת ישראל את בית הכנסת, שחזר שוב להיות אחד מסמליה המרכזיים של ירושלים ולאחד האתרים המשמעותיים ביותר ברובע היהודי. והפעם – לתמיד.

יעקב רוזנהיים נולד בגרמניה בשנת 1870 למשפחה אורתודוקסית, מתלמידיו של הרש”ר הירש. מגיל צעיר, במקביל ללימודיו התורניים ולעבודתו כפקיד בנק, עסק בפעלתנות ציבורית למען זכויותיהם של היהודים שומרי התורה והמצוות בגרמניה. כך איגד את הנאבקים למען שומרי שבת, ונשא ברמה את קולה של היהדות האורתודוקסית בגרמניה בעיתונו “האיזרעליט”. תוך זמן קצר הפך רוזנהיים לדמות מוכרת בעולם היהודי, ויצר קשרים עם קהילות בכל רחבי תבל. כדי להתמודד עם השפל במעמדם של שומרי המצוות בראשית המאה העשרים, השתתף בהקמת “אגודת ישראל”, תוך שהוא יוצר שותפות לא מובנת מאליה בין בני קהילות שונות ובעלי מסורות ותפיסות שונות. כל זאת באמצעות מרצו הרב ומזגו הנוח. פעל רבות למען יישובה של ארץ ישראל. נמלט מגרמניה הנאצית ללונדון, ומשם לארה”ב, שם פעל כדי לשכנע את הממשל לנקוט פעולות משמעותיות להצלת היהודים. פעל מול הוועדות הבינלאומיות השונות למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ותמך בהשתלבותה של האגודה במוסדות המדינה. כונה בהערצה “מורנו” על ידי תלמידיו וחבריו. נפטר בירושלים בגיל תשעים וחמש, בח’ במרחשוון תשכ”ו (3.11.1965).

“שני ילדים יש לי”, נהג לומר הרב מאיר שפירא, שהוא ורעייתו מלכה היו חשוכי ילדים, “הדף והישיבה”. את מפעל “הדף היומי”, שבמסגרתו לומדים יהודים בכל העולם באותו יום את אחד מדפי הגמרא, הגה הרב שפירא במסגרת תפקידו כנשיא אגודת ישראל בפולין. הרעיון זכה להצלחה אדירה, ובחודשים הקרובים יציינו רבבות לומדים את סיומו של מחזור הלימוד השלושה עשר. את “ילדו” השני, ישיבת חכמי לובלין, הקים הרב שפירא לאחר שבע שנות התרמה ובניין, במגמה לבנות בניין ופנימייה מפוארים לשירות לומדי התורה. חנוכת הבניין, בנוכחות רבבות מיהודי פולין, ציינה את תפארתו של עולם התורה היהודי במדינה, רגע לפני חורבנו. הרב שפירא השתייך לחסידות צ’ורקטוב, כיהן במהלך חייו ברבנות של מגוון קהילות ומילא סדרה של תפקידים ציבוריים. החובות הרבים שנטל על עצמו לצורך הקמת הישיבה הביאו למחלתו ולפטירתו בגיל ארבעים ושש בז’ במרחשוון תרצ”ד (27.10.1933). לאחר השואה, הועלו עצמותיו של הרב, שהיה מגדולי אוהבי ארץ ישראל, להר המנוחות בירושלים, ושכונת זיכרון מאיר בבני ברק נקראה על שמו.

כארבעה חודשים כבר חלפו מאז היום הנורא שבו נכבשה קובנה בידי הכוחות הגרמניים. הקהילה היהודית המפוארת במקום, שהוציאה מקרבה רבים מגדולי ישראל ומנתה כרבע מאוכלוסיית העיר, עברה גלי רציחות ורדיפות ונדחקה לרובע סלובודקה העני בפרברי העיר. בבוקר ז’ במרחשוון תש”ב (28.10.1941) נדרשו כל עשרים וחמישה אלף תושבי הגטו להתייצב בכיכר המרכזית. מפקדי הגסטאפו עברו, בליווי שומרים גרמניים וליטאיים, בין שורות הנאספים. בסלקציה מהירה ואכזרית, שלחו כתשעת אלפים מהם, גברים נשים וטף,  אל “הפורט התשיעי” – המבצר הגדול שבפאתי העיר – תוך שגרמנים  מסרבים לתחינותיו של ראש היודנראט הנערץ של הגטו, ד”ר אלחנן אלקס. הנלקחים הוצאו מיד להורג בחצר המבצר, והצטרפו לרבבות שנטבחו במבצר במהלך השואה. הניצולים המשיכו בחיי אימה ובניסיונות התמודדות עם רדיפות הגרמנים, תוך הקמת מחתרות וניסיונות להמשך מאבק ההישרדות עד שחוסל הגטו סופית שנתיים מאוחר יותר. חצר הפורט התשיעי הוכרזה לימים כאתר הנצחה לאומי בידי ממשלת ברית המועצות, ופעילים ציוניים ערכו במקום, בניגוד להוראות, עצרות זיכרון והזדהות עם סבל היהודים כחלק מהמאבק לשחרור יהדות רוסיה.

קניית האדמות נעשתה כבר כמה חודשים קודם לכן, “בבוקר לח בשנת תרל”ח”, אבל, העלייה להתיישבות עצמה, התקיימה בבוקר לח אחר- ביום ז’ בחשוון תרל”ט (3.11.1878), כאשר החלוצים מירושלים: בני משפחת ראב, יהושע שטמפפר, דוד גוטמן וכמובן יואל משה סלומון, (בתמיכתו של “הגביר” זרח ברנט)  החלו להתגורר ולעבוד באדמות אומלבס  היא – פתח תקווה. המייסדים הראשונים, כולם ירושלמים שומרי תורה ומצוות. מנהגי ירושלים שמוסדו על ידם בעיר (כמו לגבי זמן קבלת השבת) עדיין מקובלים ומבוצעים, על ידי רבים מתושביה.

גלגולים רבים עברה המושבה. הקדחת והמחסור, הבריחו את תושביה ואת בני שכונת “הירקונים” שהצטרפו אליהם, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע. היא נוסדה מחדש בידי עולים ממזרח אירופה, התמודדה בגבורה עם התקפות הערבים  במאורעות תרפ”א (1921), זכתה לכינוי “אם המושבות” והייתה הישוב השני שהוכר כעיר בידי הבריטים. אחרי הכל הפכה  פתח תקוה, לבירת  מוסדות הבריאות של ישראל ולעיר החמישית בגודלה עם כרבע מליון תושבים.