“גדול חוקרי בית־שני בדורנו” כך תואר פרופסור מנחם שטרן בידי חבריו לקהילה האקדמית, שהעניקו לו את “פרס ישראל” בשנת תשל”ז. מנחם שטרן, שנולד בפולין בשנת 1925, עלה לארץ בגיל צעיר עם משפחתו ולמד באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן באוניברסיטת קיימברידג’ שבבריטניה. שטרן התמחה בתקופה הסוערת של ימי בית שני, ופרסם ספרים ומאמרים רבים על תקופה זו. מפעל חייו היה אוסף של שלושה כרכים, שבהם ליקט את כל ההתייחסויות של סופרים יווניים ורומאיים בני התקופה לעם ישראל. שטרן הרצה שנים רבות באוניברסיטה העברית, היה ממייסדי מרכז זלמן־שזר ומהעומדים בראשו, ונחשב להיסטוריון בעל שם עולמי. בבוקר י”ט בסיוון תשמ”ט (22.6.1989), צעד שטרן כדרכו מדי יום ביומו מביתו ברחביה לספרייה הלאומית בגבעת רם. מחבל ערבי שארב לו בשביל שקט וצדדי בעמק המצלבה, התנפל עליו ורצחו. קבוצת ילדים מכיתה א’, שסיירו במקום יחד עם מורתם, מצאו אותו לאחר כמה דקות, כשלצדו תיקייה חומה ובה טיוטת מחקרו האחרון. יהי זכרו ברוך.
פיצוצים עזים החרידו את דממת ליל שני, י”ח בסיוון התש”ו (17.6.1946). הפעולה המתואמת של יחידות הפלמ”ח, בראשות יגאל אלון, שפוצצו את הגשרים המרכזיים בגבולות הארץ דרשה מודיעין, תיאום ויכולת ביצוע גבוהות. פעולה זו הוכיחה ליישוב היהודי, כמו גם לממשל המנדט הבריטי, את היכולת הצבאית של תנועת המרי העברי. אחד עשר גשרים הותקפו ברחבי הארץ. “מבצע מרכולת” היה תגובה להמשך סגירת שערי הארץ בידי הבריטים בפני המעפילים, במעין אמירה ולפיה “אם לא תותר הכניסה לארץ בדרך הים, לא תהיה כניסה לארץ גם בדרך היבשה”. רוב הפעולות בוצעו כמתוכנן, אולם בעת ניסיון פיצוץ גשר א-זיב שליד נהריה, גרמה האש שנורתה על הכוח לפיצוץ מטען חבלה וי”ד לוחמים נהרגו. לפעולה היה הד עולמי נרחב, והיא הראתה לעולם כולו כי היישוב היהודי נחוש במאבקו לעצמאות. שבוע לאחר “ליל הגשרים” הגיבו הבריטים ב”שבת השחורה”, בניסיון לשבור את כוחו של הפלמ”ח. אולם, מאבקו של הפלמ”ח, כמו גם פעולתן של שאר המחתרות, נמשך עד סילוק הבריטים מהארץ.
במשך מאות שנים חיו יהודים בקורפו, הירוק שבאיי יוון. קהילה תוססת ומצליחה, מלאה בתורה, בחסד ובחיי קהילה, שהורכבה מקהילות של יהודים מוותיקי יוון (רומניוטים) ומיוצאי איטליה. אירועים אנטישמיים קשים שהתחוללו בשלהי המאה הי”ט, הביאו לחרם יהודי עולמי על “אתרוגי קורפו” ולהגירתם של יהודים רבים מהאי. אולם, למרות אירועים אלו, נותרו בקורפו ערב הכיבוש הגרמני בשנת 1943 קרוב לאלפיים יהודים, שהיו בטוחים שריחוקם ממרכז אירופה וקשריהם הטובים עם האוכלוסייה המקומית ימנעו מהם כל רע. הגרמנים חשבו אחרת. בי”ח בסיוון תש”ד (19.6.1944) נדרשו יהודי קורפו להתרכז בכיכר המרכזית של העיר, ומשם הובלו למבצר העתיק. בלילה, הורדו היהודים במחילות סודיות לעבר הסלעים שבחוף. שם הועמסו על שש סירות דיג רעועות וללא מחסה, והובלו לעבר אתונה. הרכבת שיצאה מאתונה הובילה את הקהילה העתיקה, לאחר שנים־עשר יום של נסיעה מייסרת, לעבר אושוויץ, ושם נרצחו כמעט כל בני הקהילה. מעטים בלבד הצליחו לברוח אל הפרטיזנים שבהרים, או לשרוד את אימי המחנות. בסיומה של המלחמה נותרו מקהילת קורפו כמאה וארבעים איש.
עקבותיו נותרו על פני מפת הארץ כולה: תל אביב שבה גדל; מושב נבטים, חבל לכיש והעיר ערד שאותם הקים וניהל בימי העלייה ההמונית; וכמובן, הקהילה החינוכית המופלאה בניצנה, שם ייסד מוסד חינוכי ייחודי בלב המדבר. גם על מפת העולם היהודי ניכרים עקבותיו של אריה (לובה) אליאב שנפטר בי”ז בסיוון תש”ע (30.5.2010). הוא פעל ברחבי אירופה להצלת יהודים לאחר השואה. בתפקידו כמפקד אוניית המעפילים “חיים ארלוזורוב”, הכיר את אשתו טניה. בברית המועצות של שנות החמישים והשישים, היה אחראי מטעם מדינת ישראל ליצירת קשר חשאי עם יהודי המדינה ולסייע להם תרבותית ורוחנית. הוא ארגן את חילוצם של יהודי פורט סעיד שבמצרים ובאיראן שלאחר המהפכה, מתוך סערות מלחמה. אליאב, חבר כנסת, איש תנועת העבודה ואיש שמאל מדיני מובהק, שבד בבד היה מחובר כולו למורשת ישראל, זכה להערכה מכל קצווי החברה הישראלית. מלבד פרס ישראל, היה אליאב האדם היחיד שזכה בתואר ד”ר לשם כבוד מכל האוניברסיטאות במדינה. בחבל לכיש הוקם ביום פטירתו היישוב אליאב, המשותף למתיישבים דתיים וחילוניים.
שלושת הנוסעים מיפן ירדו מטיסת אייר־פרנס שנחתה בנמל תעופה לוד ביום י”ז בסיוון התשל”ב (30.5.1972). הם נראו כתיירים תמימים. רק כאשר הם שלפו ממזוודותיהם תתי מקלעים ורימונים, התברר כי מדובר בטרוריסטים, אנשי “הצבא האדום היפני” (כך נקראו כאשר התאמנו בצפון קוריאה) שחברו בשם הסוציאליזם העולמי ו”המאבק בדיכוי” למרצחים מארגוני הטרור הפלשתינים. הירי לכל עבר גרם לקטל בקנה מידה ענק. עשרים וחמישה אזרחים, רובם תיירים מפורטו ריקו, נרצחו. עשרות נפצעו. בין ההרוגים היה פרופ’ אהרן קציר, מבכירי אנשי המדע המבריקים בישראל, שרבים ניבאו לו קבלת פרס נובל על הישגיו ועל מחקריו. שניים מהמחבלים נהרגו, ואילו השלישי, קוזו אוקומטו, נתפס ונשפט. אביו של הרוצח שיגר למשרד החוץ מכתב התנצלות מרגש על כישלונו בחינוך בנו, וביקש להוציא את בנו להורג כדי לכפר על האסון. למרבה הצער, בקשתו נדחתה. אוקומטו נשפט למאסר עולם, אך שוחרר בעסקת ג’יבריל כעשור לאחר הטבח, וכיום הוא חי בביירות. בעקבות האירוע, שונו סידורי האבטחה בנמל התעופה לוד (שהפך בהמשך לנתב”ג), והוא נחשב כיום לאחד מנמלי התעופה המאובטחים בעולם.
“כדאי שישחק מעט בכדור”, כך המליצו הרופאים להורים של הילד שסבל מנכות ברגליו. להוריו של יעקב חודורוב, שנולד בט”ז בסיוון תרפ”ז (16.6.1927), התברר כי הילד אכן יודע לשחק מעט בכדור… בגיל שלוש עשרה החל חודרוב לשחק כשחקן מקצועי, בעיקר כשוער, ומהר מאוד הפך לכוכב הכדורגל הגדול של היישוב היהודי בימי המנדט ושל מדינת ישראל הצעירה. את משחקי הכדורגל הפסיק חודרוב, לא פעם, כדי לשרת כלוחם קרבי בשורות ההגנה וצה”ל. בימים שבהם כל משחק בינלאומי של ישראל היה סוג של גאווה לאומית, נאבקו חודרוב וחבריו לנבחרת נגד נבחרות מהטובות בעולם, ומפעם לפעם, גם יכלו להם. חודרוב, שלפרנסתו עבד כמסגר, הקפיד להילחם במשך כל משחק, גם כששבר תוך כדי המשחק את אצבעותיו או את כתפו. הוא סירב להצעות מפתות שהגיעו מקבוצות כדורגל בחו”ל, תוך הסבר ש”הוא משחק למען הכבוד הלאומי ולא למען הכסף”. לאחר פרישתו עבד חודרוב כמאמן, וזמן קצר לפני פטירתו בשנת 2006, קיבל את פרס ישראל על היותו “מופת לדורות של חובבי ספורט ובני הנוער בישראל”.
חיים בוגרשוב נולד ברוסיה (1876) ועסק מגיל צעיר בחינוך. לאחר שניהל מוסד חינוכי ברוסיה וקיבל דוקטורט בשוויץ, עלה לארץ ישראל. בשנת 1906 הקים את “גימנסיה הרצליה” בליבה של תל אביב הקטנה. הגימנסיה, המוסד החינוכי הציוני הראשון שפעל בארץ, הפכה במהירות לסיפור הצלחה ושאבה אליה תלמידים רבים מחו”ל. החינוך לערכי המסירות למולדת, לצדק, להתנדבות ולציונות בא לידי ביטוי באישיותם של אלפי בוגרים שהתבלטו לימים בכל המערכות השונות בארץ. בין השאר, פיתח בוגרשוב את מקצוע הגיאוגרפיה, שהפך ל”מולדת”, והיה בין הראשונים שקדמו את מסורת הטיולים בארץ. במקביל, הותקפה הגימנסיה על ידי גורמים דתיים, ובראשם הרב קוק, על החינוך הלאומי החילוני שניתן בין כתליה. בוגרשוב עצמו עסק, במקביל לניהול המוסד, גם בפעילות ציבורית ענפה. היה חבר הקונגרסים הציוניים וכן חבר כנסת (שבה ראה גם כיצד תלמידו, משה שרת, מושבע כראש הממשלה). פעל להקמת שכונות ויישובים ברחבי הארץ, ובראשם שכונת נורדיה שבתל אביב, שבטבורה עובר הרחוב הקרוי עד היום על שמו. חיים בוגרשוב (שעברת את שמו ל”בוגר”) נפטר בט”ז בסיוון תשכ”ג (8.6.1963)
המצודה הצלבנית העתיקה המשקיפה על הנוף המדהים של דרום לבנון ושל הגליל העליון היוותה במשך מאות רבות של שנים מוצב אסטרטגי ראשון במעלה. את מיקומה ואת חשיבותה של מצודת הבופור זיהו גם מפקדי ארגוני המחבלים שפעלו בדרום לבנון משנות השמונים, וממנה טיווחו את יישובי הגליל. עם כניסת צה”ל ללבנון במבצע שלום הגליל, נשלחו פלוגת ההנדסה והסיירת החטיבתית של גולני להשתלט על המקום. קשיי הדרך ופקודות לא ברורות עיכבו את תחילת הקרב, אולם בסופו עלו הלוחמים על ההר. שעות ארוכות של קרבות פנים אל פנים במחילות, בבונקרים, בתעלות הקשר ובמעלה התלול והחשוף לאש האויב הסתיימו כאשר עם שחר, ט”ז סיוון תשמ”ב (7.6.1982) הונף דגל ישראל על ההר. שישה לוחמים ובהם מפקד סיירת גולני, גוני הרניק, שכבר היה למעשה משוחרר מהצבא אך התנדב למשימה, נפלו במערכה. הרניק ולוחם נוסף קיבלו עיטורים על חלקם בקרב. הבופור שימש שנים ארוכות כמוצב שבו שהו חיילי צה”ל שהגנו על גבול הצפון, וספרים, סרטים ושירים נכתבו על אודותיו. עם נסיגת צה”ל מלבנון, הפך המקום לעמדה של ארגון החיזבאללה.
ניסיון מרד או ניסיון חיסול פוליטי? שפיכות דמים הכרחית בדרך לביצור סמכות המדינה, או התעקשות מיותרת והרת אסון כדי לחסל את התנועה היריבה ואת מנהיגה? עשרות שנים אחרי ש”התותח הקדוש” של צה”ל הטביע בט”ו בסיוון תש”ח (22.6.1948) את אוניית האצ”ל “אלטלנה” מול חופי תל אביב, הוויכוח עדיין ממאן להירגע. השורה התחתונה ברורה למדי: חוסר אמון בין הנהגת המדינה בראשות מפא”י לבין מפקדת האצ”ל, הביא לשרשרת של אי הבנות, מחלוקת בפירושי הסכמים וקצרים בתקשורת. כל אלה החלו בעת הפלגתה של האונייה מצרפת, והסתיימו בשפיכות דמים נוראה, בה נפלו שישה עשר מלוחמי האצ”ל ושלושה מלוחמי צה”ל הצעיר. האונייה אלטלנה נפגעה, ומטען הנשק האדיר שנשאה ושנועד להכריע את מלחמת העצמאות שהייתה בעיצומה, שקע במצולות. הבשורה הטובה מאותו יום נורא הייתה יכולתם של הצדדים, בעיקר של אנשי האצ”ל, להתגבר על האסון ולמנוע מלחמת אחים כללית בשעה שהאויב עומד בשער. לימים, טען מנחם בגין כי תרומתו למימוש העיקרון המקודש של מניעת מלחמת אחים, הוא אחד הדברים שעליהם הוא מתגאה, אולי יותר מכל דבר אחר שעשה בחייו.
ח”י ימים עצרה מדינת ישראל כולה את נשימתה. אלפי חיילים חיפשו מתחת לכל אבן ובכל סִמטה בהרי חברון. עצרות תפילה קורעות לב עתירות משתתפים נערכו בכל העולם. מפגני אחדות, אחווה ועזרה הדדית בהובלת שלוש המשפחות איחדו את האומה מקצה לקצה. לאחר ח”י ימים הגיעה הבשורה המרה: שלושת הנערים, גיל־עד שעאר, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, שנחטפו בשעה שביקשו לחזור לביתם מהישיבות שבהן למדו בליל ט”ו בסיוון תשע”ד (12.6.2014), נרצחו דקות מספר לאחר החטיפה. מבצע “שובו אחים” הסתיים. רבבות ליוו את הנערים בבתי העלמין. המשכם של מעשי הטרור הפלשתינים גם לאחר הרצח, הביא תוך מספר ימים לפתיחתו של מבצע צוק איתן. כמה חודשים לאחר מציאת הגופות, איתרו יחידות מיוחדות את הרוצחים, ולשמחת כל תושבי המדינה הביאו למותם המיידי. יום החטיפה והרצח נקבע ליום האחדות. ביום זה פועלות המשפחות, יחד עם גופים שונים, לקידום האחדות והפיוס, ולהוספת טוב בכל חלקי החברה הישראלית, כמענה להוספת השכול הפירוד והשנאה של ארגוני הטרור. סמוך למקום החטיפה הוקם מתחם “עוז וגאון”, המְשמר את זכר הנערים ומקדם את ההתיישבות היהודית באזור עציון וחברון.
