יעקב רימון (יליד פולין, 1903) נולד לאביו, הסופר אפרים אליעזר רימון, ולאימו, אסתר־חווה. בגיל 6 עלה ארצה עם בני משפחתו, למד בת”ת בשכונת נווה צדק ובבית הספר “תחכמוני” בתל אביב. רימון היה איש תנועת “תורה ועבודה” ומתלמידיו הנאמנים של הרב קוק. היה בין עשרת המייסדים של הסתדרות הפועל המזרחי. כתב עשרות ספרים וביניהם ספרי ביוגרפיה, הגות, סיפורים לילדים וקובצי שירה, שבהם כתב על נושאים אישיים ולאומיים ואותם לא חדל לכתוב גם לאחר שהתעוור בגיל ארבעים. תיאר בשיריו את “זיכרון המראות” את הימים שלפני עיוורונו. בין שיריו הידועים – השיר “נרות שבת”, הנפוץ עד היום כחלק מפס הקול הישראלי של הכניסה לאווירת השבת, והשיר “אל הנגב” שנכתב על הפלוגה הדתית במלחמת העצמאות, שאיבדה 87 מחייליה בכיס פלוג’ה. שימש כמנהל המחלקה הסוציאלית בעיריית תל אביב, והיה אחד העובדים הסוציאליים הראשונים בארץ. רגישותו החברתית באה לידי ביטוי במאמריו וכן בתנועות ובאגודות הציוניות הדתיות השונות שאותן ריכז, אשר חרתו על דגלן “אהבת אחים ועזרה הדדית, ושמירה על נכסי העם וקודשיו הרוחניים”. נפטר בד’ בניסן תשל”ג. (6.4.1973)
מאות שנים פרחו היהודים בגולה אשר בספרד. תלמידי חכמים, פוסקים, פרשנים, משוררים, פילוסופים, שֹרים ומפקדי צבא. כל אלו יצרו בספרד, ותרמו לעם ישראל כמו גם לעם שבקרבו ישבו. במהלך המאה החמש עשרה, עם התקדמות כוחות הנוצרים במסעם לכיבוש ספרד מידי המוסלמים, גברה הקנאות הנוצרית, ומפעם לפעם נערכו פרעות ביהודים. רבים מהם אולצו להתנצר. למגינת ליבם של השלטונות, רבים מהיהודים האנוסים המשיכו לקיים בסתר את מצוות דתם, למרות איומי האינקוויזיציה ועינוייה. על רקע הטענה כי היהודים משדלים את האנוסים שלא לממש בפועל את התנצרותם, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את כל יהודי ספרד. צו הגירוש שפורסם בג’ בניסן הרנ”ב (24.4.1492), חייב את כל יהודי ספרד לעזוב את המדינה ללא רכושם תוך שלושה חודשים, או להתנצר. הגירוש והסבל הרב שנגרם למאות אלפי המגורשים, שהעדיפו להיצמד לאמונתם ולא להיכנע לפיתוי להתנצר, סימלו את תחילתה של תקופה חדשה בתולדות ישראל. המגורשים נפוצו בקהילות ישראל השונות, ועיצבו את דמותם של הקהילות ה”ספרדיות” ברחבי העולם היהודי.
עמינדב אלטשולר נולד ברחובות (1901), ומגיל צעיר הצטיין בשתי תכונות: יכולות לחימה ושמירה וקשר חם שקשר עם הערבים באזור, שאת שפתם ואת מנהגיהם הכיר היטב. היה מאנשי “הגדוד העברי” במלחמת העולם הראשונה, וכיהן כקצין יהודי במשטרת המנדט הבריטי. במהלך שנות העשרים החל לעסוק בקניית אדמות הנגב, תחילה בצוותא עם ידידו משה סמילנסקי, ולאחר מכן מטעם הקרן הקיימת בישראל. אלטשולר ניצל את קשריו עם ערביי הארץ, ובמשך שנים ארוכות סייע להעברתם של למעלה מרבע מיליון דונם לבעלות יהודית. אלטשולר חי שנים רבות לבדו כיהודי בודד בבאר שבע הערבית, רכש קרקעות באומץ וביצירתיות, ומצא את הדרכים לעקוף את גזירות ממשלת המנדט שאסרו על קניין קרקעות. בימי מתיחות היה אלטשולר, שכונה “חוג’ה ימין”, מתגורר במצפה בית אשל הסמוך לבאר שבע. משם יצא למסעות מסוכנים ושל קניית קרקעות, לעיתים תכופות כשהוא מציע כספים שבשלב הקנייה עוד לא היה לו מושג מהיכן יגיעו… אלטשולר, בן למשפחת חלוצים ופעילי הגנה והתיישבות, כיהן במהלך השנים בעוד מגוון תפקידים ביטחוניים והתיישבותיים. נפטר בג’ בניסן תשכ”ח (1.4.1968)
עזר ויצמן נולד בתל אביב (1924) וגדל בחיפה. מגיל צעיר שירת בהגנה, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת כטייס בחיל האוויר המלכותי. לאחר המלחמה סייע לארגון האצ”ל, ובהמשך נקרא על ידי ראשי ההגנה לסייע בהקמת חיל האוויר הישראלי. ויצמן פיקד בעת מלחמת העצמאות על טייסת הנגב, ולחם נגד הצבאות הפולשים. בשנת 1956 מונה כמפקד חיל האוויר, ונחשב בעיני רבים כמי שבנה את החיל והפך אותו לאחד מהטובים בעולם. בהמשך, שירת כראש אג”ם במלחמת ששת הימים, ועם שחרורו מהצבא כיהן כשר התחבורה מטעם גח”ל (הליכוד). עזר כיהן שנים ארוכות בכנסת ובממשלות ישראל, ושימש כשר הביטחון בממשלתו של בגין. בב’ בניסן תשנ”ג (2.3.1993) נבחר להיות נשיא המדינה, ובכך היה לנשיא השני ממשפחת ויצמן, נוסף על דוֹדוֹ חיים. ויצמן נודע בלשונו הישירה, ולעיתים הבוטה, שסיבכה אותו לא פעם בהקשרים אישיים ופוליטיים, אך הקנתה לו גם חן רב בעיני רבים. נאומו כנשיא המדינה בבית הנבחרים הגרמני, שבו תיאר את קורות ההיסטוריה היהודית, נחשב מהחשובים בנאומים שנישאו בישראל קרדיט ויקיפדיה דובר צהל
מסורת חז”ל מספרת כי אפר הפרה האדומה הראשונה נוצר בב’ בניסן, בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים. בהתאם להוראות התורה, נמצאה “פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עול”, ומאפרה ניתן היה לטהר את בני ישראל לקראת הפסח. תשע פרות אדומות בלבד שימשו, לפי המסורת, את עם ישראל לאורך ההיסטוריה. מהראשונה בימי משה, ועד ימיו של הכהן הגדול ישמעאל בן פאבי בימי הבית השני. חוק הפרה האדומה מובא תכופות כדוגמה לחוק הלכתי שאין לעמוד על טעמיו. חוקרים ורבנים רבים עוסקים בניסיונות שונים כדי למצוא פרה אדומה תמימה בת זמננו, שתאפשר את חידושה של האפשרות להיטהר מטומאות חמורות, ובכך תקדם את בניין המקדש. הקושי במציאת פרה אדומה תמימה והחובה לעמוד בדרישות הלכתיות קפדניות סביב הכנת האפר העשוי לטהר את הטמאים, הפכו את האפשרות לשימוש באפרה לנדירה ביותר.
מסביב יהום הסער. כמעט קט והבולשביקים ישלימו את השתלטותם על מרחביה האדירים של רוסיה, והמסך יֵרד על מאות שנים של חיי תורה ותפילה בקהילות היהודיות. רבי שלום דובער שניאורסון (הרש”ב), האדמו”ר החמישי לשושלת חב”ד, נמצא ברוסטוב שעל גדות נהר דון, לאחר שגלה מהעיירה לובביץ’ בשל אֵימי המלחמה. זמן קצר לפני פטירתו, בב’ בניסן תר”פ (21.3.1920), פועל האדמו”ר להכין את חסידיו לימים הבאים. בהנחייתו, נשלחים שליחים לעומק האזורים האסייתיים של רוסיה, בגאורגיה ובקזחסטן, כדי להקים שם תשתית יהודית במחתרת. במקביל, תלמידי הישיבות החב”דיות “תומכי תמימים”, שהוקמו ביוזמתו כדי להתמודד עם אתגרי ההשכלה והחילון, נקראים להעמיק בלימוד התורה והחסידות, ולהמשיך במהפכה הרוחנית החב”דית. בעשרות השנים שבהן כיהן הרש”ב בנשיאות חסידות חב”ד, הרבה לעסוק בסיוע ליהודי רוסיה מול גזרות השלטון, ובבירורים רוחניים מעמיקים בדרכי עבודת ה’. בירורים אלו יצאו לאור לאחר פטירתו בשלושים כרכים. לצד התנגדותו התקיפה לציונות החילונית, פעל הרבי רבות למען ארץ ישראל, ובהנהגתו קנתה חסידות חב”ד את “בית רומנו” שבחברון, שבו שוכנת כיום ישיבת “שבי חברון”.
בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.
תמו שמונת ימי המילואים. העם כולו נרגש לקראת הרגע שלו ציפו הכול – השראת השכינה במשכן שהוקם בעמל כה רב. שני הכוהנים הצעירים, דור העתיד המבטיח של בית לוי, צעדו בראש. לפתע אירע האסון. יום חנוכת המשכן הפך ליום אבל. פרשנים ודרשנים ניסו לאורך הדורות להסביר מה גרם למיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן בא’ בניסן, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם. האם הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה? האם לא כיבדו את המעמד ונכנסו למשכן שתויי יין? האם לגלגו על משה ועל אהרון? שערי פירושים לא ננעלו, ועימם הלקחים שאותם נדרש העם לדורותיו ללמוד מהאסון. מעל הכול, הדהד קול הבורא: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”. הדרישה החד משמעית מהעילית ליותר, לשאיפה לשלמות ולביקורת, ולעיתים ענישה על כל פגם וחטא. תגובתו של אהרון תועדה גם היא לנצח כאב טיפוס להתמודדותם של רבים מבניו במשך הדורות עם אסונות וקשיים בלתי מוסברים: “וידום אהרון”. ההבנה שלא כל דרכי הבורא ברורות מאפשרת את המשך החיים.
“אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר – אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב! / אָבֹא לְעֵת עֶרֶב – אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב! / אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!”. קשים היו חייו של רבי אברהם בן עזרא, “אברהם הספרדי”, כפי שכינה את עצמו. הוא חי חיי עוני והיה תלוי במתנת ידם של נדיבים. בחייו, נדד ברחבי אירופה, והגיע מטולדו בספרד שבה נולד, גם לאנגליה ולאיטליה. יחד עם זאת, היה אבן עזרא מגדולי אנשי האשכולות של העם היהודי. פירושיו לתורה ולנ”ך הפכו לאבני יסוד בלימוד התורה, ודורות עמלו ועמלים על הבנת רעיונותיו ופירושיו. בד בבד, היה אבן עזרא מתמטיקאי ובלשן מחונן, שכתב עשרות ספרים בתחומים אלו. אבן עזרא נודע בקשריו עם גדולי ישראל שבדורו, ובהם רבי יהודה הלוי, שעִמו היה מחותן. הוא אף עסק לא פעם בחידות ובפתגמים שנונים. שלוש מאות הפיוטים שחיבר, עוסקים בכל תחומי הקודש והחול. הנודעים שבהם, כמו “אגדלך אלוקי כל נשמה” ו”כי אשמרה שבת”, מושרים בבתי ישראל מדי שבת. ביום א’ באדר א’ ד’תתקכ”ד (25.1.1164) נפטר אבן עזרא באחת מארצות נדודיו.
הנערים היהודיים שפנו למשרדה של הפְּעילה הציונית רֶחָה פְרֵיֶאר היו חסרי אונים. האווירה בברלין בקיץ 1932, ערב עליית הנאציזם, גרמה למעסיקם לפטר אותם מהעבודה בלא כל סיבה, ושום אפשרות למציאת עבודה חדשה בנסיבות הקיימות לא נראתה באופק. מצבם של הנערים הביא את רחה להרהר ברעיון מהפכני: עידוד עלייתם של אלפי נערים לארץ ישראל. רעיון “עליית הנוער” שהגתה רחה, לא זכה בתחילה לאהדה רבה בקרב הנהגת יהודי גרמניה ובקרב התנועה הציונית. אולם, לאחר מאמצים ושתדלנות אין ספור, יצא הפרויקט לדרך. רחה עברה מעיר לעיר ומכפר לכפר, וסייעה לצעירים להתארגן לעלייה לארץ. כאן, סייעה בידם הנרייטה סאלד. בשנת 1940, לאחר שסייעה להבריח אלפי ילדים מחוץ לגבולות הרייך השלישי, הצליחה רחה להימלט בעור שיניה ולהגיע לארץ. לאחר שנדחקה מהובלת ארגון עליית הנוער בארץ, הקימה פריאר את ה”מפעל להכשרת ילדי ישראל”, המסייע עד היום בחינוך, בטיפול ובשיקום של ילדים ממשפחות מצוקה. היא עמדה בראשו עד יום מותה. רחה פריאר זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, ונפטרה בכ”ט באדר ב’ תשמ”ד (2.4.1984)
