להיסטוריה היהודית הוא נכנס בזכות “בן צור, סע!”, וכמובן, בזכות “הר הבית בידי” בבוקר כ”ח באייר תשכ”ז. את הקריירה הצבאית שלו החל מוטה גור שנים רבות לפני מלחמת ששת הימים, בשדות הקרב של הפלמ”ח במלחמת העצמאות. מוטה, שנודע כמפקד יצירתי, קשוב ונערץ על חייליו, זכה במהלך פעולות התגמול לעיטור העוז על תפקודו תחת אש. ערב מלחמת ששת הימים מונה למפקד חטיבה 55, שעם לוחמיה ועם לוחמי חטיבות סמוכות שחרר את ירושלים. לאחר מלחמת יום כיפור, שבמהלכה שימש כנספח צה”ל בוושניגטון, נקרא מוטה לשקם את הצבא. בכהונתו כרמטכ”ל החל מ-1974 הוא התמודד עם ספיחי המלחמה ועם התעצמות הטרור, ופיקד על מבצע יונתן ועל מבצע ליטני. בין לבין, עסק בכתיבת ספר הילדים על “עזית הכלבה הצנחנית” המלוָוה את צה”ל בפעולותיו. מוטה שימש כחבר כנסת וכשר. בשנותיו האחרונות כיהן כסגן שר הביטחון בממשלת רבין, והיה אחראי על הקשר עם ציבור המתיישבים ביש”ע – רבים מהם היו לוחמיו בעבר – גם בימים הקשים של הסכם אוסלו. בי”ח בתמוז תשנ”ה (15.7.1995) סיים מוטה את חייו כתוצאה ממחלה קשה.

הרב יצחק הרצוג נולד בפולין (1888) וגדל בצרפת ובבריטניה. שם, לצד לימוד התורה שאליו התמסר, למד מדע וספרות באוניברסיטאות, חקר את המבנה הכימי של צבע התכלת, וקיבל תואר דוקטור. כיהן כרבה הראשי של אירלנד, וזכה להערצתם של יהודים ושל אינם יהודים. בשנת 1937 מונה לרבה הראשי של ארץ ישראל, והיה ממנהיגי היישוב בדור השואה והתקומה. יצא למסעות בעולם כדי לנסות לסייע בהצלת יהודי אירופה, ונסך ביטחון ביישוב היהודי, שחרד מפלישה נאצית לארץ, על בסיס אמרתו: “בית שלישי לא ייחרב”. בערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות עסק רבות בחזון מדינת התורה, וחיבר חוקה מודרנית ברוח התורה. נודע במסעותיו לאחר השואה לצורך חילוץ מאות ילדים יהודים ניצולי שואה ממנזרים. הקים את “ועד הישיבות” ומכון מחקר תורני גדול, שלימים נקרא על שמו. נפטר בי”ט בתמוז תשי”ט (25.7.1959), ועל שמו נקראו רחובות ומוסדות ברחבי הארץ. היישוב “משואות יצחק” בגוש עציון (שהועתק אחרי תש”ח לאזור לכיש) נקרא על שמו עוד בחייו. לימים, נבחרו בנו חיים ונכדו יצחק לנשיאי מדינת ישראל.

“היום, כ’ בתמוז, יום הזיכרון למות מנהיגנו הגדול, קיבלה הכנסת הראשונה פה אחד את חוק השבות, המסמל את שאיפות עמנו במשך אלפיים שנה”. כך הכריז ביום כ’ בתמוז תש”י (5.7.1950) בשעה שש וחמישים בערב יושב ראש הכנסת, נחום ניר. החוק, שנחקק ביוזמתו של זרח ורהפטיג וקובע בפשטות ש”כל יהודי זכאי לעלות לארץ ישראל”, התקבל פה אחד ביום הזיכרון לפטירתו של הרצל. חלומם של הנאבקים למען “מדינה עברית, עלייה חופשית” במשך עשרות שנים, התגשם. הוויכוחים המרים שיפלגו עשרות שנים מאוחר יותר את הציבור סביב השאלות מיהו יהודי, מה דינו של מי שהמיר את דתו, מהו הגיור המוכר ומה דינם של בני משפחות לא יהודיים של העולים ארצה – כל אלו היו בתש”י עדיין בגדר נחלת העתיד. ביום זה נותרה החגיגיות והטקסיות. החוק התקבל בעמידה וההחלטה לקרוא לחוק דווקא בשם “חוק השבות” נקבעה כדי להבהיר, כדברי חלק מהח”כים, ש”שב ה’ שבות עמו”. לימים, קיבל החוק מעמד חוקתי במסגרת חוק הלאום שהדגיש כי המדינה תהיה “פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”.

הקהילה היהודית המתבוללת של וינה; רחובות פריס שבהם, לתדהמתו, צעקו ההמונים “מוות ליהודים” על רקע משפט דרייפוס; הקזינו בבאזל, שם כינס את הקונגרס הציוני הראשון; וההר בירושלים הקרוי על שמו, שהפך לבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. תחנות רבות היו במסע חייו הסוערים של תיאודור בנימין זאב הרצל, שנולד בבודפשט בשנת 1860. הסטודנט המנוכר ליהדותו, ששקל בשלב מסוים התנצרות, הפך לעיתונאי ולסופר מחונן ולדיפלומט מוכשר. במאמריו ובספריו “מדינת היהודים” ו”אלטנוילנד”, הוא הצית את העולם היהודי. כדיפלומט, הוא התדפק על דלתותיהם של שליטי העולם, והעלה לתשומת הלב הציבורית את הרעיון הציוני. חלומו זכה לאין ספור פרשנויות לאורך הדורות, ורעיון אוגנדה שהעלה לרגע קט בערוב ימיו, כמעט וקרע את התנועה הצעירה. קצרים, קשים ומורכבים היו חייו של החוזה, שנפטר ביום כ’ בתמוז תרס”ד (3.7.1904) בגיל ארבעים וארבע. הוא שׂבע אכזבות וקשיים, אולם החזון שהותיר, המוסדות שהקים והתנועה שארגן המשיכו את דרכו. כמעט בכל פינה ברחבי המדינה שעליה חלם מונצחת, בצורה כזו או אחרת, דמותו.

המלחמה הייתה עוד רחוקה מלהסתיים. אולם, מנהיגי המדינה הצעירה החליטו לנצל את ימי ההפוגה השנייה ליום אחד של פורקן, שמחה וגאווה על הישגי ישראל וצבאהּ, שהוקמו רק שלושה חודשים קודם לכן. יום כ’ בתמוז תש”ח (27.7.1948) יום פטירתו הארבעים וחמישה של הרצל, הוכרז כ”יום המדינה”. במרכזו, כפי שיהיה נהוג גם בעשרות השנים הבאות בחגיגות יום העצמאות (ששנה לאחר מכן יוזז למועדו הנוכחי בה’ באייר), עמד הצבא. רבבות תל אביבים נרגשים גדשו באותו יום את מדרכות העיר וצפו במצעד צה”ל הראשון שכלל טנקים, שריון, כוחות חי”ר ויחידות שונות (לראשונה על דרגותיהם ועל תגיהם), יחידת חיל נשים ולבסוף – גם יחידת נהגי פרדות וכלבנים. שיירת משורייני שלל וטייסת מפציצי חיל האוויר הוסיפו להתלהבות הצופים. בסיום העצרת הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בנאום ארוך כי: “עוצמת צבא ישראל תכניע את מחרחרי הריב”. מצעדים קטנים יותר נערכו בחיפה ואף בירושלים הנצורה. מצעדי צה”ל המשיכו בימי העצמאות עוד חצי יובל עד שפסקו, אך הגאווה והשמחה על הישגי המדינה עוד נותרו.

בכ’ בתמוז תר”פ (6.7.1920) הוקם ראשון הקיבוצים שהתיישבו באזורי ההר בארץ ישראל. קבוצת חלוצים בני העלייה השלישית שהתיישבו על אדמות הקרן הקיימת בהרי ירושלים הקימו את קיבוץ קריית ענבים. הקושי לקיים חקלאות בין סלעי ההרים, מחסור קשה במים ובעיות תברואתיות וכלכליות גרמו לא פעם לתמותת חברים וילדים, והביאו את היישוב פעמים רבות אל סף עזיבה וחידלון. אולם, למרות הכול צלחו חבריו את המשברים, פתחו רפת רווחית, ייסדו את חברת “תנובה” להפצת חלב, והקימו בית הארחה משגשג שאירח רבים משועי הארץ. לאחר מאורעות תרפ”ט, החליטה ההגנה להקים בקיבוץ את בסיסה המרכזי באזור. מחנות אימונים, מפעלים לייצור נשק ומרכזי הדרכה ופיקוד הפכו את קריית ענבים למוקד פעילותו של הפלמ”ח בקרבות תש”ח. בית העלמין הצבאי ביישוב, המקום שבו טמונים מאות מהלוחמים שנפלו ב”דרך אל העיר” הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות. במהלך השנים עבר הקיבוץ תהפוכות חברתיות וכלכליות והגיעו אליו קבוצות עולים מרחבי העולם. בשנים האחרונות הוא הופרט והפך לסוג של יישוב יוקרה, המצוי בליבו של גוש יישובים משגשג בהרי יהודה.

משה רוסנק נולד בסלובקיה (1924). בגיל צעיר עלה עם משפחתו בצורה בלתי לגלית לארץ, וגדל בירושלים. לצד עבודתו בחנות הכובעים המשפחתית, פעל רוסנק במחתרות השונות ומונה למפקד מחלקה ב”הגנה”. עם תחילת קרבות מלחמת העצמאות, נשלח לפקד על מחלקת תגבור שפעלה ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה בירושלים. הוואקום הפיקודי והמנהיגותי במקום גרם במהרה לכך שרוסנק בן העשרים וארבע הפך למפקדם של אלפיים התושבים ומאתיים הלוחמים ברובע הנצור. רוסנק פיקד על הרובע  בתבונה ובגבורה בימי המצור הקשים כשהוא מתמודד עם בעיות חברתיות מורכבות, עם כוחות ערבים עדיפים מכוחותיו בעשרות מונים, ועם יחס אדיש יחסית מצד מפקדי ההגנה לרובע היהודי. תחת הנהגתו של רוסנק לחמו אנשי הרובע עד שכלתה כל תקווה. מתוך רצון למנוע טבח בתושבים, חתם רוסנק על כניעת הרובע ושהה בשבי הירדני חודשים ארוכים. עם פטירתו בכ”א בתמוז תשס”ו (17.7.2006) נקראה על שמו הכיכר המרכזית ברובע. על קברו בהר הזיתים נכתב “והאיש משה עניו מאוד, כאן נטמן לצד לוחמיו מפקד העיר שבין החומות”.

חייו של חיים נחמן ביאליק השתקפו בשירתו. ילדותו בכפר האוקראיני שבו נולד בשנת 1873  השתקפה בשירי היתמות ובתיאור החוויות הקשות מהימים שבהם נאלץ אביו להפעיל בית מרזח לשיכורי הכפר. לימודיו בישיבת וולוז’ין הונצחו ביצירת הענק של “המתמיד” וב”על סף בית המדרש”; השקפתו הציונית מתבטאת ב”אל הציפור”, ב”תחזקנה” וב”שיר העבודה”; חוויותיו מימי הפרעות ברוסיה משתקפות ב”עיר ההריגה” וב”על השחיטה”; ואהבתו הגדולה לילדים, שלהם לא זכה, התגשמה ב”נדנדה”, וב”קן לציפור”. מי שכונה “המשורר הלאומי”, נדד מרוסיה לגרמניה ומשם לתל אביב. שם, זכה להערצה אדירה מכל חוגי היישוב היהודי בארץ, שרבבות מבניו השתתפו בהלווייתו בכ”א בתמוז תרצ”ד (4.7.1934). ביאליק היה מתרגם פורה, ייסד הוצאות ספרים, חידש שלוש מאות מילים בעברית והיה ממובילי תפיסת הציונות הרוחנית של אחד העם, שדגלה בחיבה ובהערכה למסורת אך ללא מחויבות לקיום מצוות. הוא נודע גם בשירי הטבע והאהבה הרבים שכתב (וביניהם “קומי צאי” ו”הכניסני תחת כנפך”), וכן בתיאורי ההיסטוריה היהודית המפעימים (“מגילת האש” ו”מתי מדבר”). כינס את אגדות חז”ל ב”ספר האגדה”. הונצח בסדרה של שמות רחובות, יישובים ומוסדות ברחבי הארץ.

שיירת הרכבים הארוכה שנסעה במרחבי עמק בית שאן בבוקר כ”א בתמוז תרצ”ז (30.6.1937) בישרה את הקמתו של הקיבוץ הדתי הראשון – טירת צבי. החום באזור היה בלתי נסבל (ב-1942 נמדדה במקום הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם בתולדות ארץ ישראל: חמישים וארבע מעלות). המרחק מיישובי העמק הוותיקים היה גדול, והמרחב הערבי לא האיר פנים. ובכל זאת, תשעים חלוצי “הפועל המזרחי”, אנשי קבוצת רודגס, לא נרתעו. הם הקימו את אוהליהם מסביב לטירה הערבית העשויה לבני בוץ שנקנתה בידי הקרן הקיימת, והפכה לבניין המרכזי ביישוב. הם קראו למקום על שם מבשר הציונות,  הרב צבי קלישר, ויצאו לדרך. שנים ארוכות ומאתגרות עברו על אנשי טירת צבי. הם ידעו לקשור קשרים טובים עם ערביי הסביבה, ובד בבד עמדו בהתקפות קשות של כנופיות ערביות ב-1938 וב-1948, יכלו להם והפכו ברחבי הארץ לסמל של גבורה ושל יכולת עמידה. אלפי התמרים שניטעו מסביב לקיבוץ, מפעל הבשר הנודע, ארבעה דורות שגדלו מאז ימי “חומה ומגדל”, והחיים התורניים והחברתיים הפכו את טירת צבי לאחד מסמליה הבולטים של ההתיישבות בארץ ישראל.

“נחלאים א”. כך קראו לעצמם מאה הצעירים שהתיישבו בבוקר כ”ב בתמוז תשי”א (26.7.1951) על שדותיו של קיבוץ בארות יצחק, כמה מאות מטרים מגבול רצועת עזה. “נחל עוז” נקרא המקום לאחר זמן, והיה ראשון למאות היאחזויות הנח”ל ברחבי הארץ. בצילה של הרצועה המאיימת, שגשגה רפת גדולה, ושדות המשק עובדו עד המטר האחרון, מתוך נאמנות לתפיסה: “במקום בו תעבור המחרשה שם יעבור הגבול”. נחל עוז הפך לסמל. אישים ועיתונאים מהארץ ומהעולם ביקרו תכופות בקיבוץ שאנשיו אחזו במגל ובחרב לאורך כל שעות היממה. בין הקורבנות הרבים ששילם הקיבוץ במהלך השנים, היו מפקד הקיבוץ, רועי רוטברג, שנפל בשנות החמישים (הספדו של הרמטכ”ל, משה דיין, על קברו של רועי היה אחד מהנאומים המכוננים בתולדות ישראל), וכן והילד דניאל טרגמן, שנרצח מירי החמאס בשלהי מבצע צוק איתן. רבים מחברי הקיבוץ נודעו ברחבי הארץ כדמויות פוליטיות ותרבותיות. כקיבוצים רבים, עבר נחל עוז טלטלות כלכליות וחברתיות. כשבעים שנה לאחר הקמתו, הקיבוץ (המופרט) מונה כמאה ועשרים משפחות, מכינה קדם צבאית ומגוון מוסדות חינוך ותרבות הקולטים משפחות צעירות מכל הגוונים.