ליל שבת, יא’ כסלו תשס”ג ( 15.11.2002).  אחרוני המתפללים סיימו את תפילת ליל שבת במערת המכפלה.  מקרית ארבע הסמוכה נשמעו זמירות שבת. לוחמי הנח”ל  שליוו את המתפללים בחזרה לביתם, פנו לסגור את השער המחבר בין קרית ארבע לחברון, כאשר לפתע החלה האש.  שלושה מחבלים שזממו להיכנס לקרית ארבע ולבצע טבח המוני, החלו לירות מעמדה שולטת לעבר הלוחמים המופתעים. מספר חיילים נפגעו מיד.  לשמע היריות חשו למקום כוחות רבים, ומבלי להסס  זינקו אל עבר מקורות האש, כדי לסייע לחבריהם הפצועים, ונפגעו גם הם. במשך שעות ארוכות נפגעו עוד ועוד קצינים, חיילים ומתנדבים אזרחיים מקרית ארבע. בין שנים עשר ההרוגים היו גם יצחק בואניש, קצין הבטחון של קרית ארבע, ואל”מ דרור וינברג, מפקד חטיבת יהודה,  מהמצטיינים שבמפקדי צה”ל, איש ספרא וסייפא שנועד לגדולות.  רק לאחר שעתיים וחצי הצליחו קצינים, לוחמים ואזרחים, לחסל את המחבלים. סמטת הדמים, בה נפלו הלוחמים, נקראה לימים “סמטת הגיבורים”. ההולכים להשתטח על קברי אבות במערת המכפלה, זוכרים גם את גיבורי דורנו.

דרור וינברג נולד בשנת 1964. בהיותו בן שלוש, נפלו שנים מדודיו במלחמת ששת הימים. הוא עצמו גדל במוסדות חינוך דתיים לאומיים, בראשם ישיבת ירושלים לצעירים ותנועת בני עקיבא, והתחנך לאהבת התורה, העם והארץ. עם גיוסו, התנדב דרור לסיירת מטכ”ל. כלוחם וכמפקד מצטיין, שזכה גם לצל”ש באחד המבצעים העלומים שבהם השתתף, התקדם במהירות לתפקידים שונים ובהם מפקד יחידת מגלן ומפקד גדוד בצנחנים. דרור נודע כמפקד מקצועי, נחוש ומקורי, מופת למנהיגות ולרגישות לכל פרט, והיה נערץ על חייליו. כמח”ט יהודה, הוביל בהצלחה את המלחמה בטרור, תוך שהוא מצליח להימנע מפגיעה בכלל האוכלוסייה האזרחית. מעט לפני מינויו הצפוי למח”ט הצנחנים, בליל שבת, י”א בכסלו תשס”ג (15.11.2002), נפל דרור בקרב בציר המתפללים בחברון, יחד עם עוד אחד עשר מרעיו ומפקודיו, כשהוא מנסה לחלץ פצועים תחת אש. בנו השישי של דרור נולד לרעייתו הדסה לאחר נפילתו, ונקרא דרור נחמיה. לזכרו של דרור יצאו ספרי זיכרון רבים, ועל שמו הוקמו ישיבות, מוסדות חינוך, מיזמים חינוכיים, בתי כנסת ואתרי זיכרון שונים ברחבי הארץ ובבסיסי צה”ל.

רוח, גלים, וסערה. אלו היו ככל הנראה, המראות האחרונים שראה רפאל איתן, בבוקר י’ כסלו תשס”ה (23.11.2004), רגע לפני שסחפו  אותו הגלים שהסתערו על חופי נמל אשדוד אל הים, ואל מותו. רוח, גלים וסערה היו דימויים מתאימים מאוד לחייו של האיכר הלוחם. מי שגדל בתל עדשים שבעמק יזרעאל, לחם ונפצע קשה בקרבות ירושלים תש”ח, הוביל את לוחמיו בקרבות נועזים ממבצע סיני ועד מלחמת הלבנון הראשונה, וכיהן כרמטכ”ל עם זמן הכהונה הארוך ביותר בתולדות צה”ל. רפאל איתן (רפול)  נולד בשנת 1929, קימץ במילותיו והקפיד על משמעת ודייקנות. רפול היה זה שהקים את פרויקט  “נערי רפול”, לקליטת אוכלוסיות מאזורי מצוקה בצה”ל, כמו גם את פרויקט “תלפיות”, למיצוי היכולת של חיילים מצטיינים בתחומי המדעים. לאחר סיום תפקידו כרמטכ”ל, פנה רפול לפוליטיקה, והקים את תנועת “צומת” שפעלה למען השמירה על ארץ ישראל השלמה, וקו נוקשה במלחמה נגד הטירור. התפוררות פנימית בתנועתו, הביאה ליציאתו של רפול מהחיים הציבוריים, ולמעבר לניהול פרויקט בניית הנמל באשדוד, שם גם מצא את מותו.

התוכנית הנאצית הייתה פשוטה ושטנית. יהודי העיר ריגה (לטביה), ששרדו מהפרעות שנערכו מיד לאחר הכיבוש הנאצי, נדרשו לפנות את מקומם כדי שאפשר יהיה להעביר לבתיהם אלפי יהודים מגרמניה עצמה. המשימה הוטלה על פרידריך יקלן, מגדולי הרוצחים של הס”ס, שהוכיח כבר את “יכולותיו” במעשי טבח איומים באוקראינה. בבוקר י’ בכסלו תש”ב (30.11.1941) הוצאו אלפי נשים, ילדים וזקנים מגטו ריגה, והוצעדו מרחק שמונה קילומטר ליער רומבולה הסמוך. אנשי חוליית רצח של הס”ס הכריחו את היהודים להיכנס לבורות שהוכנו מראש כשהם שוכבים זה על זה, וירו בהם מטווח קצר. במהלך היום הראשון לטבח, נרצחו באכזריות במקום שלושה עשר אלף מיהודי העיר ריגה, ועוד מאות יהודים שהובאו מגרמניה. הניצולים שזחלו מתוך בורות המוות נורו מיד. בהמשך המלחמה, נרצחו במקום עוד אלפי יהודים, ובתוכם ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב. לאחר המלחמה, הועמדו לדין יקלן ומפקדים גרמניים וליטאיים שהיו מעורבים בזוועה והוצאו להורג. יהודי ריגה נאבקו שנים רבות להקמת אתר הנצחה במקום, ורק לאחר נפילת הקומוניזם הפך המקום לאתר זיכרון ממלכתי.

עם שחר י’ בכסלו תש”ג (19.12.1942), החלו שלושת אלפים וחמש מאות קני תותחים סובייטים בהרעשה אדירה על הכוחות הגרמניים והרומניים בעלי בריתם, שחנו בעורפה המערבי של העיר סטלינגרד. העיר, שהגרמנים החלו להסתער עליה חודשיים קודם לכן, הפכה זה מכבר לזירת הקרבות האכזרית ביותר שידעה מלחמת העולם השנייה, ורבבות חיילים ואזרחים נהרגו בקרבות שהתנהלו מבית לבית. עתה, הצליחו הרוסים להפתיע את הגרמנים ואת בעלי בריתם. מאות אלפי חיילים בפיקודו של המצביא גאורגי ז’וקוב פרצו את קווי ההגנה הגרמניים מצפון ומדרום, ותוך ארבעה ימים היו שלוש מאות אלף חיילים גרמניים לכודים ונצורים בידי כוחות סובייטים מנצחים. ניסיונות הצבא הגרמני להפעיל רכבת אווירית שתספק את צורכי הנצורים וניסיונות פריצה אל “כיס סטלינגרד” הנצור, נכשלו. חודש וחצי מאוחר יותר, כשהם מורעבים, מותשים מהפגזות רוסיות בלתי פוסקות וחסרי תקווה, נכנעו הכוחות הגרמניים בסטלינגרד לצבא האדום. המצעד של רבבות השבויים הגרמניים ברחובות מוסקווה, בדרכם לשבי ארוך ואכזרי בסיביר, סימל את המהפך הגדול של מלחמת העולם השנייה, והעניק תקווה ליהודים הנאנקים תחת מכבש ההשמדה הנאצי.

דעת הקהל הבריטית, המזועזעת מאירועי ליל הבדולח, דרשה מהממשלה לסייע ליהודים הנרדפים בגרמניה. זו סירבה בכל תוקף לפתוח את שערי ארץ ישראל, אך ניאותה לאפשר את קליטתם של ילדים יהודיים, בגיל שבו לא יהוו תחרות על מקומות העבודה, בבריטניה. בלחצם של אישי ציבור, ובעיקר ביוזמתו של וילפריד ישראל, איש עסקים יהודי מגרמניה ובעל קשרים ענפים בבריטניה, יצא מבצע “רכבות הילדים”, הקינדר־טרנספורט, אל הדרך. הגרמנים הסכימו להתיר את יציאת הילדים, בדרך כלל עד גיל 12, בתנאי שייקחו איתם מזוודה אחת, תיק אחד ותמונה אחת בלבד. קבוצת הילדים הראשונה הגיעה לחופי בריטניה בט’ בכסלו תרצ”ט (2.12.1938), ובעקבותיה הספיקו להגיע לחופי האי עוד עשרת אלפים ילדים עד פרוץ מלחמת העולם, שקטעה את התוכנית. הילדים אומצו בבתי משפחות יהודיות ולא יהודיות, וסבלו מאוד מהניתוק מהוריהם, שבדרך כלל לא זכו לראותם שנית. חלק מהילדים התגלגלו למוסדות שונים וחוו חוויות לא פשוטות, אך רובם הצליחו לגדול, ובהמשך, להגיע לארץ ישראל או להשתקע באחת מארצות המערב. סיפור רכבות הילדים זכה לתיעוד בפיסול, בספרות, בסרטים ובמחזות.

תחת גשם שוטף שירד על ראשיהם של המתכנסים בהר הרצל בח’ כסלו תשל”ט (8.12.1978), ובליווי משמר כבוד של חיילים וחיילות (שחלקן נעלו את “נעלי גולדה” שכונו כך עוד בחייה), הובאה גולדה מאיר למנוחות.

היא נולדה ברוסיה, גדלה במילווקי שבארצות הברית, חיה כקיבוצניקית וכפעילה ציונית במרחביה שבעמק יזרעאל, ומילאה מגוון תפקידים ציבוריים. ערב הקמת המדינה ניסתה, תוך סיכון עצמי רב, לשכנע את עבדאללה מלך ירדן שלא להצטרף למדינות ערב הפולשות. כשגרירה בברית המועצות, הפכה גולדה לסמל ולמופת ל”יהדות הדממה” שנאנקה תחת עולו של סטלין. כְּשֹרת העבודה, הקימה וביססה את יסודות מדינת הרווחה, וכשֹרת החוץ כוננה את קשריה של ישראל עם מדינות אפריקה. לאחר פטירתו של לוי אשכול ב1969, נבחרה כראש ממשלה. גולדה דגלה בלחימה בלתי מתפשרת בטרור. היא טענה כי העם הפלשתיני הוא סוג של “פיקציה” היסטורית, והתירה את ההתיישבות היהודית המחודשת בחברון. אירועי מלחמת יום כיפור והעובדה שנתפסה כאחראית לחלק מהמחדלים שנתגלו בה, הביאו בסופו של דבר להתפטרותה מהתפקיד. הונצחה בפארקים, בבתי חולים ובאתרים שונים ברחבי הארץ.

שערי המחנה נפתחו בפני הנער הצעיר. הוריו, אחותו, וכמעט כל בני קהילתו, לא שרדו את אושוויץ ואת צעדות המוות. ניצול השואה אלי ויזל, החליט להקדיש את חייו לזכרון השואה ולהנצחתה. עשרות הספרים שחיבר על השואה ועל תולדות העם היהודי, הפכו לרבי מכר, והגיעו לכמעט כל בית בארצות המערב. כל ימיו לחם נגד האדישות, שאפשרה את השואה ומעשי רצח עם אחרים, הנאום שנשא בבית הלבן בוושניגטון  בדבר “סכנות האדישות”, נחשב לאחד הנאומים החשובים  שנאמרו במאה העשרים.  בנאומיו ובפעילותו הציבורית , התמודד ויזל, עם השאלות האמוניות והחברתיות הכרוכות בשואה, ועם האתגרים השונים העומדים בפני העם היהודי. בח’ כסלו תשמ”ז (10.12.1986) קיבל אלי ויזל את פרס נובל לשלום. ויזל שחי בארצות הברית, הרבה לכתוב על  החסידות ורעיונותיה, והיה מידידיה הגדולים של מדינת ישראל. בין השאר תמך באצ”ל, פעל למען שלמות ירושלים, וסייע להקמת אתר התיירות הגדול של עיר דוד. בשנותיו האחרונות הוצע לו להיות נשיא מדינת ישראל, אך הוא סירב.  נפטר בכ”ו סיוון תשע”ו (2.7.2016) ונקבר בניו יורק.

מקורו של השם הקדום המופיע במפת מידבא “בית הגדיאה” אינו ידוע. יש מהחוקרים המייחסים אותו לגיבור מקומי קטוע יד, ויש הטוענים שמדובר בבית “הג’דע”, “גיבור החיל” בערבית. וישנם פירושים רבים אחרים. כך או כך, ליד חורבות האתר וחורבות הכפר הערבי הסמוך במערב הנגב, התיישבו בח’ בכסלו תש”י (29.11.1948) כמה חיילים משוחררים, ברובם חברי בני עקיבא יוצאי הונגריה, שלמדו יחדיו ב”מקווה ישראל” ובחרו ליישוב החדש את השם “נתיב המולדת”. אחרי כמה חודשים התפרק היישוב, ולמקום הגיעו עולים מהאי ג’רבה שבתוניסיה. הפעם, נצמדה ועדת השמות לשם הקדום, והיישוב “בית הגדי” קיבל מעתה את שמו הקבוע. שנים לא פשוטות של קשיים כלכליים, של חדירות מסתננים ושל “דרישות שלום” הממשיכות עד היום מעבר לגבול העזתי הסמוך, לא הרתיעו את המתיישבים. ענפי חקלאות מגוונים, אזור תעשייה קטן ומוסדות חינוך רבים התפתחו ביישוב הדתי, שבו מתגוררות כיום כשמונה מאות נפשות.

ליל שביעי של פסח. רחובותיה הצרים של שכונת “שערי חסד ” הירושלמית, מלאים בהמון אדם. הכל נעים לעבר ביתו של הרב יעקב משה חרל”פ. בביתו, מוקף בכל יקירי ירושלים, חשו הרב והסובבים אותו כאילו הם על שפת ים סוף. מכל עבר נשמעים דברי הלכה וקבלה, וריקודים של התעלות, מתקיימים אף בתוך גיגיות מים, להמחשת הנס.

הרב חרל”פ נולד  בשנת 1882 בירושלים למשפחת רבנים, ונפטר בז’ כסלו תשי”ב (6.12.1951) .  הוא גדל בתורה בישיבות ירושלים, נודע כעילוי וכמחפש  דרכים לעבודת ה’.  בשבועות תרס”ד (1904) הוא פוגש את הראי”ה קוק. תפילה משותפת אחת של שני הענקים קשרה בין הלבבות. הרב חרל”פ, הופך לתלמידו ולנאמן ביתו של הראי”ה.  ביחד עם רבו, הוא קורא להתיישבות בארץ ולשיבת עם ישראל לכל חלקיה. את תלמידיו הוא מחנך  לאהבת חינם, ולהעמקה בכל חלקי התורה. לאחר פטירתו של הראי”ה קוק, הופך לראש ישיבת מרכז הרב, וממשיך לעסוק בפנימיות התורה, ולהסביר לאורה את האירועים ההיסטוריים של דור “אתחלתא דגאולה”.