הרב יצחק סמואל נולד בגרמניה (1902), ולמד לרבנות בבית המדרש לרבנים בברלין. היה מראשי תנועת המזרחי של הציונות הדתית, וכיהן מטעמה כציר בקונגרסים הציוניים. בשנת 1930 נבחר להיות רבה הראשי של הקהילה היהודית הקטנה בנורווגיה, ועמד בראשה בימים הקשים של עליית האנטישמיות והכיבוש הנאצי. בתקופה זו נודע כדרשן, כמחנך, כמנהיג וכסופר מחונן. הרבה לכתוב על עקרונות היהדות בעיתונות היהודית והכללית. לאחר הכיבוש הנאצי נחקר מספר פעמים, ושוטרים שחפצו בטובתו רמזו לו כי עומדים לעצרו. אף על פי שהוצעה לו אפשרות בריחה, סירב הרב סמואל להימלט, מתוך הרצון שלא לנטוש את עדתו בשעת צרה, ומתוך חשש שמא הגרמנים ינקמו בקהילה היהודית אם ימלט. לאחר מעצרו הועבר לגרמניה, ומשם למחנה אושוויץ, שם נרצח בח’ בטבת תש”ג (16.12.1942). אשתו הנרייטה וילדיו הוברחו בידי המחתרת הנורווגית לשבדיה, בתוך מטען של תפוחי אדמה. לאחר השואה עלתה המשפחה לארץ, ואשתו העידה במשפט אייכמן. לימים, זכתה ביתו, פרופ’ אסתר סמואל כהן, בפרס ישראל לסטטיסטיקה, וילדיו האחרים כיהנו בתפקידים בכירים באקדמיה, ברבנות ובחינוך.
החזית החדשה שפתחו ארגוני הטרור הפתיעה את ישראל. בשלהי 1968 החלו ארגוני המחבלים להתקיף מטוסים ישראליים, וזרעו רצח ואימה בשדות התעופה באירופה. חטיפת מטוס אל על לאלג’יר והתקפה רצחנית על מטוס אל על באתונה הגדישו את הסאה. ישראל החליטה להגיב על אדמת לבנון, המדינה שממנה יצאו המחבלים למשימות הטרור שלהם באירופה. בליל ז’ בטבת תשכ”ט (28.12.1968) נשלחו כוחות צנחנים וסיירת מטכ”ל לשדה התעופה בביירות. שלושה מסוקים הנחיתו את הלוחמים בלב השדה, תוך שכוחות נוספים מהיבשה ומהאוויר חוסמים את דרכי הגישה אליו. הלוחמים איתרו בשטח ארבעה עשר מטוסים בבעלות חברות לבנוניות, גירשו את הנוסעים שישבו בהם באיומי נשק, והצליחו לפוצץ את המטוסים. כוחות לבנוניים שניסו להתקרב לשדה נבלמו באש מהאוויר. תוך פחות משעה הסתיים המבצע ללא תקלות, והכוחות שבו לישראל. אגדה צה”לית ידועה (שלא ברורה אמינותה) טוענת כי במהלך המבצע נכנס רפול לבית קפה מקומי, שילם בכסף ישראלי, שתה בנחת, והמשיך בביצוע המשימה. המבצע היכה גלים ברחבי העולם, והמחיש את התעוזה ואת היצירתיות של צה”ל.
“חייל עברי שנפל בשבי האויב, ‘נידון’ על ידי ‘בית דין’ של צבא הכיבוש הבריטי למלקות. אנו מזהירים את ממשלת הדיכוי מפני הוצאה לפועל של עונש משפיל זה. אם הוא יוצא אל הפועל, יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטי. כל אחד מהם יהיה עלול ללקות 18 מלקות“. האזהרה של מפקדת האצ”ל הייתה ברורה. הבריטים לא נרתעו, ובהתאם למסורת הקולוניאלית וליחס המבזה ל”ילידים”, הלקו את אחד הלוחמים שנפל בידיהם. התגובה הייתה מהירה. בליל ו’ בטבת תש”ז (29.10.1946) חטפו לוחמים של האצ”ל קצינים וחיילים בריטיים בתל אביב, בנתניה ובראשון לציון, והלקו כל אחד מהם שמונה עשרה מלקות. הפעולה התפרסמה ברחבי העולם, והאימפריה הבריטית הפכה למשל ולשנינה. חיילים בריטיים נמלטו בבהלה ממרכזי הערים לבסיסיהם, וקריקטורות שהביכו מאוד את ממשלת לונדון התפרסמו בעיתונות העולמית. במהלך הפעולה, נתפסו ארבעה מלוחמי האצ”ל. שלושה מהם (קשאני, דרזנר ואלקחי) הועלו מאוחר יותר לגרדום. יותר לא הולקו לוחמים יהודיים בארץ ישראל, והפעולה שעליה אמר בגין “לראשונה שבר העם היהודי את השוט” הפכה לציון דרך במאבק לסילוק הבריטים מארץ ישראל.
ממשלת ישראל הייתה בתחושה של אופוריה. מבצע “חורב”, שנועד לסיים את קרבות מלחמת העצמאות בדרום הארץ, הצליח מעבר לכל הציפיות. כוחות צה”ל, חדרו לחצי האי -סיני ופתחו במהלך שנועד להשלים את כיתורם של הכוחות המצרים שעדיין נותרו בתוך גבולות ישראל. אולם, לפתע ארעה תקלה לא צפויה. מטוסים בריטים החלו לסייר מעל אזורי הקרבות ומטוסי חיל האוויר הישראלי, שחשדו כי מדובר במטוסים מצריים יצאו לקראתם. בקרבות האוויר שהתפתחו ביום ו’ טבת תש”ט (7.1.1949), הפילו מטוסי חיל האוויר הצעיר של ישראל, חמישה ממטוסי חיל האוויר הבריטי המהולל. בישראל שררה דאגה. איש לא היה מעוניין במלחמה עם הבריטים. גם בקרב טייסי חיל האוויר הישראלי שררה תחושה מורכבת. רבים מהם בעצמם היו בוגרי חיל האוויר הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, והצטערו על שנאלצו להילחם בחבריהם לשעבר. בסופו של דבר מעז יצא מתוק, הבריטים, הפנימו כי ישראל היא עובדה קיימת, לחצו על המצרים לסיים את הלחימה, ואף כוננו יחסים דיפלומטים עם ישראל.
אמנון ליפקין נולד (1944) בירושלים, צאצא למשפחה ירושלמית ותיקה. את הקריירה הצבאית שלו החל כבר בנעוריו בעת לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה. בצבא, עבר את כל מסלול הדרגות בחטיבת הצנחנים, מלוחם ועד למח”ט, והוביל את לוחמיו בקרבות ששת הימים, בפעולת כראמה, בפעולות מיוחדות במלחמת ההתשה ובקרבות החווה הסינית במלחמת יום כיפור. פעמיים זכה בעיטור העוז על הפגנת מנהיגות ואומץ בשדה הקרב. כיהן כאלוף פיקוד המרכז, כראש אמ”ן וכסגן הרמטכ”ל – תפקיד שבמסגרתו פיקד על מבצע שלמה. במהלך שירותו הוסיף לשמו את השם העברי שחק. בשנת 1996 מונה לרמטכ”ל, והנהיג את צה”ל בימי המלחמה ברצועת הביטחון ובמהומות הכותל. עם שחרורו מהצבא פתח בקריירה פוליטית קצרה במסגרת “מפלגת המרכז”, שבמהלכה כיהן כשר התחבורה. לאחר פרישתו מהפוליטיקה פעל כאיש עסקים. נפטר ממחלת הסרטן בו’ בטבת תשע”ג (19.12.2012). הונצח במחנה ליפקין שליד רחובות, ברחובות ובמוסדות ציבור ברחבי הארץ. הונצח גם בפרויקט “שחק” לבני מצווה, שאותו יזם וטיפח עוד בחייו, ובמסגרתו מקנים תלמידי ישיבת ההסדר במודיעין שיעורים בזהות יהודית לבני מצווה מהחינוך הממלכתי בעיר.
אברהם שפירא נולד באוקראינה (1870), ובגיל עשר עלה עם משפחתו לארץ והתיישב במושבה “יהודייה”, שבה המתינו מייסדי פתח תקווה להזדמנות לחזור לאדמתם. ביהודייה, ולאחר מכן בפתח תקווה, נודע שפירא באומץ ליבו ובהיכרותו עם השפה הערבית ועם הסביבה הערבית. עד מהרה הפך להיות אחראי על ענייני השמירה והביטחון במושבה במשך עשרות שנים. ארגון השמירה שהקים בפתח תקווה הרתיע את ערביי הסביבה מלפגוע בה, וכאשר אירעו מקרי שוד או רצח, לא נמנע שפירא מלרדוף אחרי המבצעים גם לסוריה ולהרי מואב. סיסמתו “לא להרוג ולא להיהרג” אפשרה דו קיום גם בתקופת מתיחות, ורבים מערביי האזור, כמו גם השלטון הטורקי, כיבדו אותו וביקשו ממנו לא אחת ליישב ביניהם סכסוכים פנימיים. שפירא, שנהג להופיע ברחובות המושבה כשהוא רכוב על סוסה ומעשן מקטרת, הפך לדמות מיתולוגית. פיקד על הגנת המושבה במאורעות תרפ”א (1921). הוא היה אחראי, בין השאר, על ביטחונם של הברון רוטשילד, של הרברט סמואל ושל חיים ויצמן. סייע בהקמת ההגנה, ועד אחרית ימיו מילא בה תפקידים בכירים. “זקן השומרים” נפטר בה’ בטבת תשכ”ו (28.12.1965).
דניאל מרק ארויו בן השבע ואביגיל בת החמש, נמנמו במושב האחורי. הטיול אותו סיימו זה עתה בחופי חצי האי סיני, היה סוג של חוויה מהנה עבור משפחת העולים שהגיעה לא מכבר מלונדון. את הנסיעה הרגועה החריד לפתע קול פיצוץ של רימון. הנער הפלשתינאי שהמתין בפאתי עזה ביום ה’ טבת תשל”א (2.1.1971) רצח את שני הילדים, פצע קשה את האם וזעזע את מדינת ישראל. הממשלה הורתה לצבא לעשות מיד סדר ברצועת עזה. אלוף פיקוד הדרום אריק שרון הזרים לעזה ולסביבותיה יחידות עילית, והנהיג יד ברזל במערכה מול ארגוני המחבלים. במסגרת המבצע הוקמה על ידי מאיר דגן “סיירת רימון”, שאנשיה הפליאו במבצעי הסתערבות ותחבולה כדי ללכוד ולחסל את ראשי ארגוני הטרור. מאות מחבלים נהרגו, אחרים גורשו, והשקט שב לרצועת עזה למשך חמש עשרה השנים הבאות. שלושים שנה מאוחר יותר החליט אותו אלוף פיקוד לפנות את הרצועה ולעקור את ההתיישבות היהודית שהתפתחה בה. הרצועה ממשיכה, כידוע לאתגר את מדינת ישראל כמעט בכל יום מחדש בשאלה, מהי הדרך הנכונה להתמודד עם הטרור.
מלחמת העצמאות עדיין הייתה בעיצומה, אולם קבוצת הלוחמים מחטיבת יפתח וביניהם “ילדי סלבינו” – חבורת ילדים מיתומי השואה – החליטו לא להמתין. הם חברו לבוגרי תנועות הנוער ועלו להתיישב בנקודה הצפונית ביותר בחוף הים של מדינת ישראל. כך הוקם בה’ בטבת תש”ט (6.1.1949) הקיבוץ ראש הנקרה, שעבר לאחר מספר חודשים למקומו הקבוע שבו הוא יושב עד היום. חברי הקיבוץ נהנו וסבלו בו זמנית במשך השנים ממיקומם הייחודי. מחד גיסא, ההתיישבות על רכס הסולם, סמוך לנקרות המרהיבות והייחודיות אפשרו לחברי הקיבוץ לפתח ולתפעל את אחד מאתרי התיירות הידועים והמצליחים במדינת ישראל. מאידך גיסא, השכנים הלבנוניים הצמודים מצפון הזכירו מפעם לפעם את קיומם באמצעות הפגזות וחדירות מחבלים (באחת מהן, בראשית שנות השבעים, אף נפצע קשה אחד מחברי הקיבוץ). במהלך השנים הופרט הקיבוץ, והיושבים בו כיום מתפרנסים מענפי תיירות, מחקלאות וממקצועות חופשיים. הקיבוץ סמוך למעבר הגבול בין ישראל ללבנון. מעבר זה משמש בעיקר את כוחות האו”ם ולעסקאות חילופי שבויים, אבל אולי ביום מן הימים הוא יהפוך למעבר של שלום.
“מעשה ברבי אייזל חריף…”. בפולקלור היהודי של מזרח אירופה במאה התשע העשרה ובראשית המאה העשרים, היה פתיח זה נפוץ ביותר ושימש רבנים, עיתונאים, סאטיריקנים וסתם יהודים שהעדיפו להפיג את מצוקות החיים בדברי שינון וחידוד שהעלו חיוך על שפתיהם של שומעיהם. רבי יהושע יצחק שפירא, שכונה “רבי אייזל חריף”, נולד בשנת 1801. הוא נודע כעילוי מגיל צעיר, ושימש כראש ישיבה וכרב בכמה עיירות, בראשן העיר סלונים שבפולין. מלבד גדולתו בתורה, יכולות השקידה והריכוז שלו, כישוריו הדרשניים והספרים הרבים שהוציא בכל תחומי התורה וההלכה, נודע רבי אייזל בלשונו החריפה והמחודדת. כל חלקי החברה היהודית “זכו” ונהנו לטעום משבט לשונו. בלשונו החדה הצליף בחיבה ברבנים וברופאים המתנשאים על הציבור, בעשירים קמצנים ורודפי כבוד, בחלק ממנהגי “החסידים” שהיו לזרא בעיניו (אף על פי שבעצמו הגיע מבית חסידי), בבורותם של עמי הארצות, בלמדנים שאינם יודעים מה הם שָׂחים וכמובן בפרנסי הציבור, שלעיתים עשו לביתם, ובשלטונות הנוכריים שהכבידו ידם שוב ושוב על יהודי האזור. בד’ בטבת תרל”ג (3.1.1873) נפטר רבי אייזל חריף ונקבר בסלונים, כאשר אמרותיו וחידודיו ליוו את החברה היהודית עוד שנים ארוכות.
המבקרים הביטו בהשתוממות באורח מפולין. נוכחותו של אדמו”ר יהודי במוזיאון התת ימי בנאפולי שבאיטליה, הייתה בהחלט דבר מיוחד. רבי גרשון חנוך לייינר, האדמו”ר מראדזין לא התרגש. כאדמו”ר שסירב בניגוד למקובל, ללבוש את בגדי האדמו”ר הייחודיים, יציאה נגד המוסכמות לא הייתה חדשה. כעת, הוא היה נחוש לשוב ולחדש מצוה שכבר אלפי שנים לא בוצעה בידי עם ישראל. עיון בספרי המדע והתייעצויות אין ספור עם מביני דבר הביאו אותה כעת לאנפולי. היעד: גילוי סודו של התכלת, אותו צבע מסתורי שהופק בימי המקרא מחילזון ועיטר את הטליתות והציציות של בני ישראל. בנאפולי הבחין האדמו”ר ב”דיונון הרוקחים”, דג הפולט אל הים צבע תכול. התגלה הסוד. קרוב לחמישה עשר אלף חסידים טבלו את ציציותיהם בנוזל המיוחד שהופק מהדיונון, אולם רוב גדולי ישראל סירבו לקבל את החידוש. האדמו”ר נפטר בד’ טבת תרנ”א (15.12.1890). הרב הרצוג ורבים אחריו המשיכו לנסות ולפענח את סוד התכלת. הפתרונות שמצאו היו שונים מזו של חסידות ראדזין, אבל זכות הראשונים בהתעוררות לתכלת שמורה לאדמ”ור.
