הוא ליווה את החלוצים ב”שיר העמק”, ועודד אותם ב”שיר בוקר” (שמילותיו כתובות גם על שטר מאתיים ש”ח שהוצא לכבודו). הוא ליווה את לוחמי ישראל ב”זמר הפלוגות”, ב”ליל החניה” וב”מסביב למדורה”. הנציח את הנופלים ב”מגש הכסף”, ואת המעפילים ב”נאום תשובה לרב חובל איטלקי”. נתן אלתרמן, יליד פולין (1910) שגדל בתל אביב ונודע מגיל צעיר כמשורר, כמתרגם, כמחזאי וכפובליציסט, ליווה את היישוב היהודי ואת מדינת ישראל הצעירה בשירי “הטור השביעי” שבהם ביטא את דעתו בשנינות וביכולת לירית מדהימה על אירועי השעה. הוא היה מזוהה עם תנועת העבודה והיה מקורב לבן גוריון, אולם לא היסס לבקר את מדיניותו כשנדרש לכך. אלתרמן, שהותיר קובצי שירים הנוגעים גם לנפש האדם ולסערותיו כמו “עוד חוזר הניגון” ו”פגישה לאין קץ”, ידע חיים אישים מורכבים, אולם המשיך לכתוב כמעט עד יומו האחרון בכ’ באדר תש”ל (28.3.1970). בימיו האחרונים היה חבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ואת שירו האחרון, “אז אמר השטן”, הקדיש להצדקת הזכות של עם ישראל על ארצו.

חודשי החורף עברו ביעף, והבצורת הכתה ללא רחם. בשעה שיצא כבר רובו של אדר, ביקש העם את עזרתו של חוני. סיפורו של הצדיק (הירושלמי?), שאירע לפי המסורת בכ’ באדר באחת משנותיה של המאה הראשונה לפני הספירה, הפך לאחד הסיפורים הידועים בתולדות ישראל. נחישותו של חוני לעמוד בתפילה ולא לזוז מהמעגל שאותו חג עד שתיעתר תפילתו לגשמים, ולאחר מכן, עד שירדו גשמי ברכה במינון הרצוי ובכמות הנכונה, הפכה לאות ולמופת לכוחן של תפילה ושל אמונה. חוני, שנודע גם בגדלותו בתורה, העניק לעם ישראל גם את האגדה על התנומה בת שבעים השנים, שבראשיתה ראה אדם נוטע חרוב, ולאחר שבעים שנה התוודע לנכד שנהנה מחרוב זה. לפי מסורת  המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, נרצח חוני על ידי הצדדים הלוחמים במלחמת האחים החשמונאיים, הורקנוס ואריסטובלוס, בשעה שסירב להתפלל למען ניצחונם של הצדדים השונים. מקום קבורתו מזוהה סמוך לעיירה חצור בגליל, והמקום מהווה מוקד תפילה, בעיקר בעתות בצורת. כינויו של חוני  נובע ככל הנראה מסיפור המעגל, או מאומנתו כעוסק במעגילה – מכשיר שסייע לטיוח גגות.

מילדותו במזרח אירופה הוא נטל את האהבה למנגינות הרוסיות, והפליג איתן ב”דוגית נוסעת” וב”שוב יוצא הזמר אל הדרך”. נעוריו בפתח תקווה ובקיבוץ גבעת השלושה שעל גדות הירקון העניקו לו את זכר הרדופים עם “הרוח על המים”, ואת המפורסם שבשיריו על “האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות”. שירי הגעגועים והשכול שלו ובהם “כמו בלדה” ו”שירים עד כאן” קיבלו עוצמה מצמררת עם נפילתו של בנו, ליאור, בקרבות השריון במלחמת יום הכיפורים. תשעה קובצי שירים שתורגמו לעשרות שפות חיבר נתן יונתן (קליין במקור), יליד 1923, שנפטר בי”ט באדר תשס”ד (12.3.2004). מאתיים מהם הולחנו בידי גדולי המלחינים בישראל, והפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי. נתן יונתן עסק בהוראת המוסיקה והספרות במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה. הוא חי רוב ימיו בקיבוץ “שריד” שבעמק יזרעאל. בין השאר, הותיר לציבור בישראל את “חופים”, “לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים”, “שיר ארץ” ו”מת אב ומת אלול”. נתן יונתן עסק גם בתרגום יצירות ספרותיות רבות לעברית ובתפקידים ציבוריים שונים בשדה התרבות בישראל. על מצבתו נכתבה מילה אחת: משורר.

בתחילה היה מדובר בשמועות מוזרות מסין על וירוס חדש ומאיים. לאחר מכן, החלו אט אט גבולות המדינה להיסגר בפני נוסעים שהיה חשש שמא יביאו עימם את המחלה. ללקסיקון הישראלי נכנסו מילים שאיש מחוץ לעולם הרפואה לא הכיר: בידוד, קצב הדבקה ופנדמיה, ותוכנת הזום הפכה ממיזם עסקי מצומצם לצינור החיים והמידע של מיליונים. לאחר שבהדרגה צומצמו התכנסויות, אותרו עוד ועוד חולים ואלפים החלו להיכנס לבידוד, סמוך לפורים החלה הממשלה לקלוט כי מגפת הקורונה מכה גם בישראל. ביום י”ח באדר תש”ף (17.3.2020), בשידור טלוויזיה דרמטי, הכריז ראש הממשלה על סגר כללי ועל איסור על תנועה והתכנסות ברחבי המדינה. שנה של מגפה שזעזעה את ישראל ושינתה את כל מערכות החיים: חינוך, כלכלה, בריאות, סדרי התפילות והפנאי ואף ניהול היחסים המשפחתיים. שנה של התמודדות שחשפה גם בקיעים וליקויים בהנהגה ובחברה הישראלית, לצד גילויים של ערבות, של יוזמה, של מסירות ושל מנהיגות. הוירוס הביא לאלפי מתים, למאות אלפי חולים ולמיליוני מבודדים. במלאת שנה למגפה, התבשר הציבור על חיסון המוני חסר תקדים בהיקפו בעולם, אולם הוירוס לא נעלם וחיים לצד הקורונה נראים כמי שהולכים להיות ממושכים.

בוקר י”ח באדר תשכ”ט (8.3.1969) נראה תחילה כבוקר רגיל למדי. כוחות צה”ל שאִבטחו את קו הגבול הישראלי־מצרי שנקבע בתום מלחמת ששת הימים, על גדות תעלת סואץ, חוו אמנם בחודשים שקדמו לאותו בוקר כמה תקיפות מצריות (שבגינן הוקם קו מוצבים מבוצר – קו בר לב), אולם דומה היה כי בסך הכול השקט נשמר. המצרים חשבו אחרת. מאות קני תותחים, שהרעידו את שמי סיני, המטירו כארבעים אלף פגזים על מוצבי צה”ל. בקרבות שהתפתחו, הצליח צה”ל לפגוע קשות במצרים, אולם מבחינת המצרים הייתה זו רק ההתחלה. בשנה וחצי שלאחר אותו בוקר, השתוללה על גדות הסואץ מלחמת “ההתשה”. במסגרתה, ניסו המצרים להתיש את ישראל באמצעות הפגזות ופשיטות. ישראל, בתגובה, ביצעה מאות פעולות באוויר, בים וביבשה, שגרמו למצרים נזק עצום ואבדות כבדות. בשיא המערכה אף ניהלו טייסי ישראל קרבות אוויר נגד טייסים רוסיים שסייעו למצרים. עם הכרזת הפסקת האש, באוגוסט 1970, נמנו בצד הישראלי קרוב לחמש מאות הרוגים. לימים, קיבלו חיילי צה”ל שהשתתפו במערכה את “אות מלחמת ההתשה”.

עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון שם סייעו במסירות לכוחות צהל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן.  החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצהרי יז אדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד  הנוסע מול השיירה. הכח הורה לנהג הרכב, שלמפרע התברר שהיה מחבל מתאבד איש החיזבאללה שביקש לנקום על מתקפות שביצעה  ישראל כנגד הארגון שבוע קודם לכן לרדת לצד הדרך, הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זכרון.

עשרות חיילי חיל החימוש שבו מחופשת השבת שלהם, והיו בדרכם לסדנת החיל בנבטיה שבדרום לבנון, שם סייעו במסירות לכוחות צה”ל שהיו פרושים ברחבי האזור מאז תחילתו של מבצע שלום הגליל שלוש שנים קודם לכן. החיילים התיישבו בארבע משאיות ספארי ממוגנות, והשיירה שבראשה נסע ג’יפ ליווי יצאה בדרכה ממטולה צפונה. כמה מאות מטרים לאחר שחצו את הגבול, בצוהרי י”ז באדר תשמ”ה (10.3.1985) הבחין ג’יפ הליווי בטנדר שברולט אדום חשוד הנוסע מול השיירה. הכוח הורה לנהג הטנדר, שלמפרע נתגלה כמחבל מתאבד, איש החיזבאללה, שביקש לנקום על מתקפות שביצעה ישראל נגד הארגון שבוע קודם לכן, לרדת לצד הדרך. הלה ציית, המתין עד שמשאיות הספארי יעברו לצידו ופוצץ את הרכב על מאות ק”ג חומרי הנפץ שהיו בו. מעוצמת הפיצוץ התרסק רכב הספארי והחיילים עפו ממנו למרחק של מאות מטרים. הכוחות שחשו למקום נאלצו לקבוע את מותם של שנים עשר מחיילי צה”ל, ולפנות לבתי החולים ארבעה עשר פצועים קשה. לזכר הנופלים הוקמה סמוך ליציאה הצפונית ממטולה אנדרטת זיכרון.

יהודה ארזי נולד בשנת 1907 בפולין, ובגיל צעיר עלה עם משפחתו לתל אביב. בשליחות ההגנה, התגייס למשטרת המנדט, ושימש כקצין חקירות בכיר. במסגרת תפקידו, חקר את רצח ארלוזורוב, ובניגוד לחבריו בהגנה טען שידם של יהודים לא הייתה במעשה הנורא. במהלך מלחמת העולם השנייה היה ממקימי שירות הידיעות של ההגנה (הש”י), ועסק בהברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי למחסני ההגנה. ארזי היה ממארגניה של תנועת ההעפלה. תכונות האלתור, היצירתיות והתעוזה שלו, אפשרו לו לארגן את פעילויות המעפילים לגווניהן, ובראשן את אירועי “לה ספציה”, שבהם יזם שביתת רעב המונית ומתוקשרת של מעפילים שאילצה את הבריטים לאפשר את עלייתם. ערב מלחמת העצמאות, פעל ארזי בכל דרך להשגת נשק ותחמושת מכל סוג לצה”ל המוקם, והבריח לארץ מכונות לייצור נשק ומטוסים. בשנת 1949, הקים ארזי יחד עם קבוצת משקיעים את מלון “רמת אביב”, שהיה מלון היוקרה החשוב ביותר בראשית ימיה של המדינה. לימים נהרס המלון, אך הוא נתן לשכונה הסמוכה את שמה. ארזי נפטר במפתיע בי”ז באדר תשי”ט (25.2.1959)

הקיבוץ המבודד שבהרי הגליל שיווע לעזרה. המודיעין אמנם התריע על כנופיות “צבא ההצלה” האורבות לשיירות, אולם בן עמי פכטר מפקד הגליל המערבי בארגון ההגנה החליט לקחת את הסיכון תוך שהוא מסתמך על הצלחתם של שיירות אחרות לגליל שיצאו באותו שבוע והצליחו להגיע ליעדם ועל הסכם אי התקפה שנחתם עם ראשי הערבים באזור. בצהרי טז אדר ב תשח  (27.3.1948) יצאה השיירה מנהריה לכיוון יחיעם. סמוך לכפר אל כבארי חסמו קרוב לאלף לוחמים ערבים את דרכה. קרב נואש של קרוב  לתשע שעות שכלל נסיונות חוזרים ונשנים להחלץ מהמלכודת של המשוריינים השונים  הסתיים באסון. לאחר ששרידי הלוחמים סירבו להכנע להמוני הערבים שהיו בפיקוד של יוצאי הצבא הגרמני הציתו הערבים את המשוריין האחרון. ארבעים ושבעה מלוחמי ההגנה  נספו בקרב. האסון יחד עם כשלונות דומים של שיירות באזור ירושלים שארעו באותו שבוע חייבו את ההגנה לנטוש את שיטת השיירות ולעבור ממגננה למתקפה.אתר הנצחה לנופלי השיירה הוקם במקום הקרב והישובים בן עמי ונתיב השיירה בגליל המערבי מנציחים את זכר הלוחמים.

“הדסה” היה לא רק שמה של המלכה אסתר, שאת יום חגה מציין היום עם ישראל, אלא גם שמה של קבוצת נשים יהודיות אמריקאיות שהתכנסו ביוזמתה של הנרייטה סאלד בפורים תרע”ב (3.3.1912), והחליטו לפעול לייסוד שירותי הרפואה בארץ ישראל והעצמתם. בשנים שלאחר הקמת הארגון, שאליו הצטרפו מאות אלפי נשים יהודיות אמריקאיות, הקימו שליחיו בארץ רשת בתי חולים ביפו, בתל אביב, בצפת, בחברון, בטבריה ובירושלים – שם הוקם ב1934 בית החולים האוניברסיטאי שבהר הצופים. נשות “הדסה” הקימו את רשת תחנות טיפת חלב, שנועדו לסייע לילדים ממשפחות נזקקות באספקת חלב שבועית ובהשגחה רפואית, ואף מימנו רשת של רופאים נודדים שנתנה מענה רפואי ליישובים המרוחקים. במקביל, תמך הארגון בפעילות עליית הנוער, וייסד רשת של גני משחקים ברחבי הארץ. לאחר קום המדינה, המשיך הארגון בסיוע לרשת בתי החולים של הדסה ירושלים,  ובראשם המתחם הענק של הדסה עין כרם, וכן בהקמת כפרי נוער שונים ברחבי הארץ. בשנים האחרונות עוסקת הדסה, לצד המשך פעילותה בארץ ובארצות הברית, ביוזמות סיוע שונות לאזורי מצוקה ברחבי העולם.