כבר בגיל 12 אייר יעקב פרקש את הקריקטורות הראשונות, והוא המשיך לתאר את המציאות באמצעות מכחולו כמעט עד יומו האחרון. פרקש, יליד הונגריה (1920), הגיע למדינת ישראל אחרי מסע ייסורים שכלל את מחנות בוכנוואלד ודכאו, מעצר על ידי הבריטים בקפריסין והשתתפות בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. ידידו מהונגריה, אפרים קישון, המליץ על קבלתו לעיתון מעריב, ותוך זמן קצר הפך לאחד מבכירי הקריקטוריסטים בישראל. במשך עשרות שנים נהג פרקש, שאימץ את הכינוי ‘זאב’ (פרקש = זאב בהונגרית), לאייר עמוד שלם במוסף השבועי של “הארץ”, בו ניתח בעין בוחנת ובהומור את המצב במדינה ובעולם, וחתם בדיוקן זעיר שלו מחזיק מכחול שהפך לסמלו המסחרי. איוריו פורסמו בכל העיתונים הגדולים בעולם. עסק באיור ספרים ופרסומים שונים מטעם צה”ל ומוסדות המדינה. זאב שכל את בנו באסון מחניים לאחר מלחמת יום כיפור. זכה לפרס ישראל  על “התמדתו במשך שנים ארוכות להביע באמצעות קווים, להציג עמדות בענייני מדינה ועולם בדרך חדה ומצליפה, אך תמיד עם חיוך”. נפטר בט’ במרחשוון תשס”ג (15.10.2002)

הפיגועים הרצחניים שביצעו מחבלים שחדרו משטח השומרון שבשליטת ירדן, לא הותירו לממשלת ישראל ברירה. לאחר רצח אכזרי במיוחד של פועלים במושב אבן יהודה שבשרון, ניתנה הפקודה לחטיבת הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון לתקוף ולהשמיד את מבצר המשטרה האימתני שבקלקיליה. מבצע שומרון יצא לדרך. באור לו’ במרחשוון תשי”ז (10.10.1956) חצו כוחות צה”ל, ובראשם חטיבת הצנחנים, את הגבול. פלוגה בפיקודו של מוטה גור טיהרה את בניין המשטרה ופוצצה אותו לאחר קרב קשה. במקביל, הותקף כוח של סיירת צנחנים שחסם את הצירים בסמוך לעיר בידי כוחות ירדנים עדיפים, ובפעולת החילוץ המורכבת שבה השתתפו גם כוחות אוויר ושריון, ספגו הלוחמים אבדות רבות נוספות. גם דרך הנסיגה חזרה לשטח ישראל לוּותה בקרבות עקובים מדם ובמעשי גבורה שבוצעו כדי לחלץ את הפצועים ואת גופות החללים. בסופו של דבר, הושלם המבצע במחיר של שמונה עשר לוחמים הרוגים ועשרות פצועים. לירדנים היו קרוב למאה הרוגים. למרות הצלחת המשימה, נראה היה כי שיטת פעולות התגמול מיצתה את עצמה. שבועיים מאוחר יותר יצאה ישראל למערכת סיני.

בצלאל שפירא נולד ברוסיה הלבנה בשנת 1902, ולמד בישיבות בליטא ובברלין. כבר בהיותו בגולה, היה פעיל בחוגי הציונות הדתית. בשנות העשרים עלה לארץ, תוך שהוא מסתייע ברישיון העלייה שהונפק למעשה על שם אחיו, משה. בארץ, הפך שפירא למנהיג “הפועל המזרחי”, ולאחר מכן כיהן כיושב ראש המפלגה הדתית־לאומית במשך קרוב לשני עשורים, עד לפטירתו. שפירא היה ראש מחלקת העלייה בסוכנות, וסייע בהצלת יהודים ערב השואה. הוא היה מהחותמים על מגילת העצמאות, וכיהן כחבר כנסת וכְשׂר בממשלות ישראל. בשנת 1957 נפצע קשה בשעה שאדם תימהוני השליך רימון ליציע הכנסת, ולרפואתו נוסף לו השם “חיים”. שפירא היה ממעצבי דמותה של הציונות הדתית בדור הראשון למדינה. הוא טיפח את מוסדותיה ועסק בסוגיות הזהות של המדינה הצעירה, ובמיוחד בשאלת “מיהו יהודי”. מבחינה מדינית נקט קו מתון מאוד, שהיה מנוגד לדעת רוב חבריו לתנועה, אך הוא פעל בדרכו להבטחת אופייה של ישראל כמדינה יהודית. בצלאל משה חיים שפירא נפטר בי”ב בסיוון  תש”ל (16.71970), ושמו הונצח בשמות של יישובים ושל מוסדות רבים ברחבי הארץ.

“לקנות אדמות ולהקים יישוב בארץ ישראל!”. זו הייתה המטרה שהציבו לעצמם קבוצת חסידי גור שהתאגדו בפולין, בראשותו של הרב יצחק גרשטנקורן – מנהיג, איש ציבור ופרשן מקורי לספרי התנ”ך. אחרי מאמצים רבים נרכשה אדמה, ובי”א בסיוון תרפ”ד (13.6.1924) הוקמה בין תל אביב לפתח תקווה, המושבה בני ברק, שנקראה על שם היישוב המשנאי הקדום ששכן באזור, בו פעל רבי עקיבא. במשך עשרות שנים התמקדו אנשי המושבה בגידול עצי הדר ובטיפוח רפתות. רבים מבני הציונות הדתית התיישבו במקום, ורבים מפעילי המחתרות ניצלו את היישוב השקט למקום אימונים והתארגנות. בשנת 1933 התיישב בעיר “החזון איש”, ועשור מאוחר יותר הוקמה במקום ישיבת פוניבז’ (בהגייה הרווחת: פונוביץ’). האירועים הנ”ל העצימו את הנוכחות החרדית בעיר, ושינו את אופייה. בני ברק של היום, אחת מעשר הערים הגדולות בישראל, מהווה סוג של דגם ייחודי לעיר המנהלת אורח חיים השונה מהותית מזה שבשכנותיה במטרופולין תל אביב. עיר התורה והחסידות, החסד והישיבות, שהיא גם אחת מהצפופות והיקרות שבערי ישראל. מזל טוב בני ברק!

הכוחות המיוחדים של צה”ל, כל מטוסי התובלה של חיל האוויר, צי מטוסי אל־על (שסמל המגן־דוד טושטש מזנבם), סיוע של שירות הביון האמריקאי, ובעיקר – כוח הרצון והזיקה לציון של בני קהילת “ביתא ישראל”. כל אלו חברו למבצע שלֹמה, שהחל בי”ב בסיוון תשנ”א (24.5.1991). ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר הייתה נחושה להציל את בני הקהילה, לפני שיהיה מאוחר מדי. המטוסים נדרשו לעזוב את אדיס אבבה לפני שהמורדים ישתלטו על העיר ויסכלו את המשך הוצאת היהודים. כדי להכניס כמה שיותר נוסעים למטוסים, הוצאו המושבים מתוכם, וכ1100 נוסעים הועמסו על מטוס שנועד במקור לשבע מאות איש. כרבבה ומחצה מבני הקהילה הגיעו מגלות אתיופיה לציון תוך שלושים ושש שעות בלבד, בארבעים ואחת טיסות. שבעה תינוקות נולדו במהלך המבצע, שכל משתתפיו חשו את פעמי הגאולה. המסע הארוך של יהודי אתיופיה, שנותקו מהעולם היהודי למשך אלפי שנים וכיתתו רגליהם בדרכים הקשות והמסוכנות מהכפרים אל הבירה, תוך שהם פוסעים בארץ שסועת רעב ומלחמה, הגיע ליעדו. החסידה – סמל השאיפה לציון – הגיעה הביתה.

מסך הברזל נראָה בלתי חדיר. הממשלה הרוסית לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאת יהודים למדינת ישראל. הפעילים הציוניים במחתרת, שהחלו את פעילותם לאחר מלחמת ששת ימים, החליטו לבצע מעשה נואש. התוכנית הייתה לחטוף מטוס קטן בן 12 מושבים מלנינגרד, להטיסו לשבדיה הסמוכה ומשם לצאת לחירות לישראל. התוכנית עובדה לפרטיה, כולל ההסוואה שאורגנה כטיסה לחתונה משפחתית (“מבצע חתונה”), והודגש בה הצורך להימנע בכל מחיר מפגיעה בחיי אדם. ביום י”א בסיוון תש”ל (15.6.1970) הגיעו חברי הקבוצה לנמל התעופה, שם לכדו אותם סוכני הקג”ב שידעו מראש על המבצע. בסדרת משפטים נידונו הפעילים לעונשי מאסר ממושכים, וחלקם למוות. ברחבי העולם פרצה זעקה אדירה, והפגנות ענק נערכו בדרישה לחון את האסירים ולאפשר ליהודים לצאת מברית המועצות. בסופו של דבר, נעתרה ברית המועצות ללחצים, וקרוב למאה אלף מסורבי עלייה יצאו לחופשי. מארק דימשיץ (הטייס), סילוויה זלמנסון, אדוארד קוזניצוב, יוסף מנדלביץ ושאר חברי הקבוצה שוחררו לאחר מספר שנים, ובמידה רבה היו אלו שגרמו לפריצת הסכר ולעליית מאות אלפים לארץ.

עשרות הנערים שביקשו לבלות במועדון ה”דולפי” שבמתחם הדולפינריום בתל אביב, בליל שבת י’ בסיוון תשס”א (1.6.2001) לא שמו לב למחבל, תושב קלקיליה, שהמתין בשקט בצד. סמוך לחצות אירעה הזוועה. מטען הנפץ כלל גם רסיסי מתכת חדים. שבעה עשר מהנערים נהרגו מייד, וארבעה מתו מאוחר יותר מפצעיהם. עוד מאה ועשרים נפצעו. אבל כבד ירד על ישראל, ובמיוחד על בית הספר “שבח מופת” בתל אביב, שרבים מהנרצחים היו בין תלמידיו. ההלוויות האין סופיות בהשתתפות אלפים היו קורעות לב. רוב הקורבנות היו בנים למשפחות שעלו ממדינות חבר העמים  באותה תקופה, והשילוט בעברית, ברוסית ובאנגלית “זה הבית שלנו” שהוצב במקום לאחר הרצח, ביטא את תחושותיהם. למרות הזעם בישראל והגינוי הבינלאומי לפיגוע, שאותו אירגן החמאס, העדיף ראש הממשלה אריאל שרון להכריז כי “איפוק זה כוח”, ולהמשיך במדיניות ההבלגה שאותה הנהיג מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. יעברו עוד חודשים ארוכים ושפיכות דמים נוראית עד שתצא ישראל למבצע חומת מגן, ותרוצץ את ראש הנחש של הטרור הפלשתיני.

בין המוני העולים שנהרו למדינת ישראל הצעירה בסוף שנות הארבעים, בלטה קבוצה גדולה של חסידי חב”ד, ניצולי שואה ופליטים מברית המועצות. עוד לפני הגעתם לארץ, פעלו חברי הקבוצה למען הקמת יישוב חב”די עצמאי, משימה שלא הייתה קלה במיוחד בהיעדר גוף פוליטי חזק שיתמוך ביוזמה. לאחר שהחסידים נוכחו לדעת שהתוכנית אינה מתקדמת, נקבעה עובדה בשטח, ובכ”א באייר תש”ט (20.5.1949) פלשו החסידים לבתי הכפר הערבי הנטוש ספריא. לאחר מספר ימים, ובעזרתו הפעילה של השר זלמן שז”ר שהיה מקורב לחסידות, ניתן האישור ויישוב בשם שפריר יצא לדרך. ההתיישבות לא הייתה קלה. בשנת 1955 זעזעה את כל המדינה פעולת טרור רצחנית, שבה נרצחו חמישה מתלמידי בית הספר בכפר. אמנם, בסופו של דבר, שיטת חב”ד של “ופרצת” התגברה. היישוב, ששינה את שמו לכפר חב”ד, הפך למרכזה הארצי של החסידות, והמונים נוהרים מדי שנה לחגיגות י”ט כסלו, לאפיית המצות ההמונית ולאירועים חסידיים שונים המתקיימים בו. בשנות התשעים הוקם במרכז הכפר הֶעתק מדויק של בית מדרשו של הרבי מלובביץ’ מניו יורק.

העוני היה רב, מלכי פרס ביטלו לא פעם את אישור הבנייה, והשכנים העמונים והערבים הפריעו ללא הרף. ובכל זאת, בעידודם של הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, ובהובלת יהושע הכהן הגדול וזרובבל מנהיג העם, הושגה המטרה. עשרים ושתיים שנים לאחר הגעתם של שבי ציון הראשונים לירושלים, והנחת אבן הפינה לבית, ביום ג’ באדר ד’תתקי”ד (348 לפני הספירה) נחנך סוף-סוף בית המקדש השני. קרוב לחודש נמשכו החגיגות, ולמרות העוני הרב, הקריבו שבי ציון מאות קורבנות כדי להודות ולהלל. הלוויים והכוהנים חולקו למשימותיהם, ועבודת בית המקדש החלה במלוא היקפה. ארבע מאות ועשרים שנה עמד בית המקדש השני על תילו. במשך דורות ארוכים נהרו עולי הרגל לירושלים וזכו להיכנס לחצרותיו. לאחר שחולל בידי חייליו של אנטיוכוס, טוהר המקדש, שופץ ונחנך מחדש בימי החשמונאים. כמה דורות מאוחר יותר, בנה הורדוס את המקדש כמעט מהתחלה, ו”מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו”. בתשעה באב של שנת 70 לספירה, חרב הבית בידי הרומאים. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו.

על מצבתו, הוא ביקש לכתוב את המילים, אותן אמר,כאשר הוענק לו פרס ישראל: “אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את עמו ואת ארצו, ועמד על משמרתם כל חייו, ובכל דרך שהייתה לאל ידו”. הוא נולד בפולין, לחם ופיקד על מחתרת הלח”י, בימיה הקשים ביותר. ברח ממחנה מעצר בריטי באפריקה, כשהוא מסתתר שעות, וימים בתוך מיכלית. יצחק שמיר, איש המוסד, ממנהיגי תנועת הליכוד, יושב ראש הכנסת, שר וראש ממשלת ישראל, נולד  בפולין (1915)  ונפטר בי’ בתמוז תשע”ב (30.6.2012). נודע כממעט באומר, ומרבה בעשייה. תחת הנהגתו קלטה ישראל קרוב למליון עולים, מרחבי העולם. שמר על בטחון ישראל, ועמד בכל תוקף מול ניסיונות לפגוע בשלמות הארץ, תוך שהוא לא חושש ,להתעמת עם הגדולות והחשובות שבמדינות העולם. מדינאי פיקח, צנוע, ונחוש. לימים  הלכה וגברה ההערכה לפעילותו ולהחלטותיו,  בענייני חוץ, בטחון, כלכלה ואופייה של המדינה כמדינה יהודית. מכתבי האהבה שכתב לרעייתו שולמית, מתוך גדרות הכלא הבריטי הם מופת לאהבה אישית ולאומית. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?