החזון היה נפלא. משפחותיהם של הדוקטורים ושל הפרופסורים היהודיים שנמלטו מגרמניה הנאצית תכננו לנצל את כישוריהם כדי להקים משקים חקלאיים, שיגדלו פירות וירקות באיכות מעולה, שתעלה על כל מה שיוצר עד כה בארץ. האדמה נקנתה על ידי כמה מיוצאי גרמניה, וביום ז’ באדר א’ (10.2.1935) התיישבו שני הזוגות הראשונים בצריפים, לא הרחק מנחל (שכונה לצורך העניין “נהר”..) הגעתון, שלכבודו נקבע שם המקום “נַהֲרִיָּה”. המתיישבים הראשונים ראו את עצמם כממשיכי דרכו של שבט אשר, והפסוק “ברוך מבנים אשר” נכתב בסמל העיר בכתב עברי עתיק. מהר מאוד התברר כי התנאים הכלכליים בארץ ותנאי האקלים אינם מתאימים לגידול תוצרת חקלאית איכותית, ומתיישבי נהריה החלו לחפש חלופות. בשנת 1936 נפתח המלון הראשון בעיר, ותוך זמן קצר הפכה העיר לאחד מאתרי הנופש המרכזיים בארץ. במקביל, החליטה משפחת שטראוס להפוך את הרפת שלה למפעל קטן ליצור גבינות, ומשפחת זוגולובק פתחה את “בית החרושת לנקניק כשר”, והשאר – היסטוריה…

לאחר הקמת המדינה, הצטרפו לנהריה רבבות עולים, שהרחיבו את אוכלוסייתה ואת שטחה, והפכו אותה לבירת הגליל המערבי.

“חול הנדודים / חול סיני הבוער / המעורב בשארית חכמת שלמה / המעורב במרירות סוד הלענה”. כך עירבה המשוררת היהודייה נלי זקש בשיריה, בין הסבל היהודי הבלתי נגמר שהגיע לשיאו בימי השואה, לבין המורשת המפוארת של  עם ישראל. זקש, ילידת ברלין (1891), נודעה מנערותה כמשוררת מבטיחה ומוכשרת, ופרסמה בכתבי עת גרמניים מובילים. ימים ספורים לפני שנשלחה להשמדה, הצליחו מעריציה בשבדיה, בעזרת לחצים שהופעלו מבית המלוכה על השלטונות הנאציים, לאפשר לה ולאמה לצאת מגרמניה. כל שאר בני משפחתה נספו. זקש, שהתגוררה בסטוקהולם עד פטירתה בז’ בניסן תש”ל (12.5.1970), הקדישה את שירת חייה לתיעוד מוראות השואה בשירה, בספרות, בתרגום ואף במחזה “אלי”, שבו התמודדה עם שאלות האמונה הקשות המתעוררות לנוכח סבל העם היהודי לדורותיו. תיאוריה של אימי המחנות ושל “הנעליים המיותמות” של הקורבנות היהודיים הפכו לאחד הסמלים של זיכרון השואה באירופה. בשנת 1966 קיבלה בצוותא עם ש”י עגנון את פרס נובל לספרות. על מעמד זה אמרה כי עגנון מיצג את מדינת ישראל, והיא את הטרגדיה של העם היהודי.

הם הועברו בכל דרך אפשרית. תינוקות הורדמו והוברחו בארגזי ירקות, אחרים הועברו ברכב ובו כלב נובח שהשתיק את בכיים, הם הוצאו בעזרת מסמכים מזויפים או דרך תעלות הביוב. ועל כל המבצע הזה ניצחה אישה צעירה אחת: אירנה סנדלר. סנדלר נולדה למשפחה קתולית בפולין בשנת 1910. בימי מלחמת העולם השנייה, עבדה כאחות וכעובדת סוציאלית בעיריית ורשה. כבר מראשית המלחמה, כאשר התוודעה סנדלר להיקפם של רדיפות הנאצים כנגד היהודים, היא החלה לסייע למכריה היהודים בהברחת ילדיהם אל מחוץ לגטאות. בהמשך, הצטרפה סנדלר ל”ז’יגוטה”, המחתרת הפולנית שסייעה להצלת יהודים, וניצלה את תפקידה בעירייה כדי להיכנס לגטו ולארגן את הברחתם ואת הצלתם של למעלה מ-2,500 ילדים יהודיים. בשלב מסוים נלכדה אירנה, עונתה קשות בידי הנאצים, אך לא הסגירה את שמות שותפיה למבצע ואת מקומם של הילדים המוברחים. בְכַד שהוטמן בגינת ביתה רשמה אירנה את שמות הילדים ואת רשימת המקומות שבהם הוחבאו. רשימה זו סייעה בסוף המלחמה לאתר את מרבית הילדים ולהשיבם לעם היהודי. בשנת 1955 הוענק לאירנה אות “חסידי אומות העולם”.   נפטרה בז’ ניסן תשס”ח (12.5.2008)

ליל ז’ בניסן תשל”ג (9.4.1973). עשרות סירות גומי שהורדו מספינות הטילים בלב ים הגיעו חרש אל החוף. לוחמי יחידות העילית של צה”ל נכנסו במהירות לשורת המכוניות, שאותן שכרו מראש סוכני המוסד והמתינו על החוף. הכוחות החלו לנוע לעבר היעדים השונים ברחבי ביירות. מפקדי המחבלים שהיו אחראים, בין השאר, לפיגוע הרצחני באולימפיאדת מינכן הופתעו בדירותיהם. שלושה מבכירי אש”ף נהרגו, וקרוב למאה מחבלים נוספים חוסלו במהלך הקרבות. מבצע “אביב נעורים” הלם ביעדים רבים בעת ובעונה אחת: בתיהם של ראשי המחבלים, מפקדת ארגון פת”ח בביירות, מרכזי אימון, ציוד ותחזוקה של המחבלים בביירות ובצידון הותקפו והוחרבו. במהלך המבצע נהרגו לוחמי סיירת צנחנים, אבידע שור וחגי מעיין, ומבצע חילוצם הביא לקרבות עזים בין כוחות צה”ל למחבלים ולאנשי צבא לבנון בלב ביירות. בין מובילי המבצע היו אהוד ברק ועמירם לוין, שהתחזו לנשים המטיילות עם בני זוגן סמוך למטרות שהותקפו. מבצע אביב נעורים נחשב כאחד המבצעים הנועזים בתולדות צה”ל. רבים ממשתתפי המבצע ובהם ברק, לוין ואמנון ליפקין שחק קיבלו ציונים לשבח על תפקודם בקרב.

“ואהבת הדעת אשר מאז היא מקננת בעם…סמכתם לבנות היכל לחכמה. והיום הזה, אלפים ורבבות נאספו יחד, לפתח בחדוות לב לרווחה את שערי הדעת. הננו מפילים לפניך תחנון, צור ישראל וגואלו. חזק נא ואמץ את לבב עמך אשר בחרת…ולשמר בכל לב את כל חוקיך…”. הרב קוק המשיך להשמיע את התפילה המיוחדת שחיבר לטקס החגיגי, באוזניהם של שבעת אלפים הנוכחים המכובדים. כולם נאספו מהארץ ומהעולם באמפיתאטרון שנבנה במורדות המזרחיים של הר הצופים, וממנו נשקף הנוף המרהיב של מדבר יהודה ושל הרי אדום. טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים ביום ז’ בניסן תרפ”ה (1.4.1925) היה אחד מרגעי השיא של המפעל הציוני בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. לצידו של הראי”ה קוק, נאמו בטקס חיים ויצמן, חיים נחמן ביאליק, ארתור בלפור ורבים אחרים. במשך שנות דור, הייתה האוניברסיטה שבפסגת ההר מוסד ההשכלה הגבוהה המרכזי בישראל. בוגריו תרמו ותורמים להמשך התפתחותה והתעצמותה של המדינה. אירועי מלחמת העצמאות גרמו להעברת האוניברסיטה למערב העיר, אולם, עם איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, שבו הסטודנטים אל ההר.

אלפי יהודים צבאו על גדרותיו של נמל טריפולי, בירת לוב. הם התבוננו בשמחה ובקנאה במאות חבריהם (מעל ומעבר לקיבולת המתוכננת) שעלו על סיפונה של “קזרטא”, האונייה האיטלקית שנשלחה להביאם ארצה. בשעה שהונף על סיפון האונייה בצוהרי ו’ בניסן תש”ט (5.4.1949) הדגל הכחול לבן, פתחו ההמונים בשירת ה”תקווה” ו”שירת הים”. חודשים ארוכים של משא ומתן בין מנהיגי הקהילה, שליחי העלייה מישראל, נציגי הממשל הבריטי ששלט במדינה, אנשי הממשל באיטליה (שיהודים רבים ניסו להגיע דרכה לארץ) וראשי ארגונים יהודיים מארצות הברית הגיעו לקיצם. לאחר שכל המכשולים הוסרו, החל מבצע “ופקדתי אתכם” – מבצע  עלייתם של יהודי לוב לארץ. ההמונים שזרמו לטריפולי מרחבי הארץ ביקשו לחבור לחלום הגשמת הגאולה. קרוב לארבעים אלף מיהודי לוב עלו במשך כמעט שנה למדינת ישראל. “לא הייתה עליית נשמה לשום עלייה כאשר הייתה לעליית יהודי לוב”, סיכם  יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, את התרוממות הרוח שפקדה את יהודי לוב עם תחילת העלייה. הקהילה, ששורשיה עוד בימי חורבן בית שני, שבה הביתה.

משה סגל נולד בבלרוס שבמזרח אירופה למשפחה חסידית. בעקבות נטייתו לאומנות, פנה סגל – ששינה את שמו למארק שאגאל – ללמוד בבתי ספר לאומנות ברוסיה ובפריס, והחל להתפרסם כצייר וכמאייר. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית, סייע שאגאל להקמת מערכות לעידוד החינוך והתרבות בברית המועצות. אולם, עם התעצמות התפיסות האנטי־מסורתיות והאנטי־יהודיות במדינה זו, הוא נמלט ממנה לגרמניה. עם עליית שלטון הנאצים, שראו בעבודתו “אומנות מנוונת”, נמלט גם מגרמניה ועבר לצרפת. מעריציו האמריקאים של שאגאל חילצו אותו מצרפת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא שב אליה עם תום הקרבות, ובה נפטר בו’ בניסן תשמ”ה (28.3.1985).  שאגאל נחשב בעיני רבים לאחד הציירים היהודיים הגדולים בהיסטוריה. ביצירותיו, הוא היטיב לתאר סמלים ורעיונות מתוך המורשת היהודית. בין יצירותיו הגדולות של שאגאל נמצאים שנים עשר ויטראז’ים המתארים את שבטי ישראל, שהוצבו בבית הכנסת בבית החולים “הדסה” בירושלים, ושלושה שטיחי קיר ענקיים (גובלנים), המוצבים בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת, ומתארים את העבר, את ההווה ואת העתיד של עם ישראל. יצירות רבות של שאגאל מוצגות במבני ציבור ובמוזיאונים ברחבי העולם.

הקרב על חיפה היה בעיצומו, ומנהיגי הערבים יצאו לסוריה וללבנון כדי להביא נשק ותחמושת  שיכריעו את המערכה. בבוקר ו’ באדר א’ תש”ח (17.3.1948) יצאה שיירה עמוסה שנים עשר טון נשק ותחמושת ובאלפי רובים וציוד מלחמתי רב, ממעבר הגבול בראש הנקרה אל הרבעים הערביים של חיפה. בעקבות דיווחי שירות המודיעין של ההגנה שעקב אחר השיירה, נפרסו כוחות פלמ”ח כדי למנוע ממנה להגיע ליעדה. ניסיון ראשון לעצור את השיירה באזור נהריה נכשל. הניסיון השני התבצע בכניסה לקריית מוצקין. לוחם פלמ”ח, רכוב על אופנוע, הסתנן לתוך רכבי השיירה, ואותת לאורבים כי הגיעה העת לתקוף. לוחמי חטיבת יפתח הסתערו הישר אל מול מקלעי השיירה. שניים מהם – אברהם אביגדרוב שנפצע אנושות וניצל, ועמנואל לנדאו שנהרג בקרב ובפיצוץ שאירע בעקבות המתקפה על השיירה – קיבלו לימים את עיטור “גיבור ישראל”. השיירה חוסלה. הקרב על חיפה הוכרע למעשה.

בעיצומם של ימי מלחמת העצמאות, בה’ באדר א’ תש”ח (15.2.1948), אירע מהפך בעיתונות העברית. כל עובדי העיתון “ידיעות אחרונות”, בראשותו של העורך – העיתונאי המיתולוגי ד”ר עזריאל קרליבך – פרשו מ”ידיעות” והקימו את “מעריב”. העיתון החדש, על פי מאמר המערכת הראשון, נועד להיות “עיתון של אנשים מכל שכבות העם – בעד אנשים מכל שכבות העם”. מייסדי העיתון הבטיחו: “כבעלי עיתון עממי אנו מתנגדים לכך, שמאורעות פרטיים משפחתיים יתפסו בעיתון שטח שגודלו – כגודל הכיס של בני המשפחה…על כן לא נקבל אלא מודעות משפחתיות אחידות”. במשך שנים הטיף העיתון לאחדות, וכבר בגיליון הראשון קראו העורכים “לצרף למאבק העם על שחרורו את כל בניו, על כל מפלגותיו, על כל שכבותיו – כי רק בדרך זו נזכה לגאולה”. במהלך קרבות תש”ח, ליוו כתבי העיתון, מתוך אהדה ואהבה, את מאבק היישוב לעצמאות. במשך קרוב לשלושה עשורים, התהדר “מעריב” (ובצדק) בתואר “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”, וקבע במידה רבה את סדר היום הציבורי, תוך שהוא נוקט בדרך כלל קו ממלכתי ולאומי. בשלהי המאה העשרים, ירד “מעריב” מגדולתו, ובשנת 2014 החל לצאת כשבועון וכאר מקוון

דורות של ילדים בישראל גדלו על קורותיה של חבורת הנערים שנקלעו לאי הבודד במהלך פינוי ילדים בריטיים לארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה. ב”אי הילדים” תיארה מירה לובה, שנולדה בשנת 1913 את הצלחתם של הילדים לגלות את הכוחות החיוביים הטמונים בהם וליצור חברת מופת (בכך הציגה לובה תפיסת עולם אופטימית הרבה יותר מזו של “בעל זבוב”, המתאר אירוע בדיוני דומה, ומסתיים בהשתלטות כוחות הרוע על הילדים העצמאיים). בספרה השני בעברית, שאותו כתבה יחד עם ימימה אבידר טשרנוביץ, “שני רעים יצאו לדרך”, תיארה לובה את חברותם האמיצה של ילד ניצול שואה וחברו ה”צבר”, הפועלים ביחד כדי לחלץ את האחות שנותרה בימי השואה במנזר באיטליה. היצירות של לובה זכו להצלחה רבה בארץ, כמו גם איוריה לספרי ילדים רבים. אולם, בראשית שנות החמישים החליטה לובה, ילידת גרמניה, לרדת בחזרה למולדתה. שם, הפכה לסופרת ילדים ידועה. בספריה שנכתבו בגרמנית, והשתדלה להימנע מהזכרת ההיבטים היהודיים, ואף מרמיזה לפשעי הנאצים. רבים מספריה תורגמו לעברית, אולם היא לא שבה ליצור בשפה זו.נפטרה  בה’ אדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)