הגזרות על יהודי הולנד הכבושה הלכו ותכפו. איש העסקים, אוטו פרנק, ובני משפחתו החליטו לא להסתכן יותר. בחדר אחורי שנבנה בבניין משרדיו של אוטו הסתתרו בני משפחה וידידים, וביניהם הבת אנה. מי שדאגה לכל צורכיהם של המסתתרים הייתה מיפּ חיס – ילידת 1910, הולנדית אנטי נאצית, ששימשה כמזכירתו הנאמנה של האב אוטו. מיפ ובני משפחתה עשו כל מאמץ להסתיר את בני פרנק, אולם הלשנה הביאה לבסוף ללכידתם. לאחר שניסתה שוב ושוב לשווא לשחד את הקצינים הנאציים לשחרר את בני המשפחה, מיהרה מיפ לחדרי המסתור שנתגלה וביקשה להציל מה שתוכל מרכושם וממסמכיהם של יקיריה, רגע לפני שהגרמנים יסרקו את המקום. באחד החדרים מצאה מיפ את מחברותיה של אנה. עם שובו של האב אוטו, השריד היחיד מבני משפחתו, מסרה לידו את היומן, ותוך זמן קצר הוא הפך לרב מכר עולמי ותורגם לשישים ושבע שפות. מיפ האריכה ימים ונפטרה בגיל מאה בכ”ה בטבת תש”ע (11.1.2010). לפני פטירתה היא הספיקה לקבל מבחר אותות כבוד והערכה, ובראשם תואר חסידת אומות העולם ממוסד יד ושם בישראל.
הפרשה התחילה בימי האימים של שלטון הנאצים בהונגריה. לנוכח האיום הקיומי נפגשה ההנהגה היהודית עם ראשי הנאצים, כדי לנסות ולדחות את גזירת ההשמדה. לאחר המלחמה עלו השאלות הגדולות: האם ישראל קסטנר שניהל את המשא ומתן עם הנאצים, סייע להם בהטעיית הקהילה היהודית ובמתן סיוע עקיף להשמדה, תמורת הצלת מקורביו, או שמא, הוא פשוט ניסה לעשות כמיטב יכולתו במציאות בלתי אפשרית. משפט דיבה טעון ובעל תהודה ציבורית אדירה שהחל בישראל בשנת 1954, הסתיים בפסק הדין המהדהד ולפיו “קסטנר מכר את נפשו לשטן”. זמן מה לאחר פסק הדין נרצח קסטנר בידי יוצאי מחתרת הלח”י, שלא היו מוכנים לסלוח לו על בגידתו בעם היהודי. כעשרה חודשים לאחר הרצח בכה’ טבת תשי”ח (17.1.1958) פסק בית המשפט העליון ברוב של שלושה נגד שניים, כי לא ניתן להאשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים. עשרות שנים לאחר מכן, המחלוקת בין הרואים בקסטנר גיבור שפעל בנסיבות טראגיות, לבין אלו הרואים בו מנהיג שכשל בשיתוף פעולה עם הצורר עדיין קיימת.
צפת. כד’ טבת תקצ”ז (1.1.1837). לפנות ערב. בתי הכנסת היו מלאים במתפללים שעמדו לסיים את תפילת המנחה. בבתי הרובע היהודי הבנויים בצפיפות על המדרון ההררי, החלו משפחות להתארגן לארוחת הערב. ואז היכה הרעש. רעידת אדמה בדרגה שבע בסולם ריכטר, החריבה כפרים רבים בגליל וגרמה לגלי צונאמי ענקיים בכנרת שגרמו למאות נפגעים בטבריה. האסון הגדול ביותר התרחש בצפת. קרוב לאלפיים איש, רובם מקרב תושבי הרובע היהודי שחרב כולו, נקברו מתחת להריסות. השלטון העותומני לא היה ערוך לטיפול באסון וכל פעולות החילוץ הוטלו על המעטים שלא נפגעו. מאות פצועים שכבו בין החורבות בהעדר עזרה, והניצולים סבלו מרעב, מכפור ומביזה. השמועה על האסון נודעה לרבי ישראל משקלוב מנהיג הקהילה, בשעה ששהה בירושלים. משלחת העזרה שאורגנה על ידו הגיעה לעיר החרבה כשבועיים לאחר הרעש. מגבית חרום הוכרזה ברחבי העולם היהודי, וקהילות ארופה וארצות הים התיכון תרמו בהמוניהם לסיוע לניצולים. שנים רבות לקח לצפת להתאושש מהאסון, אולם, בסופו של דבר הצליחה הקהילה לשוב ולהתבסס בראש הרי הגליל.
ארתור רופין נולד (1876) למשפחה ענייה ומתבוללת בגרמניה. בעזרת התמדתו וכישוריו, הצליח לפלס דרכו במעלה האקדמיה הגרמנית, והפך לכלכלן ולסוציולוג בכיר. האנטישמיות שבה נתקל הניעה אותו להצטרף לתנועה הציונית, ומטעמה נשלח לארץ ישראל. בארץ, עמד בראש המשרד הארץ ישראלי, הזרוע המבצעת של התנועה הציונית. הוא יזם, עודד וביצע רכישה של אלפי דונמים, ואפשר את הקמתן של שכונות רבות בירושלים, בתל אביב וביישובים שונים ברחבי הארץ. סייע לעולים שהגיעו לארץ בימי העלייה השנייה מאירופה ומתימן. ביוזמתו, הקים המשרד הא”י חוות לאומיות, ולצידה של אחת מהן הוקמה דגניה. רופין היה מראשי היישוב בימי מלחמת העולם הראשונה והמנדט הבריטי. היה חבר הנהלת התנועה הציונית, וכיהן כפרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. בתחילה תמך ביוזמות שלום שונות, והיה חבר ב”ברית שלום” (תנועה שהטיפה למדינה דו לאומית), אולם לאחר פרעות תרפ”ט פרש ממנה, וסירב לכל תביעה ערבית שתפגע במפעל הציוני. נפטר בכ”ד בטבת תש”ג (1.1.1943). על שמו נקראו רחובות ומוסדות, ובהם קיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן, ומדרשת רופין בעמק חפר.
חורף 2002 היה סוער מאוד בהר חברון. ימי האינתיפאדה השנייה העמידו אתגרים ביטחוניים קשים בפני המתיישבים היהודיים באזור, שהתמודדו עם פיגועים רבים. בליל שבת פרשת שמות, כ”ג בטבת תשס”ג (27.12.2002), חדרו ליישוב עתניאל בדרום הר חברון שני מרצחים פלשתינים, אנשי הג’יהאד האסלאמי. הם היו מחופשים לחיילי צה”ל, חמושים בנשק אוטומטי וברימונים. השניים פנו לעבר מבנה ישיבת ההסדר “בית ועד לתורה בהר חברון” שבמרכז היישוב, ופרצו למטבח הישיבה. האחראי על תורני המטבח, סמל נעם אפטר, וחבריו – גבריאל חוטר, צביקה זימן ויהודה במברגר – הבחינו במחבלים, ולמרות האש שירו לעברם, הספיקו לנעול את הדלתות שהפרידו בין המטבח לחדר האוכל. בכך, סיכלו את כוונתם של המחבלים להיכנס לחדר האוכל של הישיבה, שבו שהו למעלה ממאה תלמידים ואורחים, ולבצע טבח המוני. נעילת המטבח מנעה מהתורנים להימלט, וכך הם נרצחו כשהם מגינים בגופם על חבריהם. לוחמים מקרב בני הישיבה וכוחות צה”ל שהגיעו למקום חיסלו את המחבלים. לזכרם של הנרצחים הולחנו שירים וניגונים, הופקו סרטים, ובעיקר – נמשכו לימוד התורה ומאמץ ההתיישבות בין הרי חברון.
הקריירה הרצחנית של האב חסן התמקדה בפעולות חבלה שונות בשנות השלושים, התנדבות לצבא הנאצי ונסיון להרעיל את בארות ההמים של תל אביב בשנות הארבעים, ופיקוד על הכוחות שעשו שמות בתחבורה היהודית בראשית מלחמת העצמאות. מסע הדמים הארוך הגיע לסיומו בקרב עם לוחמי האצ”ל בראש העין, זמן קצר לאחר הקמת המדינה. הבן עלי חסן סלאמה לא זנח את מורשת אביו. מגיל צעיר הצטרף לכוחות הטרור הפלשתינאים ופיקד על ארגון “ספטמבר השחור”. לאחר רצח הספורטאים הישראלים באולמיפאדת מינכן בשנת 1972, שבוצע בהשראתו ובפיקודו, החליטה מדינת ישראל כי הגיעה העת להפסיק את שביל הדמים, של מי שכונה “הנסיך האדום”. נסיון חיסול ראשון נכשל והסתיים בטרגדיה שבמהלכה נורה אזרח נורווגי תמים. עלי חסן סלאמה הבין כעת כי המחסלים בעקבותיו והקיף את עצמו באמצעי אבטחה ושומרי ראש. כל אלו לא הפריעו לאנשי “המוסד”, לעלות על עקבותיו בבירות. בבוקר כג’ טבת תשל”ט (22.1.1979) התפוצצה מכונית תופת ליד שיירת הרכבים של סלאמה ומאבטחיו בשעה שחלפה ברחובות בירות. החשבון נסגר.
קורות חייו של רבי וידאל די טולוזה עלומים ברובם. יש הטוענים כי נולד (ככל הנראה ב1283) בעיר טורטוסה שבספרד, ויש המייחסים את מקום הולדתו לטולוז שבחבל פרובנס הצרפתי. אולם הכול מודים שעיקר פעילותו היה בעיר ברצלונה שבספרד, שם היה אחד מחבריו הקרובים של רבינו ניסים (הר”ן) ומבאי בית מדרשו. בברצלונה, חיבר רבי וידאל את הראשון והחשוב בין הפירושים שנתבו על ספר משנה תורה של הרמב”ם, ספר המגיד משנה. בספרו, יוצא הרב וידאל להגנת הרמב”ם מפני מבקריו (ובראשם הראב”ד בהשגותיו), מבאר היטב את ההיגיון שעמד מאחורי סידור ההלכות בידי הרמב”ם ואת המקורות השונים לפסיקות ההלכה שאותן קבע. בידינו נותרו פירושיו רק על כמחצית מספרי משנה התורה של הרמב”ם, אולם אלו הספיקו כדי להכתירו בשם “הרב המגיד” בידי חכמי הדורות, ולהופכו לאחד הפירושים הנלמדים ביותר בצמוד לדברי הרמב”ם עצמו. רבי וידאל, שהפגין בפירושו ידע נרחב מאוד במתמטיקה ובפילוסופיה שאליהן נחשף (כמו מרבית חכמי ספרד ופרובנס בימיו), נפטר ככל הנראה בכ”ג בטבת הק”כ (13.1.1360).
יום לימודים ארוך, וחינוך על יסודי חובה ובחינם. העצמת לימודי השואה ולימוד מורשת יהדות המזרח. “ועדת עציוני” להעלאת שכר המורים, “ועדת הררי” לחינוך טכנלוגי, “ועדת שנהר” להעמקת לימודי היהדות בחינוך הממלכתי ועוד ועוד. מחצית היובל של כהונה כחבר כנסת, ושלוש קדנציות כשר החינוך, אפשרו לזבולון המר להטביע את חותמו על מערכת החינוך בישראל, למשך שנים ארוכות. המר החל את דרכו בפעילות בתנועת בני עקיבא, ולאחר שירותו בנח”ל ובחיל השריון שתלב במשמרת הצעירה של המפד”ל. היה בין אלה שפעלו להרחבת תחומי העניין של הציבור הדתי לאומי מהעיסוק בנושאים “דתיים” בלבד, למעורבות בשאלות חוץ, בטחון חברה וכלכלה. בשנות השבעים היה המר מראשי “גוש אמונים”, וכיהן בתפקידים שונים בממשלות ישראל. מחלת הסרטן הכריעה את זבולון המר בגיל שישים ושתים, ביום כב’ טבת תשנ”ח (20.1.1998). נודע כמי שידע להיות אדם פוליטי אך בד בבד איש של דרכי נעם וכבוד. שמו הונצח בעשרות בתי ספר ומוסדות חינוך, שמות רחובות, מוסדות ציבור ובתי כנסת. יהי זכרו ברוך.
הצלפים שעמדו על צריחי המסגדים ביפו הטרידו מדי יום את תושבי תל אביב. הצתות וחדירות של חוליות טרור היו מעשה של יום יום. אלפים מתושבי השכונות בדרום תל אביב נאלצו לפנות את בתיהם ולהפוך לפליטים. אנשי הלח”י החליטו להגיב. כמטרה, נבחר בניין הסראיה, בניין הממשל הטורקי והבריטי ביפו, שהפך למפקדת הכוחות הערביים בעיר. ניסיון ראשון של החדרת משאית תופת למתחם בידי הלוחם רחמים חכמוב נכשל, והוא הצליח להימלט ברגע האחרון לאחר שזקיפים ערביים חשדו ברכב. ניסיון שני לפוצץ מפקדה ערבית ביפו שנערך בכ”ב בטבת תש”ח (4.1.1948) – צלח. את הפעולה הוביל המסתערב אלישע איבזוב, שנהרג שלושה חודשים מאוחר יותר. תחת גשם שוטף, חדרה משאית עמוסה בחומר נפץ לחזית בניין הסראיה. המסתערבים הפעילו את פתיל ההשהיה, הודיעו לזקיפים שהם נכנסים לרגע לקפה הסמוך, ונמלטו לתל אביב. ההתפוצצות האדירה הותירה עשרות הרוגים מקרב הלוחמים הערביים, והמיטה אווירה קשה על יפו, שהגבירה את בריחת תושביה. בכרוז הלח”י נכתב: תשמש התקפה זו הוכחה כי הלוחם העברי יודע לא רק להדוף…אלא ידו תשיג את האחראים למעשי הזוועה”.
היא הייתה שפתם של האבות, של המלכים ושל הנביאים. בה נכתבו ונלמדו היצירות הגדולות של ימי התנ”ך והמשנה. גם בשעה שגלה העם מארצו, היא מעולם לא מתה לחלוטין, אלא המשיכה לשמש כשפת התפילה והפיוט, כלשון המחברת בין הקהילות בעולם שדיברו בשפות יהודיות שונות או בשפת המקום, ובעיקר כשפת לימוד התורה. עם ראשית התחייה הלאומית, החלו מבשרי הציונות מכל הגלויות ופעילים ציוניים לעשות למען הפיכתה לשפה מדוברת, שתיתן מענה לכל צורכי החיים המודרניים. אליעזר בן יהודה, שיום הולדתו בכ”א בטבת תרי”ח (7.1.1858) נקבע כיום השפה העברית, הקדיש את חייו להחייאת השפה. פעילותו, וכן פעילותם של חיים נחמן ביאליק, זאב יעבץ, אברהם אלמליח, הרב יעקב מאיר ועוד רבים אחרים, זכתה להצלחה עצומה. ארגונים שונים כמו “ועד הלשון העברית” ו”גדוד מגיני השפה” הביאו להתפשטותה בקרב היישוב בארץ ובקהילות בעולם. העברית הפכה לשפתו הראשית והרשמית (הגדרה שקבלה לאחרונה תוקף חוקי במסגרת חוק הלאום) של העם השב לארצו, ואפשרה את קיבוץ הגלויות והתהוות התרבות הישראלית. האקדמיה ללשון העברית, מורי ישראל והדינמיקה של החיים ממשיכים את היווצרותה היום יומית.
