אלפי הנאספים בתחנת הרכבת בעיר רחובות ביום י”ג באדר א’ תש”ג (18.2.1943) פתחו בקריאות שמחה ובשירה. אל התחנה נכנסה רכבת ארוכה, שיצאה מפורט־סעיד שבמצרים, כשהיא נושאת עמה למעלה מאלף מ”ילדי טהרן”. רבים מילדים אלו, פליטי השואה, איבדו את הוריהם במהלך המלחמה שהשתוללה באירופה, ונדדו במרחבים הענקיים של ברית המועצות כשהם בודדים ורעבים. עם יציאתם של חיילים פולניים מברית המועצות לאיראן הסמוכה, במסגרת יחידות “צבא אנדרס” שנועד להילחם בנאצים, הצטרפו אליהם פליטים יהודיים רבים, ובהם מאות מהילדים הבודדים. בטהרן, שאליה הגיעו רבים מהפליטים, שיכנו הקהילה המקומית והתנועה הציונית את הילדים בבית יתומים שהוקם בעיר, ולאחר מאמצים מרובים אישרו הבריטים את עלייתם לארץ ישראל. אחרי דרך של אלפי קילומטרים בים וביבשה הגיעו הילדים לארץ, והתקבלו בהתלהבות בידי בני הישוב היהודי. חלקם אומצו בידי קרובי משפחה, ואילו לגבי אלו שנותרו ללא קרובים ניטשה מחלוקת חריפה האם לחנכם במוסדות דתיים או חילוניים. במהלך השנים השתלבו ילדי טהרן בארץ, לחמו במלחמות ישראל והגיעו לעמדות בכירות ומשפיעות בחברה הישראלית.

הרב משה אביגדור עמיאל נולד ברוסיה (1882), למד בישיבות ליטא וכיהן כרבן של ערים ושל ישיבות שונות במדינה. מגיל צעיר תמך בציונות הדתית, והיה מראשי תנועת המזרחי. לאחר נאום נלהב שנשא בוועידת התנועה בבלגיה בשנות העשרים, נקרא לכהן כרבה של אנטוורפן, ושם עסק בהקמת מוסדות חינוך, תורה וחסד. בשנת 1936 עלה לארץ. מונה לרבה של תל אביב, ושימש כרב העיר בימים הסוערים של מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט ושל הידיעות הראשונות על אימי השואה. הרב עמיאל נודע ביצירתו ההלכתית המקורית, ובראשה ספריו על “המידות לחקר ההלכה” שבהם ניסה לנתח את העקרונות הלוגיים של הגמרא ושל הפוסקים. במקביל, הרבה לעסוק בענייני התקופה הסוערים בספריו “דרשות אל עמי” ו”לנבוכי התקופה” ובמאמריו הרבים שבהם קרא להעצמת זהות ציונית דתית מלאה שתסייע בחידוש פני היהדות בארץ. התמודד בכתביו עם אתגרי האמונה של הדור, ויצא נגד הניסיונות להעניק ליהדות פירוש לאומי מחולן. בתל אביב, הקים מוסדות חסד וחינוך שונים, וביניהם ישיבת היישוב החדש. נפטר בי”ג בניסן תש”ה (27.3.1945)

הקְרבות בחיפה בין היהודים לבין הערבים החלו מיד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ. צליפות על השכונות היהודיות, התקפות על דרכי התחבורה, מעשי טבח במקומות העבודה המשותפים  וניסיונות חוזרים ונשנים להחדרת מכוניות־תופת למרכזי השכונות היהודיות, קלעו את חיפה למערבולת של דם ואש שנמשכה חודשים ארוכים. למרות הקשיים והאבידות הרבות, הצליחו כוחות ההגנה והאצ”ל בעיר להתחזק ולהתעצם, בעוד שבקרב האוכלוסייה הערבית החלו התפוררות ומנוסה מהעיר. לקראת שיא המערכה, סמוך לקריית מוצקין, הצליחו לוחמי ההגנה להשמיד שיירה גדולה שניסתה להעביר נשק ותחמושת מלבנון לערביי חיפה. אירוע זה החליש מאוד את כוחם של ערביי העיר. עם הודעת הבריטים על יציאתם מהעיר ועל ריכוז כוחם בנמל, הפעילה ההגנה את מבצע “ביעור חמץ”. במסגרת המבצע, בוצעה התוכנית “מספריים”, שבמסגרתה פעלו כוחות ההגנה משני קצותיה של העיר וביתרו את השטח הערבי. בי”ג בניסן תש”ח (22.4.1948), לאחר יממה של קרבות קשים, הודיעו ערביי העיר על כניעה. משה כרמל, מפקד ההגנה, הכריז על שלטון עברי עצמאי בכל רחבי העיר. חיפה יצאה לחרות.

הנער שנדד עם משפחתו מפורטוגל לארצות הבלקן, שקע בעולמה של תורה בקושטא ובאדירנא, והיה מהבכירים שברבני צפת. בהמשך, הפך ל”מחבר” ול”מרן”, גדול הפוסקים בתולדות ישראל במאות האחרונות. רבי יוסף קארו ,יליד 1488, היה תלמידו של רבי יעקב בירב, שהסמיך אותו לרבנות בהתאם למסורת הסמיכה שאותה ניסה לחדש. עמל עשרות שנים לפרש את טעמי ההלכה והפסיקה של רבי יעקב בעל הטורים (ביצירתו המונומנטלית “בית יוסף”), ושל הרמב”ם (בספרו “כסף משנה”). הידוע שבספריו הוא “שולחן ערוך”, על ארבעת חלקיו, שבהם סיכם בתמציתיות את שיטתו ההלכתית. מתוך התרשמות מעוצמת ה”שולחן ערוך”, כתב עליו בן דורו, רבי משה איסרליש  (הרמ”א), איש פולין, את הגהות “המפה” וסייע בהפיכתו לספר המקובל על כל חלקי העולם היהודי. ספר השו”ת שלו “אבקת רוכל” משקף את מצוקות דורו, ואילו ספרו המסתורי “מגיד מישרים” מאפשר הצצה אל עולם המסתורין והקבלה שבו העמיק. רבי יוסף קארו האריך ימים ונפטר בצפת בי”ג בניסן של”ה (24.3.1575) בגיל 87. נחשב כמי שמסמל את המעבר מדור “הראשונים” לדור “האחרונים” בהלכה היהודית.

רק עשרים ואחד קמ”ר הם שטחו של האי איוו ג’ימה שבלב האוקיינוס השקט. אולם, באביב 1945 הוא הפך לאחד האזורים העקובים ביותר מדם בעולם. צבא ארצות הברית, שביקש להשיג לעצמו את שדות התעופה שבאי כדי לצאת מהם לגיחות הפצצה על יפן, היה נחוש לכבוש את המקום. לעומת זאת, עשרים אלף חיילים יפניים שהתבצרו במחילות ובמערות שבאי היו נחושים למנוע את הכיבוש, וגם מאה אלף החיילים האמריקאים שהגיעו למקום במאות ספינות לא הרתיעו אותם. למעלה מחודשיים  עד לי”ב ניסן תש”ה (26.3.1945) נמשכה המלחמה האיומה על האי, ובסופה נפלו כמעט כל החיילים היפניים ולמעלה מששת אלפים נחתים אמריקאים. שני גיבורים יהודיים נצרבו בתודעה האמריקאית מאותם ימי קרבות: הראשון – הצלם ג’ו רוזנטל, שהנציח במצלמתו את רגע הנפת הדגל על פסגת ההר המרכזי באי, והפך רגע זה לסמל המלחמה האמריקאי שהונצח באין סוף תצלומים, פסלים סרטים ושירים. השני – רב חיל הנחתים, דונלד גיטלסון, שהספיד את חללי הקרב, בני כל הדתות, ובתוכם מאות חיילים יהודיים. ההספד הפך להיות נכס צאן ברזל של התרבות האמריקאית, המוקרא עד היום בטקסי זיכרון במדינה.

שנים רבות לא ישבו יהודים במַשְׁהַד. הקנאים השיעים ששלטו בעיר השנייה בגודלה בפרס, מיאנו לתת ל”כופרים” דריסת רגל במקום. אולם, לבקשתו של השאה הפרסי בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, החלו להגיע לעיר עשרות משפחות יהודיות, והקימו בה קהילה תוססת, שנקראה לעיתים בשם “ירושלים של פרס”. השגשוג היה קצר. מעט זמן לאחר נפילת השליט, מגן היהודים, נפוצה ברחבי העיר ביום י”ב בניסן תקצ”ט (26.3.1839) עלילה שלפיה קראו היהודים לאחד מכלביהם בשם “עלי”, שם מקודש לשיעים. המונים פרצו לשכונות היהודיות ורצחו עשרות. הנותרים נאלצו להתאסלם, ובמשך עשרות שנים חיו כאנוסים – מוסלמים כלפי חוץ ויהודים מאמינים בחשאי. הווי מיוחד נוצר במשך השנים בקרב קהילת האנוסים, ותפקיד מיוחד מילאו נשות הקהילה: הן היו מבריחות בבגדיהן את תשמישי הקדושה ואת המאכלים הכשרים. חברי הקהילה הקפידו לשדך את ילדיהם סמוך ללידתם כדי למנוע מצב של בקשת נישואים מצד המוסלמים, וכך שמרו על ייחודם. במהלך השנים, הצליחו יהודי מַשְׁהַד, שרבים מהם הגיעו להישגים כלכליים ניכרים, לצאת מפרס ולהקים קהילות מפוארות בארץ ישראל וברחבי העולם.

מסלולם של חברי גרעין הצופים ד’ שהתגייסו לפלמ”ח באוקטובר 1946, היה רצוף קרבות ואש. הם לחמו בקרבות הקשים לשחרור הגליל, השתתפו במבצע דני ובמבצע יואב. בשוך הקרבות ביקשו להתיישב יחדיו ולהחליף את כלי המלחמה בכלי החקלאות. שמונים חברים ושלושים וחמש חברות עלו ביום י”ב בניסן תש”ט (11.4.1949) לחוף הים שליד נבי רובין, והקימו את קיבוץ פלמחים מתוך הוקרה לארגון שבשורותיו לחמו בקרב על תקומת ישראל. ענף דיג תחת הכותרת “גם הים הוא לחם”, ענפי חקלאות מגוונים (רפת גדולה) ובהמשך גם מפעל מחשבים פרנסו את חברי המשק. לצד הקיבוץ הוקם אחד מבסיסי חיל האויר הגדולים והחשובים בארץ, וחוף פלמחים הסמוך ולצידו שפך נחל שׂורק לים הפך לאחת מפנינות הטבע החביבות על תושבי אזור המרכז. לימים, עבר הקיבוץ הפרטה ואף קלט לתוכו חלק ממפוני אלי סיני שגורשו מבתיהם במסגרת תוכנית ההתנתקות. במרכז הקיבוץ, משמר אחד מהצריפים הראשונים את קורותיו של גרעין הצופים ד’, ומוזיאון “בית מרים” מכיל בתוכו את הממצא הארכיאולוגי העשיר שמצאו דייגי הקיבוץ במשך השנים.

“אתם, היושבים באין מחריד במשכנות מבטחים; אתם, המוצאים מאכל חם ופני ידיד…התבוננו וראו: הזהו אדם, העובד בביצה הקרה; הוא, שאינו יודע מנוחה…שבעבור ‘כן’ או ‘לא’ לבן מוות היה…הרהרו וזִכרו כי כל זאת אירע, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווכם לחקוק בלבבכם”. פרק הפתיחה לספרו “הזהו אדם” של פרימו לוי, שנולד בשנת 1919, הפך להיות אחד הטקסטים המזוהים ביותר עם השואה. לוי, שגדל במשפחה יהודית ליברלית באיטליה, הצטרף בנערותו לפרטיזנים שפעלו נגד המשטר הפשיסטי בימי מלחמת העולם השנייה. הוא נתפס, נשלח לאושוויץ, ושם שהה קרוב לשנה. לאחר סיום המלחמה, כדי להתמודד עם הכחשת השואה, החל לפרסם את זיכרונותיו מהמחנות. ספריו, המתארים בפרטי פרטים ובצורה קרה את זוועות התקופה הנאצית, הצליחו לזעזע את הציבור. בכתביו, עמד לוי על התהומות שאליהם עלול להידרדר אדם, ומנגד, הציג את אלו שהצליחו לרומם את עצמם ולרומם אחרים גם בתוך הגיהינום. לוי, שעבד ככימאי, נודע גם בספרו “הטבלה המחזורית” שבו הוא מתאר את דמויות בני האדם בהתאמה לתכונות היסודות הכימיים. נפטר בנסיבות מסתוריות בי”ב בניסן תשמ”ז (11.4.1987)

יושבי בית המדרש עמלים על חידושיו לש”ס, לומדי המקרא מקפידים תמיד להתייחס לפירושו המקיף. פייטן, מקובל, רופא, פוסק ואיש תורה ומוסר. רבי משה בן נחמן (הרמב”ן), מגדולי ישראל שבמלכות ספרד, שילב בתורתו את משנתם של חכמי ישראל במזרח ובמערב, והותיר אחריו יצירה ענפה בכל מקצועות התורה. כמנהיגם של יהודי ספרד בזמנו, נדרש הרמב”ן להתעמת עם אנשי הכנסייה ועם מומרים שביקשו להוכיח את הטעות שבאמונת היהודים. בסדרת ויכוחים ממושכים שנערכו בחצר המלוכה, ניצח הרמב”ן את אויביו. אולם, נאלץ להימלט מספרד מחשש לנקמתם. דרשותיו ואיגרת המוסר ששלח לבנו, הפכו ל”קלאסיקה” תורנית עד לימינו. עלייתו לארץ ישראל באחרית ימיו (בה נפטר ביום י”א בניסן ה’ל, 4.4.1270) הייתה הגשמת חלומו הגדול של הרמב”ן, שהדגיש כי קיימת מצווה לרשת את הארץ ו”לא להותירה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”. באהבתו הגדולה לארץ, הצליח הרמב”ן לראות את הטוב גם בשממה ששלטה בארץ ישראל בהגיעוֹ אליה. הוא ראה בכך את ברכת ה’, שלא נתן לאומות העולם להתבסס בארץ בִּמקום עם ישראל.

התפילה שחיבר להצלחת חינוך הילדים מככבת בכל הרשתות החברתיות בראש חודש סיוון. עם ישראל התוודע למנהג תיקון ליל שבועות בזכותו. נוסח התרת נדרים של ערב ראש השנה בקהילות אשכנז נכתב על ידו. החסידות רואה בו את אחד ממעצבי תורתה. הרב ישעיהו לוי הורביץ נולד (1558) בפולין, למד בישיבותיה וכיהן ברבנות בערים גדולות וחשובות באירופה, ובהן פראג ופרנקפורט. עלה לארץ ישראל ברגל(!) והתגורר בירושלים, בצפת ובטבריה, שם נפטר (ככל הנראה) בי”א בניסן ה’ ש”צ (24.3.1630). הרב הורביץ כתב ספרים רבים ובהם פירושים על הזוהר ועל ההגדה של פסח, ובנושאים שונים בהלכה. נודע בעיקר בזכות ספרו “שני לוחות הברית” (של”ה), שגם העניק לו את כינויו “השל”ה הקדוש” לדורות. הספר התפרסם לאחר מותו (ונכתב במקור כצוואה לבני משפחתו), והוא עוסק בנושאים שונים סביב מעגל השנה היהודי, וכן בשאלות מוסר, אמונה ולימוד תורה. מנהגים רבים התקבלו בזכותו ברבות מקהילות ישראל. הספר, הכתוב בחלקו בצורה פיוטית ומתבסס על הקבלה שבה עסק השל”ה בשבתו בארץ ישראל, נפוץ בכל רחבי העולם היהודי וזכה להשפעה רבה.