הרב מרדכי יפת־תעיזי נולד בתימן והתייתם בגיל צעיר. בהיותו בן חמש עשרה עלה לארץ, התיישב בירושלים והחל ללמוד בישיבת בית אל. מצעירותו נמשך ללימודי הקבלה, ונחשב כאחד מגדולי המומחים בה. רבים מגדולי ישראל מכל הזרמים שחרו לפתחו כדי שילמד אותם את סתרי הקבלה. בשנת תשכ”ד התמנה הרב לראש ישיבת נהר שלום, שאותה ייסד על שמו של גדול מקובלי תימן  (הרש”ש). בשלב זה, שינה הרב את שמו ל”שרעבי”, שם שאותו פירש כראשי תיבות של שלום רב על ישראל. דָגַל בתפיסת “דרכיה דרכי נעם” בסוגיות שונות שעמדו על הפרק ביחסי דתיים־חילונים בפרט ובכלל. תלמידיו העידו שנטה לשיטת הרב קוק, שראתה בחיוב את בנין הארץ בימינו. בימי המאבק בבריטים, ערב הקמת המדינה, אפשר לאנשי האצ”ל להקים סליק של נשק בביתו. ניסה לפעול בכל כוחו לקרב נערים שיצאו ממסגרות החינוך הרגילות, וביתו היה פתוח לעצה, לתפילה ולברכה לבני כל הזרמים. בכ’ במרחשוון תשמ”ד (27.10.1983) נפטר הרב שרעבי ונקבר בהר המנוחות.

הרב דוד צבי הופמן (הרד”צ) נולד בשנת 1843 בהונגריה, והתחנך בישיבות ובבתי המדרש הגדולים במרכז אירופה. מגיל צעיר היה מקורב לראשי התנועה הניאו-אורתודוקסית בגרמניה, וביניהם הרש”ר הירש והרב הילדסיימר, וביקש ללכת בדרכם – “תורה עם דרך ארץ”. במקביל ללימודיו התורניים, למד באוניברסיטאות ברלין ווינה, שם הגיע לתואר פרופסור והשתלם בלימודים קלאסיים ובמדעי העזר לחקר המקרא שהחלו להתפתח בימיו. הרד”צ שימש כרב, כפוסק וכדרשן, ועמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין עשרות שנים עד יום פטירתו. מפעל חייו של הרב הופמן הוקדש להתמודדות עם ביקורת המקרא שהתעצמה מאוד בדורו. הוא הכיר את שיטות הביקורת השונות, ועמד על המוטיבציה האנטישמית שעמדה בבסיס חלק מתומכי השיטה. בפירושו לתורה לא התחמק מאף אחת מהטענות וההסברים החלופיים למסורת שאותם הציעה הביקורת, אלא התמודד איתם וסתר אותם בזה אחר זה, תוך הסתמכות על ידיעותיו המקיפות במדעי המזרח הקדום ובלימודים הקלאסיים. פירושו השיטתי והמעמיק, שעמד בקריטריונים המדעיים המחמירים ביותר, הפך לאחד מפירושי המקרא הקלאסיים. נפטר בי”ט במרחשוון תרפ”ב (20.11.1921).

הקרע בין החלוצים, שהרימו את דגל החילוניות, לבין שומרי המסורת נראה קשה מתמיד. על סף התהום, יזם הרב קוק, רבן של יפו ושל המושבות, את המסע. גדולי הרבנים בארץ יצאו בי”ט במרחשוון תרע”ד (19.11.1913) למסע בן חודש ימים בעשרים ושישה יישובים חדשים, בעיקר באזור הכרמל והגליל. למרות חילוקי הדעות הנוקבים, התקבלו הרבנים בכבוד בכל היישובים. היו מקומות שדבריהם בדבר השיבה לתורה ולמצוות נשמעו, היו מקומות שנדחו, אבל בכל מקום ניכר היה שהלבבות צמאים לשיח ולקירוב.  בשיאו של המסע, לבש הרב קוק בגדי שומר ממושבות הגליל ורקד עם החלוצים, תוך שהוא מצהיר: “לא באנו להשפיע. רוצים אנו להיות מושפעים מגודל מסירות הנפש שלכם עבור אדמת הקודש”. המסע תועד, בספר שהוציאו מקורבי הרב קוק בשם “אלה מסעי”. שני מסעות דומים של רבנים במרחבי ההתיישבות החדשה, החילונית ברובה, נערכו בשנות העשרים של המאה הקודמת. המסעות סימלו את דרכו הייחודית של הראי”ה קוק להעצמת כוחה של אחדות ישראל ושל תורת ישראל. לימים, הוכרז יום י”ט במרחשוון כ”יום הרב קוק” במערכת החמ”ד.

שלושים ושישה המתכנסים שהגיעו לעיר קטוביץ שבגבול האימפריה הרוסית וגרמניה, ביום י”ח מרחשוון תרמ”ה (6.11.1884) הסוו את פגישתם כחגיגת יובל לנדיב משה מונטפיורי. בפועל, ייצגו הנאספים, שהגיעו מכל רחבי אירופה, את כל אגודות “חובבי ציון” שקמו ברחבי היבשת בשנתיים שקדמו לכינוס, ובמקומות רבים נאלצו להתקיים באופן מחתרתי. כעת הוחלט לאחד את הכוחות. מנהיגי התנועה, משה ליב פינסקר והרב שמואל מוהליבר, נשאו את הנאומים המרכזיים. הוחלט על פעילות סיוע למושבות החדשות בארץ ישראל, ועל פעילות שתדלנות בין פקידי ממשלת רוסיה והאימפריה העות’מאנית בבקשה להתיר את פעילותה הרשמית של התנועה, החולמת על השבת עם ישראל לארצו. דבריו של פינסקר על “מצב בני עמנו…היושבים תכופים וצפופים, איש על יד אחיו, טבועים בעמק המלחמה בעד קיומם ודוחקים איש רגלי חברו בכל ענפי העבודה והפרנסה נורא מאד! המעמד הנורא הזה לא ישתנה לטובה, רק על-ידי שינוי מקום ואורחות חיים“, במקביל הביעו הנציגים הדתיים בועידה ובראשם הרב שמואל מוהליבר, שהקריא את “חזון העצמות היבשות” את האמונה והתקווה הדתית לשוב לציון . תנועת חובבי ציון יצאה לדרך.

עשרים שנה לאחר שהרצל החל לפעול, למען הכרת מדינות העולם, בשאיפת היהודים למדינה, זה קרה. מכלול של גורמים: רצון לרצות את יהודי אמריקה, כדי שארצם תסייע לבריטניה, במהלך מלחמת העולם הראשונה,  שיקולים פוליטיים, הקשורים לתכנון עתידו של המזרח התיכון. הכרת טובה לאישים ציונים, כמו חיים ויצמן ואהרן אהרונסון, והרבה הרבה, מטען דתי של נוצרים אוהבי ישראל. כל אלה חברו יחדיו ביום י”ז בחשוון תרע”ח (2.11.1917). לורד ליונל וולטר רוטשילד,  ממנהיגי התנועה הציונית בבריטניה, וחובב חיות נודע, שאת מרכבתו הובילו צמד זברות, נקרא למשרד החוץ הבריטי. שר החוץ הבריטי הלורד בלפור, העניק לו את המכתב, ששימח מליוני יהודים בעולם: “ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה, להקל על השגת מטרה זו”.  בהצהרה היו לא מעט הסתייגויות וביטויים, שלימים יאפשרו לבריטים, לנסות ולחמוק מההתחייבות. ובכל זאת, לראשונה, הכירה מעצמת על, בשאיפת היהודים לשוב לארצם.   הדרך לתקומה עוד הייתה ארוכה, אבל הרכבת יצאה מהתחנה.

הכוונות היו חיוביות. על רקע אימי מלחמת העולם השנייה החליטו המדינות המנצחות לכונן ארגון לשיתוף פעולה בינלאומי ולהשכנת השלום. בי”ז במרחשוון תש”ו (2.10.1945) הוכרזה בסן פרנסיסקו מגילת האומות המאוחדות שעליה חתומות כל 193 המדינות החברות בארגון. במסגרת המגילה, התחייבו מדינות העולם לפעול להשכנת שלום, לסיוע כלכלי הדדי ולשמירה על זכויות האדם. ברוח המגילה הקים האו”ם את מוסדותיו וביניהם העצרת הכללית, מועצת הביטחון, הכוחות להתערבות בינלאומית, מנגנון בירוקרטי ושבע עשרה סוכנויות המתאמות שיתוף פעולה בינלאומי בנושאים שונים כמו חינוך, בריאות ותקשורת. לזכותו של האו”ם נזקפות החלטות חשובות כמו החלטת כ”ט בנובמבר להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והחלטות שקידמו שלום ופיתוח. עם זאת, החלום על ממשלה עולמית מתואמת ושוחרת שלום לא יצא אל הפועל. לצד פעולותיו החיוביות, נקלע האו”ם לסבך הלחצים של המעצמות השונות, ותעתועי הפוליטיקה והצביעות העולמית מביאים אותו להוקעה מתמדת של מדינת ישראל בגין פגיעה בזכויות האדם. דברי הנביאים על חזון השלום העולמי  החקוקים על קירות מועצת הביטחון עדיין ממתינים להתממשות.

הרב אברהם צוקרמן (1915) נולד בליטא, ולמד שנים ארוכות בתנאי עוני ומחסור בישיבותיה הידועות. בגיל עשרים עלה לארץ כתלמיד ישיבה. בעת לימודיו בישיבה שאליה הצטרף בבני ברק, פגש את הרב משה צבי נריה, והתוודע לתנועת בני עקיבא, שלאידיאולוגיה הציונית־דתית שלה היה מקורב מילדותו. בהדרגה, החל הרב צוקרמן למלא תפקידי חינוך והדרכה שונים בתנועה, והיה שותף להקמת ישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה, שאותה הנהיג יחד עם הרב נריה עשרות שנים. במסגרת תפיסתו החינוכית, דגל הרב צוקרמן בחינוך ללימוד תורה ברמה הגבוהה ביותר ובמסירות לקיום מצוות, בד בבד עם חינוך תיכוני ואקדמי איכותי, שיאפשר השתלבות במערכות החיים ופרנסה מכובדת. שימש שנים ארוכות כיושב ראש “מרכז ישיבות בני עקיבא” והיה שותף להקמתם ולניהולם של מוסדות חינוך רבים בכל רחבי הארץ. הרב צוקרמן נפטר בט”ז במרחשוון תשע”ד (20.10.2013). הותיר אחריו חמישה ילדים, 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואלפים רבים של תלמידים הממשיכים את דרכו בפעילות ובמסירות למען התורה, העם והארץ. על שמו נקרא שבט “אביחי” בתנועת בני עקיבא.

סימנים מבשרי רע נראו בחוצות גרמניה, כבר זמן רב, לפני אותו הלילה.  התעצמותה של המעצמה הנאצית, אל מול הרפיסות ,שגילו מולה מנהיגי מדינות המערב, דרבנה את ממשלת גרמניה, להעצים את הרדיפות שמטרתן ל”נקות” את גרמניה מיהודים.  יהודים יוצאי פולין גורשו  מהמדינה באלימות ובגסות.  כאשר בן לאחת ממשפחות המגורשים הגיב בהתנקשות בחייו של דיפלומט גרמני בפריס, החליטו הנאצים, להפעיל את תוכנית הפוגרום הגדולה. בליל טז’ חשוון תרצ”ט (9/10.11.1938) ניתן האות.  אלפי מפגינים “ספונטנים” ,שאורגנו היטב מראש בידי רשויות המפלגה הנאצית, פשטו על ערי גרמניה. כוחות הביטחון וההצלה הונחו שלא להתערב. מאות בתי כנסת על תכולתם הוצתו, אלפי חנויות ועסקים יהודים נהרסו ונבזזו, למעלה מאלף יהודים נרצחו, ורבבות הושלכו למחנות ריכוז. רוב האוכלוסייה הגרמנית  צפתה בהנאה ובאדישות במתרחש,  והכשירה למעשה את הקרקע, לזוועות העתידות עוד להגיע. הזכוכיות המנופצות ברחבי גרמניה העניקו ללילה זה  את שמו, וסדרה של גזירות קשות שהונחתו בעוצמה על היהודים מיד ליל הבדולח, סימלו למעשה של סופם של מאות חיים יהודיים בגרמניה. לזכור ולא לשכוח!

התקף הלב בעיצומה של הַמראָה ביום ט”ז במרחשוון תשנ”ה (21.10.1994) קטע את שירת חייו של אחת הדמויות המרתקות בעולם השירה היהודי במאה העשרים. הרב שלמה קרליבך נולד בגרמניה, ועם עליית הנאצים לשלטון עקר עם משפחתו לארצות הברית, שם היה מבחירי תלמידי הישיבות ומקורב מאוד לרבי מלובביץ’. הרבי אף שלח אותו להיות “שליח חב”ד” הראשון באוניברסיטאות במדינה. על רקע תרבות שנות השישים, החל הרב קרליבך לפעול להפצת יהדות בדרך ייחודית המבוססת על התאמת מוזיקה פופולרית לפסוקים מן המקורות, הדגשת אהבת האדם ויצירת שיח ישיר עם הצעירים היהודיים שחיו באווירת ה”סיקסטיז”. שיריו הפכו ללהיטים בכל רחבי העולם היהודי, והופעותיו, שבהן שילב גם סיפורים חסידיים שסיפר בדרכו הייחודית, מצאו את הדרך לליבם של יהודים רבים. קרליבך, שהיה פעיל מאוד גם במאבק למען שחרור יהודי ברית המועצות, והיה מסור למדינת ישראל ולחיילי צה”ל, ספג ביקורת נוקבת מצד חוגים רבניים על חלק מפעילויותיו. אולם, גם עשרות שנים לאחר פטירתו, אלף הלחנים שחיבר שהפכו למוכרים כמעט בכל בית יהודי,  ומאות מנייני תפילה הפועלים בסגנונו ממשיכים את דרכו.

בליל שבת טו’ חשוון תשי”ד (24.10.1953), הלך לעולמו הרב אברהם ישעיהו קרליץ, מנהיגה ומעצב דרכה של היהדות החרדית, בארץ ישראל. הוא נולד בשנת תרל”ט (1879) בליטא. מעולם לא למד בישיבה מסודרת ולא מילא תפקיד רבני רשמי. למרות זאת, הוא התחבב על גדולי הדור, וכתב  את “החזון אי”ש”.  סדרת ספרים בעילום שם (ובה רק מרומז שמו בראשי התיבות אי”ש) שהפכו לשם דבר, בעולם הלימוד וההלכה. ה”חזון איש” נודע כמחדש ופוסק בנושאים שונים, בהם בדרך כלל לא עסקו לומדי התורה, כמו מידות ההלכה ומצוות התלויות בארץ. בשנת תרצ”ג (1933) עלה לארץ והעדיף להתיישב בבני ברק הצעירה, כדי להרים את קרן התורה בישובים החדשים, שהלכו והתפתחו בשפלת החוף. בערוב ימיו נחשב החזון איש כמנהיג הציבור החרדי בארץ, והוא זה שעיצב את דרכו של ציבור זה,  ביחסו למדינת ישראל, ובכינונה של “חברת הלומדים”, המאפיינת את מרבית הציבור החרדי, עד לימינו. זמן קצר לפני פטירתו, נפגש עם  דוד בן גוריון, וניהל עימו שיח על “העגלה הריקה”, וה”עגלה המלאה”, ביחסים בין דתיים לחילוניים בארץ. זכר צדיק לברכה.