שעות ארוכות דנה ממשלת האחדות הלאומית, שהתכנסה לישיבת חירום במוצאי חג הפסח, כיצד להגיב לטבח ליל הסדר במלון פארק שבנתניה. הפיגוע, שהיה שיאה של מתקפת הפיגועים הפלשתינית על אזרחי ישראל ובמהלכה נרצחו בחודש מרץ 2002 כמאה וארבעים ישראלים, הגדיש את הסאה. לבסוף התקבלה ההחלטה. בבוקר ט”ז בניסן תשס”ב (29.3.2002) יצא צה”ל למבצע חומת מגן. חמש אוגדות מילואים שחייליהם התגייסו עם גיבוי ציבורי מוחלט ומוטיבציה עצומה, יחד עם הכוחות הסדירים, השתלטו מחדש על ערי יהודה ושומרון שהפכו לערי מקלט לטרור הפלשתיני מאז שישראל נסוגה מהם במסגרת הסכמי אוסלו. בניגוד לכל החששות, מספר הנפגעים היה מועט יחסית. כשלושים לוחמים הי”ד נפלו בקרבות, רובם בג’נין. הצד הפלשתיני הובס לחלוטין. כחמש מאות מחבלים נהרגו, שבעת אלפים נעצרו, מפקדות הטרור נכבשו ונהרסו. מעל הכול, האיסור על כוחות צה”ל להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינית נמוג, וכניסה לצורך מעצר מבוקשים וסיכול טרור הפכה לעניין שבשגרה. אחר המבצע נרשמה ירידה של עשרות אחוזים בפעולות הטרור. בעולם, נתפס המבצע כאחד המוצלחים בתולדות המאבק בטרור.

הנאספים בנבי מוסא שבפאתי יריחו היו שרויים בחמת זעם. ההבנה כי סוריה עומדת לקבל עצמאות כמדינה ערבית וכי בארץ ישראל תיושם הצהרת בלפור דרבנה אותם לפעול. נאומי הסתה ששמעו ההמונים שהגיעו מנבי מוסא לירושלים מפי המנהיגות הערבית, ודרבון חשאי של חלק מהקצינים הבריטיים, שביקשו מהערבים לנקוט באלימות כדי לסכל את הצהרת בלפור, הולידו את הפוגרום. המונים הסתערו באכזריות על הרובע היהודי בירושלים. יומו הראשון של חול המועד פסח, ט”ז בניסן תר”פ (4.4.1920), הפך לאסון. גברים ונשים הותקפו באכזריות ושבעה מהם נרצחו, רכוש נבזז ובתים הוצתו. כשביקשו הפורעים לפרוץ לעיר החדשה, נתקלו באנשי ארגון ההגנה בראשות זאב ז’בוטינסקי, שהדפום. שלושה ימים מנעו הבריטים מאנשי ההגנה להגיש עזרה לרובע המבודד והמותקף. קבוצה של לוחמים מחופשים לרופאים ולאחיות חדרו לרובע וחילצו את היהודים משם. בין החודרים לרובע היו צעיר וצעירה – נחמיה רבינוביץ ורוזה כהן – שניצלו את ההזדמנות להיכרות  שהפכה אותם לימים לזוג (ולהוריהם של יצחק  ורחל)רבין. המהומות נמשכו מספר ימים וגרמו לאבדות גם ביישובי הצפון. מלחמת מאה השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל החלה.

“תחיית הרבנות, זאת אומרת, החזרת כבוד הרבנות – הלא זה הד קול הנבואה המובטחת: ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה’ “. כך אמר הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנאום חגיגי לרגל הקמת מוסד הרבנות הראשית לישראל, ביום ט”ז באדר א’ תרפ”א (24.2.1921). הרבנות הראשית, שבראשה עמדו בתחילה הרב קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, נועדה להיות הסמכות הרוחנית העליונה של העם היושב בציון, לרכז את פסיקת ההלכה בנושאים השונים ולפקח על כל ההסדרים הנוגעים לשילובה של ההלכה בחיי הציבור. במשך רוב השנים, עמדו בראש הרבנות רבנים דגולים, שהיו דמויות מובילות ומשמעותיות בעם ישראל, ותרמו להרמת קרן התורה. מאז הקמתה ועד ימינו, עוסקת הרבנות במסירות רבה במינוי רבנים ודיינים, בהתקנת תקנות, בהפעלת מערכת הכשרות הממלכתית, במתן תשובות הלכתיות ובייעוץ בענייני הלכה לציבור השואלים. במשך השנים, ידע מעמדה של הרבנות לא פעם עליות ומורדות, וקשיים פוליטיים וארגוניים הצרו את צעדיה. אולם, החזון הגדול של סמכות רוחנית עליונה לעם ישראל עדיין מדריך את השואפים להצלחתה.

הימים – ימי מלחמת האזרחים ברוסיה ובאוקראינה. המהומות והמלחמות שפקדו את מזרח אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית הביאו למלחמת הכול־בכול. צבאות שייצגו כוחות פוליטיים שונים וסתם כנופיות שודדים ורוצחים פשטו ברחבי האזור וכילו את זעמם בעיקר ביהודים. אלו הואשמו לא פעם, על לא עוול בכפם, כי הם מסייעים לקומוניסטים. האשמה זו היוותה תירוץ לצבאות האוקראיניים לפרוע ביהודים. היסטוריונים מעריכים שמאות אלפי יהודים נרצחו בפרעות אכזריות שנערכו בשנים 1918 – 1919. הגדול והאכזרי שבפוגרומים נערך בעיר פרוסקורוב בט”ו באדר א’ תרע”ט (15.2.1919). במהלכו, השתוללו חיילים אוקראיניים ברחבי העיר במשך שלוש שעות, ורצחו כאלף וחמש יהודים. הפורעים הקפידו להשתמש בנשק קר בלבד כדי “לחסוך תחמושת”, ולוו בתזמורת שניגנה בעת מעשיהם. רבבות מיהודי אוקראינה נמלטו על נפשם, וחלקם עלו לארץ ישראל. כמה שנים מאוחר יותר, התנקש שלום שוורצבארד, צעיר יהודי שמשפחתו נפגעה בפרעות, בחייו של סמיון פטלוריה, מנהיג הצבאות שפרעו ביהודים. בית המשפט בפריז – שם בוצעה ההתנקשות – שמע משוורצבארד ומעדים שונים על הפוגרומים ועל הפרעות, והחליט לזכות את שוורצבארד מכל אשמה.

ההכנות ארכו שנים. היה צורך לשכנע את חברת כי”ח בפריז, שמימנה את המקום, לקבל את הסכמת השלטון הטורקי, ולשכנע את תושבי ירושלים. ואחרי הכול, בי”ד באדר א’ תר”ל (15.2.1870) פתח קרל נטר, איש כי”ח שהיה חפץ בהתפתחות הארץ, את הלימודים בבית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ, “מקווה־ישראל”, בנוכחות…תלמיד אחד!  ההמשך היה מוצלח יותר: “מקווה־ישראל” הפך למרכז להכשרה חלוצית וחינוכית. אלפי צעירים מהארץ ומהגולה באו בשעריו, ויצאו ממנו כדי ליישב את מרחבי הארץ. במרכזי הלמידה והמחקר החקלאיים שהוקמו בו, פותחו זנים חדשים, ובבתי המלאכה יוצרו נשק ותחמושת עבור “ההגנה”. במשך השנים נפתחו ב”מקווה” מסגרות לתלמידים דתיים לצד אלו שאינם. הרשימה הארוכה של החיילים הנופלים מקרב הבוגרים, המוצבת עד היום בבית הכנסת, מפגינה יותר מכל את תרומת המוסד לבניין המולדת. להיסטוריה הציונית נכנס “מקווה” גם בזכות הפגישה המפורסמת בין הרצל לקיסר הגרמני שנערכה בשעריו. כמאה וחמישים שנה לאחר הקמתו, לומדים במוסד כאלף וחמש מאות תלמידים במסלולים שונים, ואתרי המורשת והתיירות הרבים שבמקום מהווים אבן שואבת למבקרים.

ערב פסח של שנת שבעים ושלוש לספירה היה אחד הנוראיים בתולדות ישראל. המוני הפליטים שרידי החרב שסבבו בחורבות יהודה בימים שלאחר החורבן נזכרו בערגה בימים שבהם בית המקדש עמד על מכונו, ואילו בלב מדבר יהודה עמד להסתיים הפרק האחרון במלחמת החירות של המרד הגדול. הרומאים השלימו את בניית הסוללה, ולעומת זאת, על פסגת המצדה נאם (לפחות לפי גרסתו של יוסף בן מתתיהו) אלעזר בן יאיר את נאומו האחרון. הרומאים, שפרצו בבוקר הפסח לתוככי המבצר המפואר, נחרדו למצוא את גופות מגיניו שהעדיפו לשלוח יד בנפשם ולא לוותר על החירות. מצדה שקעה בתהום הנשייה, וקמה לתחייה בעקבות גילויי הארכיאולוגים במאה התשע עשרה ובעקבות טיולי תנועות הנוער והפלמ”ח בימי המנדט. ההר הפך לסמל החירות והתקומה, והסיסמה “שנית מצדה לא תיפול” ליוותה את הפיכתו לאחד מאתרי התיירות המרכזיים בישראל. לימים, היו שחלקו על דרכם של לוחמי מצדה הסיקריקים, ושאלת אמינותו של יוסף בן מתתיהו הוטלה גם היא בספק. אולם, למרות כל המערערים, גבורת מצדה בערב פסח, י”ד בניסן  של שנת 73 נותרה אחד מסמליה של ההיסטוריה היהודית

השרידים שנותרו מהקהילה המפוארת של וַרְשָׁה התכנסו בחדרים אפלים ובבונקרים, מסביב לשולחנות שעליהם מעט המצות והיין שאותם הצליחו להשיג.  בעמדות שבכניסה לגטו עמדו לוחמי המחתרות היהודיות – האי”ל (הארגון היהודי הלוחם) והאצ”י (הארגון הצבאי היהודי). רעש הרכבים הקרבים בישר את התגשמות החששות. כוחות גרמניים גדולים החלו להיכנס לגטו, במגמה להשמיד את שארית יושביו ערב חג הפסח, י”ד בניסן תש”ג (19.4.1943). להפתעת הגרמנים, קידמו אותם  הלוחמים היהודיים באש תופת. מרד גטו ורשה יצא לדרך – שלושה שבועות של לחימה חסרת סיכוי מבית לבית, במהלכה נפלו אלפי יהודים, והנותרים גורשו להשמדה. המרד, שהיה המקרה הראשון של מרד גדול נגד השלטון הנאצי באירופה, הפך להיות מושא להערצה ומודל לחיקוי בקרב אוהבי החירות בכל העולם. דבריו של מפקד אי”ל, מרדכי אנילביץ: “חלום חיי לראות הגנה יהודית קם ונהיה”. האנדרטאות הגדולות לזכר הלוחמים בוורשה וברחבת “יד ושם” בירושלים, והמקום שתפס המרד בהיסטוריה היהודית והעולמית, כל אלו הותירו את מורשת מרד גטו ורשא לדורות. “ואומר לך בדמייך חיי”.

הנער שנדד עם משפחתו מפורטוגל לארצות הבלקן, שקע בעולמה של תורה בקושטא ובאדירנא, והיה מהבכירים שברבני צפת. בהמשך, הפך ל”מחבר” ול”מרן”, גדול הפוסקים בתולדות ישראל במאות האחרונות. רבי יוסף קארו ,יליד 1488, היה תלמידו של רבי יעקב בירב, שהסמיך אותו לרבנות בהתאם למסורת הסמיכה שאותה ניסה לחדש. עמל עשרות שנים לפרש את טעמי ההלכה והפסיקה של רבי יעקב בעל הטורים (ביצירתו המונומנטלית “בית יוסף”), ושל הרמב”ם (בספרו “כסף משנה”). הידוע שבספריו הוא “שולחן ערוך”, על ארבעת חלקיו, שבהם סיכם בתמציתיות את שיטתו ההלכתית. מתוך התרשמות מעוצמת ה”שולחן ערוך”, כתב עליו בן דורו, רבי משה איסרליש  (הרמ”א), איש פולין, את הגהות “המפה” וסייע בהפיכתו לספר המקובל על כל חלקי העולם היהודי. ספר השו”ת שלו “אבקת רוכל” משקף את מצוקות דורו, ואילו ספרו המסתורי “מגיד מישרים” מאפשר הצצה אל עולם המסתורין והקבלה שבו העמיק. רבי יוסף קארו האריך ימים ונפטר בצפת בי”ג בניסן של”ה (24.3.1575) בגיל 87. נחשב כמי שמסמל את המעבר מדור “הראשונים” לדור “האחרונים” בהלכה היהודית.

הקְרבות בחיפה בין היהודים לבין הערבים החלו מיד לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ. צליפות על השכונות היהודיות, התקפות על דרכי התחבורה, מעשי טבח במקומות העבודה המשותפים  וניסיונות חוזרים ונשנים להחדרת מכוניות־תופת למרכזי השכונות היהודיות, קלעו את חיפה למערבולת של דם ואש שנמשכה חודשים ארוכים. למרות הקשיים והאבידות הרבות, הצליחו כוחות ההגנה והאצ”ל בעיר להתחזק ולהתעצם, בעוד שבקרב האוכלוסייה הערבית החלו התפוררות ומנוסה מהעיר. לקראת שיא המערכה, סמוך לקריית מוצקין, הצליחו לוחמי ההגנה להשמיד שיירה גדולה שניסתה להעביר נשק ותחמושת מלבנון לערביי חיפה. אירוע זה החליש מאוד את כוחם של ערביי העיר. עם הודעת הבריטים על יציאתם מהעיר ועל ריכוז כוחם בנמל, הפעילה ההגנה את מבצע “ביעור חמץ”. במסגרת המבצע, בוצעה התוכנית “מספריים”, שבמסגרתה פעלו כוחות ההגנה משני קצותיה של העיר וביתרו את השטח הערבי. בי”ג בניסן תש”ח (22.4.1948), לאחר יממה של קרבות קשים, הודיעו ערביי העיר על כניעה. משה כרמל, מפקד ההגנה, הכריז על שלטון עברי עצמאי בכל רחבי העיר. חיפה יצאה לחרות.

הרב משה אביגדור עמיאל נולד ברוסיה (1882), למד בישיבות ליטא וכיהן כרבן של ערים ושל ישיבות שונות במדינה. מגיל צעיר תמך בציונות הדתית, והיה מראשי תנועת המזרחי. לאחר נאום נלהב שנשא בוועידת התנועה בבלגיה בשנות העשרים, נקרא לכהן כרבה של אנטוורפן, ושם עסק בהקמת מוסדות חינוך, תורה וחסד. בשנת 1936 עלה לארץ. מונה לרבה של תל אביב, ושימש כרב העיר בימים הסוערים של מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט ושל הידיעות הראשונות על אימי השואה. הרב עמיאל נודע ביצירתו ההלכתית המקורית, ובראשה ספריו על “המידות לחקר ההלכה” שבהם ניסה לנתח את העקרונות הלוגיים של הגמרא ושל הפוסקים. במקביל, הרבה לעסוק בענייני התקופה הסוערים בספריו “דרשות אל עמי” ו”לנבוכי התקופה” ובמאמריו הרבים שבהם קרא להעצמת זהות ציונית דתית מלאה שתסייע בחידוש פני היהדות בארץ. התמודד בכתביו עם אתגרי האמונה של הדור, ויצא נגד הניסיונות להעניק ליהדות פירוש לאומי מחולן. בתל אביב, הקים מוסדות חסד וחינוך שונים, וביניהם ישיבת היישוב החדש. נפטר בי”ג בניסן תש”ה (27.3.1945)