מרסל טוביאס (אריה טוביה) נולד באוסטריה בשנת 1914. כבר כנער נמשך לחיי צבא: למד בפנימייה הצבאית בווינה, ושירת כקצין זוטר בצבא אוסטריה. סיבות אישיות ויצר הרפתקנות גרמו לו לערוק מהצבא, ולשרת בלגיון הזרים הצרפתי באלג’יריה. עם חזרתו לאוסטריה, הצטרף לתנועת בית”ר, עלה ארצה באוניית מעפילים, ועסק בהדרכת לוחמי האצ”ל. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי, ובמהלכה הספיק: לשרת כקצין, להסתבך בהריגת סמל בריטי שגידף יהודים, לצאת מהכלא היישר ליחידות קומנדו שפעלו באפריקה ובאירופה, לסייע לניצולי השואה במסגרת תפקידו כמפקד בבריגדה היהודית, ולעמוד בראש חוליות נוקמים שחיסלו פושעי מלחמה נאציים. במלחמת העצמאות עמד טוביאס בראש שיירות שפרצו את הדרך לירושלים, ולחם כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני. לאחר המלחמה, השתמש בניסיונו הצבאי העשיר כדי להקים את מערך ההדרכה וההכשרה של חטיבת הצנחנים. נודע כ”אבי הצנחנים”, ונערץ על ידי חייליו. לחם במבצע סיני ובפעולות התגמול. עמד בראש משלחות של צה”ל להכשרת יחידות צבאיות במדינות אסיה ואפריקה, ופיקד על מבצעי חילוץ והצלה מאסונות טבע. נהרג בתאונת צניחה בזאיר ביום כ”ח במרחשוון תשל”ג (5.11.1972)

רבנו יונה נולד בגירונדי שבחבל פרובנס והתחנך ברוח משנתם של חסידי אשכנז. היה בן דודו וידידו (ויש אומרים גם מחותנו) של הרמב”ן. עמד בראש הישיבות הגדולות של ספרד. כתב חידושים ופירושים על התלמוד הבבלי, שמהם שרדו בעיקר פירושיו למסכת בבא בתרא, הידועים בשם “עליות רבנו יונה”. בפירושו זה בולטת התעסקותו התקדימית בגרסאות השונות של התלמוד, לצד מהלכים ובירורים פרשניים. בתודעה היהודית התקבע כמחברו של ספר “שערי תשובה”, אחד מספרי המוסר הבסיסיים והידועים בתולדות ישראל, שעליו כתבו תלמידיו “אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה””. בספר זה ובפירושיו לספר משלי ולמסכת אבות הדגיש את חשיבות התשובה על מעשים של בן אדם לחברו. יש טוענים כי “שערי תשובה” נכתב לאחר שרבנו יונה התייסר על מעורבותו בפולמוס שהתנהל באותם ימים על כתבי הרמב”ם. פולמוס זה הביא לבסוף להתערבות הכנסייה הנוצרית ולשריפת כתבי הרמב”ם והתלמוד. נפטר בטולדו שבספרד, שם כיהן גם כראש הקהילה, בכ”ח במרחשוון ה’כ”ד (10.10.1263).

מלחמת העצמאות עמדה בפתח, וכוחות “ההגנה” החלו להתארגן לקראת הימים הקשים העתידים לבא. אל מטה “ההגנה” נקרא יהושע אשל, איש ביטחון ותיק ומי שריכז את נושא התעופה ההולכת ומתפתחת, בישוב היהודי בארץ ישראל. הפקודה שניתנה לו ביום כז’ חשוון תש”ח ( 10.11.1947) הייתה להקים את “שירות האוויר”. גוף שיאגד את כל המטוסים הקלים, שפעלו עד אז בשרות “ההגנה”, וירתום אותם לסיוע במלחמה המתקרבת.  האתגרים היו גדולים, הזמן היה קצר. בתוך  סערת המלחמה אליה נקלעה בארץ, הצליחו אשל ואנשיו לגייס מטוסים מעודפי הצבא הבריטי (ברשות ושלא ברשות..) וטייסים (בעיקר מתנדבים יהודים מחו”ל).  המטוסים לחמו בכל  זירות הקרבות בתש”ח, וסייעו בכל תחום אפשרי. תוך כמה חודשים נוספו למטוסי התצפית הקטנים, גם מטוסי קרב והפצצה, ושרות האוויר הפך לאחד מחילות האוויר, הטובים, והידועים בעולם. מערכת מעולה של הכשרה והפקת לקחים, כח אדם אנושי משובח שגויס תחת הסיסמא “הטובים לטיס”, ומיטב הטכנולוגיה העולמית,  כל אלו הביאו את חיל האוויר לעוצמתו הנוכחית, כגורם מרכזי בהבטחת בטחון ישראל.

בשעת הפגישה עם נשיא ארצות הברית, ביום כ”ז במרחשוון תשמ”ג (13.11.1982) הועברה למנחם בגין הידיעה כי אשתו, עליזה, נפטרה ממחלת ריאות. עשרות שנים של זוגיות מופלאה הגיעו לקיצן. הזוגיות החלה בפולין. עליזה לבית ארנולד, חניכת בית”ר נלהבת, נישאה לנציב בית”ר בפולין בנוכחות מאות מחברי התנועה והעומד בראשהּ, זאב ז’בוטינסקי. ערב חתונתם הזהיר אותה בעלה כי “יהיו לנו חיים קשים”, ועליזה השיבה כי איננה מפחדת מצרות. היא חוותה את מעצרו במשך שנתיים בסיביר בשעה שהיא הצליחה להגיע בדרך חתחתים לארץ ישראל. חוותה גם את הימים שבהם נדדה עם שני פעוטות מדירת מסתור אחת לשנייה כדי להימלט מהמצוד הבריטי אחר מפקד האצ”ל. במשך כל השנים שמרה בקנאות על פרטיותה ועל צניעותה. בליל המהפך ב1977, דקות לפני שבעלה אמר לה לפני העולם כולו “זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי בארץ זרועת מוקשים”, לא זיהו אותה השומרים בכניסה למצודת זאב. כרעיית ראש ממשלה הקפידה להשתמש בתחבורה ציבורית, ועסקה בחשאי בתחומי צדקה וחסד. על שמה נקראו מוסדות ציבור ובתי ספר, שכונה בקרני שומרון והיישוב “עלי זהב”.

מצבם של אלפי היהודים בני קהילת “ביתא ישראל”, שהגיעו בדרך חתחתים וייסורים מכפריהם באתיופיה למחנות הפליטים בסודן, היה בכי רע. רעב, מגפות ויחס עוין מצד האוכלוסייה והשלטונות, איימו על המשך דרכה של הקהילה העתיקה לארץ ישראל. לאחר שמאות עולים הועלו במבצעים חשאיים והרואיים בדרכי הים והאוויר בידי לוחמי המוסד ושייטת 13, הובהר כי יש צורך דחוף בפתרון שיאפשר עלייה מהירה וגדולה יותר. לחצים שהפעילו ממשלת ישראל והאגודות למען יהודי אתיופיה בארה”ב, הביאו למעורבות מסיבית של השירותים החשאיים האמריקאים בנושא, ולאחר משא ומתן ארוך הסכימה ממשלת סודן למבצע. ביום כ”ו במרחשוון תשמ”ה (21.11.1984) יצאה הטיסה הראשונה מחרטום, בירת סודן, במטוסי החברה הבלגית שגויסה למשימה בידי המוסד, בדרכה לבריסל ומשם לישראל. קרוב לשבעת אלפים עולים עלו בטיסות שהתקיימו במהלך “מבצע משה”, עד שהנושא דלף לאמצעי התקשורת וממשלת סודן הורתה על הפסקתו. המבצע הצליח הודות למאמצים, לאומץ וליצירתיות של פעילי השירותים החשאיים הישראליים והאמריקאיים, ובעיקר הודות לכושר הסיבולת ולכוח הרצון האינסופי של בני הקהילה, שהיו מוכנים לעשות הכול בדרכם הביתה, לירושלים.

הצניחה הקרבית הראשונה והאחרונה בתולדות צה”ל. קרב שנוי במחלוקת עם ארבעים ותשעה הרוגים, מאה ועשרים פצועים ועשרים ושלושה מקבלי עיטורים. כל אלו היו חלק מקרב מעבר “אל חיטאן” (אשר כונה בטעות “המִתלה”) שהתחולל בכ”ו במרחשוון תשי”ז (31.10.1956). הקרב החל בצניחתם של ארבע מאות לוחמים של חטיבת הצנחנים בפתח המעבר הסמוך לתעלת סואץ, ביומו הראשון של מבצע סיני, כחלק מהתיאום בין ישראל, בריטניה וצרפת. הצנחנים בפיקודו של אריק שרון היו אמורים לשלוט רק בכניסה למֵצר, אך בפועל, בשל טעויות בהערכת המצב וחוסר תיאום, נכנסו לתוכו והופתעו על ידי המצרים שהתבצרו בצדדי המֵצר ופגעו בלוחמים. כדי לאתר את מקורות הירי נשלח טוראי יהודה קן־דרור אל תוך הדרך הנשלטת בידי האש של המצרים. קן־דרור נפגע ונהרג (וקיבל את עיטור הגבורה), אך בזכות פועלו הצליחו הכוחות להסתער על המצרים בקרבות גבורה פנים אל פנים שנמשכו שעות ארוכות, והשמידו אותם. קרב המִתלה, שעליו פיקדו רבים ממפקדי צה”ל לעתיד, ובהם מוטה גור ורפאל איתן, הפך לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה”ל.

הנערה הצעירה עמדה נרגשת בפתח חדרו של המשורר הלאומי. השנה היא ,1908 גולדה לישנסקי נמצאת בדרכה  מרוסיה לארץ ישראל. רגע לפני העלייה לאונייה בנמל אודסה, היא סרה לקבל את ברכתו של ביאליק. מה תעשה נערה עדינה כמוך בארץ הקשה? שאל להפתעתה המשורר. “אחיה! “ענתה גולדה, שעתידה לעברת את שמה לרחל ינאית, ופנתה לדרכה. ואכן, היא חייתה בארץ חיים ארוכים ,ומלאי משמעות. היא הייתה ממקימות ארגון  “בר גיורא”,”השומר” ו”ההגנה”,  הביאה מאות עולים מסוריה ומלבנון, ועסקה בהקמת ישובים, ארגונים פוליטיים ומוסדות חינוך. בחוות הלימוד שבראשה עמדה, סמוך לארמון הנציב, גדלו זרעי הפרחים והעצים, המפארים עד היום את ירושלים וסביבותיה. לה ולבעלה יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, נולדו שני בנים. הצעיר שבהם, עלי, נפל בקרבות מלחמת העצמאות. כרעיית הנשיא עסקה רבות בקליטת העלייה, ולאחר מותו התמסרה להקמת  מוסד “יד בן צבי, לחקר הארץ ותולדותיה”. בערוב ימיה קיבלה  את פרס ישראל, והייתה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה . “אחיה”-הבטיחה רחל ינאית בן צבי, שנפטרה  בכו’ בחשוון תש”ם (16.11.1979). וקיימה.

מטרתם של שני הצעירים שיצאו מהכפר ג’בל מוכבר שבדרום מזרח ירושלים הייתה ברורה: הם ביקשו לרצוח ולפגוע דווקא בליבו של בית תפילה יהודי. התירוץ, כרגיל, היה שוב טענות שווא על התנכלות ישראלית כביכול למסגדים בהר הבית. בשעה 6:55 בבוקר כ”ה במרחשוון תשע”ה (18.11.2014), לאחר שהבחינו כי בית הכנסת של קהילת “בני תורה” בשכונת הר נוף שבירושלים מלא במתפללים, החל הרצח. חמושים בנשק חם וקר, פתחו המבלים במסע הרג בין ספסלי בית הכנסת. הם רצחו באכזריות ארבעה מהמתפללים, ומתפלל נוסף נפטר לאחר חודשים ארוכים מפצעיו. למתפללים המבוגרים שהופתעו לא היה סיכוי. שני שוטרי תנועה שהיו בסביבה והוזעקו למקום לא היססו והסתערו מיד על המחבלים. בקרב שהתפתח חוסלו לבסוף הרוצחים, אולם טרם חיסולם הם הצליחו לרצוח את השוטר זידאן סיף מהכפר ינוח שבגליל. בהלווייתו של זידאן, שקיבל ציון לשבח לאחר מותו, השתתפו מאות רבות של חרדים, ויוזמות שונות הוקמו כדי להוקיר את גבורתו ולחזק את הקשר בין הקהילות היהודיות והדרוזיות בארץ ובחו”ל.

חודשים ארוכים של ויכוחים מרים בין בני היישוב היהודי בארץ, שהגיעו לסף מלחמת אחים, הסתיימו. הבגידה הבריטית בהצהרת בלפור וההחלטה שלא לתת לניצולי השואה לעלות לארץ גרמו לאיחוד המחתרות השונות בארץ – האצ”ל, הלח”י, וההגנה (והזרוע המבצעת שלה, הפלמ”ח) – תחת כנפי תנועת “המרי העברי”. פעולת הפתיחה של התנועה המאוחדת נקבעה לליל כ”ה במרחשוון תש”ו (1.11.1945) תחת הכותרת “מבצע מסיבה”. בשעה אחת עשרה בדיוק, חיבלו חוליות פלמ”ח ב153 צומתי מסילות וגשרים ברחבי הארץ, ושיתקו את תנועת הרכבות. שעתיים לאחר מכן, לאחר מסע ארוך ומתיש בשדות בוציים, ואל מול כוחות בריטיים מתוגברים שהיו בכוננות על, פרץ כוח משולב של האצ”ל והלח”י לתחנת הרכבת המרכזית המאובטחת בלוד, פגע בכוחות שהיו במקום, והשמיד ציוד בריטי רב. במקביל, הטביעו לוחמי הפלי”ם (הפלמ”ח הימי) ספינות משמר בריטיות, ואנשי הלח”י נכשלו בניסיונם לפוצץ את בתי הזיקוק. הפעולות, שבמהלכן נפלו לוחם האצ”ל יששכר וגמן בלוד, ואיש הלח”י משה בר גיורא בחיפה, הדהימו את העולם והבהירו לכול כי החל שלב חדש במאבק על ארץ ישראל.

מדבר סיני. כד’ חשוון תשי”ז (29.10.1956). מאות מלוחמי צה”ל, צנחו מפתחיהם של מטוסי הדקוטה, ותפסו עמדות לאורך מעבר המתלה שבלב המדבר. במקביל חצו הטנקים את הגבול במרחבי הנגב ודהרו לתוך רצועת עזה. “מבצע קדש” החל. המלחמה הייתה מלחמת אין ברירה. בחסות מצרים הטרידו חוליות המחבלים (פדאיון) את אזור הדרום, ללא הרף. מצרי טיראן ותעלת סואץ נחסמו לשיט  ישראלי וחנקו את אפשרויות הסחר של המדינה. הצבא המצרי הלך והתחמש, ונראה כי קרוב היום, בו הוא יעוט על ישראל. התרופה הוקדמה למכה. בתיאום עם הבריטים והצרפתים יצא צהל לקרב. תוך מאה שעות, ובמחיר אבדות מצומצם יחסית, נכבש המדבר, והצבא המצרי התפזר לכל עבר. הארץ צהלה. “לא אגדה רעי” שרו הלהקות הצבאיות כשהם מזמרות על גודל הניצחון. אולם, הבריטים והצרפתים נסוגו ממחויבותם. המעצמות לחצו, וישראל נסוגה מסיני. אולם, למרות טעמם המר של פירות הניצחון שנגזלו, הבין העולם כי ישראל היא עובדה קיימת, ושקט יחסי בגבולות, הובטח לאחת עשרה השנים הבאות.