בשעת הפגישה עם נשיא ארצות הברית, ביום כ”ז במרחשוון תשמ”ג (13.11.1982) הועברה למנחם בגין הידיעה כי אשתו, עליזה, נפטרה ממחלת ריאות. עשרות שנים של זוגיות מופלאה הגיעו לקיצן. הזוגיות החלה בפולין. עליזה לבית ארנולד, חניכת בית”ר נלהבת, נישאה לנציב בית”ר בפולין בנוכחות מאות מחברי התנועה והעומד בראשהּ, זאב ז’בוטינסקי. ערב חתונתם הזהיר אותה בעלה כי “יהיו לנו חיים קשים”, ועליזה השיבה כי איננה מפחדת מצרות. היא חוותה את מעצרו במשך שנתיים בסיביר בשעה שהיא הצליחה להגיע בדרך חתחתים לארץ ישראל. חוותה גם את הימים שבהם נדדה עם שני פעוטות מדירת מסתור אחת לשנייה כדי להימלט מהמצוד הבריטי אחר מפקד האצ”ל. במשך כל השנים שמרה בקנאות על פרטיותה ועל צניעותה. בליל המהפך ב1977, דקות לפני שבעלה אמר לה לפני העולם כולו “זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי בארץ זרועת מוקשים”, לא זיהו אותה השומרים בכניסה למצודת זאב. כרעיית ראש ממשלה הקפידה להשתמש בתחבורה ציבורית, ועסקה בחשאי בתחומי צדקה וחסד. על שמה נקראו מוסדות ציבור ובתי ספר, שכונה בקרני שומרון והיישוב “עלי זהב”.

מלחמת העצמאות עמדה בפתח, וכוחות “ההגנה” החלו להתארגן לקראת הימים הקשים העתידים לבא. אל מטה “ההגנה” נקרא יהושע אשל, איש ביטחון ותיק ומי שריכז את נושא התעופה ההולכת ומתפתחת, בישוב היהודי בארץ ישראל. הפקודה שניתנה לו ביום כז’ חשוון תש”ח ( 10.11.1947) הייתה להקים את “שירות האוויר”. גוף שיאגד את כל המטוסים הקלים, שפעלו עד אז בשרות “ההגנה”, וירתום אותם לסיוע במלחמה המתקרבת.  האתגרים היו גדולים, הזמן היה קצר. בתוך  סערת המלחמה אליה נקלעה בארץ, הצליחו אשל ואנשיו לגייס מטוסים מעודפי הצבא הבריטי (ברשות ושלא ברשות..) וטייסים (בעיקר מתנדבים יהודים מחו”ל).  המטוסים לחמו בכל  זירות הקרבות בתש”ח, וסייעו בכל תחום אפשרי. תוך כמה חודשים נוספו למטוסי התצפית הקטנים, גם מטוסי קרב והפצצה, ושרות האוויר הפך לאחד מחילות האוויר, הטובים, והידועים בעולם. מערכת מעולה של הכשרה והפקת לקחים, כח אדם אנושי משובח שגויס תחת הסיסמא “הטובים לטיס”, ומיטב הטכנולוגיה העולמית,  כל אלו הביאו את חיל האוויר לעוצמתו הנוכחית, כגורם מרכזי בהבטחת בטחון ישראל.

הנערה הצעירה עמדה נרגשת בפתח חדרו של המשורר הלאומי. השנה היא ,1908 גולדה לישנסקי נמצאת בדרכה  מרוסיה לארץ ישראל. רגע לפני העלייה לאונייה בנמל אודסה, היא סרה לקבל את ברכתו של ביאליק. מה תעשה נערה עדינה כמוך בארץ הקשה? שאל להפתעתה המשורר. “אחיה! “ענתה גולדה, שעתידה לעברת את שמה לרחל ינאית, ופנתה לדרכה. ואכן, היא חייתה בארץ חיים ארוכים ,ומלאי משמעות. היא הייתה ממקימות ארגון  “בר גיורא”,”השומר” ו”ההגנה”,  הביאה מאות עולים מסוריה ומלבנון, ועסקה בהקמת ישובים, ארגונים פוליטיים ומוסדות חינוך. בחוות הלימוד שבראשה עמדה, סמוך לארמון הנציב, גדלו זרעי הפרחים והעצים, המפארים עד היום את ירושלים וסביבותיה. לה ולבעלה יצחק בן צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, נולדו שני בנים. הצעיר שבהם, עלי, נפל בקרבות מלחמת העצמאות. כרעיית הנשיא עסקה רבות בקליטת העלייה, ולאחר מותו התמסרה להקמת  מוסד “יד בן צבי, לחקר הארץ ותולדותיה”. בערוב ימיה קיבלה  את פרס ישראל, והייתה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה . “אחיה”-הבטיחה רחל ינאית בן צבי, שנפטרה  בכו’ בחשוון תש”ם (16.11.1979). וקיימה.

הצניחה הקרבית הראשונה והאחרונה בתולדות צה”ל. קרב שנוי במחלוקת עם ארבעים ותשעה הרוגים, מאה ועשרים פצועים ועשרים ושלושה מקבלי עיטורים. כל אלו היו חלק מקרב מעבר “אל חיטאן” (אשר כונה בטעות “המִתלה”) שהתחולל בכ”ו במרחשוון תשי”ז (31.10.1956). הקרב החל בצניחתם של ארבע מאות לוחמים של חטיבת הצנחנים בפתח המעבר הסמוך לתעלת סואץ, ביומו הראשון של מבצע סיני, כחלק מהתיאום בין ישראל, בריטניה וצרפת. הצנחנים בפיקודו של אריק שרון היו אמורים לשלוט רק בכניסה למֵצר, אך בפועל, בשל טעויות בהערכת המצב וחוסר תיאום, נכנסו לתוכו והופתעו על ידי המצרים שהתבצרו בצדדי המֵצר ופגעו בלוחמים. כדי לאתר את מקורות הירי נשלח טוראי יהודה קן־דרור אל תוך הדרך הנשלטת בידי האש של המצרים. קן־דרור נפגע ונהרג (וקיבל את עיטור הגבורה), אך בזכות פועלו הצליחו הכוחות להסתער על המצרים בקרבות גבורה פנים אל פנים שנמשכו שעות ארוכות, והשמידו אותם. קרב המִתלה, שעליו פיקדו רבים ממפקדי צה”ל לעתיד, ובהם מוטה גור ורפאל איתן, הפך לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה”ל.

מצבם של אלפי היהודים בני קהילת “ביתא ישראל”, שהגיעו בדרך חתחתים וייסורים מכפריהם באתיופיה למחנות הפליטים בסודן, היה בכי רע. רעב, מגפות ויחס עוין מצד האוכלוסייה והשלטונות, איימו על המשך דרכה של הקהילה העתיקה לארץ ישראל. לאחר שמאות עולים הועלו במבצעים חשאיים והרואיים בדרכי הים והאוויר בידי לוחמי המוסד ושייטת 13, הובהר כי יש צורך דחוף בפתרון שיאפשר עלייה מהירה וגדולה יותר. לחצים שהפעילו ממשלת ישראל והאגודות למען יהודי אתיופיה בארה”ב, הביאו למעורבות מסיבית של השירותים החשאיים האמריקאים בנושא, ולאחר משא ומתן ארוך הסכימה ממשלת סודן למבצע. ביום כ”ו במרחשוון תשמ”ה (21.11.1984) יצאה הטיסה הראשונה מחרטום, בירת סודן, במטוסי החברה הבלגית שגויסה למשימה בידי המוסד, בדרכה לבריסל ומשם לישראל. קרוב לשבעת אלפים עולים עלו בטיסות שהתקיימו במהלך “מבצע משה”, עד שהנושא דלף לאמצעי התקשורת וממשלת סודן הורתה על הפסקתו. המבצע הצליח הודות למאמצים, לאומץ וליצירתיות של פעילי השירותים החשאיים הישראליים והאמריקאיים, ובעיקר הודות לכושר הסיבולת ולכוח הרצון האינסופי של בני הקהילה, שהיו מוכנים לעשות הכול בדרכם הביתה, לירושלים.

מטרתם של שני הצעירים שיצאו מהכפר ג’בל מוכבר שבדרום מזרח ירושלים הייתה ברורה: הם ביקשו לרצוח ולפגוע דווקא בליבו של בית תפילה יהודי. התירוץ, כרגיל, היה שוב טענות שווא על התנכלות ישראלית כביכול למסגדים בהר הבית. בשעה 6:55 בבוקר כ”ה במרחשוון תשע”ה (18.11.2014), לאחר שהבחינו כי בית הכנסת של קהילת “בני תורה” בשכונת הר נוף שבירושלים מלא במתפללים, החל הרצח. חמושים בנשק חם וקר, פתחו המבלים במסע הרג בין ספסלי בית הכנסת. הם רצחו באכזריות ארבעה מהמתפללים, ומתפלל נוסף נפטר לאחר חודשים ארוכים מפצעיו. למתפללים המבוגרים שהופתעו לא היה סיכוי. שני שוטרי תנועה שהיו בסביבה והוזעקו למקום לא היססו והסתערו מיד על המחבלים. בקרב שהתפתח חוסלו לבסוף הרוצחים, אולם טרם חיסולם הם הצליחו לרצוח את השוטר זידאן סיף מהכפר ינוח שבגליל. בהלווייתו של זידאן, שקיבל ציון לשבח לאחר מותו, השתתפו מאות רבות של חרדים, ויוזמות שונות הוקמו כדי להוקיר את גבורתו ולחזק את הקשר בין הקהילות היהודיות והדרוזיות בארץ ובחו”ל.

חודשים ארוכים של ויכוחים מרים בין בני היישוב היהודי בארץ, שהגיעו לסף מלחמת אחים, הסתיימו. הבגידה הבריטית בהצהרת בלפור וההחלטה שלא לתת לניצולי השואה לעלות לארץ גרמו לאיחוד המחתרות השונות בארץ – האצ”ל, הלח”י, וההגנה (והזרוע המבצעת שלה, הפלמ”ח) – תחת כנפי תנועת “המרי העברי”. פעולת הפתיחה של התנועה המאוחדת נקבעה לליל כ”ה במרחשוון תש”ו (1.11.1945) תחת הכותרת “מבצע מסיבה”. בשעה אחת עשרה בדיוק, חיבלו חוליות פלמ”ח ב153 צומתי מסילות וגשרים ברחבי הארץ, ושיתקו את תנועת הרכבות. שעתיים לאחר מכן, לאחר מסע ארוך ומתיש בשדות בוציים, ואל מול כוחות בריטיים מתוגברים שהיו בכוננות על, פרץ כוח משולב של האצ”ל והלח”י לתחנת הרכבת המרכזית המאובטחת בלוד, פגע בכוחות שהיו במקום, והשמיד ציוד בריטי רב. במקביל, הטביעו לוחמי הפלי”ם (הפלמ”ח הימי) ספינות משמר בריטיות, ואנשי הלח”י נכשלו בניסיונם לפוצץ את בתי הזיקוק. הפעולות, שבמהלכן נפלו לוחם האצ”ל יששכר וגמן בלוד, ואיש הלח”י משה בר גיורא בחיפה, הדהימו את העולם והבהירו לכול כי החל שלב חדש במאבק על ארץ ישראל.

במאה התשע עשרה, משפחת הבנקאים היהודיים רוטשילד היוותה סוג של סמל להצלחה כלכלית יהודית (בעיני אוהבים ושונאים כאחד), וסמל לנדבנות ולחסד. על  מפעליה הפילנטרופיים של המשפחה היה ממונה בעיקר בנימין אדמונד דה רוטשילד, יליד 1845 ואיש האגף הצרפתי של המשפחה. רוטשילד, ששמר על המסורת היהודית במהלך כל חייו, החל לפעול למען היישוב בארץ לאחר פנייה נואשת של מתיישבי ראשון לציון, ובזכות פועלם של הרב שמואל מוהליבר ושל הרב צדוק הכהן, רבה של פריס. תוך זמן קצר פרס רוטשילד את חסותו כמעט על כל מושבות העלייה הראשונה, ודאג לכל צורכיהם בכל התחומים במשך עשרים שנה. שליחיו של רוטשילד (הפקידים) לניהול המושבות ניצלו את כוחם לא פעם לשלטון רודני ומתעמר, והדבר גרם לחיכוכים שונים. עם זאת, רוטשילד לא הפסיק את פעולותיו ליישוב הארץ. הוא קנה חצי מיליון דונם של אדמות, ועליהם הוקמו שלושים יישובים. נפטר בכ”ד במרחשוון תרצ”ד (2.11.1934). אתר הזיכרון ושלטי ההנצחה סביב קברו של רוטשילד ברמת הנדיב שבכרמל מלמדים עד היום על פועלו של מי שנודע כ”אבי היישוב” ו”הנדיב הידוע”.

שופר למרגלות הר הבית, איסוף חללים במסירות נפש ומאמץ-על להתרת עגונות, קביעת הנורמות שאפשרו לחיילים דתיים לשרת בכל יחידות צה”ל וכתיבה ענפה בנושאי תורה ומדינה. חותמו של הרב שלמה גורן, שנולד בשנת 1918, על ההיסטוריה הישראלית ניכר בנושאים הנ”ל ובתחומים רבים אחרים. הרב גורן גדל בכפר חסידים ולמד בישיבת חברון, שם נודע כעילוי נדיר. במקביל, לחם הרב בשורות הלח”י וההגנה, ולמד באוניברסיטה העברית. לבקשת הרבנים הראשיים ודוד בן גוריון, ולמרות רצונו להמשיך ולשרת כלוחם במלחמת העצמאות, קיבל הרב גורן על עצמו את הקמתה של הרבנות הצבאית הראשית, וקבע במשך עשרות שנים את דרכי שמירת ההלכה בצה”ל. במלחמת ששת הימים, זכה הרב להיות ממשחררי ירושלים וחברון, וזכה בפרס ישראל על פעלו התורני. כרב הראשי לתל אביב, ולאחר מכן כרב הראשי לישראל, לא נרתע מהבעת עמדות הלכתיות ברורות, מקוריות ונחושות בכל תחום, גם לנוכח מתנגדיו. בשנותיו האחרונות עסק הרב גורן בכתיבה תורנית ענפה, ועמד בראש ישיבת ‘האדרא’ הסמוכה לכותל המערבי. הרב נפטר בכד בחשוון תשנ”ה (29.10.1994)

אלפי המעפילים שבאו בשערי נמל חיפה בסתיו 1940 היו אופטימיים. אחרי מסע תלאות שהחל בווינה ובברלין, והמשיך בהפלגה ארוכה ומתישה באוניות רעועות וקטנות, הם הצליחו סוף סוף לצאת מאירופה הבוערת ולהגיע לארץ. המעפילים, העריכו שהבריטים יעצרו אותם, אך יותירו אותם  בארץ. לבריטים, שהיו נחושים להפסיק את ההעפלה ולמנוע את הגעת פליטי השואה, היו תוכניות אחרות. המעפילים הורדו מאוניותיהם המקוריות, הועלו על אוניית גירוש בריטית בשם פַּאטְרִיָּה, ויועדו להישלח למאוריציוס אי שם באוקיינוס ההודי. היישוב היהודי זעם. בדרגי פיקוד שונים של ההגנה (שעד היום לא הובהר בדיוק מי היה המחליט) הוחלט לבצע פיצוץ קטן באונייה שלא יפגע בנוסעים אך ימנע את יציאתה מהנמל ויסכל בכך את הגירוש. ביום כ”ד במרחשוון תש”א (25.11.1940) חוליית פלמ”ח בשילוב עם פעילים באונייה הפעילו את מטען חומר הנפץ שנראה היה כקטן. בפועל, התרחש אסון. הפיצוץ פגע אנושות באונייה, וזו החלה מיד לשקוע. למעלה ממאתיים וחמישים מהמעפילים טבעו. האסון עורר חילופי האשמות חריפים בתוך הנהגת היישוב. מפעל ההעפלה ספג מכה קשה, והמעפילים שניצלו הועברו למאוריציוס, שם שהו מספר שנים.