הפרשנים חלוקים מה בדיוק היו הדברים הקשים והביקורתיים שאמרה מרים נגד אחיה משה. אולם, תגובת הבורא הייתה ברורה ומהירה. ביום כ”א בסיוון, לפי מסורת חז”ל, לקתה מרים בצרעת – העונש הקבוע למספרי לשון הרע על עמיתיהם. המסר האלוקי היה ברור: גם הנביאה, האחות הגדולה ואחת הנשים הדגולות בתולדות ישראל נענשת כאשר היא אומרת לשון הרע, ונאלצת להמתין מחוץ למחנה עד הירפאה. העם, שאהב את מרים והעריץ אותה על פועלה המסור לאורך כל השנים, המתין שבעה ימים עד שתירפא מצרעתה, ולא המשיך במסעותיו במדבר. במקביל, האח משה פנה לבורא בתפילה שהפכה להיות אחת הידועות בתולדות ישראל בכל מקרה של מחלה וקושי: “א-ל נא רפא נא לה”. הציווי “זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים” הפך לאחד הציוויים החשובים בהלכה היהודית, ועמד בבסיס הספרות הענפה שנכתבה בהקשר לאיסור אמירת לשון הרע, השמצות ודברי שקר. ספרות שנושא דגלה המפורסם ביותר היה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין “החפץ חיים”, שחי בפולין לפני כמאה שנה.

“לרתום את האטום למען הקידמה והפיתוח” – זה היה החזון שעמד בבסיס רצונם של מדעני הוועדה לאנרגיה אטומית שפעלו בישראל במהלך שנות החמישים. תרומה של ממשלת ארצות הברית שסייעה בהקמת כורים גרעיניים אזרחיים למטרות פיתוח ברחבי העולם, סייעה להגשמת החלום, ובחולות שממערב ליבנה, לא הרחק משפך נחל שורק לים התיכון, הוקם “הממ”ג” – מרכז מחקר גרעיני בנחל שורק. במרכז, שהחל לפעול בכ”א בסיוון תש”כ (16.6.1960), פועל כור גרעיני קטן  ומאובטח היטב, ולצידו מעבדות משוכללות שבהן נבחנות טכנולוגיות שונות המסייעות לשימוש ביכולות הגרעין בתחומי המדע, הרפואה והחקלאות. במהלך השנים הפך הממ”ג לאחד ממרכזי המחקר המובילים בארץ, ובמעבדותיו פותחו טכנולוגיות בתחומי ההיי־טק והאלקטרו אופטיקה, וכן שימוש בלייזרים וחקר החלל. מחקרים המתבצעים במקום עוסקים גם בהשפעות השונות של השימוש בקרינה גרעינית והטיפול בה, ומשפיעים רבות על  קביעת תנאי הבטיחות של העוסקים בטכנולוגיה מסוג זה. מאיץ החלקיקים “שרף” לצורכי מחקר ופיתוח שהוקם בממ”ג, משרת לא רק את הקהילה המדעית הישראלית, אלא גם מהווה מרכז לימוד עבור תלמידי תיכון מצטיינים בפיזיקה, הנהנים מתוכנית לימודים מיוחדת המופעלת במקום.

שבעים ושלוש המשפחות של עולי לוב ומרוקו התקינו את אוהליהם בשדות שמצפון ללוד. יום כ’ בסיוון תש”י (5.6.1950) היה יום הקמתו של מושב זֵיתָן. השם נקבע בשל קרבתו לשם עיירת המוצא של העולים בלוב, “זליתן”, ובשל שמו של זיתן מבני בנימין שהתיישב באזור בימי המקרא. בזיתן נוסדו מטעים, לולים ורפתות, ובשנים האחרונות מתיישבות במקום משפחות רבות המחפשות מקום מגורים רגוע ושלֵו במרכז הארץ. אולם, עיקר פרסומו של היישוב הגיע בזכות בית הכנסת “בושאייף” הנמצא במרכזו. בית הכנסת, שהוא העתק מדויק של בית הכנסת המקורי שניצב בזליתן החל מהמאה התשע עשרה, מיוחס למשפחת בושאייף, שתרמה אותו לקהילה תוך התגברות על הפרעות ועל בעיות מצד תושבי האזור המוסלמים (שבהמשך הכירו בקדושת המקום וסייעו בשימורו). האגדה הנפוצה בקרב יהודי לוב מייחסת את ייסוד המקום לאחת מבנותיו הצדיקות של רבי ישמעאל כהן גדול, שהגיעו לעיר עוד בשלהי הבית השני בעת מנוסתן מרדיפות הרומאים. בסוכות ובל”ג בעומר נאספים בבית הכנסת וברחובות מסביבו אלפים מיוצאי העדה הטריפוליטאית, מתפללים וחוגגים את מורשת העדה.

“פה-לין”, כאן ניתן ללון ולשכון במנוחה. כך דרשו המהגרים היהודיים שהגיעו לפולין החל מהמאה השתים עשרה את שמה של הממלכה שבה התקבלו בסבר פנים יפות, השתלבו היטב בתחומי המסחר השונים, והקימו בה חיי תורה וקהילה משגשגים. לקראת אמצע המאה השבע עשרה התהפך הגלגל. הקוזקים האוקראיניים, שסבלו משלטון עריץ וממיסוי כבד שהוטל עליהם בידי האצולה הפולנית, פתחו במרד. צבאות הקוזקים בהנהגתו של חמילנצקי פשטו על ערי אוקראינה, הכו את השליטים הפולניים וביצעו פעולות רצח וטבח בהיקף אדיר בקרב היהודים שנתפסו כמשתפי הפעולה של השלטון הפולני השנוא. בכ’ בסיוון ת”ח (10.6.1648) הצליחו הקוזקים לכבוש את העיר נמירוב, ורצחו קרוב לששת אלפים מהיהודים שהיו בה. במהלך מרד הקוזקים, שנודע בהיסטוריה היהודית כ”גזרות ת”ח־ת”ט” (1648 – 1649), נרצחו קרוב לארבעים אלף יהודים במיתות אכזריות, מאות קהילות נחרבו ואלפי יהודים נמכרו לעבדות (את חלקם הצליחו להציל הקהילות היהודיות בארצות השכנות). האירועים זעזעו את יהדות פולין. תפילת “אל מלא רחמים” חוברה לזכר הרוגי הפרעות, ויום נפילת נמירוב, כ’ בסיוון, צוין בפולין במשך דורות כיום תענית וזיכרון.

ההמונים סבבו את האלון הבודד בבוקר כ’ בסיוון תש”ל (24.6.1970), ועל הבימה התנוסס השלט “ושבו בנים לגבולם”. במרכז גוש עציון, סמוך לעץ אלון שהפך לסמל הגעגועים לגוש בימי שלטון הירדנים ולסמל התקומה אחרי מלחמת ששת הימים, הוקם מרכז קהילתי ראשון מסוגו בארץ. לימים, הוא הפך למודל ליישובים קהילתיים רבים ביהודה ובשומרון ובכל רחבי ישראל. את השם הסמלי “אלון שבות” הציע יגאל אלון, ואת הקמת היישוב – כמו מפעלים רבים נוספים בגוש וברחבי הארץ – הגה משה (מושקו) מושקוביץ. במרכזו של היישוב עמדה ועומדת ישיבת “הר עציון”, על מגוון מוסדותיה, ושוכנים בו מוסדות חינוך רבים וכן מכון “צומת” לחקר הטכנולוגיה וההלכה. בין מאות המשפחות המתגוררות בגבעות השונות של אלון שבות (אחד מהיישובים הגבוהים בישראל), נמצאים אומנים, רבנים, שופטים, אישי ממשל ציבור, אנשי חינוך ואנשי כלכלה בכירים. במהלך השנים הפך היישוב לאחד היוקרתיים בישראל. תושביו ממשיכים את דרכם של האבות, שהתהלכו “בדרך האבות” בין ירושלים לחברון העוברת למרגלות היישוב, וגם את מורשתם של חלוצי גוש עציון.

“גדול חוקרי בית־שני בדורנו” כך תואר פרופסור מנחם שטרן בידי חבריו לקהילה האקדמית, שהעניקו לו את “פרס ישראל” בשנת תשל”ז. מנחם שטרן, שנולד בפולין  בשנת 1925, עלה לארץ בגיל צעיר עם משפחתו ולמד באוניברסיטה העברית, ולאחר מכן באוניברסיטת קיימברידג’ שבבריטניה. שטרן התמחה בתקופה הסוערת של ימי בית שני, ופרסם ספרים ומאמרים רבים על תקופה זו. מפעל חייו היה אוסף של שלושה כרכים, שבהם ליקט את כל ההתייחסויות של סופרים יווניים ורומאיים בני התקופה לעם ישראל. שטרן הרצה שנים רבות באוניברסיטה העברית, היה ממייסדי מרכז זלמן־שזר ומהעומדים בראשו, ונחשב להיסטוריון בעל שם עולמי. בבוקר י”ט בסיוון תשמ”ט (22.6.1989), צעד שטרן כדרכו מדי יום ביומו מביתו ברחביה לספרייה הלאומית בגבעת רם. מחבל ערבי שארב לו בשביל שקט וצדדי בעמק המצלבה, התנפל עליו ורצחו. קבוצת ילדים מכיתה א’, שסיירו במקום יחד עם מורתם, מצאו אותו לאחר כמה דקות, כשלצדו תיקייה חומה ובה טיוטת מחקרו האחרון. יהי זכרו ברוך.

לימודים בוולוז’ין ורבנות בביאליסטוק. איש עסקים ועסקן, כמו גם רב ופוסק, ומי שקרא לאיחוד “שתי בנות האלוקים – האמונה וההשכלה”. אבל מעל הכול, נודע הרב שמואל מוהליבר (יליד 1824) כמי שהיה מהראשונים שהרימו את דגל השיבה לציון. הוא עסק בהקמת אגודות חובבי ציון מראשיתן, ופעל לאיחודן. שכנע את הברון רוטשילד לסייע למושבות העלייה הראשונה, ועמד מאחורי ייסודה של מזכרת בתיה. כמאה שנה לאחר פטירתו הועלו עצמותיו למזכרת בתיה, והוקם בה מוזיאון לזכרו. במסגרת פעילותו, עמד הרב מוהליבר על קידום התפיסות התורניות במסגרת יישוב הארץ, והדגיש כי “יסוד עבודתנו הלאומית צריך להיות תורתנו הקדושה”. בד בבד, עמל ללא ללאות לאיחוד ולתיאום בין התנועות הדתיות והחילוניות שעסקו בחיבת ציון. הוא קידם את היתר המכירה כדי להתמודד עם בעיית השמיטה. אירגן את גלגולה הראשון של תנועת המזרחי, ובאחרית ימיו עוד הספיק לשלוח מכתב ברכה לקונגרס הציוני הראשון, ובו הכריז כי “האיש המאמין הוא חובב ציון האמיתי”. הרב שמואל מוהליבר נפטר בי”ט בסיוון תרנ”ח (10.6.1898) בין השאר נקרא על שמו קיבוץ גן שמואל

הוא היה בן לעדה מסתורית ואמיצה, של יהודי ההרים הקווקזים. גדל בשכונות תל אביב, ומגיל צעיר הצטרף לכוחות ההגנה. יקותיאל אדם (קותי),  נולד בשנת 1927, לחם במלחמת העצמאות, שירת כמפקד חטיבת גולני, סגן מפקד פיקוד הצפון במלחמת יום כיפור, ואלוף פיקוד הדרום. בין השאר הוביל את המערכה לשחרור החרמון, בשלהי מלחמת יום כיפור, ואת ההכנות למבצע יונתן ולהשמדת הכור האטומי בעירק . קותי, אב לאורנה ולאודי שלימים יהיה בעצמו אלוף פיקוד הצפון, עמד להתמנות לראש המוסד, כאשר החל מבצע שלום הגליל. ביט’ בסיוון תשמ”ב (10.6.1982) סמוך לעיר דמור, נקלעו הוא ומלווהו, אל”מ חיים סלע להפגזת מחבלים. הם ירדו להסתתר מפני ההפגזה במרתף הבית, מבלי לדעת שבמקום מסתתרים מחבלים, שפתחו באש והביאו למותם. קותי אדם היה הקצין הבכיר ביותר שנפל במלחמות ישראל. חיילי יחידות העילית של צה”ל המתאמנים במתקן אדם כמו גם תושבי הישוב גבע בנימין-אדם, הקרויים על שמו, ממשיכים את דרכו, דרך אהבת העם והארץ.

הרב שאול ישראלי נולד בבלרוס (1909). בילדותו ובנערותו עסק בלימוד תורה במחתרת, מפחד רדיפות המשטר הקומוניסטי שאנשיו גם הוציאו להורג את אביו. נמלט מברית המועצות בצורה בלתי חוקית יחד עם חבריו לפולין, ובהשתדלות הרב קוק קיבל אישור עלייה לארץ. בארץ, היה רבו של כפר הרֹא”ה במשך עשרות רבות של שנים, ומגדולי המומחים לנושא מצוות התלויות בארץ. עם הקמת המדינה, עמד הרב ישראלי בראש “חבר הרבנים” שעסק בסוגיות של קיום תורה ומצוות בחייה של מדינה מודרנית, וכתב מספר ספרים בנושא זה המהווים עד היום את ספרי היסוד בענייני תורה ומדינה. הרב ישראלי היה מראשוני העוסקים בתחום “מחשבת ישראל”, וייסד למעשה את לימודי מחשבת ישראל בבתי הספר בארץ. כיהן כראש ישיבת מרכז הרב וכדיין בבית הדין הרבני הגדול. במשך שנים ארוכות נחשב כאחד מגדולי הפוסקים והמנהיגים של הציונות הדתית. כל חייו ראה את עצמו כתלמידו של הרב קוק, שלבית מדרשו הצטרף עם עלייתו לארץ. חתן פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר בי”ט בסיוון תשנ”ה (17.6.1995) ונקבר בהלוויה רבת משתתפים בירושלים

במשך מאות שנים חיו יהודים בקורפו, הירוק שבאיי יוון. קהילה תוססת ומצליחה, מלאה בתורה, בחסד ובחיי קהילה, שהורכבה מקהילות של יהודים מוותיקי יוון (רומניוטים) ומיוצאי איטליה. אירועים אנטישמיים קשים שהתחוללו בשלהי המאה הי”ט, הביאו לחרם יהודי עולמי על “אתרוגי קורפו” ולהגירתם של יהודים רבים מהאי. אולם, למרות אירועים אלו, נותרו בקורפו ערב הכיבוש הגרמני בשנת 1943 קרוב לאלפיים יהודים, שהיו בטוחים שריחוקם ממרכז אירופה וקשריהם הטובים עם האוכלוסייה המקומית ימנעו מהם כל רע. הגרמנים חשבו אחרת. בי”ח בסיוון תש”ד (19.6.1944) נדרשו יהודי קורפו להתרכז בכיכר המרכזית של העיר, ומשם הובלו למבצר העתיק. בלילה, הורדו היהודים במחילות סודיות לעבר הסלעים שבחוף. שם הועמסו על שש סירות דיג רעועות וללא מחסה, והובלו לעבר אתונה. הרכבת שיצאה מאתונה הובילה את הקהילה העתיקה, לאחר שנים־עשר יום של נסיעה מייסרת, לעבר אושוויץ, ושם נרצחו כמעט כל בני הקהילה. מעטים בלבד הצליחו לברוח אל הפרטיזנים שבהרים, או לשרוד את אימי המחנות. בסיומה של המלחמה נותרו מקהילת קורפו כמאה וארבעים איש.