הנערה רחל שגדלה בבית בלובשטיין האמיד ברוסיה (1890) נשבתה בימי העלייה השנייה בקסמה של הציונות, ושמה פניה ל”חוות העלמות” שלחוף הכנרת, שם ביקשה ללמוד חקלאות. נופי הכנרת, כמו גם קשרי החברות והאהבה המורכבים שניהלה עם חלק מהחלוצים שישבו לחופיה, הביאו ליצירתם של כמה מהשירים המופלאים שהפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. נסיעתה לצרפת כדי להתמקצע במקצוע החקלאות, הפכה בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה למסע מייסר ברחבי העולם ולעבודה בבית יתומים יהודי ברוסיה, שם נדבקה בשחפת. עם שובה לארץ, שבה לדגניה שלחופי הכנרת, אך גורשה משם בשעה שזוהתה מחלתה. בשנותיה האחרונות נעה רחל, בודדה, ערירית וענייה בין בתי המרפא בארץ, עד שנפטרה בהיותה בת ארבעים בלבד בכ”ט בניסן תרצ”א (16.4.1931). השירים שהותירה אחריה כמו “שם הרי גולן”; שיר הכמיהה לאימהוּת “אוּרי”; ושירי האהבה הנפלאים “פגישה חצי פגישה” ו”זמר נוגה”, הפכו אותה לחשובה מבין המשוררות שחיו בארץ בימי המנדט. תשעים שנה לאחר מותה, שיריה של רחל, כמו גם דמות דיוקנה על בולים ושטרות, עדיין איתנו.

היא נולדה למשפחה חב”דית באוקראינה, גדלה בירושלים ועסקה בהוראה בירושלים ובחיפה,  כשהיא טובעת חותם של אהבה, חום והערכה לתלמידיה. אותם תלמידים זכרו אותה, גם עשרות שנים לאחר פטירתה, כמי שעיבְּתה את אישיותם. תלמידהּ, עמוס עוז, סיפר כי: “ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה־זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת־כנפיים. והוויתור, כל ויתור, היה נקרא בפיה ניצוץ”. במשך שלושים וחמש שנה כתבה זלדה שניאורסון מישיקובסקי, שנפטרה בכ”ח בניסן תשמ”ד (30.4.1984), מאות שירים העוסקים בעיקר בסוגיות של אמונה, של אהבה ושל התמודדות האדם עם גורלו. בין הידועים שבשיריה נמצא השיר “לכל איש יש שם”, שהפך לאחד משירי הזיכרון הידועים והנפוצים ביותר בישראל. בשיר אחר שלה, שהולחן, לימים, לזכרו של רס”ן בניה שריאל שנפל במבצע “צוק איתן”, תיארה זלדה את עוצמתה של האהבה: “שלומי קשור בחוט אל שלומך”. מילותיה על “שיר עתיק עד מאוד הקיצני לחיים כאשר גירש את נמיכות הרוח מקרבי בשפתי מלכים” מצאו מקום בלבבות רבים.

החלום היה ענק: עיר של רבע מיליון תושבים, נמל עמוק מים, עיר החוף השלישית בחשיבותה אחרי תל אביב וחיפה. את החלום הגה משה דיין בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים. היעד היה לתת מענה לגלי העלייה, וליצור נתק בין גושי ההתיישבות הערבית ברצועת עזה לבין החזית המצרית במערב סיני. ב1975 השלימו טובי האדריכלים בארץ את התכנון, והעיר הימית ומסביבה עשרות יישובי חבל ימית יצאו לדרך. מאות המשפחות שהספיקו להתיישב בעיר נהנו מחוף ים מרהיב ביופיו, מבניה חדשנית וידידותית ומחיי קהילה עשירים ומרתקים. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים נגזר גורלה של ימית. חלק מהתושבים הסכימו להתפנות מרצון, ואילו אחרים, יחד עם אלפים מאנשי גוש אמונים, נאבקו בחיילים המפנים מעל גגות העיר. בכ”ח בניסן תשמ”ב (21.4.1982)חרבה העיר. חלק ממפוני ימית גורשו, כחצי יובל מאוחר יותר, גם מבתיהם בחבל קטיף. כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה, מכוסים חורבות ימית בחולות הנודדים של צפון סיני. השלום עם מצרים קר עד קפוא, אבל קיים…

גלגל המלחמה כבר התהפך. בעלות הברית כבר ריכזו כוחות לקראת נחיתה באיטליה ותחילת המערכה לשחרור אירופה מציפורני הנאציים. רבבות המתנדבים היהודיים מארץ ישראל ששירתו כבר קרוב לארבע שנים בזרועות הצבא הבריטי שמחו להשתתף במשימה. חיילי פלוגת התובלה 462 היו בין הכוחות שהצטרפו לשיירת האוניות שיצאה מנמל אלכסנדריה בדרכה לאי מלטה וממנו לאיטליה. מתקפה של מטוסים גרמניים שזיהו את השיירה בלב הים התיכון הביאו לאסון. שש מאות מהחיילים שהיו על סיפון האונייה “ארינפורה” טבעו במצולות כאשר ההפצצה הגרמנית פגעה באונייה בכ”ז בניסן תש”ג (1.5.1943) והביאה לטביעתה. מאה וארבעים מהם היו המתנדבים היהודיים מארץ ישראל, אנשי פלוגת התובלה 462. בין הנופלים היו ותיקי הארץ – בני ערים, קיבוצים ומושבים – לצד עולים שזה מקרוב באו. רווקים ובעלי משפחות, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילוניים. כולם ביחד היו נחושים לצאת לישועת עמם המעונה באירופה. את זכר הנופלים מציינים בארץ יחד עם שאר הנופלים שמקום קבורתם לא נודע. בהר הרצל הוקמה אנדרטה גדולה ומרגשת לזכר הנופלים, ועל קירותיה נחקק הפסוק “אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים”.

השמועות שהגיעו לפתח תקווה היו מבהילות. מאות פורעים בדואים שהתכוונו להגיע ליפו שבה החלו מאורעות תרפ”א כמה ימים קודם לכן היו בדרכם למושבה, כשהם שורפים במסלולם את כפר סבא ואת כפר מל”ל הזעירות. זקן השומרים, אברהם שפירא, מיקם בבוקר כ”ז בניסן תרפ”א (5.5.1921) את קווי ההגנה. פלוגת רוכבים בראשותו יצאה לקדם את פני הפורעים מצפון. מאחוריהם הסתדר קו הגנה לאורך גבולות המושבה, ואילו הנשים והילדים הסתתרו במתחמים מבוצרים במרכזה. פרשי פתח תקווה נעו לכיוון הפורעים שהתקרבו מעבר לירקון. בקרב בשדות שמצפון למושבה, ספגו בני פתח תקווה אבדות, ונאלצו לסגת לקו ההגנה השני תוך שהם מקבלים דיווח על המוני ערבים המתקרבים אל המושבה גם מכיוון דרום. המגינים שהמטירו אש על התוקפים, יחד עם כוחות בריטיים שהגיעו ברגע האחרון, עצרו את התוקפים. ארבעה מבני המושבה נפלו בקרב ושמותיהם הונצחו באנדרטאות וברחובות ראשיים. יום כ”ז בניסן צוין במשך עשרות שנים (עד שנקבע בו יום הזיכרון לשואה ולגבורה) כיום הגנת המושבה, וטקסים ומצעדים התקיימו במקום וציינו את זכר הנופלים.

יהודים חיו בוונציה מאות שנים לפני שניתן צו הגטו. הם היו מסוחרי העיר וסייעו להפיכתה לאימפריה כלכלית. הגדלת מספר היהודים בעיר במאה השש עשרה בעקבות גירוש ספרד והתעצמות הקנאות הנוצרית, גרמה לשלטונות העיר להוציא ביום כ”ו בניסן ה’רע”ו (29.3.1516) את פקודת הגטו. כל יהודי העיר נדרשו להתגורר באחד מרובעיה הנדחים, שהיה סמוך לבית יציקה לפלדה (Geatar באטלקית) ונתן למקום את כינויו. היהודים הורשו לעבוד ברחבי העיר כשהם מסומנים בטלאי צהוב, אך נדרשו ללון מדי לילה בגטו ושומרים הופקדו על שעריו. בשיא התפתחותו היו בגטו כחמשת אלפים יהודים ושלושה עשר בתי כנסת מפוארים. למרות הצפיפות שהביאה לא פעם לפגיעה קשה ממגפות ומשרפות, פיתחו היהודים בשכונתם חיים תוססים שעיצבו את דמותה הייחודית של יהדות ונציה. בין גדולי התורה שחיו בגטו היו דון יצחק אברבנאל ורבי אריה די מודינא. במאה השמונה עשרה אפשר נפוליאון ליהודים בוונציה ובשאר היבשת לצאת מהגטאות, אולם באמצע המאה העשרים שבו הנאצים ונתנו לגטאות שהקימו בכל רחבי אירופה את משמעותם הקשה והאיומה ביותר.

השטחים המפורזים שנקבעו באזורי הגבול שבין ישראל לסוריה היו עילה לחיכוך מתמיד. מפעם לפעם ניסה כל אחד מהצדדים לבצע בשטחים אלו פעולות שונות, בעוד הצד שכנגד מנסה למנוע זאת. בכ”ו בניסן תשי”א (2.5.1951), נכנסו רועים סוריים לשטח ההפקר שבתל מוטילה בצפון מערב הכנרת. כוח של צה”ל שניסה לגרשם הותקף וספג אבידות. שני הצדדים הזעיקו כוחות למערכה, וכוחות סוריים התבצרו על פסגת התל. כוחות של חטיבת גולני ניסו במשך ימים ארוכים להדוף את הסורים בחזרה אל מעבר לגבול, אולם רק אחרי ארבעה ימים, ולאחר שהלוחמים ספגו כארבעים הרוגים, נסוגו הסורים. במהלך הקרב, חלק מלוחמי צה”ל שלא היו מיומנים דיים, הפגינו יכולת לחימה נמוכה, וביצעו תקלות מבצעיות רבות שהקשו על מהלך הקרב. בתחקירים שביצע צה”ל התברר כי במהלך הקרבות היו גם מקרים של ירי כוחותינו על כוחותינו וכשלים בפיקוד ובתיאום. על רקע הפגנת היכולת הנמוכה של צה”ל, הוחלט זמן קצר לאחר מכן, להקים את יחידה 101, שהחזירה לצה”ל את יכולות ההעזה וההכרעה. במקום הקרב, הוקם לימים המושב אלמגור.

“איש אשר רוח בו”, כך כונה יהושע בן נון בידי מורו, משה רבנו, עם הסמכתו למנהיג האומה. יהושע, איש שבט אפרים, עוזרו המסור של משה ומי ש”לא ימיש מתוך האוהל”, הנהיג את העם כבר במלחמת עמלק, עמד בפרץ יחד עם חברו כלב נגד המרגלים, והוביל את העם למסע הכניסה, הכיבוש וההתנחלות בארץ כנען. בעשרים שנות המלחמה ניהל יהושע את הקרבות בצפון ובדרום, התמודד עם משברים קשים כמו במפלת העי ובפרשת הגבעונים, כתב את ספרו, עמד בראש צבאות ישראל וחולל ניסים בעמק איילון, שם קיים היום כפר בן נון. בסוף ימיו הנחה יהושע את השבטים כיצד לחלק את הארץ ולהתיישב בה, וכיצד לשמור את הנחיות התורה ואת ציווי ה’. לפי חז”ל, תיקן את “ברכת הארץ” בברכת המזון, וקבע כללים להתנהלות ציבורית ולערבות הדדית בין בני העם היושב בארצו. בן מאה ועשר שנים נפטר יהושע בכ”ו בניסן (לפי חלק מהמסורות) בשנת ב’ תקט”ז לבריאת העולם (1244 לפני הספירה). נקבר בתמנת חרס, היא הכפר כפל חארס, צמוד לאריאל.

“תעודת אגודתנו היא לקרב, לא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להיזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחווה בקרב המפלגות השונות”. כך הצהירו הרב יעקב ריינס, הרב זאב יעבץ ורבים אחרים שהתכנסו בווילנה בכ”ה באדר א’ תרס”ב (4.3.1902) והכריזו על הקמת “המזרחי” – התנועה הציונית הדתית. מייסדי המזרחי (שבגלגולו הראשון נוסד שני עשורים קודם לכן בידי הרב שמואל מוהליבר) ביקשו להיות חלק מהתנועה הציונית הכללית, תוך שהם אינם מוותרים על נאמנותם המוחלטת להלכה ולשמירת המצוות. אנשי התנועה, שהוקמה בתיאום עם הרצל, ראו בציונות לא רק את התגשמות חלום הדורות, אלא גם מגן בפני האנטישמיות ופחד ההתבוללות שאיימה על העם. הם שאפו להרחיק את הציונות מכל עיסוק רוחני ולעסוק אך ורק בבניין הארץ. משלא עלה הדבר בידם, פעלו להקמת מוסדות החינוך הדתיים ולשמירת ההלכה במפעלים הציוניים השונים. השילוש של נאמנות לעם, לארץ ולתורת ישראל שנוסח בידי מייסדי התנועה החזיק מעמד למרות כל הקשיים והמכשולים, והיווה את המסד למאה ועשרים שנות פעילות ציונית דתית בכל התחומים הקשורים לתחיית עם ישראל בארצו.

הרב חיים הלברשטאם נולד בגליציה (1797), ונודע מילדותו כעילוי וכגדול בתורה. היה בין תלמידיו של רבי נפתלי מרופשיץ, איש הדור החמישי לחסידות. מוּנה לרבה של העיר צאנז ושימש בתפקידו ארבעים ושש שנים עד לפטירתו בכ”ה בניסן תרל”ו (19.4.1876). החל להנהיג עדה חסידית שהתפתחה בהמשך לחסידות צאנז המפוארת, ואלפי חסידים החלו לראות בו את מנהיגם. הדגיש את נושאי החסד וההתלהבות בתפילה, ובמקביל חינך לשמירה על מסגרות ההלכה ולהימנעות מצעדים שאינם מקובלים בעבודת הבורא. במקביל לפעילותו כאדמו”ר, היה גם אחד מגדולי הפוסקים שבדור, וספריו בהלכה ובפרשנות הגמרא, “דברי חיים”, נחשבו לספרים מרכזיים בתחום. דמות זו של אדמו”ר שהוא גם פוסק – שהיא נדירה יחסית בחסידות – הקנתה לצאנז את ייחודיותה כמו גם את עוצמתה. נחשב כפוסק מחמיר, והתנגד בכל תוקף לכל סוג של לגיטימציה לתנועת הרפורמה שהחלה לפעול בימיו. יחד עם זאת, ניסה ככל יכולתו לקרב את כל חלקי העם, וטען כי בכל יהודי יש “נפש טהור וקדוש”. נינו, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו”ר מצאנז־קלוזנבורג, הקים את קריית צאנז בנתניה.