“איש בשורה אנוכי היום…נכס לאומי יקר נגאל והועבר לרשות מדינת ישראל”. כך הכריז ראש הממשלה הנרגש, משה שרת, באוזני העיתונאים בכ”א בשבט תשט”ו (13.2.1955). ההכרזה בישרה על סיומו המוצלח של מאמץ חוצה עולם להעביר לידי ישראל את מגילות ים המלח הידועות כ”מגילות הגנוזות”. חלק מהמגילות, שהתגלו במקרה בידי רועי צאן בדואים במערות קומראן שבצפון מדבר יהודה, נרכשו עוד בימי הקרבות של מלחמת העצמאות על ידי פרופ’ אליעזר סוקניק. אחרות, שבשל אירועי המלחמה נותרו מחוץ לגבולות ישראל, התגלגלו לניו־יורק. הודות למאמציו של יִגָּאֵל ידין – הרמטכ”ל לשעבר, בנו של אליעזר סוקניק וארכיאולוג ידוע בזכות עצמו –נרכשו אותן מגילות בידי תורמים יהודיים (קרן נורמן ושמואל גוטסמן) והועברו לרשות ממשלת ישראל. בין המגילות ידועות מגילת המקדש, מגילת בני האור ובני החושך והנוסח העתיק לספר ישעיהו. חלקים אחרים של המגילות הגיעו לידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כל המגילות מקובצות ומוצגות בהיכל הספר אשר במוזיאון ישראל בירושלים, ויחדיו הן מספרות את סיפורה של כת האִסיים המסתורית שפעלה בארץ יהודה בשלהי בית שני.
הרב עובדיה הדאיה נולד בחלב (1889) כנצר למשפחת רבנים, וגדל בירושלים. מגיל צעיר החל לעסוק במלאכת הדיינות ולימוד התורה בנגלה ובנסתר. שימש כרבה הראשי של פתח תקווה, כחבר בית הדין הרבני הגדול, כחבר הרבנות הראשית וכרב בישיבות שונות. עמד שנים רבות בראש ישיבת המקובלים בית אל, שאותה שיקם לאחר חורבנה במהלך נפילת הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נודע בהתמדתו ובזריזותו. בספריו הרבים בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, ובראשם ספר השו”ת שלו “ישכיל עבדי”, עסק ברבות מבעיות השואה. תמך בהתלהבות בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל, שעליה אמר כי “אנו מאזינים לפעמי הגואל הקרב ובא”. תמך באמירת תפילות ההודיה ליום העצמאות וליום ירושלים, וסבר כי האירועים שאירעו בהם אינם פחותים מניסי חנוכה. התנגד בתוקף למסירת שטחים מארץ ישראל לנוכרים, בטענה שהריבונות היהודית בשטחי הארץ מוציאה אותם מהשפעתם של כוחות הטומאה וה”סטרא אחרא”. חתן פרס ישראל לספרות תורנית וממקורביו של הרב קוק. בין גדולי תלמידיו היו הרב מרדכי אליהו והרב גץ. הרב הדאיה נפטר בכ’ בשבט תשכ”ט (8.2.1969) ונקבר בהר הזיתים.
כל נכבדי ירושלים, מכל העמים והדתות, חגגו בי”ט בשבט תרס”ב (27.1.1902) את פתיחתו של בית החולים הגדול והמשוכלל ביותר שנבנה עד אותה עת במזרח התיכון. חלום חייו של ד”ר משה וולך, הרופא המיתולוגי של ירושלים, קם והתממש. התרומות שגייס מיהודי גרמניה אפשרו את פתיחתו של בית החולים שערי צדק. המבנה המפואר הוקם בסמוך לכניסה המערבית לעיר בידי הקבלן הירושלמי, רבי יעקב מן. הוא נוהל עשרות שנים ביד רמה בידי ד”ר וולך ויד ימינו, האחות זלמה מאיר, שדאגו לשמירה קפדנית על אופיו המקצועי והתורני של המוסד, כמו גם על עצמאות כלכלית מוחלטת (כולל פרות שהיו רכוש המוסד שרעו בשדה שמאחורי בית החולים ודאגו לתצרוכת החלב שלו). לימים, התרחב בית החולים ועבר למשכנו הנוכחי בשכונת בית וגן, כשהוא משרת את תושבי מטרופולין ירושלים ומתברך במחלקת היולדות הגדולה ביותר בעולם המערבי. בית החולים ליווה את ירושלים בכל ימי מלחמותיה, ובמסגרתו חונכו והתמקצעו אלפי רופאים ואחיות שפעלו למען בריאות הציבור, מימי המגפות של ראשית המאה הקודמת ועד ההתמודדות המודרנית עם הקורונה.
פרנץ קישהונט, יליד 1924, ניצול שואה ועולה חדש מהונגריה, הצליח תוך זמן קצר מרגע הגעתו לארץ, סמוך להקמת המדינה, להפוך לגדול הסטיריקנים בתולדות מדינת ישראל. אפרים קישון, בשמו המעוברת, החל לכתוב בעיתוני עולים קטנים רשימות קצרות שבהן הפליא ללגלג על הפוליטיקה ועל הבירוקרטיה בישראל הצעירה. בהמשך, החל קישון לפרסם את רשימותיו הסטיריות מדי יום במשך שלושה עשורים במדור “חד גדיא” בעיתון מעריב. במאמריו, סָנַט קישון בפוליטיקאים ובשיגיונותיהם, וזאת במקביל להבעת אהבה עצומה למדינת ישראל והפגנת עמדות לאומיות שהיו לצנינים בעיני הממסד הספרותי והביאו, ככל הנראה, לירידתו מן הארץ בערוב ימיו. הסרטים שאותם הפיק קישון ובראשם “סאלח שבתי”, “השוטר אזולאי” ו”תעלת בלאומילך”, הפכו לקלאסיקה ישראלית, ויכולתו הפנומנלית לתאר בצורה סטירית מבריקה גם אפיזודות קטנות מחיי היום יום הקנתה לו שם עולמי והערכה רבה גם באירופה. בין ספריו הרבים ידוע קובץ הסטירות שפרסם לאחר מלחמת ששת הימים תחת הכותרת “סליחה שניצחנו”. מעט לפני פטירתו, זכה קישון בפרס ישראל למפעל חיים. אפרים קישון נפטר בי”ט בשבט תשס”ה (29.1.2005)
בבוקר י”ט בשבט תש”י (6.2.1950) לא האמינו תושבי תל אביב למראה עיניהם: שכבה של שלג בגובה עשרים סנטימטר כיסתה את העיר, וציפתה את “העיר הלבנה” בלבן. הדיווחים שהגיעו מרחבי הארץ היו גם הם מדהימים. שישים וחמישה ס”מ של שלג כיסו את ירושלים, ואף מבאר שבע ומעין גדי הגיעו ידיעות על הפתיתים הלבנים. התושבים והילדים לא החמיצו את ההזדמנות למלחמות שלג המוניות ברחובות, ובחיפה התניידו תושבים עם מגלשי סקי בדרכם לחנויות המכולת. מי שפחות נהנה מהחורף הקר והסוער ביותר שנרשם אי פעם בתולדותיה של ארץ ישראל, היו רבבות העולים החדשים ששהו במעברות, באהלים ובפחונים. חלק מהעולים נפגעו מהקור העז ומהתמוטטות מבנים בשל השלג. במקומות רבים נותקו דרכי העפר שהובילו למעברות, מערכות החשמל והטלפון לא פעלו ומחסור קשה במזון נרשם בכמה אזורים. לאור המצב, הפעילה הממשלה את צה”ל לצורך סיוע חירום לאזורים שנפגעו. גם החקלאים לא שבעו נחת ממראה רבבות עצי התפוזים שקרסו תחת השלג. אחרי יומיים שככה הסערה, והחורף הישראלי שב להיות רגוע כרגיל.
לארמון סנט ג’יימס שבלונדון הוזמנו משלחות של יהודים ושל ערבים, כדי לדון בפתרון הסכסוך הארץ ישראלי. למשלחת היהודית שנכנסה בשערי הארמון לא היו ציפיות גדולות במיוחד. הסכמתם של הבריטים לכך שהמשלחת של ערביי הארץ תורכב מראשי הוועד הערבי העליון, שהבריטים בעצמם טרחו להגלות מהארץ בשל אחריותם למאורעות הדמים שהחלו בשנת 1936, לא בישרה טובות. הוועידה החלה בי”ח בשבט תרצ”ט (7.2.1939), והעובדה שגם נציגי מדינות ערב הוזמנו אליה, גם היא לא תרמה לתחושת הביטחון היהודית. הוועידה אכן התנהלה כצפוי: הערבים סירבו בכלל לשבת עם היהודים, והמשלחת היהודית בראשות דוד בן גוריון וחיים ויצמן נאלצה להיפגש עם הבריטים בנפרד. הבריטים עצמם הבינו, בדומה לדיונים הקודמים על עתיד הארץ שהתקיימו במסגרת הוועדות השונות שהציעו את חלוקתה, שהיכולת להגיע להסכמה בין שני הצדדים אינה קיימת. על רקע מלחמת העולם המתקרבת, ובהתכחשות צינית להצהרת בלפור, החליטו הבריטים לאמץ את הדרישה הערבית ולפעול להקמת מדינה דו לאומית בא”י, תוך הפסקת העלייה ורכישת הקרקעות בידי היהודים. היהודים פרשו בזעם מהוועידה והכריזו: חיכינו לעצמאות כמה אלפי שנים, נחכה עוד קצת.
בי”ח בשבט תשכ”ה (21.1.1965) חנכה תל אביב את הבניין הגבוה ביותר באותם ימים באסיה, במזרח התיכון ובוודאי במדינת ישראל הצעירה. פרויקט הענק של האחים מאיר שבו הוקם “בניין שלום מאיר” בגובה מאה עשרים ושלושה מטרים, הכניס את תל אביב לעידן חדש. ב”גורד השחקים” התל אביבי, נחשף הציבור הישראלי לראשונה לחידושים מערביים מהפכנים כדוגמת מדרגות נעות, כל־בו (סוג של קניון ראשון), מִצפה מפואר שצפה מהגובה על כל מטרופולין תל אביב ומוזיאון שעווה שבו הונצחו מאה דמויות מרכזיות בתולדותיה של מדינת ישראל. חידוש חשוב נוסף היה כביש דו מסלולי שעבר מתחת לבניין ותחנה לרכבת תחתית שעדיין ממתינה למימוש יעודה. הבניין הוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה ההיסטורית, שהונצחה בציורי קיר מפוארים בכניסה לבניין. לימים, צמחו באסיה במזרח התיכון ובתל אביב עצמה בניינים גבוהים ומפוארים יותר. מרכז העסקים של תל אביב נדד לאזור אחר, ורבות מהאטרקציות של המגדל נסגרו. אולם, בתוך יער גורדי השחקים הנוכחי של העיר ללא הפסקה, שמור עדיין למגדל שלום מקום של כבוד.
איסור על הכאת ילדים; הוראה כי “אין לאדם להשתמש במשרתים שלו בעבודת פרך ובביזיון ובקושי השעבוד, כי אם ברחמנות”; תקנות לאיסור העסקת נערים לפני שהשלימו את חוק לימודיהם הבסיסיים ותקנות שאסרו על עישון מחשש להתמכרות (!); שמונים וארבעה ספרים בכל מקצועות התורה ופעילות ציבורית ענפה בעירו ובכל רחבי העולם היהודי. כל אלו היו מקצת מפעולותיו של רבי חיים פלאג’י, שנולד בשנת 1787 ונודע כמנהיגה של יהדות איזמיר ושל יהדות טורקיה כולה במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. בתפקידו כאב בית הדין וכ”חכם באשי” של איזמיר, פעל רבות להקמת מוסדות רווחה, חינוך וחסד, ובצמצום פערים חברתיים גם בשעה שהדבר לא נשא חן בעיני עשירי הקהילה. במקביל, כתב וחידש בכל מקצועות התורה והשיב תשובות בהלכה ליהודים ולרבנים מכל קצווי עולם, שחלקן קובצו בספרו “כף החיים”. בשעת עלילת דמשק, הפעיל את כל השפעתו הציבורית וגייס את משה מונטפיורי ומנהיגים אחרים, שהביאו לביטול הגזירה. בי”ז בשבט תרכ”ח (10.2.1868) נפטר ונקבר באיזמיר בהלוויה ממלכתית שבה השתתפו רבים מנציגי השלטון.
הכול חשבו שמדובר במהדורה חוזרת של משפט אייכמן. חשד שהתעורר בארצות הברית לגבי זהותו של ג’ון איוואן דמיאניוק, שהיגר מאוקרינה לארצות הברית, הביא לבדיקת מעשיו בימי השואה. במהלך החקירה זוהה דמיאניוק על ידי ניצולי מחנה ההשמדה טרבלינקה כ”איוואן האיום” – מי שרצח והתעלל באכזריות קשה ביהודים שהגיעו למחנה במהלך ימי מלחמת העולם. בעקבות בקשת הממשלה, הוסגר דמיאניוק לישראל, והועמד לדין באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות ונגד העם היהודי. המשפט נפתח ביום י”ז בשבט תשמ”ז (16.2.1987), ושישים העדים שהופיעו במהלכו סקרו בהרחבה את הזוועות שאירעו במחנה טרבלינקה בכלל, ואת מעשיו של “איוואן האיום” בפרט. לאחר מספר חודשים, הטיל בית המשפט גזר דין מוות על דמיאניוק. אולם, ספק שהתעורר בשאלה האם הוא אכן “איוואן האיום”, הביא את בית המשפט העליון לזַכּותו מחמת הספק. דמיאניוק גורש בחזרה לארצות הברית, שם נעצר בשנית לאחר מספר שנים, בחשד שהיה שומר במחנה סוביבור. הוא הוסגר בידי האמריקאים לגרמניה, הורשע, ערער על הרשעתו, אך נפטר לפני שהסתיים משפטו. יום טוב.
שלוש מהפכות התחוללו בין כתליו של בית הספר “שפיצר”, שבשכונת הבוכרים בירושלים. הראשונה הייתה מהפכת החינוך לבנות, השנייה הייתה מהפכת החינוך בעברית. המהפכה השלישית הייתה המהפכה הלוחמת של הארגון הצבאי הלאומי, שהקים בין כתלי בית הספר את מפקדתו שבירושלים. לשלושת המהפכות הייתה אחראית חנה שפיצר, שנולדה בשנת 1886 למשפחה שהשתייכה לחברה החרדית הירושלמית, ובהיותה אוטו דידקטית רכשה השכלה רחבה בהרבה מהמקובל בימיה. עם סיום מלחמת העולם הראשונה, נקלעה החברה היהודית בירושלים למשבר שהביא בנות רבות לסף רעב ומצוקה קשה ביותר. שפיצר החלה ביוזמתה ללמד בביתה בנות, כדי להוציאן ממעגל העוני. במהרה עמדה בראש רשת של בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנות שהקימה בשתי ידיה, ברוח תורנית ולאומית. ביוזמתה הוקמה תנועת נוער לבנות ירושלים בשם “בת עמיה”, שנועדה לחנך את הבנות “לקראת תחיית האומה במולדת”, ופורסם כתב עת בשם “העבריה”. במסגרת תנועת הנוער נוצר קשר בין לוחמי האצ”ל לשפיצר, וביתה שושנה נישאה למנהיג המחתרת דוד רזיאל. לימים נקרא על שמה רחוב בשכונת גילה בשם קולע: “המחנכת”.
