רבבות סטודנטים נלהבים גדשו את כיכר האופרה בברלין בליל י”ד באייר תרצ”ג (10.4.1933), ושמעו בשקיקה את הכרזותיו של שר התעמולה הנאצי גבלס בדבר הצורך להשמיד את “האינטלקטואליות היהודית”. ההמונים השליכו ללהבות קרוב לעשרים אלף ספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים, ליברליים או סוציאליסטיים והוגדרו כמסכנים את “הרוח הגרמנית”. שרפות ספרים דומות נערכו באותה עת בעשרות ערים ואוניברסיטאות ברחבי גרמניה. בשנים שיבואו לאחר מכן, ישמידו הנאצים קרוב למאה מיליון ספרים, בעיקר של ספריות יהודיות (כמו ספריית ישיבת חכמי לובלין) וספרים שנמצאו בידי העמים הסלאביים, שלפי דעת הנאצים לא היו ראויים למעלת הקריאה. שרפת הספרים הפכה לאחד מסמלי הפשעים של המשטר הנאצי, ואנדרטה גדולה הוקמה במקום שרפת הספרים בברלין. האנדרטה מורכבת מחלל ריק בלב האדמה ובו מדפים ריקים היכולים להכיל כעשרים אלף כרכים. סמוך לאנדרטה נכתבו מילותיו של המשורר היהודי (המומר) בן המאה התשע עשרה, היינריך היינה, שכתב על רקע לקחי האינקוויזיציה הספרדית מימי הביניים : במקום שבו ישרפו ספרים, שם ישרפו גם בני אדם.
רוחבם כשני ק”מ; מתחת לפני הים נמצאות שוניות אלמוגים מרהיבות ביופיין; בתקופה הביזנטית שכנה באי שבמרכזם מושבה צבאית יהודית; ומאז הקמת מדינת ישראל הם היו כבר עילה לשתי מלחמות. בשנת 1950 ביקשה מצרים מערב הסעודית את השליטה על האיים טיראן וסנפיר, במגמה מוצהרת לחסום את מצרי טיראן ולמנוע את אפשרות התחבורה הימית לאילת וממנה. מבצע קדש בשנת 1956 הכריח את המצרים, בגיבוי ערבויות בינלאומיות, לפתוח את המְצרים. אחת עשרה שנה מאוחר יותר, בי”ג באייר תשכ”ז (23.5.1967) הודיע שליט מצרים ג’מאל עבדול נאסר, על חסימתם מחדש של המְצרים לקול תרועות המון חוגג בחוצות קהיר. מדינות העולם התכחשו להבטחותיהן לערוב לחופש השיט. מלחמת ששת הימים הפכה לבלתי נמנעת. שבועיים לאחר מכן, לצלילי הלהיט “אנחנו נעבור במצרי טיראן”, השתלטו כוחות חיל הים על המקום, והדרך לאילת נפתחה. ברחבי ישראל נמצאים לא מעט ילדים שנולדו באותה תקופה הקרויים בשם טירן או סנפיר.
בני משפחת גרין שעלו ארצה מגליציה, עשו חיל בעסקיהם והיו בעלים של חברות שונות בתחום הרפואה והמסחר ומגואלי האדמות שעליהן תקום לימים חולון. צעיר הבנים, אברהם (יליד 1892), נשלח על ידי אחיו הבוגרים ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי שיוכל להשתלב בעסקי הרפואה של המשפחה בקהיר. בסיום לימודיו, למגינת לב אחיו, החליט להתיישב בצפת הענייה ולכהן בה כרופא. הרופא הצעיר זכה לאמונם של אנשי העיר על כל לאומיה ועדותיה, ונודע גם כמי שדאג למצבם הכלכלי של רבים ממטופליו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היכו הרעב והמגפות בעיר. רבים ממנהיגי הציבור נפטרו, גורשו או נעצרו בידי הטורקים, וגרין לקח על עצמו את הטיפול בניהול כספי הסיוע (המעטים) שהגיעו לעיר ובהתנהלות מול השלטונות. האתגרים שעמד בפניהם החריפו כאשר לעיר הגיעו גם מאות ממגורשי יפו ותל אביב שסבלו מרעב וממחלות. גרין רץ מחולה לחולה, וניסה לארגן עוד מעט סיוע לעיר הגוועת. במסגרת טיפולו בחולי הטיפוס, נדבק גם הוא, ונפטר בי”ג באייר תרע”ח (25.4.1918), חצי שנה לאחר לידת בתו הראשונה והיחידה, מירונה.
“זה רגע היסטורי לעם היהודי בכל אתר ואתר ולמדינת ישראל” כתב ביומנו שר החוץ, משה שרת. ביום י”ב באייר תש”ט (11.5.1949), שנה לאחר הקמת המדינה, ולמרות מאמצים עצומים של הגוש הערבי לסכל את ההחלטה, קיבלה עצרת האו”ם את החלטה 273. נוסח ההחלטה הקובע כי “ישראל היא מדינה שוחרת שלום, וכי היא מקבלת על עצמה את עקרונות מגילת האומות המאוחדות, ולפיכך ראויה להיות חברה בארגון”, התקבל ברוב של 37 בעד, 12 נגד ותשעה נמנעים. משה שרת הנרגש, ואבא אבן, השגריר הישראלי הראשון באו”ם, הניפו את דגל הלאום בשדרת דגלי האומות בחזית בניין האו”ם בניו־יורק. תמונה זו הונצחה, לימים, על שטר עשרים השקלים. הרבה נחת לא רוותה ישראל מהאו”ם. הארגון היה ונותר ברובו עוין וחד צדדי ביחסו לישראל. דומה כי הביטוי “או”ם שמום”, שטבע דוד בן גוריון, עדיין מקובל על רבים מאזרחי ישראל. יחד עם זאת, החברות במשפחת העמים מאפשרת לישראל שיתופי פעולה חשובים בעשרות תחומים, ונותנת לה להשמיע את קולה של המדינה היהודית מעל הבימה העולמית.
אל מול מתפרעים ומחבלים, נוכח מהומות ופשיעה חמורה, מול פיגועי דקירה ופשיעה חקלאית, מצפון ועד דרום וממזרח למערב, ניצבים לוחמי “הכומתות הירוקות” – אנשי משמר הגבול. ההתחלה הייתה שונה. ההחלטה הראשונית של ממשלת ישראל הייתה להקים “חיל ספר”, שישמור על הגבולות, וגרעינו הראשון הורכב מלוחמים דרוזים וצ’רקסים שהתנדבו לשירות צבאי. אחרי גלגולים כאלו ואחרים, הוחלט להפקיד את הצבא על שמירת הגבולות, ולצרף את משמר הגבול למשטרה. ביום י”א באייר תשי”ג (26.4.1953), הוקמה היחידה במתכונתה הנוכחית, ועל סמלהּ מצודת כ”ח (“נבּי יושע”) שבגליל העליון, שנכבשה בקרב גבורה במלחמת העצמאות, ובה שכן אחד הבסיסים הוותיקים של החיל. במהלך השנים, הופקד מג”ב על הטיפול בנושאי בטחון הפנים. לוחמיו כוללים מגויסי חובה וקבע, כמו גם יחידות עילית, וביניהן יחידות מסתערבים והיחידה ללוחמה בטרור, מהטובות מסוגה בעולם. במהלך השנים, ניצבו אנשי מג”ב מול משימות מורכבות בכל שטחי הארץ. הם אמונים על משימות השיטור הכפרי, על התערבות בכל המקרים שבהם לא מספיק כוח השיטור הרגיל, ועל פעילות נגד ארגוני הטרור. מאות מלוחמי מג”ב נפלו בקרבות במשך השנים, והם מונצחים באנדרטת החיל שבצומת ברקאי.
לאופלד סוחה היה אדם רגיל, שנולד בשנת 1890 וחי בעיר לבוב כעובד ברשת הביוב העירונית. קבוצת יהודים שביקשה לברוח מהגטו ביום חיסולו בידי הנאצים במאי 1943, פגשה בתעלות הביוב בסוחה, שעצר אותם מלהמשיך בתוואי התעלות שבו חיכו להם הנאצים. בתחילה, נאות סוחה לסייע ליהודים תמורת כספים שהעבירו לידיו, אולם במהרה החליטו הוא, אשתו מגדלינה ועוזרו סטפן ורבלסקי לסכן את חייהם למען הצלת היהודים, שהחליטו להמשיך ולהסתתר בתעלות הביוב. קרוב לשנה הסתירו סוחה וחבריו את היהודים, וסיפקו את כל צורכיהם ממזון ועד נרות לחנוכה וסידורי תפילה, והכול בתנאים בלתי אפשריים ותחת טבעת נאצית שהלכה והתהדקה. מתוך עשרים ואחד היהודים שפגשו את סוחה בביוב, נותרו בסוף המלחמה עשרה שהצליחו לגבור על התנאים האיומים. סוחה עצמו נהרג בתאונת דרכים ביום י”א באייר תש”ו (12.5.1946), זמן קצר לאחר שחרור לבוב בידי הסובייטים. לימים, הוענק למשפחתו תואר חסידי אומות העולם, ובשנת 2011 הפך הסרט הפולני “באפֵלה” שסיפר את סיפורו, לאחד הסרטים הידועים ביותר שנעשו על תקופת השואה.
הטור הסורי שירד מהרי הגולן הפתיע את תושבי עמק הירדן. עשרות לוחמים נפלו בניסיון נואש להחזיק במשטרת צמח מול השריון הסורי, ותושבי הקיבוצים שער הגולן ומסדה נאלצו לסגת מבתיהם. כוחות לוחמים מכל הצפון בפיקודו של משה דיין הוזעקו לרכסים שמעל העמק כדי למנוע את התפרצות הסורים ללב עמקי הצפון. משלחת מוותיקי הקיבוצים התחננה בתל אביב לסיוע, שהגיע בסופו של דבר בדמות חמשת “הנפוליאוניצ’יקים”, תותחי השדה הקלים שהיו ברשות צה”ל. בבוקר י”א באייר תש”ח (20.5.1948) פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי העמק, וטנקים סוריים החלו להתקרב לדגניה, אם הקבוצות ומולדת תנועת העבודה הציונית. נערים, זקנים וכל מי שיכול היה להחזיק נשק התכוננו לקרב האחרון. חמש גרסאות שונות (שלוקטו לימים בספרו של אסף ענברי, “הטנק”) מתארות את מה שאירע, אך השורה התחתונה ברורה: בזכות אומץ ליבם של לוחמים שלא נרתעו מלהגיע למרחק אפסי מהטנקים המתקדמים ולנסות לפגוע בהם, נפגע לבסוף הטנק המוביל, והמתקפה הסורית נבלמה. עמק הירדן ניצל, והטנק הפגוע הפך לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת העצמאות.
הוא העניק לספרות היהודית את עלילותיו של מנחם מנדל הסוחר הממולח והדלפון, של הכליזמר סטמפניו, של היתום השובב מוטל בן פיסי החזן, ומעל כולם – את טוביה החולב, מי שהפך להיות גיבור התרבות היהודי המשמעותי ביותר במאה העשרים. שלום רבינוביץ נולד באוקראינה (1859) וגדל בעיירות הקטנות שב”תחום המושב”. חיים קשים של דלות, יתמות ואם חורגת ומתעללת, לא מנעו מהצעיר – שאימץ את הכינוי הספרותי “שלום עליכם” – להפוך להיות בכיר הסופרים היהודיים שפעל ברוסיה. עסקים כושלים והתעצמות האנטישמיות הביאה את שלום עליכם, יחד עם עוד מיליוני יהודים, לנדוד אל מעבר לים, תוך שהוא מתאר בספריו את הנדידה הגדולה. עשרות ספריו וסיפוריו מלאים בחמלה לקהילה היהודית ולדמויות המגוונות והססגוניות שפעלו בקרבה. שלום עליכם לא נמנע מביקורת על תופעות שונות בחברה, אך ההומור והאהבה שבהם תיבל ביקורת זו, הפכו אותו לאהוב על הציבור. בי’ באייר תרע”ז (13.5.1916) ליוו מאות אלפי יהודים את שלום עליכם למנוחות בניו יורק. ספריו הפכו לסרטים ולמחזות, שהידוע שבהם – “כנר על הגג” – היה לאבן דרך בתרבות היהודית והמערבית.
רבנו יצחק אלפסי נולד (1013) בצפון אפריקה, כנראה באלג’יריה, ופעל שנים רבות בפאס שבמרוקו, ששמה הפך לכינויו. בשל הלשנה נאלץ לעבור לספרד, שם נפטר ביום י’ באייר תתס”ג (20.4.1103). הרי”ף נודע במיוחד בשל יצירתו המונומנטלית “תלמוד קטן” (המכונה גם “הלכות רב אלפס” או בקיצור – הרי”ף) שבה ליקט מתוך התלמוד הבבלי את החלקים ההלכתיים, תוך שהוא בורר במדויק את חלקי ההלכה והאגדה, מדלג על חלקים במשא ומתן ההלכתי או על ההלכות שאינן נוהגות בזמן שבית המקדש אינו קיים. חיבורו מאפשר ללומדיו להבין בעזרת סידור הדברים והוספת מילות קישור ועריכה בודדות מהי ההלכה הנכונה. הכרעתו לערוך פסקי ההלכה מתוך התלמוד הייתה נתונה במחלוקת קשה, אבל התקבלה לבסוף על דעת רוב חכמי דורו שהעריצוהו. ביצירתו זו כתב הרי”ף למעשה את אחד מספרי ההלכה הראשונים, אשר שימש בסיס ליצירות ההלכתיות בדורות שלאחריו, ביניהם הרמב”ם והשולחן ערוך. פעילותו של הרי”ף סייעה להפיכתו של התלמוד הבבלי לספר הלימוד המרכזי של עם ישראל. עשרות פרשנים פירשו את רעיונותיו ואת פסקיו במהלך הדורות, ובארץ קרוי על שמו כפר הרי”ף.
השגשוג היה בשיאו. עסקים חובקי עולם בוצעו בידי אנשי הקהילה היהודית באיראן, ושום איום לא נראה באופק. חביב אלקניאן (יליד 1909) היה מגדולי התעשיינים באיראן, ומימן בכספו מפעלי חסד ופילנתרופיה לכל מגזרי החברה האיראנית. במשך שנים רבות כיהן כיו”ר הקהילה היהודית במדינה והיה מקורב לראשי השלטון. השקעותיו של אלקניאן היו חובקות עולם, ובין השאר היה מבוני בנייני הבורסה ליהלומים ברמת גן. עם תחילתה של המהפכה האסלאמית, שהה לרגל עסקיו בארצות הברית, אולם לא חשש לחזור למדינה. זמן קצר לאחר השלמת המהפכה נעצר אלקניאן בידי משמרות המהפכה באשמת בגידה במדינה ופעילות ריגול למען הציונות. פעולותיו הרבות למען איראן ותושביה במשך השנים, כמו גם תחנוניו של אלקניאן לא הועילו, וביום י”ב באייר תשל”ט (9.5.1979) הוצא להורג בידי כיתת יורים. רציחתו זעזעה את יהדות איראן, ורובם המוחלט של בניה הבינו כי תור הזהב של היהודים במדינה תם. תוך זמן קצר היגרו שמונים אחוז מיהודי איראן לישראל, לאירופה ולארצות הברית.
