העובדה כי הוא היה סטודנט יהודי יחיד בין שלוש מאות סטודנטים באוניברסיטת וירצבורג לא ריפתה את ידיו של הרב יהוסף שוורץ, יליד גרמניה (1804) שבמקביל להשכלתו התורנית ביקש ללמוד גיאוגרפיה ברמה הגבוהה ביותר כדי להגשים את חלומו לחקור את סודותיה של ארץ ישראל. שלוש שנים נדד שוורץ בדרכים עד שהגיע לירושלים, שם הפך לראשון מבין חוקרי הארץ היהודיים בעת החדשה. הוא נדד ברחבי הארץ ואסף מידע על הגיאוגרפיה, על ההיסטוריה, על הבוטניקה ועל הביולוגיה של האתרים השונים. הספרים שכתב בעקבות מחקריו, ובראשם ספר “תבואות הארץ” ומפות הארץ שאותן שרטט, נפוצו ברחבי העולם היהודי והפכו למקור מרכזי לחינוך לאהבת הארץ ולידיעתה. הרב שוורץ עסק רבות גם בלימוד הקבלה, באסטרונומיה ובחישוב מדויק של מועדי השקיעה והזריחה המשמשים את חכמי ההלכה עד ימינו. ביתו ב”חצר ראנד” בירושלים הפך לאבן שואבת לחוקרים ולמבקרים בארץ, ורבים נעזרו בקשריו ובכישוריו לטובת הציבור הירושלמי על כל עדותיו וקהילותיו. נפטר בט’ בשבט תרכ”ה (5.2.1865). על מצבתו בהר הזיתים נכתב כי קִיים בחייו “תורה, חוכמה וחסד יחדיו”.
“ימים לבנים ארוכים” על שטר המאה שקלים, “ישוב טלה אל חיק האם” כמחאה על הלינה המשותפת בקיבוצים, “האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד” מול מוראות השואה, “בארץ אהבתי השקד פורח” במשעולי הדרכים, “ולילה לילה מסתכלת הלבנה” ליד מיטות הילדים. חלקים גדולים של פס הקול הארץ ישראלי נכתבו בידי פרופסור לאה גולדברג, שנפטרה בח’ שבט תש”ל (15.1.1970). ילידת ליטא, עליה כתבה בגעגועים את “מכורה שלי ארץ נוי אביונה”. בארץ הקימה את החוג לספרות באוניברסיטה העברית, ועסקה בתרגום לעברית של עשרות יצירות, מטולסטוי ועד שקספיר. לצד שיריה נודעה גולדברג כסופרת ילדים מחוננת. היא לא זכתה למשפחה ולילדים משלה, אולם “המפוזר מכפר אז”ר” ו”הכלב פלוטו” שנכתבו על ידה העניקו חיוך ואושר לרבבות ילדים. ואולי יותר מכל, העניקה לנו גולדברג את התפילה ב”שירי סוף הדרך”: “למדני אלוקי ברך והתפלל /על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל …למד את שפתותי ברכה ושיר הלל /בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל /לבל יהיה יומי כתמול שלשום /לבל יהיה עלי יומי הרגל”.
בח’ בשבט תשט”ו (31.1.1955) הגיעה לשיאה הטראגי פרשת “עסק הביש” שהסעירה את ישראל בשנות החמישים והשישים. הרופא ד”ר משה מרזוק מקהיר והמהנדס שמואל (סמי) עזר מאלכסנדריה, מנהיגיה של קבוצת צעירים יהודים ציוניים שגויסו במצרים בשנת 1951 ליחידת המודיעין 131 כדי לסייע למדינת ישראל, הועלו לגרדום. הקבוצה נתפסה לאחר שהופעלה במסגרת יוזמה ישראלית כושלת. המטרה הייתה לסכסך בין בריטניה למצרים באמצעות פיגועים שיעשו הצעירים היהודיים נגד יעדים בריטיים ואמריקאיים במצרים. הפעלת החוליות הייתה כושלת . חברי התאים נתפסו, נחקרו באכזריות ונידונו במשפט ראווה. משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה, וחבריהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות.
חברי החוליות פעלו מתוך מסירות למדינה ומתוך תחושת שליחות. כשבוע לאחר תלייתם, ניצב התליין בתאו של אחד מחברי הרשת ואמר לו: “אני תליתי רבים, אך כאלה שהולכים לגרדום באומץ שכזה עוד לא ראיתי. לכן באתי לחקור ולדעת מאיזה חומר קורצתם, אתם היהודים? האם השניים היו בני תמותה או אולי מלאכים היו…” (מעריב 20.4.77) (נכתב בסיוע הקרן להנצחת קדושי קהיר)
למרות החשש הביטחוני הכבד, ולמרות התנגדותם הנחרצת של תומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון, ביום ח’ בשבט תשנ”ז אישרה הכנסת ברוב של שמונים ושבעה תומכים ושבעה עשר מתנגדים (16.1.1997) את הסכם חברון. במסגרת ההסכם שנחתם לאחר שהופעל לחץ אמריקאי כבד על ראש הממשלה נתניהו להמשיך את מימושם של הסכמי אוסלו, נמסרו שמונים אחוז משטחה של העיר חברון לשליטה מלאה של הרשות הפלשתינית, ואילו עשרים אחוז מהשטח, הכולל בתוכו את היישוב היהודי הקטן בעיר, נשאר בשליטה ישראלית. כוח משקיפים בינלאומי (TIPH) נועד לפקח על מימוש ההסכם. אתרים יהודיים קדושים ברחבי העיר כמו אלוני ממרא היו אמורים להיות פתוחים לכניסת יהודים. בפועל, במהלך השנים אפשרה השליטה הפלשתינית בעיר את ביצועם של פיגועי טרור קשים ואכזריים נגד מתיישבי חברון, ובשיאם רצח התינוקת שלהבת פס. כוח המשקיפים הבינלאומי הפגין באופן תמידי חד צדדיות עוינת לישראל, והכניסה המובטחת לאתרים היהודיים כמעט ולא מומשה. למרות כל הקשיים, היישוב היהודי בעיר גדל והתפתח, ומאות אלפי מבקרים עולים מדי שנה להשתטח על קברי האבות במערת המכפלה.
העלייה לקרקע הייתה כמעט חשאית. ממשלת ישראל החליטה להקים יישוב ראשון בבקעת הירדן, ששוחררה במלחמת ששת הימים, וביקשה לא לעורר סערה מדינית. חיילי הנח”ל של בני עקיבא שהקימו בז’ בשבט תשכ”ח (15.1.1968) את “נח”ל סוכות”, הסתפקו במסיבה פנימית צנועה לציון העלייה לקרקע. החשאיות לא נשארה זמן רב. ברחבי הארץ נפוצה השמועה על החלוצים החדשים בבקעה, וחיבוק חם מהתקשורת ומהממסד הוענק לנח”לאים. הקיבוצים באזור עמק בית שאן העניקו למתיישבים עוגת ענק ועליה הכתובת “ממתיישבי חומה ומגדל 1938 לחומה ומגדל 1968″. בהמשך, שונה שם היישוב ל”מחולה” (על שם עירו של אלישע הנביא), ולהקת הנח”ל שרה על ‘קרנבל בנח”ל’ אשר ‘יוצא במחולה’. חברי ההיאחזות, שאוזרחה בהמשך, נאבקו בקשיי הקיום ליד הגבול בימי מלחמת ההתשה, בחוסר המים, בריחוק ובחום הלוהט. למרות הכול, הצליחו לגדל חקלאות לתפארת, ולפתח יישוב פורח ברוח ‘תורה ועבודה’, עם מגוון מפעלי תעשייה ומוסדות חינוך ותרבות. כחמש עשרה שנה לאחר הקמתו, על רקע מחלוקת לגבי אופי היישוב, פרשו חלק ממייסדי מחולה והקימו את ‘שדמות מחולה’, שהפך ליישוב פורח ותוסס בזכות עצמו.
התושבים היהודיים בארץ ישראל שהשכימו קום בבוקר ז’ בשבט תש”ד (1.2.1944) נדהמו לראות את כרוזי הענק שהודבקו על קירות הבתים ועל לוחות המודעות ברחבי הארץ. אלה נשאו את הכותרת: “אל העם העברי בציון!”. הכרוז פירט את יחסה של בריטניה ליהודים במהלך מלחמת העולם, ותקף אותה בחריפות על כך שהמשיכה במדיניות הספר הלבן ומנעה מניצולי השואה לעלות לארץ. “שביתת הנשק שהוכרזה בין “הנוער העברי” לממשלת בריטניה הסתיימה”, זעק הכרוז. דרישתנו: “השלטון על ארץ ישראל יימסר מיד בידי ממשלה עברית זמנית”, המשיכו לזעוק המילים שנוסחו בידי מפקדו החדש של האצ”ל, מנחם בגין, שזה לא מכבר הצליח להגיע לארץ מאירופה הבוערת. “עברים!
הקמת הממשלה העברית והגשמת תוכניתה – זוהי הדרך היחידה להצלת עמנו, להצלת קיומנו וכבודנו. בדרך זו נלך, כי אחרת אין. נילחם. כל יהודי במולדת יילחם. אלוקי ישראל…יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חירות או מוות. כה ייתן וכה יוסיף לנו האלוקים!”. כך הסתיים כרוז הכרזת המרד בשלטון הבריטי. פעולות המחתרת הראשונות של האצ”ל החלו מיד לאחר פרסום הכרוז. דף חדש נפתח בתולדות הארץ.
שמעון מאיר זידלפלד נולד בהונגריה (1849) למשפחה אורתודוקסית, והיה נצר לשושלת רבנים מפוארת. הוא עצמו התחנך במוסדות הונגריים, למד רפואה והחל לפרסם מאמרים בתחום בריאות הנפש והפילוסופיה. זידלפלד, שהעיד על עצמו כי חש “גרמני גמור” והתכחש לחלוטין ליהדותו, שינה את שמו ל”מקס נורדאו” ונשא אישה נוצרייה. בהדרגה, הפך נורדאו לאחד מהוגי הדעות החשובים באירופה. הוא נדד בין פריז, לונדון ומדריד, ומאמריו וספריו על האומנות, על התרבות ועל הפילוסופיה האירופית זכו לתהודה רבה. למרות התבוללותו, לאחר שנפגש עם הרצל החליט נורדאו להקדיש את חייו לרעיון הציוני. הוא כיהן כסגנו של הרצל והיה מראשי התנועה הציונית וזרם “הציונות המדינית”. קרא ל”יהדות השרירים” – טיפוח הכוח הגופני בקרב צעירים יהודיים בעולם, במגמה להביא לארץ “גברים עמוקי חזה, דרוכי אברים ועזי מבט” שיאפשרו ליהודים להשתחרר מחולשת הגלות. קריאתו זו הביאה לייסודן של אגודות ספורט רבות ברחבי העולם היהודי. נפטר בו’ בשבט תרפ”ג (23.1.1923) ונקבר בתל אביב. על שמו נקראו רחובות ברחבי הארץ, היישוב נורדיה וקבוצת הכדורגל שהתפלגה מבית”ר ירושלים – בית”ר נורדיה.
“הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה…תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה”. שירו של חיים גורי, כמו טקסי הזיכרון וההנצחה, שמות הרחובות, היישוב נתיב הל”ה (שניצב בנתיב הליכתם), והמסע השנתי שבו משתתפים אלפי בני נוער מדי שנה, הפכו את סיפור הל”ה לאחד הסיפורים המכוננים בתולדות תקומת ישראל. מחלקת הלוחמים שיצאה מירושלים בה’ בשבט תש”ח (15.1.1948) בדרכה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור, פסעה בהרים באזור בית שמש, ונלכדה למרגלות הגוש באזור הכפר צוריף. מאות רבות של לוחמים ערביים הקיפו את המחלקה הנצורה. אנשיה, בראשות דני מס, לחמו עד האחרון שבהם בגבעת הקרב, והמשיכו להשליך אבנים על תוקפיהם גם בשעה שאזלה תחמושתם. בשל התעללות הערבים בגוויות, זוהו החללים בטקס מיוחד וקבלי על פי “גורל הגר”א”. שאלות רבות נשאלו במהלך השנים על תוואי המסע, על מטרתו ועל סוגיית טוהר הנשק שבה אולי נתקלו הלוחמים בשעה שזיהו אזרחים ערביים שאצו לדווח על מיקומם. על הגבורה ועל מיתוס הגבורה שהונחל לדורות, אין חולק.
הרב יהודה אלתר, השני מבין אדמו”רי חסידות גור, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית סבו, הרב יצחק אלתר (הרי”מ) מייסד החסידות. לאחר פטירתו של הסב, החל “השפת אמת”, הקרוי על שם ספרו הנודע לעמוד בראש החסידות. תחת הנהגתו הפכה גור לגדולה מבין החצרות החסידיות ורבבות חסידים הגיעו לבית המדרש הגדול שהוקם בעיירה גורא-קלווריא, הקיים עד היום. ה”שפת אמת” נודע במסירותו הרבה לחסידיו, בפעילותו הציבורית למען יהודי פולין, ובהימנעותו מקבלת “פדיון” והעדפתו להתפרנס בכוחות עצמו. במהלך השבתות במשך השנה ובמועדי ישראל דרש הרבי על פסוקי הפרשה, תוך שהוא מבאר מושגי יסוד ורעיונות מקוריים ומשמעותיים בתורת ישראל. לאחר פטירתו הוציאו תלמידיו ומשפחתו את סדרת הספרים שריכזה את רעיונותיו, תוך שהם קוראים לסדרה על שם הפסוק, בו סיים הרבי את מאמרו האחרון “שפת אמת תיכון לעד”. הרב יהודה ליב אלתר, נפטר ביום ה’ בשבט תרס”ה, (10.1.1905). “שפת אמת”, הפך להיות אחד הספרים הפופולריים מבין ספרי החסידות, המהדורות השונות של ספרו, והפירושים עליו ממשיכים להתחדש עד ימינו אלה.
אנשי היחידה המסווגת ביותר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שפעלה באחוזת “בלצלי פארק”, חיככו ידיהם בהנאה בבוקר ה’ בשבט תש”ג (11.1.1943). עוד מברק גרמני מסווג פוענח על ידיהם, הודות לפיתוח מכונת האניגמה, מכונת ההצפנה הגרמנית הידועה. שולח המברק הפעם היה הרמן הפלה, קצין בכיר בס”ס שהיה בין מפקדי “מבצע ריינהרד” אשר במסגרתו נשלחו מאות אלפים מיהודי פולין למחנות ההשמדה. הנמען היה אדולף אייכמן בברלין. המפענחים הבריטיים הבינו בסופו של דבר את משמעותן של האותיות L B S T, שאליהן היו צמודים מספרים בחמש או בשש ספרות. היו אלו שמות קוד למחנות ההשמדה לובלין (מידנק), סוביבור, טרבלינקה ובלזץ, וכן מספרי היהודים שנשלחו עד אותו יום למחנות אלו. המברק הצטרף לעוד ועוד עדויות שהגיעו למערב על השמדת היהודים, אולם גם הוא לא גרם לפעילות מיוחדת של בעלות הברית להפסקת ההשמדה. הפלה ואייכמן הצליחו להימלט מאימת הדין לאחר המלחמה, אך בראשית שנות השישים נעצרו שניהם. אייכמן הוצא להורג בידי ממשלת ישראל, והפלה התאבד בכלאו באוסטריה.
