“הטוראים לסגת, המפקדים לחפות מאחור”. קריאת הקרב שהושמעה בידי שמעון אלפסי, איש הפלמ”ח, באחד מרגעי הקרבות הקשים ביותר הפכה לאחד מסמליה של המערכה על הקסטל. הכפר, השוכן בפסגה נישאה השולטת על כביש ירושלים־תל אביב, היה אחד מהיעדים המרכזיים במהלך מבצע “נחשון”, המבצע לפריצת הדרך לירושלים שהתחולל באדר תש”ח. במשך שבוע התחוללו מסביב לכפר קרבות אכזריים, ובמהלכם עבר הכפר מיד ליד. בקרבות עצמם היו בעיות קשות של תיאום בין הכוחות, לצד מעשי גבורה והקרבה שהפכו למופת. לאחר שמפקד הכוחות הערביים באזור יהודה, עבד קאדר אל חוסייני, נהרג במקרה במהלך הקרבות בידי לוחמי החי”ש והפלמ”ח שהחזיקו בכפר, הסתערו אלפי ערבים שואפי נקם על הכוחות המעטים שהחזיקו בכפר. הכוחות נלחמו בגבורה עד שנאלצו לסגת. למחרת, בכ”ח באדר ב תש”ח (9.4.1948) הסתער שוב הפלמ”ח על הכפר, בשעה שרוב המגינים הערבים נטשוהו, והשתלטו עליו לתמיד. כחמישים לוחמים נפלו בקרבות הקסטל. על חורבות הכפר הוקמה העיירה מבשרת ציון, ובמרכזה ה”קסטל” – אתר הנצחה לאומי המספר את סיפור התקומה.

החלטת ההמשלה לפעול להרחבת העיר כרמיאל חייבה הפקעה של שטחי קרקעות נרחבים שהיו בבעלות פרטית באזור הגליל. הסדרי ההפקעה לגבי האדמות שהיו בבעלות יהודית הוסדרו כמקובל תמורת פיצוי מתאים. אולם, במגזר הערבי (שרק כשליש מהאדמות שהופקעו השתייכו לאנשיו) התעוררה התנגדות עזה שלובתה בידי מסיתים לאומניים ואנשי המפלגה הקומוניסטית. ההסתה הביאה עד מהרה להפגנות ענק נגד מדיניותה הכוללת של מדינת ישראל ביחס למגזר הערבי. ההפגנות שהתקיימו בכ”ח באדר תשל”ו (30.3.1976) גלשו במהירות להתפרעויות אלימות, ולאחר שעשרות שוטרים נפגעו והיו בסכנת חיים, נאלצו כוחות המשטרה וכוחות הצבא שהוזעקו למקום  לירות במתפרעים, שפעלו בעיקר בכפרי הגליל התחתון, והביאו למותם של שישה מהם. “יום האדמה”, כך כונה האירוע בידי מנהיגי הציבור הערבי, בטענה שהוא מבטא את מאבקם נגד מה שהם כינו בשם “גזלת האדמות”. יום זה הפך להיות סמל לפעילות מחאה, לעיתים אלימה, של ערביי ישראל כנגד מוסדות המדינה, ובמשך שנים רבות נערכו בו הפגנות, תהלוכות ומהומות ביישובים הערביים בשטחי הקו הירוק ובשטחי יש”ע. בשנים האחרונות התמעטו יחסית ההפגנות ביום זה.

הימים שלאחר דיכויו של מרד בר כוכבא היו מהנוראיים שבתולדות ישראל. הרומאים, בראשותו של הקיסר אדריינוס, היו אחוזי חֵמה בשל המרידות החוזרות ונשנות של היהודים שסירבו לקבל את עול האימפריה, והחליטו לעקור בכוח את כל ביטוייה של היהדות. כל מצוות ה’עשה’ נאסרו בעונש מוות, וחיילים רומאים סבבו בחוצות יהודה ובגליל, כשהם בולשים אחרי לומדי תורה, מניחי תפילין או מקיימי מצוות הכשרות והחגים. רבבות יהודים מסרו את נפשם על קידוש השם והמשיכו לקיים מצוות למרות הכול. בין הקורבנות היו רבי עקיבא, שהוצא להורג באכזריות לאחר שנתפס מלמד תורה, ורבי יהודה בן בבא, שנהרג בשעה שהעניק סמיכה לתלמידיו למרות האיסור. במקרים רבים, ניסו היהודים לעקוף את הגזרות, ועסקו בקריאה מהנביא (אשר לימים הפכה למנהג ה”הפטרה”) כתחליף לקריאה בתורה שנאסרה ובתחבולות נוספות. ביום כ”ח באדר בשנת ג’ תתצ”ח (168) מת אדריינוס. במקומו עלה הקיסר אנטונינוס, שביטל את הגזרות. הוא היה מיודד כל ימיו עם רבי יהודה הנשיא, ואִפשר את פריחתו של “תור הזהב” היהודי בגליל, שבמהלכו נחתמה המשנה.

גדליה אלון (רוגוזינצקי) נולד בשנת 1902 בפולין ולמד בישיבת סלבודקה. בעקבות הצהרת בלפור, הצטרף לתנועה הציונית, והקים בית ספר בעל אופי דתי לאומי בעירו. עלה לארץ בשנת 1926 לאחר לימודים אקדמיים בברלין. אלון, שהיה מהסטודנטים הראשונים שלמדו באוניברסיטה העברית ולימד בה עד סוף ימיו, שירת במקביל כמפקד פלוגה בהגנה ולחם בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות. איש תנועת העבודה שהקפיד על קיום מצוות. עסק במחקר מדוקדק, לצד אהבה גדולה לתולדות עמו. אלון היה ממייסדי מחקר תקופת המשנה והתלמוד, ושלט שליטה מלאה בספרות חז”ל לגווניה, לצד היכרות מעמיקה עם תולדות העולם היווני והרומאי. אלון הצליח להחיות היבטים חברתיים ודתיים בשילוב עם מניעים כלכליים של החברה היהודית בארץ ישראל. בספריו ובמחקריו עסק בתולדות עם ישראל, בתקופת בית שני ובעימותים בין יהודה ליוון ולרומא. בכתביו הרבה להשוות בין מקורות מסגנונות שונים והדגיש את אהבת העם והארץ שרווחה בקרב התנאים והאמוראים. אלון נפטר בדמי ימיו בכ”ח באדר תש”י (17.3.1950), ולאחר פטירתו זכה בפרס ישראל, בעת שזה הוענק לראשונה בשנת 1953.

“אנו מודים לכם על שהחלטתם היום לתת את החלב לילדים רעבים, במקום לכלבים ולחתולים שבביתכם”. אלה היו השלטים שבהם נתקלו תושבי השכונות המבוססות בירושלים ביום כ”ח באדר ב’ תשל”ב (14.3.1972), בשעה שחיפשו את ארגזי החלב שהיו אמורים להמתין להם בכניסה למכולות השכונתיות. את המבצע, שבמסגרתו הועברו ארגזי החלב לחלוקה בחינם בשכונות העוני העירוניות, יזמו חברי תנועת “הפנתרים השחורים” (ששילמו מאוחר יותר לבעלי המכולות את תמורת החלב). חברי התנועה היו צעירים שפעלו בעיקר בשכונות העוני הירושלמיות, ומחו על התעלמותה היחסית  של מדינת ישראל השְׂבעה והעשירה בימים שאחרי מלחמת ששת הימים, משכבות המצוקה שהורכבו ברובן מעולי ארצות המזרח. אנשי התנועה התלוננו על קיפוח מתמשך ועל חוסר השקעה בחינוך, ברווחה ובתשתיות, וקיימו פעילויות מחאה – חלקן אלימות – ברחבי הארץ. הנהגת המדינה הסתייגה תחילה מפעילותה של התנועה. נאמר על ראש הממשלה, גולדה מאיר, כי היא טענה ש”הם אינם נחמדים” (מאיר הכחישה את הדברים וטענה שהוצאו מהקשרם). אולם בהמשך, היוותה התנועה סוג של זרז לבחינת המצב החברתי ברחבי ישראל, ולנקיטת צעדים שונים לשיפורו.

אלף וחמש מאות מוזמנים נרגשים התכנסו במדשאה הצפונית של הבית הלבן בכ”ז באדר תשל”ט (23.3.1979). ראש הממשלה, מנחם בגין, דיבר על כך ש”השלום הינו אור השמש והחיוך על פני ילד קטן”. בגין, נשיא מצרים סאדאת, ונשיא ארצות הברית קרטר, חתמו על הסכם השלום בין ישראל למצרים. בכיכר העיר בתל אביב פתחו רבבות בריקודים ספונטניים, ושירי שלום הושמעו מכל עבר.  התחושה הייתה כי שלושה עשורים של מלחמות עקובות מדם בין ישראל למצרים הגיעו לקיצם. מחיר השלום לא היה קל: מדינת ישראל החריבה כעשרים יישובים פורחים (ובראשם העיר ימית) שהוקמו בחולות סיני, והשיבה למצרים שטח ענק בעל יתרונות אסטרטגיים וכלכליים אדירים. וכל זאת, אף על פי שמצרים הייתה הצד התוקפן במלחמות, שהסתיימו בניצחון ישראל ובהשתלטותה על מרחבי סיני.  ארבעה עשורים לאחר חתימת ההסכם, השלום בין ישראל למצרים קר הרבה יותר משציפו מנהיגי ישראל בעת חתימתו, וקשה להגדיר את היחסים בין המדינות כיחסי ידידות. אולם, למרות כל התהפוכות, בגבול הדרומי אל מול סיני, שורר שקט יחסי, ושיתוף פעולה שקט נמשך בין שתי המדינות.

הרב יצחק אבוהב דה פונסיקה נולד בפורטוגל (1605) ובגיל צעיר נמלט עם משפחתו לאמסטרדם, שם חזר בגלוי ליהדות. הוא מונה לאחד מרבני העיר, ובהנהגתו אוחדו הקהילות השונות בעיר והוקם בית הכנסת הפורטוגזי הגדול. לרגל חנוכתו, הלחין וחיבר הרב מספר יצירות מוסיקליות מורכבות. עם תחילת ההתיישבות היהודית בעיר רסיפה שבברזיל ההולנדית, היגר הרב אבוהב למקום והפך בכך לרב הראשון ביבשת אמריקה. לאחר הפלישה הפורטוגזית למקום, שהחריבה את הקהילה הצעירה  בברזיל, נמלט הרב לאמסטרדם תוך שהוא מקונן על “עם נבל אשר ניאצו שמו להשמיד כל אשר בשם ישראל יכונה”. באמסטרדם הנהיג הרב את הקהילה עשרות שנים, והיה בין מטילי החרם על ברוך שפינוזה. הרב נערץ על יהודי העיר, היה בעל ידע נרחב בהשכלה כללית, עסק רבות בקירוב האנוסים שהגיעו לעיר בחזרה ליהדות תוך שהוא מבטיח להם שכל עוונותיהם יתכפרו, וקיים קשרי ידידות עם משכילי אמסטרדם הלא יהודים. בכ”ז באדר התנ”ג (4.4.1693) נפטר. על מצבתו נכתב “הוא שפט את ישראל שבעים שנה”.

הבעיה הלכה והחמירה. בעוד שלפי התפיסה המסורתית נאסר ללמד את הבנות תורה, מערכת החינוך הממלכתית באירופה, שאליה הלכו הבנות לפי החוק, הדגימה בפניהם את המיטב שבתרבות האירופית. הפער בין הידע התורני לידע כללי הפך לקריטי. שרה שנירר, שנולדה בקרקוב בשנת 1883, החליטה לעשות מעשה. היא הצליחה להשיג את תמיכתם של החפץ חיים ושל הרבי מגור במהלך, ופתחה את בית הספר “בית יעקב” (שם הרומז לכינוין של בנות ישראל על פי המדרש) שנועד להעניק השכלה דתית וכללית לבנות יהודיות ברוח התורה. ההתנגדות הייתה אדירה. המשכילים החילוניים לעגו ליוזמתה, וחוגים חרדיים קיצוניים זרקו אבנים על חלונות בית הספר, אך היא לא נרתעה. תוך זמן קצר נפתחו מאות בתי ספר של רשת “בית יעקב”, וערב השואה למדו בהם רבבות בנות יהודיות. לצידם, הקימה שנירר סמינרים למורות ותנועת נוער. היא עסקה גם בכתיבת ספרים, מחזות ומאמרים עיתונאיים לציבור הנערות. שנירר, שלא זכתה למשפחה משלה, הקדישה את כל חייה לתלמידותיה. אלו כינו אותה “אמנו שרה” והקימו בעקבותיה את רשת בית יעקב הפועלת גם כיום בישראל ובארצות הברית. נפטרה בכ”ו אדר א’ תרצ”ה (1.9.1935)

עשרות משפחות העולים שהגיעו למעברת “גבים־דורות” מכורדיסטן, מאיראן ומלוב ביום כ”ו באדר תשי”א (3.4.1951) לא שיערו שכשבעים שנה מאוחר יותר תהפוך עירם לאחד מסמליה של מדינת ישראל במאה העשרים ואחת. זמן קצר לאחר הקמתה, קיבלה המעברה את השם “שׂדרות”, על שם שדרות האקליפטוסים שנטעה קק”ל ברחבי הנגב. אל המשפחות הראשונות הצטרפו עולים מצפון אפריקה, ובהמשך מחבר העמים ומאתיופיה. שדרות הפכה במהירות למועצה מקומית ולעיר, והתמודדה לאורך כל שנותיה עם אתגרים חברתיים וכלכליים. מאז יציאת ישראל מרצועת עזה (“ההתנתקות”), מתמודדת שדרות גם עם אתגר בטחוני בדמות אלפי טילים שממטירים עליה מרצחי החמאס. למרות הקשיים, מגלים תושבי העיר עמידה איתנה, ומספר התושבים גדל והגיע לכשלושים אלף איש. קרוב למאה מפעלים פועלים בעיר, ומכללת “ספיר” הסמוכה היא אחד המוסדות האקדמיים הגדולים בארץ. מהעיר יצאו לא מעט מנהיגים ואישי רוח ותרבות, ומזה כחצי יובל שנים ממוקמת בשדרות ישיבת ההסדר הגדולה בארץ, ולצידה גרעין תורני גדול ותוסס. שכונות חדשות, פארקים גדולים, פעילות ענפה של תנועות נוער ושל מוסדות חינוך, כל אלו מאפשרים לתושבי העיר לגלות חוסן אל מול הקשיים, וכדי להמשיך לגדול ולהתעצם.

הרב פרופ’ עזרא ציון מלמד נולד בשיראז שבפרס. לאחר שאביו התבקש להנהיג את קהילת יוצאי פרס בארץ, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים. אחרי שנות לימודים ארוכות בישיבות ירושלים, הצטרף הרב מלמד לסטודנטים הראשונים באוניברסיטה העברית, והפך במהירות לאחד מגדולי הבלשנים, המתרגמים וחוקרי התלמוד בישראל. מאה הספרים שכתב, המילונים העבריים־ארמיים שערך, פרס ישראל שבו זכה וספריו המרשימים על מדרשי ההלכה שבתלמוד שהפכו להיות ספרי יסוד לכל חוקר תלמוד. כל אלו לא הרחיקו את הרב מלמד ממקורותיו. כאוהב הארץ, הוא סירב בעקביות להצעות מפתות לשבתונים ומשרות בחו”ל. כמי שהקפיד לעסוק בצורכי ציבור באמונה, עסק, במקביל לעיסוקיו האקדמיים, במפעלי חסד ובפעילות ציבורית בקרב יוצאי פרס ברחבי הארץ. כאוהב שלום, הוא נמנע מלהגיש מועמדות למשרת הראשון לציון לאחר פטירת רבו הרב עוזיאל, ברגע ששמע שהדבר עלול לעורר מחלוקת. כאוהב תורה, הקפיד ללמד עד סוף ימיו, לא רק באוניברסיטאות השונות ברחבי ישראל, אלא גם בבתי הכנסת שבשכונתו הירושלמית, בישיבות ואף בתלמודי תורה. הרב פרופ’ מלמד נפטר ביום כו’ באדר תשנ”ד (9.3.1994).