ליל ג’ שבט תשנ”א ( 18.1.1991) היה אחד הלילות הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל. אזעקות עולות ויורדות שהחרידו את תושבי המדינה בשעה שתיים לפנות בוקר, ושידור סיסמת “נחש צפע” בתחנות הרדיו, הבהילו מיליוני תושבים אל חדרים אטומים שהוכנו מראש. חודשים קודם לכן חששה ישראל ממתקפת טילים כימיים שישוגרו מעירק כחלק מהמערכה שהתנהלה בינה לבין ארצות הברית באותם ימים, ומסכות גאז חולקו לכלל האוכלוסייה. את הציבור ששמע את רעשי פגיעות הטילים (שלא נשאו ראש נפץ כימי) בתל אביב וחיפה, הדריכו באותו לילה שדרנים, שניסו להרגיע ש”מדובר ברעמים”, ודובר צה”ל שהמליץ על שתיית מים. בפועל, נורו במהלך מלחמת המפרץ שלושים ותשעה טילי סקאד עיראקיים על ישראל, שגרמו לנזק רב, אך בניסי ניסים הסתיימו כמעט ללא נפגעים באופן ישיר. לבקשת ארצות הברית לא הגיבה ישראל בעצמה למתקפה, והניחה לכוחות הקואליציה בהנהגת האמריקאים לפגוע במשטרו של הרודן העיראקי סאדאם חוסיין. השאלה האם החלטה זו הייתה נכונה ,או שהיא פגעה ביכולת ההרתעה הישראלית שנויה במחלוקת עד היום.
שיתוף פעולה יהודי־ערבי, תמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסל, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאנים. עוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את “השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדון. עקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו.
ארבעה עשר הפקידים והקצינים הבכירים התיישבו מסביב לשולחן עמוס כל טוב. מהחלונות נשקף אגם יפיפה, והאורחים נהנו מיופיה של הוילה המהודרת השוכנת ברחוב ואנזה שבברלין. בין המאכלים, הבדיחות השנונות ומאבקי הכח הבירוקרטים , נחרץ מסביב לשולחן גורלם של אחד עשר מליוני היהודים המתגוררים באירופה וסביבותיה. התוכנית הסודית הייתה אמורה לכלול גם את יהודי בריטניה, שוויץ וצפון אפריקה. השפה המכובסת בה השתמש מזכיר הועידה אדולף אייכמן בכתיבת הפרוטוקול, קיפלה בתוכה מילות קוד זוועתיות כמו “פתרון סופי “טיפול מיוחד ו”טיפול בבני התערובת”. המנהיג הנאצי ריינהרד היידריך שכינס את הועידה יצא ממנה מרוצה. כל זרועות המשטר הנאצי נרתמו לפרויקט השאפתני והאיום מכולם: השמדת העם היהודי. זמן קצר לאחר הועידה, שהתכנסה בב’ בשבט תש”ב (20.1.1942) החלו הרכבות ברחבי אירופה לנוע מזרחה ומליוני יהודים הוסעו לעבר מותם. חלק ממשתתפי הועידה נהרגו במלחמה או הוצאו להורג לאחריה, אולם רבים מדי מהם סיימו את חייהם בשיבה טובה. וילה ונזה משמשת כיום מוזיאון ומקום עדות לתכנון בדם קר של הרצח הגדול בהיסטוריה.
עולי רומניה וצפון אפריקה, פרס והודו, חברי הגרעינים של בני עקיבא, חרדים ועולים מרוסיה. כולם עמדו בין סלעי המדבר לנוכח אתגרים לא פשוטים- ויכלו להם. בב’ בשבט תשי”א (9.1.1951) בוצעו ההכנות להקמת מעברת ירוחם, לא הרחק מהמקום המזוהה כ”באר לחי –רואי” שם פגשה הגר את מלאך ה’. כמה שבועות לאחר מכן הגיעו למקום ראשוני העולים. המרחק ממרכזי האוכלוסייה ומהכבישים הראשיים, העדר שירותים חיוניים, האקלים הקשה ובעיות כלכליות וחברתיות, כל אלה הקשו על התפתחותו של הישוב. ממשלת ישראל התעכבה לא מעט זמן עד שהחליטה על עתיד הישוב ואפילו על שמו, האם מדובר ב”תל”, “כפר” או, כפי שנקבע לבסוף-פשוט ירוחם. לאחר מסלול ארוך של עליות וירידות, משברים וועדות קרואות, עלתה ירוחם על דרך המלך. בין המכתש לאגם צמחה מעצמה חינוכית, ישיבת הסדר מפוארת ומרכזי יזמות הי-טק מצליחים. בשילוב של ישן וחדש מצליחה ירוחם להוות בית חם לרבבת תושביה, וכר נרחב ליוזמות חברתיות ולפעילויות תרבות של כל גווני הקשת הישראלית. מזל טוב ירוחם.
הוא היה גדול המלכים החשמונאיים. הרחיב במלחמותיו את גבולות ממלכת יהודה עד הרי הגולן ומואב, לב הנגב וערי החוף. הוא לחם מלחמת חורמה נגד העבודה הזרה שבארץ, והתאמץ לשמור על חירות ישראל. בימיו שגשגה כלכלת יהודה, והתבצר מעמדם של חכמי ישראל יוצרי התורה שבעל פה. עם זאת, ההתייחסות במקורות חז”ל לדמותו של המלך יונתן אלכסנדר ינאי, שנפטר לפי המסורת בב’ בשבט שנת 76 לפנה”ס, מורכבת. ישנם מקורות המצביעים על עוינותו לפרושים, ועל ברית שכונן עם הצדוקים ובגינה “רגמוהו כל העם באתרוגיהם”. ויש הטוענים אף כי בארץ יהודה התחוללה מלחמת אחים אכזרית בין צבא ינאי לפרושים. מאידך, ניתן להצביע גם על יחסיו המורכבים עם גיסו שמעון בן שטח, שידעו עליות ומורדות , אך בסופו של דבר הביאו לביצורם של מוסדות התורה וההלכה, בואכה תור הזהב שידעו אלו בימי שלטונה של רעייתו שלומציון. “מלך בשר ודם”, כפי שכונה בספרו המונומנטלי של הסופר משה שמיר, הונצח בנחל אלכסנדר ובמושב בית ינאי, ובעשרות מחקרים וספרים שניסו לעמוד על דמותו של הגדול במלכי החשמונאים.
משה ארנס נולד בליטא בשנת 1925. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר עם משפחתו לניו יורק, ושם פיתח את שתי אהבותיו הגדולות: האהבה להנדסה, בדגש על הנדסת אווירונאוטיקה, והנאמנות לרעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי ולתנועת בית”ר. במהלך המלחמה שירת כאיש הנדסה בצבא האמריקאי, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לנציב בית”ר בארצות הברית. עם הקמת המדינה עלה ארנס לארץ, והיה ממקימי היישוב “מבוא בית”ר”. פרופסור בטכניון ואיש התעשייה האווירית, שקידם את תכנון מטוסי הכפיר והלביא ואת בנייתם. בשנות השבעים החל לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד ומילא תפקידים שונים, ביניהם שר החוץ ושר הביטחון. כל חייו היה ארנס איש ארץ ישראל השלמה, ובד בבד פעל לשיפור מעמד המיעוטים בישראל. הוא הפגין בכל הליכותיו הדר בית”רי, סגנון שהביא לו כבוד וחיבה גם ממתנגדיו. כשר ביטחון, הוביל מדיניות ניצית ופעל לעשיית שינויים מבניים מקיפים בצבא. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, עסק ארנס בהנצחת גבורתם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה, גבורה שעד לפרסום ספרו בנושא לא הייתה מוכרת לציבור. נפטר בא’ בשבט תשע”ט (7.1.2019)
סמבטיון, הכינוי המחתרתי שבחר לעצמו (ושהיה גם שם הביוגרפיה שנכתבה על אודותיו), שנבחר על שם הנהר הסוער כל העת, הלם מאוד את דמותו של ישראל אלדד. נולד כישראל שייב בגליציה (1910), למד תורה ולימודי דוקטורט בפילוסופיה בווינה, והיה מראשי בית”ר בפולין. בארץ, עברת את שמו לאלדד, ונחשב כאידיאולוג הראשי של הלח”י וכאחד משלושת מפקדי הארגון לאחר נפילת המייסד יאיר שטרן. נפצע קשה, נפל בשבי הבריטי, וחולץ על ידי לוחמי הארגון בפעולה נועזת. לאחר קום המדינה, פעל אלדד כהוגה דעות שקרא להשלמת הקמתה של מלכות ישראל השלמה ולהעמקה ביסודות הציונות והיהדות. למרות ניסיונות ממשלת מפא”י למנוע ממנו עבודה כאיש חינוך, כיהן אלדד כמרצה עשרות שנים בטכניון ובמוסדות נוספים, וכתב מאמרים רבים. כמו כן, כתב או תרגם עשרות ספרי הגות והיסטוריה, ביניהם העיתון ההיסטורי “דברי הימים” שזכה להצלחה רבה. היה מגדולי הלוחמים למען ארץ ישראל השלמה, ובני משפחתו ממשיכים את דרכו. נפטר בא’ בשבט תשנ”ו (22.1.1996), ונקבר בהר הזיתים. על שמו נקראו מוסדות ורחובות, וכן היישוב כפר אלדד בגוש עציון.
“דבר אל בני ישראל ויסעו”-דא”ביו. זו הייתה ההצעה הראשונה שהתקבלה בכנס הסטודנטים היהודים בעיר חרקוב שבאוקרינה, בא’ שבט תרמ”ב (21.1.1882). “שם שכזה עשוי להתפרש כאל קריאה המופנית לאחרים, ומה עם הדוגמא האישית שלנו?! ” טענו אחדים מהסטודנטים, שהתכנסו על רקע גלי הפוגרומים שפקדו את יהדות רוסיה. הפשרה שהתקבלה (בהורדת ב”אור ה’ ‘” מהפסוק המקורי, בשל אופייה החילוני של הקבוצה) הייתה ביל”ו-“בית יעקב לכו ונלכה.” מתוך מאות הנאספים הנלהבים, עלו בסופו של דבר רק ארבעה עשר לארץ ישראל, לאחר מסע תלאות ארוך. תוכניתם להקים בארץ חברה ציונית סוציאליסטית נתקלה בקשיים רבים. אנשי ביל”ו עבדו במקווה ישראל, ניסו ליצור קבוצת בעלי מלאכה בירושלים והקימו את המושבה גדרה. כל זאת, תוך שהם מנסים לשלב ציונות, חקלאות, חיים שיתופיים ותפיסה חילונית, אם כי לא בוטה מדי כדי לא להסתכסך עם שאר יהודי הארץ. שמם של הבילו”יים הצעירים והתוססים נודע ברחבי העולם היהודי. לימים הפך הביטוי ביל”ויי לשם נרדף לחלוץ, למרות שהיו בארץ כידוע גם חלוצים לא מעטים אחרים.
הסערה העזה שפקדה את חופי מרוקו בליל כ”ב בטבת תשכ”א (10.1.1961) לא הותירה לספינה הקטנה שום סיכוי. בהפלגתה השלוש עשרה מחופי מרוקו לעבר גיברלטר, שקעה “אגוז” במצולות כשעל סיפונה ארבעים וארבעה עולים. בין המפליגים היו ילדים רבים, משפחות שלמות, ואנשי “המוסד” והמחתרת היהודית שעסקו בהברחת היהודים ממרוקו. אסון אגוז סימל את שיא המאבק של מדינת ישראל ושל התנועות הציוניות במרוקו להבריח רבבות יהודים מהמדינה שנשטפה בגלי לאומנות אסלאמית, ולאפשר את עלייתם למדינת ישראל. כאשר התפרסם דבר האסון, החלה דעת הקהל העולמית לתבוע ממרוקו, שקבלה לא מכבר עצמאות מצרפת, לאפשר ליהודים החיים בה להגר. לא עבר זמן רב, ומבצע “יכין”, שבמסגרתו עלו בגלוי ובאישור מאות אלפי יהודים ממרוקו, יצא לדרך. גופותיהם של נספי אגוז נפלטו מהים ונקברו תחילה בעיירת חוף מרוקאית. במשך שנים ארוכות ניסו מנהיגים יהודיים מהארץ ומחו”ל לשכנע את שלטונות מרוקו להביא את הגופות למדינת ישראל, ובשנת 1994 המאמצים נשאו פרי. גופותיהם של נספי אגוז הובאו לקבורה בהר הרצל, ונקברו לצידם של מעפילים ממדינות אירופה השונות שעשו דרכם לארץ המובטחת.
לוחם רב מעללים היה נחמיה תמרי, בן קיבוץ עין חרוד. היה מפקד סיירת מטכ”ל ומפקד חטיבת הצנחנים. לחם בקרבות הדמים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, ורבים ניבאו כי ימשיך ויעלה במעלה הפירמידה הצבאית. בליל כ”ט בטבת תשנ”ד (12.1.1994), בעת ששימש כאלוף פיקוד המרכז, הוזעק יחד עם ראש לשכתו המסור, רס”ן אופיר קאופמן, לפקד על מרדף אחר מחבלים שחדרו לאזור שייקרא לימים “גני חוגה” בעמק בית שאן. המרדף הסתיים בשלום, אולם עם שובו מהמרדף נקלע המסוק שבו טסו השניים למזג אוויר קשה, סמוך לבסיס פיקוד מרכז. התנאים הקשים והערפל הכבד הביאו בסופו של דבר להתנגשות המסוק באנטנה גבוהה. תמרי, קאופמן והטייסים אסף אשר ועופר יואלי נספו. אבל כבד ירד על ישראל, ורבים ובהם ראשי צה”ל והמדינה השתתפו בהלוויות. בתי ספר ומוסדות ציבור נקראו על שם הנופלים. גם בסיס פיקוד מרכז השוכן בכניסה המזרחית לירושלים (וכונה עד אז בשם “מצודת כפיר”) קיבל את השם “מחנה נחמיה”.
