מטחי הירי שנשמעו ברחובות קריית שמונה בבוקר י”ט בניסן תשל”ד (11.4.1974) הפרו את שלוות החג. שלושת המחבלים, חברי ארגון החזית העממית, שחדרו לעיר בחסות הגשם והערפל מגבול הלבנון, ניסו לפרוץ תחילה לבית הספר המקומי. משנוכחו לדעת כי הוא ריק, החלו לפרוץ לדירות ברחוב יהודה הלוי הסמוך, תוך שהם פוגעים ללא הבחנה בגברים בנשים ובילדים. כוחות הביטחון איחרו בהבנת המתרחש. כמו כן, היו כשלים בתיאום בין הכוחות שהגיעו, עד כדי כך שהחפ”ק הוקם בבניין שבו התבצרו המחבלים, מבלי שידעו כוחותינו שהמחבלים נמצאים קומה אחת מעליהם. כל אלה עיכבו את חיסול הרוצחים. רק לאחר דקות ארוכות, הודות לתושייתם של לוחמי מילואים שהגיעו למקום, אותרו המחבלים וחוסלו. עד מותם הספיקו המחבלים לרצוח שישה עשר אזרחים ושניים מלוחמי צה”ל. בין הנרצחים היו אימהות ואבות על ילדיהם, ובתוכם גם בני משפחת שטרית – האם פאני ושלושה מילדיה. הטבח זעזע את ישראל הכואבת ממילא בחודשים שלאחר מלחמת יום כיפור, והיה הפיגוע הקשה ביותר שהתחולל עד אותה עת בגזרה הצפונית. למוחרת פשט צה”ל על בסיסי מחבלים בלבנון.
הצעירים הדתיים שנהרו לארץ בימי העלייה השלישית חשו אבודים. בתנועות הפועלים החלוציות אך גם האנטי דתיות לא מצאו את מקומם. על הציבור החרדי האנטי ציוני בוודאי שלא היה על מה לדבר. ואילו תנועת “המזרחי” הוותיקה עסקה רק בענייני חינוך ועסקנות, והתנגדה לתפיסה הסוציאליסטית שהלהיבה את הנוער. ביום י”ח בניסן תרפ”ב (16.4.1922) התכנסו בירושלים נציגי הפועלים הדתיים מכל הארץ והכריזו על הקמת תנועת ה”פועל המזרחי”. היעד היה חיי הגשמה וחלוציות ברוח תורה ועבודה. הרב ישעיהו שפירא (האדמו”ר החלוץ) הכריז: “מטרתנו לשוב לימי נעורינו, אל החיים התנכיים המקוריים שהיו מיוסדים על הצדק ועל היושר”. הדרך לא הייתה פשוטה. הייתה, הווה (ותהיה…) רצופה במחלוקות, ויכוחים, פילוגים והתחבטויות. אולם למרות הכול, דִגלה של ארץ ישראל “הדתית העובדת”, כפי שכונתה, הונף ברמה. התנועה חברה במהלך השנים לתנועת המזרחי הוותיקה, והתאחדה עימה במפלגה הדתית לאומית. על ברכי הפועל המזרחי צמחו בני עקיבא, הקיבוץ והמושב הדתי, מוסדות החינוך של דור הכיפות הסרוגות, ומפעלי ההגשמה של הציונות הדתית בכל התחומים.
הרב יוסף דב סולובייצ’יק נולד בבלרוס (1903), בן ל”שושלת בריסק” שממנה יצאו מנהיגים, ראשי ישיבות ורבנים רבים לאורך הדורות. במקביל ללימודיו התורניים, רכש השכלה אוטודידקטית בתחומים רבים, וקיבל תואר ד”ר מאוניברסיטת ברלין. לאחר הגעתו לארצות הברית בראשית שנות השלושים, עמד במשך עשרות שנים בראש הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, ובהמשך עמד בראש ישיבת “רבנו יצחק אלחנן” – “הישיבה אוניברסיטה”, מעוזה של האורתודוקסיה המודרנית בארה”ב. שיעוריו המעמיקים והחדים בהלכה ובגמרא משכו אלפי מאזינים. המסות הפילוסופיות המחשבתיות שפרסם ובהן בחן את חייו של המאמין ואת אתגרי היהדות בדורו בעומק, ברגישות מופלאה ובשילוב ידע נרחב בהלכה ובאגדה כמו גם בפילוסופיה ובספרות העולמית, קנו לו שם כאחד מגדולי המחשבה היהודית בדורות האחרונים. לאחר השואה הפך הרי”ד לציוני, ועמד בראש תנועת המזרחי. במאמריו הרבים שממשיכים להתפרסם גם שנים רבות לאחר פטירתו, העניק הרי”ד מבט חדש ומקורי למועדי ישראל, למחזור החיים היהודי ולפרקי התנ”ך. במשך עשרות שנים נחשב הרי”ד כמנהיג האורתודוקסיה המודרנית בעולם, ותלמידיו מהווים דמויות בולטות בהנהגתה בארץ ובארה”ב עד היום. נפטר בי”ח בניסן תשנ”ז (8.4.1993)
מלחמת העולם הראשונה השתוללה במלוא עוזה, ובקרב המגורשים היהודיים מארץ ישראל שהתרכזו במצרים, הלכה וגברה הדרישה לסייע לבריטים לשחרר את הארץ מידי הטורקים. הבריטים, שנלהבו פחות מרעיון שיחייב אותם בעתיד לגמול לציונים במטבע מדיני, הציעו ליהודים אפשרות לשרת ביחידות עורפיות. זאב ז’בוטינסקי, שלחם למען גיוס יהודים לצבא, הסתייג והעדיף לפעול למען הקמת יחידה קרבית. ואילו חברו, יוסף טרומפלדור הציע להתחיל במה שניתן, ופעל לגיוס יהודים ל”גדוד נהגי הפרדות”. בי”ז בניסן תרע”ה (1.4.1915) עשרות לוחמים נשבעו אמונים לצבא הבריטי ונשלחו לחצי האי גליפולי, שם ניהלו מדינות ההסכמה מערכה כושלת נגד טורקיה. הלוחמים, ששירתו כמובילי אספקה בפרדות תחת אש וכונו “גדוד הפרדות של ציון”, הצטיינו בתפקידיהם ואפשרו בכך את הסכמת הבריטים להקמת גדודים עבריים לוחמים בהמשך המלחמה. בראש הגדוד עמד קולונל פטרסון, בריטי חובב ציון, וטרומפלדור היה סגנו. שנים עשר מלוחמי הגדוד, מן היישוב הישן ומן היישוב החדש בארץ ישראל, נפלו בקרבות. הגדוד נכנס להיסטוריה כיחידה הצבאית הראשונה מאז ימי מרד בר כוכבא, שתפקדה ככוח עברי בעל דגל ושפה משלו.
י”ז באדר א’ תר”ט (21.2.1848). קרל מרכס, הסופר והחוקר שהיה בן למשפחה יהודית שהמירה את דתה, וחברו ומְמַמְנו, פרידריך אנגלס, עמדו דרוכים ליד המכונות בבית הדפוס בלונדון. אט־אט, החלו לצאת ממכבש הדפוס העותקים הראשונים של החוברת שאותה כתבו שניהם: “המניפסט (=המנשר) הקומוניסטי”. החוברת הדקה, שנפתחה והסתיימה בסיסמה “פועלי כל הארצות התאחדו”, הפכה תוך מספר שבועות לאחד החיבורים המשפיעים בהיסטוריה. בחוברת, הסבירו מרכס ואנגלס כיצד לדעתם עשקו העשירים במהלך ההיסטוריה את שכבות העובדים, והציעו עולם חדש ומופלא של שוויון. במסגרת תוכניתם, הוצע לבטל את הקִניין, לפרק את מוסד המשפחה ואת מושג הלאום, ולבנות חברה עולמית ושוויונית אחת, שבה כל אדם יעבוד כפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. תוך זמן קצר הוקמו ברחבי אירופה מפלגות קומוניסטיות, ואליהן הצטרפו יהודים רבים, שחלמו על “תיקון העולם”. מאה ושבעים שנה מאוחר יותר, לאחר שהניסיון לממש את הקומוניזם במדינות שונות עלה בחייהם של עשרות מיליונים, דומה כי ההתלהבות מהמניפסט שככה במקצת. אולם, עדיין מדובר באחד החיבורים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות האנושות.
הנאספים בנבי מוסא שבפאתי יריחו היו שרויים בחמת זעם. ההבנה כי סוריה עומדת לקבל עצמאות כמדינה ערבית וכי בארץ ישראל תיושם הצהרת בלפור דרבנה אותם לפעול. נאומי הסתה ששמעו ההמונים שהגיעו מנבי מוסא לירושלים מפי המנהיגות הערבית, ודרבון חשאי של חלק מהקצינים הבריטיים, שביקשו מהערבים לנקוט באלימות כדי לסכל את הצהרת בלפור, הולידו את הפוגרום. המונים הסתערו באכזריות על הרובע היהודי בירושלים. יומו הראשון של חול המועד פסח, ט”ז בניסן תר”פ (4.4.1920), הפך לאסון. גברים ונשים הותקפו באכזריות ושבעה מהם נרצחו, רכוש נבזז ובתים הוצתו. כשביקשו הפורעים לפרוץ לעיר החדשה, נתקלו באנשי ארגון ההגנה בראשות זאב ז’בוטינסקי, שהדפום. שלושה ימים מנעו הבריטים מאנשי ההגנה להגיש עזרה לרובע המבודד והמותקף. קבוצה של לוחמים מחופשים לרופאים ולאחיות חדרו לרובע וחילצו את היהודים משם. בין החודרים לרובע היו צעיר וצעירה – נחמיה רבינוביץ ורוזה כהן – שניצלו את ההזדמנות להיכרות שהפכה אותם לימים לזוג (ולהוריהם של יצחק ורחל)רבין. המהומות נמשכו מספר ימים וגרמו לאבדות גם ביישובי הצפון. מלחמת מאה השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל החלה.
בסוכות 1951 נולד בחיפה אביחי רונצקי, לימים תת-אלוף הרב אביחי רונצקי- הרב הצבאי הראשי החמישי של צה”ל. הרב רונצקי שירת בשייטת 13, ואף השתתף במלחמת יום הכיפורים. במהלך שירותו בסיירת החל תהליך חזרה בתשובה ביחד עם רעייתו רונית, דרך מכון מאיר . לאחר שחרורו מצה”ל עסק בשלל תפקידי חינוך ורבנות במוסדות תורניים גבוהים שונים ואף ייסד את היישוב איתמר בשומרון. שם שימש לרב היישוב והקים ישיבת הסדר במקום. בשנת 2006 מונה לרב הצבאי הראשי של צה”ל, תפקיד שבמסגרתו הקים את תחום תודעה יהודית שע”י הרבנות הצבאית, במגמה לחזק את רוח הלחימה של צה”ל באמצעות מסרים ממורשת ישראל. לאחר שחרורו מצה”ל החל במגעים להקמת תנועה פוליטית מאוחדת של דתיים וחילוניים.הרב רונצקי נודע כאיש חינוך שראה בקירוב בין כל חלקי הציבור בארץ את ייעוד חייו. בשנת 2016, בשעה שביקש לתרום כליה עבר בדיקות מקדימות שבמהלכם התגלה כי הוא חולה בסרטן. לאחר מאבק ממושך ומרשים בסרטן, מאבק שבמהלכו המשיך בעבודתו החינוכית נפטר הרב רונצקי בט”ז ניסן התשע”ח.(30.5.2018)
שעות ארוכות דנה ממשלת האחדות הלאומית, שהתכנסה לישיבת חירום במוצאי חג הפסח, כיצד להגיב לטבח ליל הסדר במלון פארק שבנתניה. הפיגוע, שהיה שיאה של מתקפת הפיגועים הפלשתינית על אזרחי ישראל ובמהלכה נרצחו בחודש מרץ 2002 כמאה וארבעים ישראלים, הגדיש את הסאה. לבסוף התקבלה ההחלטה. בבוקר ט”ז בניסן תשס”ב (29.3.2002) יצא צה”ל למבצע חומת מגן. חמש אוגדות מילואים שחייליהם התגייסו עם גיבוי ציבורי מוחלט ומוטיבציה עצומה, יחד עם הכוחות הסדירים, השתלטו מחדש על ערי יהודה ושומרון שהפכו לערי מקלט לטרור הפלשתיני מאז שישראל נסוגה מהם במסגרת הסכמי אוסלו. בניגוד לכל החששות, מספר הנפגעים היה מועט יחסית. כשלושים לוחמים הי”ד נפלו בקרבות, רובם בג’נין. הצד הפלשתיני הובס לחלוטין. כחמש מאות מחבלים נהרגו, שבעת אלפים נעצרו, מפקדות הטרור נכבשו ונהרסו. מעל הכול, האיסור על כוחות צה”ל להיכנס לשטחי הרשות הפלשתינית נמוג, וכניסה לצורך מעצר מבוקשים וסיכול טרור הפכה לעניין שבשגרה. אחר המבצע נרשמה ירידה של עשרות אחוזים בפעולות הטרור. בעולם, נתפס המבצע כאחד המוצלחים בתולדות המאבק בטרור.
השרידים שנותרו מהקהילה המפוארת של וַרְשָׁה התכנסו בחדרים אפלים ובבונקרים, מסביב לשולחנות שעליהם מעט המצות והיין שאותם הצליחו להשיג. בעמדות שבכניסה לגטו עמדו לוחמי המחתרות היהודיות – האי”ל (הארגון היהודי הלוחם) והאצ”י (הארגון הצבאי היהודי). רעש הרכבים הקרבים בישר את התגשמות החששות. כוחות גרמניים גדולים החלו להיכנס לגטו, במגמה להשמיד את שארית יושביו ערב חג הפסח, י”ד בניסן תש”ג (19.4.1943). להפתעת הגרמנים, קידמו אותם הלוחמים היהודיים באש תופת. מרד גטו ורשה יצא לדרך – שלושה שבועות של לחימה חסרת סיכוי מבית לבית, במהלכה נפלו אלפי יהודים, והנותרים גורשו להשמדה. המרד, שהיה המקרה הראשון של מרד גדול נגד השלטון הנאצי באירופה, הפך להיות מושא להערצה ומודל לחיקוי בקרב אוהבי החירות בכל העולם. דבריו של מפקד אי”ל, מרדכי אנילביץ: “חלום חיי לראות הגנה יהודית קם ונהיה”. האנדרטאות הגדולות לזכר הלוחמים בוורשה וברחבת “יד ושם” בירושלים, והמקום שתפס המרד בהיסטוריה היהודית והעולמית, כל אלו הותירו את מורשת מרד גטו ורשא לדורות. “ואומר לך בדמייך חיי”.
ערב פסח של שנת שבעים ושלוש לספירה היה אחד הנוראיים בתולדות ישראל. המוני הפליטים שרידי החרב שסבבו בחורבות יהודה בימים שלאחר החורבן נזכרו בערגה בימים שבהם בית המקדש עמד על מכונו, ואילו בלב מדבר יהודה עמד להסתיים הפרק האחרון במלחמת החירות של המרד הגדול. הרומאים השלימו את בניית הסוללה, ולעומת זאת, על פסגת המצדה נאם (לפחות לפי גרסתו של יוסף בן מתתיהו) אלעזר בן יאיר את נאומו האחרון. הרומאים, שפרצו בבוקר הפסח לתוככי המבצר המפואר, נחרדו למצוא את גופות מגיניו שהעדיפו לשלוח יד בנפשם ולא לוותר על החירות. מצדה שקעה בתהום הנשייה, וקמה לתחייה בעקבות גילויי הארכיאולוגים במאה התשע עשרה ובעקבות טיולי תנועות הנוער והפלמ”ח בימי המנדט. ההר הפך לסמל החירות והתקומה, והסיסמה “שנית מצדה לא תיפול” ליוותה את הפיכתו לאחד מאתרי התיירות המרכזיים בישראל. לימים, היו שחלקו על דרכם של לוחמי מצדה הסיקריקים, ושאלת אמינותו של יוסף בן מתתיהו הוטלה גם היא בספק. אולם, למרות כל המערערים, גבורת מצדה בערב פסח, י”ד בניסן של שנת 73 נותרה אחד מסמליה של ההיסטוריה היהודית
