ההכנות למסיבת ראש חודש אדר ב’ ב”ישיבת ירושלים לצעירים”, הסמוכה לישיבת “מרכז הרב” בירושלים, היו בעיצומן. באור לל’ באדר א’ תשס”ח, (6.3.2008), איש לא חשד באדם שנכנס למתחם הישיבה ובידו קופסת קרטון גדולה. לפתע, הניח המחבל – תושב שכונת ג’בל מוכאבר שבירושלים – את הקופסה, ושלף ממנה רובה סער. המחבל ירה לעבר קבוצת תלמידים שנקלעו לדרכו, ומשם המשיך במסע הרג בספריית הישיבה, כשהוא רוצח תלמידים צעירים ומבוגרים ששקדו על לימודם. לשמע היריות, הגיעו למקום אחד מאברכי הישיבה וקצין צה”ל ששהה בביתו הסמוך, והצליחו לחסל את המחבל בעודו עומד בפתח הספרייה. ברבע השעה שבה ירה המחבל לכל עבר, נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה. הרצח הימם את ישראל. רבבות השתתפו בהלוויות, ומנחמים מכל קצוֹת הקשת הפוליטית והציבורית זרמו לישיבת מרכז הרב. ספרי זיכרון וקריאה להשתתף בפרויקטים שונים להגברת מעשי חסד ולימוד תורה הופצו ברחבי הארץ, תחת הכותרת “לזכר שמונה נסיכי אדם”. מקהלת ישיבת ירושלים לצעירים, שרה לזכר הנרצחים את השיר “יש לך כנפי רוח” בהשראת מאמריו של הרב קוק.

חכמי ישראל, שהתיישבו בצפת,  בדור שלאחר גירוש ספרד עמלו בכל כוחם כדי לתת מענה למשבר שפקד את עם ישראל. לצד העוסקים בהלכה ובפיוט, התרכזו סביב דמותו של רבי יצחק לוריא, האר”י, תלמידי חכמים רבים, והעמיקו בתורת הקבלה והנסתר. בתוכם היה בכיר תלמידי האר”י, רבי חיים ויטאל, שנפטר ביום ל’ בניסן ה’ש”פ (3.5.1620). במשך שנים ארוכות עסק הרב ויטאל בבירור תורתו של מורו הגדול. לאחר פטירת האר”י החל הרב ויטאל לפרסם את כתביו, והם זכו לתפוצה אדירה בעולם היהודי. בספריו: “שמונה שערים”, בו הוא מציג את יסודות הקבלה, ב”שער הגלגולים”, שבו עסק בסודות הנשמה, ובספרו “שערי קדושה”,  בו התווה הרב ויטאל דרך לרבים שרצו להתעלות ולהדבק באור שבקע מצפת. הרב ויטאל, שחילק את ימיו בין צפת, מצרים ירושלים ודמשק, הותיר בכתביו גם תיאורים מפורטים על המציאות ההיסטורית בימיו, והפגין ידע משמעותי גם במדע בן זמנו. כתביו של הרב ויטאל נעלמו ונתגלו חליפות במשך הדורות, ועד היום הם משמשים כמקור מרכזי להבנת תורת הנסתר בכלל, וקבלת האר”י בפרט.

המערכה נראתה כחסרת סיכוי. מספר הערבים בעיר עלה על מספר היהודים פי עשרה, והעמדות הערביות במצודת צפת ובמשטרת הר כנען היו בעלות יתרון גובה אדיר לעומת הרובע היהודי ששכן במורד ההר. מגיני צפת, בראשות מאיר מייברג (מיבר), מנו רק כמאתיים וחמישים איש. עם התגברות הקרבות, הציעו הבריטים לפנות את כל התושבים היהודיים, ומשלא נענו מסרו את כל עמדות המפתח בעיר לידי הערבים. למרות ההפגזות הערביות והמצור שהוטל על העיר, היו מגיני צפת נחושים וסיסמתם הייתה: “קומה ה’ ויפוצו אויביך”. “מחלקת הישע” של הפלמ”ח, בראשות אלעד פלד, שהסתננה מעבר לקווי האויב ונכנסה עם שחר לרובע היהודי בקול שירה, הרימה את המורל. לאחר כמה סבבי קרבות שבמסגרתם נכשלו הניסיונות לכיבוש המצודה, החל ביום ל’ בניסן תש”ח (9.5.1948) הקרב המכריע לשחרור העיר. מגיני צפת, בסיוע הגדוד השלישי של חטיבת יפתח ומרגמות “הדוידקה”, הצליחו לעשות את הבלתי ייאָמן, ובמחיר כבד השתלטו על מצודת העיר ומוטטו את קווי הלוחמים הערביים. צפת, עירם של המקובלים והחכמים, הניפה מעל פסגותיה את הדגל  הכחול לבן.

ההיסטוריה המרוקאית מציינת בגאווה את “אינתיפאדת פאס”, האירוע הראשון שבו התקוממו המוני צעירים מרוקאים נגד שלטון הכיבוש הצרפתי, שהכניע זה עתה את הסולטן. היהודים זוכרים מאותה התקוממות את “התריתל” – הפוגרום בה”א הידיעה, שבמסגרתו הסתערו המוני חיילים ואזרחים מוסלמיים על “המלאח”, הרובע היהודי של פאס, ביום ל’ בניסן תרע”ב (17.4.1912), כשהם מכלים את חמתם על כניעתה של מרוקו לצרפתים, בבתי היהודים. במשך שלושה ימים השתולל ההמון. למעלה מחמישים יהודים נרצחו באכזריות, ורבים אחרים נפצעו קשה, עברו התעללויות, ובתיהם ובתי הכנסיות שלהם עלו באש. מאות כתבי יד נדירים ועתיקים שהוחזקו בבתי היהודים בשכונה אבדו לבלי שוב. ממשלת הסולטן, שנטלה בתחילת האירועים מהיהודים את כלי הנשק שהחזיקו, נעתרה בסוף לתחינת הניצולים ופתחה בפניהם את גן החיות של הסולטן. הם הסתתרו שם עד שהצרפתים השיבו את הסדר לעיר. אט אט שבו החיים למסלולם, וסיוע רב מיהדות העולם הועבר לשיקום הקהילות שנפגעו. ככל שחלף הזמן חשו היהודים כי הם מוגנים תחת שלטון צרפת, אולם זכר מוראות “התריתל” היווה סוג של אות אזהרה כי לא לעולם חוסן.

השיח’ ומלוויו הביטו בחשדנות אל השמים. שום כלי טיס חשוד לא נראה באוויר. בשעה שהשייח’  ומלוויו עברו בריצה את השטח שבין המסגד למקום המחבוא, ניתן האות במפקדת חיל האוויר ומבצע “ידית הילוכים” יצא לדרך. השייח’ אחמד יאסין גדל בעזה, ומצעירותו היה פעיל בתנועת “האחים המוסלמים”. למרות הנכות הקשה שסבל ממנה יאסין, הוא ניחן ביכולות ארגון והשפעה, והפך למנהיג ה”זרמים האיסלמיסטיים” בקרב ערביי הארץ. בשנות השמונים הקים יאסין את ארגון החמאס. תחת הנהגתו, הוביל החמאס פיגועים רבים ואכזריים, שבהם נרצחו מאות רבות של ישראלים – גברים, נשים וטף. יאסין נעצר מספר פעמים בידי מדינת ישראל, אך היא נאלצה לשחררו פעם אחר פעם בעסקאות חילופי שבויים. במהלך 2004, כאשר ביצע החמאס סדרת פיגועים רצחנית כנגד ישראל, החליטה צמרת המדינה כי זמנו של יאסין תם. בכ”ט באדר א’ תשס”ד (22.3.2004), הסתיימו חודשים ארוכים של איסוף מודיעין מדוקדק ושימוש באמצעים מתקדמים. טייס המסוק שחג בסמוך למסגד שממנו יצאו יאסין ואנשיו, ירה שלושה טילי הלפייר שפגעו ישירות בשייח’ הרוצח ובאנשיו. דרך הדמים הסתיימה.

חיילי הצבא הבולגרי הקיפו החל משעות הבוקר של כ”ט באדר א’ תש”ג (5.3.1943) את בתי היהודים בחבל תראקיה ובמקדוניה הצפונית. האזורים שאותם כבשו זה מכבר הגרמנים מידי יוון ויגוסלביה הועברו עתה לשליטת הבולגרים, ואלו מיהרו לגרש את היהודים. קהילות בנות מאות שנים שבהן פעלו יהודים עוד מימי הממלכה הביזנטית (“הקהילות הרומניוטיות”) ובהן מצאו מקלט מגורשי ספרד, נחרבו. מרכזי התורה והחסד והחיים היהודיים התוססים, כמו גם שפת הלדינו הססגונית שרווחה בקהילות, גוועו. רוב מוחלט של היהודים הועמסו באכזריות על משאיות ועל רכבות, והועברו צפונה למחנה המוות בטרבלינקה שבפולין. רבים מהיהודים מצאו את מותם כבר בדרך לפולין מרעב, מצמא ומהתעללות החיילים המלווים. הנותרים הגיעו לטרבלינקה, שם נרצחו רובם. יהודים מעטים הצליחו להימלט אל הפרטיזנים, ואחד מהם חיסל לימים את אלכסנדר בילוב, השר הבולגרי שהיה אחראי על מבצע הגירוש וההשמדה. שמונת אלפים מיהודי תראקיה וחמשת אלפים מיהודי מקדוניה נספו במהלך הגירוש.

יצחק בן צבי נולד באוקראינה (1885), ומגיל צעיר עסק בשני תחומים שליוו אותו כל חייו: פעילות פוליטית במסגרת תנועת העבודה הציונית, וחקר ההיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל. הוא היה ממארגני “ההגנה העצמית” של יהודי רוסיה שפעלה בימי הפוגרומים, וממקימי תנועת “פועלי ציון”, ההסתדרות, מפא”י, וארגוני המגן והשמירה – הגדודים העבריים, “בר גיורא”, “השומר” וההגנה. נישא לרחל ינאית, מדמויות המופת של דור התקומה. בנם, עלי, נפל במלחמת העצמאות בגליל התחתון. במסגרת מחקריו הרבים עסק בן צבי בשימור ההתיישבות היהודית בפקיעין, בחקר האוכלוסייה השומרונית וביישובים יהודיים קדומים ברחבי הארץ. עסק גם בחקר גלויות ישראל בארצות המזרח, ומכוני המחקר “יד בן צבי” (המתמחה בחקר ארץ ישראל) ו”מכון בן צבי” (העוסק בחקר יהדות המזרח) ממשיכים את פועלו. היה מחותמי מגילת העצמאות, ונבחר בשנת 1952 לנשיאה השני של מדינת ישראל. כנשיא, הפגין צניעות וקירוב לבבות בין כל חלקי הציבור, וקיים מסעות בקהילות היהודיות ברחבי העולם ובארץ. נפטר במפתיע זמן קצר לאחר בחירתו בפעם השלישית לנשיא, ביום כ”ט בניסן תשכ”ג (23.4.1963), ונטמן בהלוויה המונית בהר המנוחות.

הנערה רחל שגדלה בבית בלובשטיין האמיד ברוסיה (1890) נשבתה בימי העלייה השנייה בקסמה של הציונות, ושמה פניה ל”חוות העלמות” שלחוף הכנרת, שם ביקשה ללמוד חקלאות. נופי הכנרת, כמו גם קשרי החברות והאהבה המורכבים שניהלה עם חלק מהחלוצים שישבו לחופיה, הביאו ליצירתם של כמה מהשירים המופלאים שהפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי. נסיעתה לצרפת כדי להתמקצע במקצוע החקלאות, הפכה בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה למסע מייסר ברחבי העולם ולעבודה בבית יתומים יהודי ברוסיה, שם נדבקה בשחפת. עם שובה לארץ, שבה לדגניה שלחופי הכנרת, אך גורשה משם בשעה שזוהתה מחלתה. בשנותיה האחרונות נעה רחל, בודדה, ערירית וענייה בין בתי המרפא בארץ, עד שנפטרה בהיותה בת ארבעים בלבד בכ”ט בניסן תרצ”א (16.4.1931). השירים שהותירה אחריה כמו “שם הרי גולן”; שיר הכמיהה לאימהוּת “אוּרי”; ושירי האהבה הנפלאים “פגישה חצי פגישה” ו”זמר נוגה”, הפכו אותה לחשובה מבין המשוררות שחיו בארץ בימי המנדט. תשעים שנה לאחר מותה, שיריה של רחל, כמו גם דמות דיוקנה על בולים ושטרות, עדיין איתנו.

היא נולדה למשפחה חב”דית באוקראינה, גדלה בירושלים ועסקה בהוראה בירושלים ובחיפה,  כשהיא טובעת חותם של אהבה, חום והערכה לתלמידיה. אותם תלמידים זכרו אותה, גם עשרות שנים לאחר פטירתה, כמי שעיבְּתה את אישיותם. תלמידהּ, עמוס עוז, סיפר כי: “ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה־זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות – עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת־כנפיים. והוויתור, כל ויתור, היה נקרא בפיה ניצוץ”. במשך שלושים וחמש שנה כתבה זלדה שניאורסון מישיקובסקי, שנפטרה בכ”ח בניסן תשמ”ד (30.4.1984), מאות שירים העוסקים בעיקר בסוגיות של אמונה, של אהבה ושל התמודדות האדם עם גורלו. בין הידועים שבשיריה נמצא השיר “לכל איש יש שם”, שהפך לאחד משירי הזיכרון הידועים והנפוצים ביותר בישראל. בשיר אחר שלה, שהולחן, לימים, לזכרו של רס”ן בניה שריאל שנפל במבצע “צוק איתן”, תיארה זלדה את עוצמתה של האהבה: “שלומי קשור בחוט אל שלומך”. מילותיה על “שיר עתיק עד מאוד הקיצני לחיים כאשר גירש את נמיכות הרוח מקרבי בשפתי מלכים” מצאו מקום בלבבות רבים.

החלום היה ענק: עיר של רבע מיליון תושבים, נמל עמוק מים, עיר החוף השלישית בחשיבותה אחרי תל אביב וחיפה. את החלום הגה משה דיין בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים. היעד היה לתת מענה לגלי העלייה, וליצור נתק בין גושי ההתיישבות הערבית ברצועת עזה לבין החזית המצרית במערב סיני. ב1975 השלימו טובי האדריכלים בארץ את התכנון, והעיר הימית ומסביבה עשרות יישובי חבל ימית יצאו לדרך. מאות המשפחות שהספיקו להתיישב בעיר נהנו מחוף ים מרהיב ביופיו, מבניה חדשנית וידידותית ומחיי קהילה עשירים ומרתקים. עם חתימת הסכם השלום עם מצרים נגזר גורלה של ימית. חלק מהתושבים הסכימו להתפנות מרצון, ואילו אחרים, יחד עם אלפים מאנשי גוש אמונים, נאבקו בחיילים המפנים מעל גגות העיר. בכ”ח בניסן תשמ”ב (21.4.1982)חרבה העיר. חלק ממפוני ימית גורשו, כחצי יובל מאוחר יותר, גם מבתיהם בחבל קטיף. כמעט חמישים שנה לאחר הקמתה, מכוסים חורבות ימית בחולות הנודדים של צפון סיני. השלום עם מצרים קר עד קפוא, אבל קיים…