הסיור השגרתי והרגוע על גֶדֶר המערכת ביום ט”ז בתמוז תשס”ו (23.07.2006) לא הרחק ממושב אביבים הפך באחת לזירת קרב מדממת. המארב המתוחכם שהטמינו לוחמי החיזבאללה לחיילי צה”ל הביא למותם של שלושה חיילים, ולחטיפת גופותיהם של אלדד רגב ושל אהוד גולדווסר. הן הוחזרו לארץ רק לאחר שנים ארוכות. יריית הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה גררה בעקבותיה שלושים וארבעה ימי קרב סוערים. במהלכם, נפלו מירי החיזבאללה והפגזותיו ארבעים ושישה אזרחים ומאה עשרים ואחד מלוחמי צה”ל. במהלך המלחמה ביצע צה”ל, בעיקר בידי חיל האוויר, מבצעים מזהירים של השמדה מסיבית של יעדי אויב, על בסיס יכולות מודיעיניות מצוינות. גילויים רבים של גבורה ושל מסירות אפשרו חילוץ פצועים ונפגעים תחת אש. עם זאת, התלבטות, התמהמהות ואי עקביות בניהול המערכה; גיוס מסיבי של כוחות מילואים שנראה היה שלא הופעלו כיאות; והמשך ההפגזות הקשות על כל אזור הצפון עד לתום המלחמה; כל אלה הביאו לתחושה קשה בצד הישראלי, להתפטרותה של כל הצמרת הביטחונית לאחר תום הקרבות, ולהקמת ועדת בדיקה ממלכתית לחקר האירועים. שאלת השלכותיה והשפעתה של המערכה שנויים במחלוקת עד היום.
רבי יוסף מטיראני נולד (1568) בשעה שצפת חוותה את תור הזהב הגדול בתולדותיה, ומשפחתו הייתה מקורבת לגדולי החכמים שפעלו בעיר ובהם האר”י ורבי יוסף קארו. רבי יוסף למד בישיבותיה של צפת ובירושלים, שם חיבר גם את ספריו הראשונים. לאחר מכן נבחר כרבה של צפת וכמנהיג הקהילה. משברים כלכליים, רעב ומגפות הביאו לירידת קרנה של העיר, ורבי יוסף נאלץ לרדת לקושטא. שם, עמד בראש בית מדרש רחב ממדים, וטיפח רבים מחכמי ישראל שישבו בארצות האימפריה העות’מאנית. בהמשך, מונה ל”חכם באשי”, רבם הראשי של כל יהודי האימפריה, וסייע בפעולות ובמאבקים למען רווחת היהודים. בין השאר, עמד יחד עם דון יוסף נשיא ודונה גרציה מאחורי המאמץ להחרים את העיר אנקונה בשל שריפת אנוסים שהתחוללה בה. בין ספריו הרבים של רבי יוסף, שכונה המהרי”ט, נודע ספר השאלות ותשובות שלו. בספר זה היה בין הראשונים שדן באפשרות למכור את אדמת הארץ לנוכרים בשנת השמיטה, כדי לאפשר את המשך העבודה החקלאית. נפטר בי”ד בתמוז שצ”ט (16.7.1639). נקבר תחילה בקושטא ולאחר מכן הועלו עצמותיו לירושלים.
היישוב היהודי והתנועה הציונית היו באקסטזה. סֵר הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון בארץ – “הנציב הראשון ליהודה” – נחת על אדמת יפו בי”ד בתמוז תר”ף (29.6.1920), והתקבל בהתלהבות בידי היהודים שראו במינויו למושל הארץ את התגשמותה המלאה של הצהרת בלפור, ואולי את ימות המשיח. סמואל (יליד 1870), פוליטיקאי יהודי בריטי שומר מצוות וחסיד נלהב של התנועה הציונית, שהיה מעורב גם בהשגת הצהרת בלפור, הגיע בשבת הראשונה לשהותו בארץ לבית הכנסת “חורבת רבי יהודה החסיד” בירושלים, ולשמחת היהודים לא היה גבול. ההמשך היה מורכב יותר: סמואל סייע רבות לפיתוח הארץ ולכלכלתה, ואפשר את קליטתה של העלייה השלישית, ובנו אף היה זמן מה אחד מהחלוצים, אך בד בבד ביקש לפייס את הערבים, מינה את שונא ישראל, אמין אל חוסייני, למופתי של ירושלים, והתייחס בסלחנות יחסית לפרצי המאורעות והאלימות שהופנו כלפי היהודים. גם לאחר סיום תפקידו נשאר סמואל ידיד למפעל הציוני, ורבים מבני משפחתו התיישבו בארץ. הונצח במקומות שונים ברחבי הארץ, ובראשם הטיילת הידועה בחוף תל אביב.
הלגה דין נולדה כיהודייה בגרמניה (1925). עם עליית הנאצים לשלטון החליטו בני המשפחה להגר להולנד הסמוכה, אולם גם שם השיגה אותם ידם של הצוררים. בשנת 1943 נכלאו בני המשפחה במחנה מעצר בהולנד. משם הועברו לווסרבורק, מחנה המעבר הידוע לשמצה, ואחר כך נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור. שם, נרצחה הלגה יחד עם בני משפחת ואחיה, ביום י”ג בתמוז תש”ג (16.7.1943). בשבועות האחרונים לחייה, כתבה הלגה יומן שאותו הבריחה לידיד הולנדי לפני שנשלחה אל מותה. ביומן תיארה הנערה בת השמונה עשרה את תחושותיה: “אנחנו חסרי בית, נטולי מדינה ועלינו להתאים עצמנו לחיים הללו”. אל נוכח פחד הגירוש ההולך וקרב, הטרור הנאצי והרעב כתבה על צורת התמודדותה ואמרה: “אם כוח הרצון שלי ימות, אני אמות”. שישים שנה לאחר הירצחה של הלגה, נמסר היומן על ידי בנו של הידיד ההולנדי לארכיון הלאומי במדינה. סיפורה של הלגה היה בסיס לסרטים ולספרים רבים על סיפורה של יהדות הולנד בשואה.
האולטימטום הגרמני שנמסר ליעקב גנס, ראש היודנראט בגטו וילנה, היה חד וברור: עד הבוקר צריכים היהודים להסגיר לידי הגסטאפו את יצחק ויטנברג (יליד 1906), מפקד ארגון הפרטיזנים המאוחד, ששמו נמסר לגרמנים על ידי פעיל מחתרת ליטאי שהגרמנים לכדו ועינו. גנס זימן לפגישה את ראשי המחתרת, ובמהלכה תפסו שוטרים יהודים וליטאים את ויטנברג, ופנו להוציא אותו מהגטו. לוחמי המחתרת הסתערו על השוטרים והבריחו את ויטנברג. מהומות ועימותים פרצו ברחבי הגטו בין המוני יהודים תומכי היודנראט ששעטו ברחובות בחיפוש אחר ויטנברג ותומכיו, כדי למנוע מהגרמנים אמתלה להשמיד את הגטו, לבין לוחמי המחתרת שניסו לשכנע את ההמונים להילחם יחד עימם נגד הגרמנים. בשיאו של “יום ויטנברג”, בי”ג בתמוז תש”ג (14.7.1943), החליט ויטנברג להסגיר עצמו לידי הגרמנים, כדי למנוע מלחמת אחים בתוך הגטו. למוחרת, נמצא מפקד המחתרת מת בתאו, ככל הנראה עקב בליעת רעל שנטל עימו כדי לא להישבר בחקירות הגרמנים. יורשו בהנהגת המחתרת, אבא קובנר, טען לימים כי מעשהו של ויטנברג היה אחד ממעשי הגבורה הגדולים בימי השואה.
הוא היה מעולי העלייה השנייה, ממייסדי כינרת ועין חרוד, שותף בהקמת ארגון השומר, גדוד העבודה, תנועת החלוץ ותנועת העבודה הציונית. אבל מעל הכול, הוא היה הקול הקורא להגשמה. סיסמתו “לשאת את עמם”, הפכה לדרך החיים של תנועתו, תנועת הקיבוץ המאוחד בימי המנדט הבריטי ובשנותיה הראשונות של המדינה. בשם סיסמה זו פעלו תלמידיו של יצחק טבנקין להקמת יישובים ומפעלי חינוך. בשמה גם דחף טבנקין להקמת הפלמ”ח, שלוחמיו ראו בו את מורם ורבם. טבנקין יזם את השילוב בין “עבודה והתיישבות”, שאפשר את נוכחות הפלמ”ח בקיבוצים. הוא האמין עד שנותיו האחרונות ברעיון הסוציאליסטי, ודגל בברית בין ישראל לברית המועצות, תוך שהוא מסתייג מיַחסה ליהודים ולציונות. במקביל, תמך טבנקין בגישה אקטיבית במאבק על הארץ, וטען כי “הכוח הוא תנאי מוקדם לצדק…ובלעדיו לא יועיל כל מוסר שבעולם”. טבנקין, איש ארץ ישראל השלמה, שהתנגד בכל כוחו לרעיונות חלוקת הארץ משנות השלושים ועד ימיו האחרונים, נפטר בי”ג בתמוז תשל”א (6.7.1971) והונצח ביישוב יִיטַ”ב (יד יצחק טבנקין) שבבקעת הירדן, ובמכון המחקר “יד טבנקין” של התנועה הקיבוצית.
הוא גדל בערבות סיביר, ובגיל חמש עשרה שימש כמנהל בית יציקה. עלה לארץ בימי העלייה השנייה, היה בין מקימי הארגונים בר גיורא והשומר, וכן היה ממייסדי כפר גלעדי. אלכסנדר זייד, ה”שומר”, שנודע כאגדה עוד בחייו, נולד ברוסיה (1886) ונרצח בידי כנופיית ערבים שארבה לו בי”ב בתמוז תרצ”ח (11.6.1938). זה קרה סמוך למקום מגוריו בגבעות שייח’ אבריק בעמק יזרעאל, שם התיישב עם רעייתו ציפורה וילדיו ושמר על אדמות הקרן הקיימת. זייד השרירי והאמיץ נודע כמי שלא נרתע ממאבק ומקרבות מול שודדים ומבקשי רעתם של היישובים היהודיים, שעליהם שמר במשך השנים. פציעה בראשו שליוותה אותו במשך שנים וממנה סבל כתוצאה ממאבקים אלו לא הרתיעה אותו. לאחר נפילתו של זייד, הוקמה סמוך למערות בית שערים העתיקה (שאותן חשף במהלך סיוריו) אנדרטה מרשימה של דמותו התמירה על סוס. היישוב בית זייד שהוקם בסמוך למקום נפילתו, הספר “אנשי בראשית” שחובר לאור דמותו והיה אחד מספרי היסוד של הנוער בימי המנדט וראשית המדינה, והשיר “אדמה אדמתי” שחיבר לזכרו חברו המשורר, אלכסנדר פן, הנציחו את זכרו לדורות.
התותחים המצריים שהחריבו; הבלונים והעפיפונים הפלשתינים השורפים; המרחק ממרכז הארץ; החום הכבד; חוסר המים; העמידה מרחק קילומטרים ספורים מליבה של רצועת עזה הפרועה. כל אלו לא הרתיעו ולא מרתיעים את חלוצי קבוצת “עלומים” של בני עקיבא וממשיכיהם, שביקשו להקים קיבוץ בדרום. אחרי שנים של המתנה בנתניה ובהרצליה, עלו על הקרקע אנשי הקבוצה ביום יב בתמוז תש”ז ((11.7.1947), במבצע בסגנון “חומה ומגדל”. תחילה נקרא הקיבוץ “עלומים”, כשם הקבוצה שהקימה אותו. אולם, במהרה הוחלף השם ל”סעד”, לנוכח העזרה שהגישה הקבוצה ליישובי הנגב הבודדים (השם “עלומים” זכה לקיבוץ סמוך משלו לאחר הקמת המדינה). בקרבות מלחמת העצמאות עמד הקיבוץ, כמו גם קיבוץ בארות יצחק הסמוך, במצור ובהפגזות אין סופיות ונחרב כמעט כולו. עם סיום המצור, ולאחר שהוזז מעט מזרחה כדי להתגונן קצת יותר מהאש העזתית, החל סעד לפרוח. ענפי חקלאות של חיטה, פופקורן, פרחים ותפוחי אדמה, מפעלי תעשייה ובעיקר מפעלי חינוך ורווחה שבהם תורמים הקיבוץ ואנשיו לכלל הציבור הוקמו על אדמת הנגב, והציבו מודל מופלא לחיים של תורה ועבודה.
בשעה שלוש וארבע דקות ביום י’א תמוז תרפ”ז (11.7.1927) רעדה האדמה. מהמוקד בצפון ים המלח יצאו גלי רעש שהיכו בעוצמה של 7.5 בסולם ריכטר ברחבי הארץ. עיקר הנזקים פקדו את האזורים הערביים. בשכם נחרבו שליש מבתי העיר, גשר אלנבי התמוטט אל תוך הירדן ובתים ומלונות חדשים שנבנו ביריחו קרסו. למסגד אל אקצא, כמו גם לבנייניה החדשים של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, נגרם נזק כבד. גם מרכזי הערים לוד ורמלה ספגו מכה קשה. פעולות החילוץ התנהלו במהירות וביעילות יחסית בידי הממשל הבריטי, שגם סייע בבנייה ובשיקום באזורים הנפגעים. בעקבות הרעידה הציב הממשל סטנדרטים חדשים ובטוחים יותר לבנייה ברחבי הארץ. בני היישוב היהודי, שנפגעו בעיקר ברכוש ולא בנפש, מיהרו לסייע לשכניהם. העיר תל אביב אימצה את שכם החרבה, ושלחה לחם וצוותי חילוץ. הנדבן היהודי נתן שטראוס תרם חמשת אלפים לירות שטרלינג לשיקום ההריסות בכפרים ובערים שנפגעו. כמאה ושלושים הרוגים וכחמש מאות פצועים נמנו בעקבות הרעש. ומאז, ובשאיפה שגם בעתיד, לא גרמה האדמה נזקים משמעותיים ליושבים ברחבי הארץ.
דרישתם של השוטרים, שפרצו בליל י”א בתמוז תרי”ח (23.6.1858) לבית משפחת מורטארה בבולוניה שבאיטליה, הממה את זוג ההורים. בני הזוג, סוחרים יהודים שלווים, לא שיערו כי המשרתת הנוצרייה ששירתה בביתם שש שנים קודם לכן, בשעה שבנם הקטן ארדגו היה חולה, תטביל אותו בסתר לנצרות (“כדי להציל את נשמתו”). שנים מאוחר יותר היא התוודה על כך בפני כומר, שמצידו הפעיל מייד את כוחות המשטרה בתוקף החוק, ולפיו אסור לאנשים שאינם קתוליים לגדל ילדים קתוליים. זעקתם של ההורים הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. יהודים ולא יהודים שהאמינו כי בעידן ההשכלה והאמנציפציה מעשי חטיפה וכפייה דתיים מסוג זה אינם אפשריים עוד, נזעקו לפעול. מבריטניה הגיע לרומא סֵר משה מונטפיורי, וניסה במשך שבועות להיפגש עם האפיפיור, אך לשווא. ארגדו נותר בוותיקן והוכשר לכומר בפיקוחו ובהדרכתו האישית של האפיפיור. לימים, הפך לבכיר יחסית בכנסייה והוביל פעילות מסיונרית באירופה ובאמריקה. הפרשה, שזעזעה את העולם היהודי, היוותה זרז להקמתה של “חברת כל ישראל חברים”, שנועדה להגן על זכויות היהודים בעולם.
