חודשים ארוכים השתוללו הקרבות ברחבי ארץ ישראל. חיילי האימפריה העותומנית המתפוררת לא ויתרו בנקל על אחיזתם בארץ בה שלטו ארבע מאות שנה. צעד ועוד צעד התקדמו הכוחות הבריטים, שהגיעו ממצרים בפיקודו של  הגנרל אלנבי. לבסוף, לאחר לחימה עיקשת וארוכה, ראו הבריטים מרחוק את מגדלי ירושלים. בבוקר כד’ כסלו תרע”ח (9.12.1917) יצאה מירושלים  משלחת של ראשי העיר ובידה  דגל לבן. סיפור ארץ ישראלי ידוע (יש החולקים על אמינותו) טוען  כי המשלחת פגשה בדרכה בשני טבחים צבאיים בריטים, שחיפשו אחר תרנגולות וביצים, לצורך הכנת ארוחת בוקר למפקדם, והגישה להם את מכתב הכניעה של העיר הקדושה בעולם. הטבחים הנרגשים  העבירו את המכתב למפקדיהם, ואלו למפקדיהם.  בסופו של דבר נאלצו נכבדי ירושלים, להיכנע ארבע פעמים נוספות למפקדי הצבא הכובש. יהודי ירושלים, שסבלו רעב ורדיפות בימי המלחמה, חשו ב”נס חנוכה”. בארץ שררה תחושת חג, והמשורר אברהם צבי אידלסון חיבר לכבוד הארוע את הלהיט “הבה נגילה”. שלושים שנה מאוחר יותר הוחלף השלטון הבריטי בשלטון יהודי עצמאי במדינת ישראל.

“נער הייתי כבן עשרים בצאתי מירושלים / בעיצבון כוח ורפיון ידיים”. כך תיאר רבי חיים חזקיהו מדיני את המצוקה הכלכלית שהכריחה אותו לנטוש את ירושלים, שבה נולד בשנת 1832 למשפחת רבנים, ולהגר לאיסטנבול ומשם לחצי האי קְרים. בקרים, שימש הרב מדיני במשך שלושים ושלוש שנה כרבם של בני הקהילה האשכנזית ושל בני הקהילה הספרדית בצוותא, והיה נערץ על השלטונות ועל התושבים המקומיים. במקביל לפעילותו ארוכת השנים בהנהגת הקהילה ובהפצת תורה, חלם הרב מדיני לשוב לארץ ישראל. בערוב ימיו הצליח לקיים את חלומו והתיישב בחברון. שם, לצד כהונתו כרבה של העיר, עסק הרב מדיני בהרבצת תורה בישיבה שפתח בבית רומנו (המקום שבו יושבת כיום ישיבת “שבי חברון”), ובעיקר בהשלמת ספרו המונומנטלי “שְׂדֵי חֶמֶד”. הספר בן עשרות הכרכים, שאותו החל לחבר בשעה שכיהן כרבה של קרים, היה למעשה סוג של אנציקלופדיה לענייני הלכה ואגדה. בספר זה סקר הרב מדיני את דעות הפוסקים השונים בתולדות ההלכה במאות נושאים שונים ומגוונים. בכ”ד בכסלו תרס”ה (1.12.1904) נפטר מחבר ה”שְׂדֵי חֶמֶד” ונקבר בבית העלמין העתיק בחברון.

הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן נולד בליטא (1914), למד בישיבותיה, והיה מגדולי התורה שפעלו בה בין שתי מלחמות עולם. כדי להתחמק מגיוס לצבא הפולני, היגר לשוויץ, ולמד בישיבת עץ חיים שבמונטרי. בשנת 1945 עלה לארץ, עמד בראש ישיבות בפתח תקווה ובכפר סבא, ובהמשך נקרא להיות אחד מראשי ישיבת פוניבז’, תפקיד שאותו מילא עד סוף ימיו. במקביל לגדולתו בתורה ולחידושים הרבים שפרסם בסדרת ספריו “איילת השחר”, עסק רבות בנושאי חינוך, ועמד בראש מסגרות שונות של ישיבות וכוללים שבהם למדו רבבות תלמידים. חי חיי סגפנות בדירה קטנה, עסק בהפצת תורה, והשתתף במסעות לעידוד לימוד התורה ברחבי העולם היהודי. משנות התשעים הפך להיות אחד ממנהיגי הציבור החרדי והסמכות הרוחנית של תנועת דגל התורה, והוביל דרך של נאמנות למסורת החרדית בהיבדלות ובהקדשת החיים ללימוד תורה, יחד עם נכונות לפעילות הנח”ל החרדי ומאבק למען תיקון עוולות שזיהה במסגרות החינוך החרדיות. מאות אלפים ליוו אותו למנוחות בבני ברק, ביום כ”ד בכסלו תשס”ח (12.12.2017), בהלוויה שבה לפי דרישתו לא נשאו הספדים ולא נאמרו תוארי כבוד.

נציגיהם של אלפי פועלים מרחבי הארץ התכנסו בכ”ג בכסלו תרפ”א (4.12.1920) בבניין הטכניון בחיפה. הימים – ימי התקווה הגדולים שאחרי הצהרת בלפור מזה, והמהפכה הקומוניסטית מזה, והחלום לבנות מדינה עברית ברוח הסוציאליזם נראה קרוב מתמיד. ארגון “ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל”, שעל הקמתו הוכרז בכינוס, היה שונה מכל ארגוני העובדים בעולם. מראשיתו, הוא לא הסתפק בהגנה על זכויות העובדים, אלא ביקש להיות שותף מרכזי בבניין הארץ. תחת הנהגתו של דוד בן גוריון וממשיכיו, הפכה ההסתדרות לאימפריה כלכלית שאותה ניהלו נציגי העובדים. הוקמו מוסדות חינוך, תרבות, בריאות ונופש, ואנשי ההסתדרות אף עמדו מאחורי ארגון ההגנה, העלייה וההתיישבות. בתקופה זו נהנתה ההסתדרות מסוג של מונופול בתחומים רבים, ופעלה לא אחת בכוחניות נגד מתנגדיה. לאחר קום המדינה, פעלה ההסתדרות במקביל לשלטונה של תנועת העבודה במערכת הממלכתית, והואשמה לא אחת בניהול לא יעיל ולא תקין. בשנת 1994, שינתה ההסתדרות את פניה והפכה ל”ההסתדרות החדשה”, תוך שהיא מתמקדת בהגנה על זכויות העובדים המאורגנים ומתנתקת מארגוני הבת הרבים שהיו בבעלותה.

ההצלחה בהפצת  המוסכמה ולפיה יש לשוחח בעברית במבטא ספרדי, שיטת הלימוד “עברית בעברית”, חידושן של המילים: מצלמה, שחקן, חקלאי, בדיחה ומצפן, וייסודה של הספריה הלאומית. כל אלו היו  בין פעולותיו של פרופסור דוד ילין, שנפטר  בכב’ כסלו תש”ב (12.12.1941). ילין, איש ירושלים ובן למייסדי “נחלת שבעה”  נולד  ביא’ אדר ב’ תרכ”ד ( 19.3.1866). נודע מגיל צעיר כעתונאי, סופר ומורה מוכשר. במהלך “מלחמת השפות” שהתחוללה בארץ ערב מלחמת העולם הראשונה, הקים את בית המדרש למורים העברי בשכונת בית הכרם, הידוע עד היום כמכללת דוד ילין. כאיש ציבור כיהן כסגן ראש עיריית ירושלים, ראש הועד הלאומי של הישוב היהודי בארץ, והיה בין מייסדי הסתדרות המורים והאוניברסיטה העברית. עיקר עיסוקו היה בפיתוח מוסדות החינוך ובהנחלת השימוש בעברית לכל חלקי האוכלוסייה ולכל תחומי החיים בארץ. היה נשוי לאיטה, בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, מראשי ההתיישבות החדשה בארץ. ביחד פעל הזוג ילין  לקידום נושא החינוך. במהלך מאורעות תרצ”ו (1936) שכלו דוד ואיטה ילין  את בנם אבינועם, איש חינוך חשוב  שלעצמו.

קשר מיוחד במינו נרקם בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים בין רחל גיטלסון, סטודנטית צעירה באוניברסיטה העברית ופעילה בבני עקיבא שהגיעה מליטא (שם נולדה בשנת 1921), לבין הרב משה צבי נריה, שעסק באותם ימים בהקמת מוסדות החינוך של התנועה. מכתבי האהבה בין הצעירים (שפורסמו לאחר פטירתם בספר “מסתר המגירה”), המלמדים על שתי נפשות הנחושות לפעול יחדיו ובאהבה גדולה למען התורה, העם והארץ, הובילו לעשרות שנים של זוגיות ושל בניין משותף. הרבנית רחל עמלה יחד עם בעלה בהקמת ישיבות בני עקיבא, ועמדה עד סוף ימיה בראש ההנהלה של בית הספר לנוער עולה “חֶרֶב לְאֵת”. במשך שנים ארוכות, עסקה בחינוך לחיי משפחה וזוגיות לאור היהדות, ופרסמה מאמרים וספרים רבים בנושא שזכו לאהדה ולתפוצה רבה ולתרגום לשפות שונות. השתתפה בארגוני חסד ובפעילות חינוכית ענפה. לאחר פטירת בעלה עסקה בהוצאת כתביו. הרבנית רחל והרב משה צבי נריה נבחרו בשנת תשע”ט להיות דמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בכ”ב בכסלו תשע”ג (6.12.2012), ונקברה בכפר הרא”ה, מקום מגוריה במשך עשרות שנים.

גאולה כהן נולדה (1925) בתל אביב למשפחה שמצד אביה הייתה מעולי תימן, ומצד אמא מוותיקות הקהילה הספרדית בארץ. למדה בתל אביב (וסולקה מסמינר לוינסקי בגלל פעילותה בלח”י), ופעלה כקריינית בתחנת השידור של המחתרת. נתפסה בידי הבריטים, ונכשלה פעמיים בניסיונה לברוח מהכלא. בפעם השלישית, בסיועו של יוסף אבו גוש, ערבי מידידי הלח”י, הצליחה לברוח מכלא הנשים בבית לחם. פעלה שנים ארוכות כעיתונאית וכסופרת ידועה, שזכתה להוקרה חוצת מגזרים ומחנות. נבחרה לכנסת ופעלה בה קרוב לשני עשורים, בעיקר בנושא ההתיישבות והנאמנות לכל חלקי ארץ ישראל, ובפעילות למען יהודי אתיופיה  ואסירי ציון מעבר למסך הברזל הרוסי. נודעה כנואמת וכפעילה פוליטית שאתגרה את מדיניות הנסיגות שהובילו כמה ממשלות ישראל. לאחר שתנועת “התחיה” שאותה הקימה לא עברה את אחוז החסימה ב1992, התמסרה לפעילות ספרותית וציבורית, וקיבעה את מעמדו של “בית מורשת אורי צבי גרינברג” בירושלים כמרכז ספרותי והגותי. כלת פרס ישראל למפעל חיים. כותרת הביוגרפיה שכתבה באחרית ימיה הייתה: “אין לי כוח להיות עייפה”. נפטרה בכ”א בכסלו תש”ף (19.12.2019)

ארבעים שנה כיהן הרב צבי פסח פרנק כאב בית הדין בירושלים, ובמשך עשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיר. לצד פסקיו בכל תחומי התורה, התמודד הרב פרנק עם שאלות השעה. הוא התיר הכנת אמצעי לחימה בשבת לצורך סיוע לגוש עציון במלחמת העצמאות; נקרא “אבי העגונות” עקב פועלו הרב להתרת עגונות השואה; ונלחם על דמות צביונה היהודי של מדינת ישראל הצעירה. הרב פרנק נולד בשנת 1873 בליטא, ולמד בישיבותיה. עם עליית הוריו (שהיו ממייסדי חדרה) לארץ, למד בישיבות ירושלים. היה מקורב מאוד לרב קוק ולרב סלנט. שימש בתפקידים ציבוריים שונים וכדיין מגיל צעיר. אהד את המפעל הציוני בכל ליבו, הדגיש לפני ועדת פיל כי “ארץ ישראל היא נשמת חיי העם העברי” ופעל לעורר את העולם בימי השואה. התנגד לפילוגים ולהפרדת קהילות ופעל למען הסדרים שיאפשר אחדות בתחומי התפילה והכשרות. היה מהתומכים הגדולים בהקמת חזית פוליטית דתית מאוחדת. ספריו – “הר צבי” בענייני הלכה ו”מקראי קודש” על מועדי ישראל – הפכו לנכס צאן ברזל של הספרות התורנית. נפטר בכ”א בכסלו תשכ”א (10.12.1960).

“עשה למען הדרום, מה שעשית למען הצפון”- ביקש דוד בן גוריון, מעובד בן עמי, איש העסקים האמיד שהקים את  העיר נתניה ועמד בראשה. בן עמי בשותפות עם מליונרים יהודים מארצות הברית ועם ממשלת ישראל, הרים את הכפפה. האתר שנבחר היה בלב הדיונות, סמוך למקום בו בלם צה”ל את המצרים מלהגיע לתל אביב בקרבות תש”ח. אשדוד היה שם המקום. בכא’ כסלו תשי”ז (25.11.1956) הגיעו למקום עשרים ושתיים המשפחות הראשונות מקרב עולי מרוקו. תוך זמן קצר חברו אליהם עולים מרומניה ומצרים. שנים קשות של חוסר תשתיות, עוני ונחל לכיש שעלה מדי חורף על גדותיו וניתק את העיירה מהמדינה, התחלפו במהירות בשגשוג ופיתוח. עשר שנים לאחר הקמתה נחנך בעיר הנמל הגדול בישראל.  אל העיר הגיעו עולים וותיקים ממאה קהילות  ומכל גווני החברה הישראלית, יוצאי אירופה וחבר העמים, גאורגיה וצרפת, חרדים וחילוניים.  לראשונה בישראל תוכננה אשדוד כעיר המבוססת על רבעים וניהול אזורי, מה שתרם לפיתוחה ושגשוגה.  רבע מליון תושבים, בית חולים, מרכזי תורה, תרבות, נופש והרבה עתיד ויופי לחופי הים התיכון. מזל טוב אשדוד.

בצוהרי כ’ בכסלו תש”ט (22.12.1948) החלו לוחמי גדוד גדעון (12) של גולני להסתער על המשלטים המצריים בפאתי חאן יונס. מבצע חורב, הגדול במבצעי צה”ל במלחמת העצמאות, יצא לדרך. המטרה הייתה לגרש את הפולש המצרי מאדמת הארץ. ההתקפות שביצעו לוחמי גולני וכוחות נוספים על אזור עזה היו למעשה חלק מתוכנית הסחה. רוב הכוחות שריכז צה”ל הבקיעו את המערך המצרי במערב הנגב, והגיעו לפאתי אל עריש דרך אזור ניצנה, במגמה לכתר את הכוחות המצריים ברצועת עזה. למרות ההישג הצבאי וההתקדמות המהירה של הכוחות אל מול לחימה מצרית עיקשת, איום בריטי בהתערבות צבאית הביא לנסיגה משטח סיני ולסיכול תוכנית הכיתור. במקום זאת, לחמו כוחות צה”ל ביבשה, בים ובאוויר, וצמצמו את שטח השליטה המצרית באזור עזה מצפון, ממזרח ומדרום. מבצע חורב (שכונה גם מבצע ע’, על שם יעדי המבצע, ביניהם עזה ועוג’ה אל חפיר) כלל בתוכו גם מבצעי משנה (כמו מבצע חיסול לכיבוש כיס פלוג’ה), והסתיים כאשר המצרים הודיעו על רצונם המיידי לשיחות להפסקת אש, שיחות שסללו את הדרך לסיומה של מלחמת העצמאות.