השקט ששרר ביציאה מבית לחם היה חשוד, אולם עשרים ושישה בני גוש עציון וכוחות התגבור שנלוו אליהם לא חשדו כי המהומות שפרצו עשרה ימים קודם לכן, לאחר החלטת האו”ם, יפריעו להם בדרכם. שישה קילומטרים בלבד לפני שהייתה השיירה אמורה להגיע למחוז חפצה בכפר עציון, היא נלכדה במארב מתוכנן. הנשק הדל שבידי המתיישבים לא הצליח להדוף את המוני המתנפלים. מעטים הצליחו להימלט ולהזעיק את הבריטים, אך עד שאלו הואילו בטובם להתערב, נרצחו כבר עשרה מהנוסעים בידי המון ערבי שהתעלל בגופותיהם. בין הנופלים היה שלום קרניאל – מראשי הקיבוץ הדתי, בני עקיבא וגוש עציון. במאמר שפרסם מספר ימים לפני המארב ל”שיירת העשרה” ביום כ”ח בכסלו תש”ח (11.12.1947), כתב קרניאל “הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לשווא. דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת”. האסון המחיש לתושבי הגוש כי הם נתונים למעשה במצור, והחל את המערכה הקשה שהסתיימה בנפילת היישובים חצי שנה לאחר מכן. אחרי מלחמת העצמאות נקברו חללי השיירה יחד עם שאר נופלי גוש עציון בהר הרצל.

המוני הפורעים שצעדו ברחובות הומל שברוסיה הלבנה, בדרכם לתקוף את יהודי העיר, לא האמינו למראה עיניהם. מאות צעירים יהודים מאורגנים ומזוינים פתחו עליהם באש ומנעו את המשך הפוגרום. התערבות הצבא הביאה לפציעתו ולהימלטותו של מי שארגן את ההגנה העצמית הראשונה בתולדות יהודי רוסיה – יחזקאל חנקין. חנקין, יליד 1881 ואיש פועלי ציון, נמלט בעקבות האירועים מרוסיה יחד עם שרה בלומין, מי שבעתיד תהיה רעייתו. הוא הגיע לארץ עם ראשוני העלייה השנייה ועבד במקומות רבים. היה ממייסדי הארגונים “בר גיורא” ו”השומר”, והיה ממנהיגיהם עד יומו האחרון. פגישה מקרית בירושלים עם הזואולוג ישראל אהרוני, סללה את הדרך למסעות נועזים והרפתקניים שקיים בכל רחבי המזרח התיכון, במטרה לאתר בעלי חיים נדירים ולהתחקות אחר שרידי העבר היהודי. היה דובר ערבית שוטפת, והכיר על בוריים את מנהגי השבטים הבדואים שבפיהם כונה “הבדואי היהודי”. במלחמת העולם הראשונה סייע בהתארגנות היישוב היהודי לנוכח אתגרי התקופה. נפטר, בבית שהקים ביבנאל, ביום כ”ח בכסלו תרע”ז (23.12.1916) ממחלת הקדחת, והוא בן שלושים וחמש בלבד.

הרב שלמה דוד כהנא נולד (1869) בליטא, ולמד תורה מפי גדולי הדור שפעלו בה בשלהי המאה התשע עשרה. עם סיום לימודיו עבר לוורשה, ותוך זמן קצר הפך לאחד ממנהיגי הקהילה במקום, ולרבה הראשי של העיר. היה מקורב לכל החוגים, ולצד פעילותו כאיש אגודת ישראל, עודד תרומות לקרן הקיימת ולתנועה הציונית. לאחר מלחמת העולם הראשונה החל לעסוק בהתרת עגונות המלחמה, ובעזרת מעוף, מקוריות הלכתית שהייתה מקובלת על כל החוגים, יכולת ארגון וקשרים שיצר עם קהילות ומוסדות בכל רחבי העולם, סייע בהתרתן של אלפי עגונות. עם פלישת הגרמנים לפולין ב1939, החל לפעול מייד שוב להתרת עגונות. לאחר שהנאצים פרצו לביתו, קרעו את ספריו וגזזו חצי זקנו, נמלט מוורשה והצליח להגיע בשנת 1940 לארץ ישראל. בארץ, המשיך בפעילותו הענפה להתרת עגונות המלחמה, ותרם בכך לשיקום חייהם של רבבות. מונה להיות רבה של העיר העתיקה בירושלים, והנהיג אותה גם בימי המצור והחורבן של מלחמת העצמאות. באחרית ימיו, היה רבה של שכונת מקור ברוך. נפטר בכ”ז בכסלו תשי”ד (4.12.1953).

“מעשה ובא אצלי המיופה כוח השוודי ובישרני שזיכתה אותי האקדמיה השוודית בפרס נובל. בירכתי בשם ומלכות כדין השומע שמועה טובה לו ולאחרים, ברוך הטוב והמיטיב. הטוב, שנתן האל הטוב בלב חכמי האקדמיה המפוארת לזכות סופר מסופרי לשון הקודש בפרס הגדול והנכבד. והמיטיב, שהיטיב עמי שבחרו בי“. נאומו של הסופר ש”י עגנון, האזרח הישראלי הראשון שזכה בפרס נובל (לספרות), נישא ביום כ”ז כסלו תשכ”ז (10.12.1966), והיה רצוף – כדרכו של הסופר הגדול – במשלב לשוני מרהיב של ישן וחדש, של שנינות ושל ביטויים מן המקורות. תיאור לידתו בפני המתכנסים לטקס בשטוקהלם: “מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים”, הפך את נאומו לאחד הידועים בתולדות המדינה. רבים שמחו על ההכרה הבינלאומית בעגנון, שהחל בכתיבתו בהיותו בן חמש עשרה, והביא לקורא בארץ ובעולם את ההווי והפולקלור היהודי לדורותיו. לצידו של עגנון, קיבלה את הפרס נילי זק”ש, המשוררת היהודייה־גרמנייה שהרבתה לתאר בכתביה את מוראות השואה.

מעלליו של שמשון והפרות המובילות את ארון הברית בחזרה מארץ פלישתים.  עולים ומתיישבים המנסים להאחז שוב ושוב בבתי המושבה הרטוב, ואנשי “שיירת הל”ה”, היוצאים ממנה לדרכם האחרונה בואכה גוש עציון. לוחמי חטיבת הראל הנאבקים בצבא המצרי המרוחק שישים מטרים בלבד מעמדותיהם, ועובדי המחצבות שגילו בדרך מקרה את מערת הנטיפים המרשימה והסמוכה. את הכל ראו ההרים אליהם הגיעו בכז’ כסלו תשי”א (6.12.1950) העולים החדשים. סמוך לחורבותיה של המושבה שפונתה במלחמת העצמאות, הוקמה המעברה. כמה חודשים מאוחר שונה שמה ממעברת הרטוב לבית שמש. על ההרים והגבעות נבנו עוד ועוד שכונות. ותיקי חטיבת הראל, יכלו לזמר כעת בשיר “היו זמנים” כי “על המשלט” שלהם, שנבלע במהירות בעיר המתפתחת  “יושבת עיר”. עולים מכל הגלויות  ותושבים ממגזרים שונים, הגיעו אל השכונות שפרצו ימה וקדמה צפונה ונגבה. בשנים האחרונות  ידעה בית שמש  לא מעט מתחים חברתיים ומערכות בחירות דרמטיות. במקביל, הלכה והתפתחה כעיר מרכזית באמצע הדרך, שבין השפלה להר.

רובם שרדו מחנות ושואה, טלטולי עלייה ויסורי קליטה. בחטיבת אלכסנדרוני הם התאספו לפלוגה דתית אחת, שלוחמיה נאבקו כדי לשמור על ההלכה גם בעת שירותם הצבאי. הייחוד הפלוגתי, ההווי הדתי, השירה והתפילה, הקנו להם את הכינוי “פלוגת האלוקים”.  בליל כ”ו כסלו תש”ט (28.12.1948) יצאו הלוחמים למשימתם האחרונה. היעד היה כיס פלוג’ה. המתחם המצרי  הסמוך לקרית גת של ימינו, שכוחות צה”ל לא הצליחו להכניע. אחרי הדלקת נר שני של חנוכה יצאו הכוחות לדרכם. “מבצע חיסול” שבמסגרתו היו אמורים לוחמי צה”ל  להפתיע ולהכניע את המצרים, הסתבך ונכשל. הכוחות נתגלו טרם עת, החסימות שנועדו למנוע הגעת תגבורת מצרית לא פעלו כראוי. לוחמי “פלוגת האלוקים” מצאו את עצמם  בשטח נחות וללא תקשורת, מוקפים בכוחות מצרים עדיפים. בסיומו של הלילה נפלו בקרב  פ”ט לוחמים, רובם לוחמי “פלוגת האלוקים”, שהושמדה כמעט לחלוטין.  במהלך השנים הלך ונשכח  זכרו של הקרב העקוב מדם,  אולם בשנים האחרונות בעקבות הסרט שהפיקה אביטל רייכנר על הפלוגה, החלו רבים לצעוד בעקבות הלוחמים ולהנציח את זכרם מדי שנה.

הוא חידש רק כ-220 מילים בשפה העברית, אבל מסר כל חייו את נפשו עליה והפך לדמות המזוהה ביותר עם תחייתה. אליעזר פרלמן, שעברת את שמו לבן יהודה, נולד בליטא למשפחה חרדית. הוא נטש בנעוריו את הדת, והתמסר לרעיון הפיכת העברית לשפה מדוברת כאמצעי לגיבוש העם היהודי ולתקומתו הלאומית. לאחר לימודי רפואה בפריז, עבר לירושלים ועסק בהקמת “ועד הלשון העברית” (התשתית הראשונית של “האקדמיה ללשון העברית”), בעיצוב תוכניות לימודים, בחידוש מילים ובכתיבת “מילון בן יהודה”, שנועד לתת מענה עברי לצורכי החברה המודרנית. כעיתונאי, הרבה לבקר את החברה היהודית והציונית. הוא התעמת עם מנהיגים רבים בארץ ובעולם, בעיקר מקרב הציבור החרדי, ועימותים אלו הביאו אף לכליאתו זמן מה בידי הטורקים. מערכת יחסים מיוחדת שררה בינו לבין הרב קוק, שאמנם יצא בתקיפות נגד יחסו השלילי למסורת, אך בד בבד עזר לו במפעל תחיית השפה. חייו האישיים היו מלאי עוני, חולי וצער, והוא התמודד עם קשיים רבים מבית ומחוץ. בכ”ו בכסלו תרפ”ג (16.12.1922) נפטר בן יהודה והונצח לדורות כמחיה השפה העברית.

שליחיו של הברון הירש היו המומים למראה סימני העוני והרעב, שניכרו בכל פינה. הם עמדו בפתח  הבקתה המטה ליפול של משפחת אהרונסון. מסביב נשמעו קולות הבכי מהבקתות העלובות שנותרו מהמושבה זמרין, שהוקמה על הכרמל, כמה חודשים קודם לכן בכה’ כסלו תרמ”ג (6.12.1882).  “באנו להציע לכם כרטיסי נסיעה לאמריקה”, הציעו השליחים, כפי שהציעו לכל מתיישבי זמרין. מלכה, אם המשפחה, נזכרה בתקוות הגדולות שהיו להם ברומניה, במסע המפרך לארץ ישראל, בהאחזות בהר הטרשים ובכשלונות הכלכליים. היא נזכרה בהתעמרות השלטונות התורכים והשכנים הערבים, במחלות ובעוני. היא הישירה מבט אל השליחים  ואמרה בקול שקט ובטוח: “אנחנו נשארים,  גם אם נכרסם אבנים, ממקומנו לא נזוז”. כמה חודשים לאחר מכן פרש הברון רוטשילד את חסותו על המושבה וקרא לה על שם אביו –”זכרון יעקב”. עוד מכשולים רבים וקשים, היו צריכים אנשי זכרון לעבור, עד שהגיעו את המנוחה ואל הנחלה. רבים לא עמדו באתגר ונשרו. הנותרים הפכו את זכרון יעקב לאחד הישובים היוקרתיים, היפים והפורחים בישראל.

חורף שחון ויבש במיוחד; רשלנות בהשלכת סגריה או נרגילה בוערת ביער; רוח חזקה שליבתה את הלהבות. כל אלו הביאו בבוקר כ”ה בכסלו תשע”א (1.12.2010) להתפרצותה של השריפה בכרמל, הגדולה שבשריפות שפקדו את מדינת ישראל. כאשר נוכחו כוחות הכיבוי בעוצמת האש, ניתנה ההוראה לפנות את כל תושבי האזור. אוטובוס ובו חניכי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר שנשלחו לסייע בפינוי בית הכלא “דמון” השוכן בלב האזור, נלכד בלהבות. שלושים ושבעה מנוסעיו, יחד עם עוד שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה שביקשו לסייע להם, נהרגו. האסון הימם את מדינת ישראל. מאמצים אדירים הושקעו מצד כוחות הביטחון בבלימת השריפה, ועשרות מדינות נחלצו להושטת סיוע לישראל. לבסוף, בעזרת מאמץ משולב מהאוויר ומהיבשה כובתה האש. האסון הביא לשידוד מערכות בשרותי הכבאות בישראל. אתר הנצחה גדול הוקם באתר השריפה לזכר הנספים, וטייסת מטוסי הכיבוי שהוקמה לאחר האירועים נקראה על שמו של אלעד ריבן – נער בן שש עשרה שהתנדב לסייע בכיבוי האש, ונהרג בעת הניסיונות לחלץ את נוסעי האוטובוס הבוער.

קרב בית צור תם. רבבות חייליו, אלפי פרשיו (ואולי גם עשרות פיליו, לפי חלק מהמקורות) של המצביא היווני ליסיאס נגפו בפני לוחמיו של יהודה המכבי. שנים ארוכות של מלחמה בהלניסטים ובמשתפי הפעולה שלהם מקרב האוכלוסייה היהודית, שהחלה בכוחות קטנים וחלשים בהרי גופנה הסמוכים למודיעין, אפשרו כעת את הניצחון. הדרך לירושלים נפתחה סוף סוף. בכ”ה בכסלו שנת 164 לפנה”ס באו החשמונאים בשערי המקדש המחולל. “ויחנכו את המזבח…ויהללו לה’ בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה’ על אשר נתן להם עוז ותשועה” (ספר חשמונאים ד). שמחת הניצחון שנמשכה שמונה ימים, כתחליף לחג הסוכות שלא ניתן לציינו בימי הכיבוש היווני, התמזגה בשמחת הנס על הפך הקטן שאפשר למנורה להמשיך ולהאיר. סיפור הגבורה והנס, יחד עם סמל האור, הפכו לאבוקה שהאירה את דרכם של לוחמי חירות בכל העמים ובכל הדורות, וסימלה את הדרך גם ללוחמי תקומת ישראל בדורות האחרונים. “הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם” (משירו של מנשה רבינא). חנוכה שמח.