לוחמי הלח”י התקדמו בדממה לשדה התעופה הצבאי הבריטי בכפר סירקין. באותה שעה נעו חרש לוחמי האצ”ל לשדות התעופה הצבאיים בלוד ובקסטינה (חצור). כאשר ניתן האות בשעות הלילה של כ”ד באדר תש”ו (25.2.1946), פרצו הלוחמים לתוך הבסיס, ריתקו באש את משמרות הבריטים והצמידו מטעני חבלה למטוסים הבריטיים שחנו לאורך המסלולים. עשרים ושניים מטוסים בריטיים פוצצו. למוחרת, הוציאו הבריטים את מטוסיהם מהבסיסים השונים בארץ ישראל והעבירו אותם למצרים. “ליל המטוסים” הסתיים כמעט בלא אבדות לכוחות המחתרת, שפעלו בתיאום במסגרת “תנועת המרי המאוחדת”. בעת הנסיגה משדה התעופה בחצור נפל עזרא עג’מי, מאנשי המודיעין וההסתערבות של האצ”ל, שהוביל את הלוחמים ליעד המתקפה. שירו של מיכאל אשבל (מלוחמי האצ”ל שלימים נפל בעת הפריצה לכלא עכו), “פבואר 1946”, תיאר את הפעולה. הוא הוצמד ללחן על אחד משירי המלחמה הידועים של הצבא האדום, והפך לאחד משירי הלכת הידועים של האצ”ל בתקופת המאבק להקמת המדינה: “וזנקו חיש חיילי מולדת, רעדה האדמה פתאום, אש שולחה שם הומטרה עופרת, מטוסים באש עולים עד תום…”.
אנשי “צבא ההצלה”, חייליו של קָאוַּקְגִ’י שהתקבצו ממדינות ערב כדי להילחם ביהודים בארץ ישראל, היו בטוחים בהצלחתם. מאות לוחמים רוכזו בפאתי עמק יזרעאל. התותחים והמרגמות שהיו ברשותם עמדו, לראשונה מאז פרצו קרבות תש”ח, להראות את כוחם. כל אלה לא הותירו סיכוי רב לקיבוץ משמר העמק הקטן שניצב מולם. ההרעשה התחילה בשעות אחר־הצהריים של כ”ד באדר ב’ תש”ח (4.4.1948). אם וביתה נהרגו מפגיעת פגז בבית התינוקות, ובחסות הארטילריה הסתערו מאות לוחמים ערביים על הקיבוץ. מגיני הקיבוץ, בסיוע כוחות חטיבת גולני שהוזעקו לעזרתם, הצליחו בקושי רב להדוף את המתקפה. בשלב זה הבינו שני הצדדים כי מדובר במערכה משמעותית על עתיד אזור הצפון בפרט, ועל עתיד ארץ ישראל בכלל. כוחות גדולים זרמו לאזור. למפקד הכוחות היהודיים התמנה יצחק שדה, ובראשותו פתחו הכוחות היהודיים בסדרה של מתקפות־נגד ופשיטות ביום ובלילה נגד כוחותיו של קאוקג’י. לאחר עשרה ימי קרבות, שבהם ידעו היהודים גם מחדלים וכישלונות, הוכרעה המערכה. במחיר של תשעה עשר לוחמים וחברי קיבוץ, נהדפו התוקפים והאזור כולו עבר לשליטה יהודית.
אומץ רב נצרך ממנהיגי ישראל כדי להכריז על ירושלים כבירת המדינה הצעירה, למרות התנגדות עולמית כוללת. יישומה של הכרזת העיר כבירה חייב את העברת הכנסת מתל אביב לירושלים, וביום כ”ד באדר תש”י (13.3.1950) התמקמו נציגי העם באולם גדול שנועד להיות סניף בנק בבית פרומין – בניין משרדים ומגורים מרשים ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים, שנבנה בידי משפחה יהודית אמידה. עשור וחצי שכנה הכנסת במבנה. בכיכר הסמוכה הוצבה המנורה הניצבת כיום בגן הוורדים, ובבניין עצמו התרחשו כמה מהישיבות הדרמטיות בתולדות ישראל, כמו ההודעה על לכידת אייכמן והדיונים על מבצע סיני. ברחוב הסמוך התחוללו הפגנות ענק סוערות בעת החתימה על הסכם השילומים, ובאחת השנים רימון יד שנזרק בידי תימהוני אל תוך המליאה הביא לפציעתם של כמה מהנוכחים ולהקמת משמר הכנסת. בשנת 1966 עברה הכנסת למשכנה הנוכחי. גן המנורה הפך ל”גן הסוס” והבניין ששימש שנים רבות כבניין משרדים ממשלתי, היה אמור להיהרס לטובת פרויקט נדל”ני. אולם, מחאה ציבורית הביאה לשינוי התוכנית – שימור הבניין ושיפוצו לקראת הפיכתו למוזיאון לתולדות הכנסת.
שתי סירות הגומי הגיעו בדממה לחוף ימה של תל אביב בליל כ”ג באדר תשל”ה (5.3.1976). סיור משטרתי שהבחין בהם פגע באחת הסירות, אולם רוב חברי חוליית המחבלים שהגיעה מלבנון הצליחו לחמוק והחלו לנהל מסע של ירי והשלכת רימונים ברחבי העיר. בשלב מסוים פרצו המחבלים למלון סבוי, רצחו את פקיד הקבלה וריכזו את האורחים כבני ערובה בקומה העליונה שאותה מלכדו. במהלך הלילה ניהלו המחבלים משא ומתן עם כוחות צה”ל שהקיפו את המלון. כוחות צה”ל נעזרו בכוכבה לוי, אחת האורחות דוברת ערבית, שתוך כדי המשא ומתן העבירה מידע בחשאי לאנשי כוחות הביטחון, סייעה בחילוץ פצועים, והעדיפה לשוב אל בני הערובה ולסייע להם גם כאשר הייתה לה אפשרות לברוח. במקביל לאירועים במלון, ערך חיל הים מצוד אחר ספינות המחבלים, איתר את הספינה שממנה הורדו ספינות הגומי ועצר את אנשיה. לפנות בוקר פרץ כוח של סיירת מטכ”ל למלון. בחילופי האש נהרגו שמונה מבני הערובה ושלושה מחיילי צה”ל, ביניהם אלוף משנה עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים. שבעה מחבלים חוסלו בקרב ואחד נדון למאסר עולם.
הרב מנחם פרומן נולד (1945) למשפחה חסידית במקורה, שבמהלך השנים נטשה את אורח החיים הדתי והצטרפה לתנועת העבודה. במשך מספר שנים היה חבר קיבוץ האון, שם נודע ביוזמותיו החינוכיות המקוריות וברגישותו המוסרית. לימודי פילוסופיה ויהדות שבהם החל באופן עצמאי הביאו אותו בסופו של דבר לחזרה בתשובה ולישיבת מרכז הרב. הרב פרומן לימד במשך שנים רבות בישיבות ציוניות שונות, ונודע בתפיסותיו האמוניות המקוריות. כיהן כרבה של תקוע, והוביל את השילוב בין דתיים וחילוניים ביישוב. הרב פרומן, שלחם במלחמות ישראל, טיפח תפיסת שלום ייחודית ולפיה את המשא ומתן לשלום יש לנהל בין המנהיגים הדתיים של שני העמים, ולשם כך אף נפגש עם מנהיגי החמאס. במקביל, היה מגדולי הנאבקים למען שלמות הארץ. עסק שנים רבות בטיפוח קדושת המשפחה והזוגיות בחברה הישראלית, יחד עם רעייתו הרבנית והמשוררת הדסה פרומן, ובכתיבת שירה. דמותו הייחודית הביאה לו הערכה רבה מצד חלקים שונים בחברה הישראלית, לצד ביקורת שאותה ספג על חלק מהתבטאויותיו ומעשיו. נפטר בכ”ג באדר תשע”ג (4.3.2013) ונקבר בתקוע.
עובדי הנָמֵל הערביים, שהשביתו את פעילותו של נְמַל יפו במסגרת “המרד הערבי הגדול” של שנת 1936, היו בטוחים כי הם גוזרים חורבן כלכלי על היישוב היהודי בארץ, אשר מערכת היבוא והיצוא שלו הסתמכה באופן כמעט בלעדי על נמל זה. להפתעתם, התגובה היהודית להשבתה הייתה מהירה ויעילה. לאחר לחצים רבים, התירו הבריטים להנהגת היישוב לפתוח נמל בשפך הירקון שלחוף תל אביב. העבודות, שמומנו בידי מוסדות היישוב ובוצעו בעזרת עובדי נמל מנוסים מקרב יהודי סלוניקי, התבצעו במהירות. חנוכת הנמל בכ”ב באדר א’ תרצ”ח (23.2.1938) הייתה יום חג לאומי, והנמל העברי הראשון הפך בעיני רבים לאירוע משמעותי בדרך להקמת מדינה יהודית עצמאית. שירים רבים נכתבו לכבוד הנמל, והידוע שבהם היה “שיר הנמל” של לאה גולדברג, שסיפר בהתלהבות על כך ש”אנו כובשים את החוף והגל”. בשנות הארבעים והחמישים שימש הנמל את היישוב היהודי לצורכי עלייה (וכונה בשל כך “שער ציון”) ומסחר בינלאומי. לאחר הקמת המדינה, הוחלט להקים נמל גדול ועמוק יותר באשדוד, ואזור נמל תל אביב הפך למתחם מסחר ותרבות.
רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין נולד בשנת 1829 למשפחת רבנים ששורשיה עוד בגרוש ספרד. היה תלמיד ישיבת וולוז’ין, ובמקביל היה מקורב לחוגי חסידות חב”ד. במשך קרוב לארבעה עשורים כיהן כרבה של העיר נוברדהוק שבליטא, והנהיג את הקהילה במקום לנוכח האתגרים שעברו על יהדות רוסיה בשלהי המאה התשע עשרה. יצירתו המונומנטלית “ערוך השולחן” היא חיבור מקיף המסביר את המקור ואת הדיון ההלכתי מאחורי כל אחד מסעיפי השולחן ערוך, תוך התייחסות למנהגים ולפסיקות שהתפתחו במאות השנים שאחרי חתימת ה”שולחן ערוך”. ספרו “ערוך שולחן העתיד” שאותו חיבר, לדבריו, ל”שלמות מלאכת הקודש” ולצורך הקפת כל חלקי התורה, עוסק באותה צורה גם במצוות שאינן נוהגות בתקופת הגלות, כמו ענייני המקדש, הסנהדרין והמצוות התלויות בארץ. כתב ספרים רבים נוספים בענייני אגדה והלכה, וביניהם פירוש על הסידור. נודע כ”גדול המסמיכים” והסמיך רבנים רבים להוראה, ביניהם את הרב קוק. היה מקורב לתנועת המוסר, והיה מכובד גם בעיני הציבור הלא יהודי, שתכופות פנה אליו במשימות גישור ובוררות. נפטר בכ”ב באדר ב’ תרס”ח (2.2.1908).
שיירת המשאיות שהובילו את הקרוואנים נעה באיטיות במעלה הרי גופנה שבחבל בנימין, מקום מושבם של לוחמי המכבים ושל שבי ציון בימי בית שני. במסגרת מבצע “להכניס לאשף שמיניה”, שבמסגרתו הוקמו שמונה יישובים חדשים בשטחי יו”ש, הוחלט להקים במרומי ההר את היישוב טלמון, על שמה של משפחת לוויים משבי ציון. בעת העלייה להר, ביום כ”א באדר א’ תשמ”ט (26.2.1989), המשאיות שקעו בבוץ והורידו את הקרוואנים במרחק רב מהמקום המתוכנן. במקום הורדת הקרוואנים הוקמה טלמון, ואילו באתר המיועד הוקם בהמשך היישוב נריה. חמש המשפחות שהתיישבו על ההר, שממנו נשקף אחד הנופים המרהיבים בארץ, הפכו במהלך השנים למאות, ויישוב מפואר הכולל מוסדות חברה, חינוך תורה וחסד הלך והתפתח על הרי בנימין. היישוב טלמון, שבו חיים אנשי עמל, חינוך ובעלי מקצועות חופשיים, שילם לא פעם על אחיזתו בקרקע מחיר כבד, ואחדים מבניו נפלו במערכות ישראל ובפיגועי הטרור. היישוב סייע במהלך השנים להתפתחות המאחזים והיישובים שמסביבו, וביניהם חורש ירון, חרשה וכרם רעים. הוא נחשב כאחד המשגשגים והמצליחים מבין יישובי יו”ש, ומעבר לכך, אחד מהיישובים עם אחוז הילדים הגבוה ביותר בישראל. כן ירבו…
הידיעה שהתפרסמה בחורף תשל”ג (דצמבר 1972) היכתה בהלם את החברה הישראלית בכלל, ואת התנועה הקיבוצית בפרט. קבוצה של פעילי שמאל קיצוני, שהשתייכו ברובם לפלג של תנועת “מצפן” הקומוניסטית והאנטי ציונית, שפעלה באותן שנים ועסקה בין השאר בהשמצת ישראל במסגרות בינלאומיות שונות, נעצרו כחברים ברשת ריגול וחבלה שפעלה למען סוריה ולמען ארגוני הטרור הפלשתינאים. בין ראשי הקבוצה בלט אודי אדיב, בן קיבוץ גן שמואל, שכמרבית חבריו לארגון שירת כצנחן ולחם במלחמות ישראל. חברי הקבוצה טיפחו אידיאולוגיה שלפיה ישראל היא מסגרת גזענית ומדכאת, ויש לפעול כדי לסייע לנלחמים בה. במשפט, סירבו חברי הקבוצה – ובהם ארבעה יהודים – להביע חרטה על מעשיהם, והודו כי העבירו מידע צבאי רגיש לסורים כדי לסייע להם במלחמתם בישראל. ביום כ”א באדר ב’ תשל”ג (25.3.1973), נדונו חברי הקבוצה לשנות מאסר ארוכות. הפרשה גרמה לחשבון נפש נוקב בתנועה הקיבוצית, שחבריה רובם ככולם, כמובן, התנגדו לפעילות הקבוצה ואף סייעו בלכידתה. לימים, הביעו הנאסרים חרטה על מעשיהם, ולאחר שנים ארוכות שוחררו מהכלא, כמה מהם כחלק מעסקאות שחרור שבויים עם ארגוני המחבלים.
רבי אלימלך מליז’נסק, שנפטר בכ”א באדר תקמ”ז (11.3.1787), נודע כאחד מהבולטים במנהיגי הדור השלישי של תנועת החסידות. בצעירותו, נדד שמונה שנים ברחבי פולין יחד עם אחיו רבי זושא מאניפלי, כדי למצוא את דרכו בעבודת ה’. כאדמו”ר, הפך למנהיגם של חסידי גליציה, ופיתח את תפיסת “הצדיק” שלפיה תפקידו של המנהיג החסידי הוא להדריך את העם בדרך הנכונה בתחומים גשמיים ורוחניים. בהשפעתו, התפתחו מודל “החצר החסידית” והנהגת האדמו”רים לגווניהם. בין אלפי חסידיו היו גם מי שהפכו לראשי הדור הרביעי לחסידות, ובראשם “החוזה מלובלין”. נודע כמחברם של ניגונים חסידיים רבים. בספרו “נעם אלימלך”, שהפך לאחד הספרים החשובים בתולדות החסידות, הרחיב בדרכים השונות לטיפוח אהבה ואמונה, הִרבה להדגיש את הצורך בתיקון המידות ובאהבת ישראל, והזהיר את האדם “שלא יקפיד שום הקפדה בתוך ביתו”. לימים, קברו הפך לאתר עלייה לרגל, ועד היום רבים באים להתפלל במקום. במסגרת “התפילה לפני התפילה” שחיבר, כתב את התחינה הידועה: “אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם”.
