ילדי כיתות א-ג ממושב אביבים היו לבושים בחולצותיהם הלבנות בדרכם ללימודים בבית הספר במושב דובב ביום שישי ט”ז באייר תש”ל (22.5.1970). בעיקול הדרך, סמוך לקיבוץ ברעם, היכה הטרור. גדר הגבול הסמלית שנמתחה לאורך הגבול עם לבנון לא עצרה את הרוצחים, שתכננו במשך שבועות ארוכים את המארב. שישה טילי בזוקה שירו מחבלים מארגון החזית העממית גררו  בעקבותיהם דקות ארוכות של ירי מנשק אוטומטי משני צדי אוטובוס הילדים. הנהג, הורה מלווה והמאבטח נהרגו  מיד והאוטובוס סטה מהכביש והתנגש בעץ אלון בצידי הדרך. חברי קיבוץ ברעם ולוחמי צה”ל שמיהרו למקום החלו לטפל בעשרות הפצועים, שרבים מהם איבדו דם לפני שהספיקו לפנותם. תשעה ילדים ושלושה מבוגרים נרצחו. במושב אביבים, ביתם של שישים משפחות מעולי מרוקו שעמלו שנים כדי להוציא לחם מההר המרוחק בגבול הצפון, לא הייתה משפחה אחת שבביתה לא היה נפגע. ישראל המזועזעת הגיבה בסדרה של פעולות תגמול נגד בסיסי המחבלים, וחללי הפיגוע נטמנו בהלוויה המונית וקורעת לב בבית העלמין בצפת. אנשי אביבים המשיכו, למרות הכול, לעבד את אדמת הגליל.

קרוב לשנה השתוללו הפורעים בערי רוסיה. מאות יהודים נרצחו בפרעות (או ה”פוגרומים”, בפי העם) שכונו “הסופות בנגב”, בשל התעצמותם דווקא בדרום המדינה. השלטון ביקש להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיות החברה והכלכלה, והפנה את זעם ההמון – שאנטישמיות לא הייתה זרה לו ממילא – לעבר היהודים. לאחר לחצים בינלאומיים, הורה הצאר אלכסנדר השלישי על הקמת ועדת חקירה שתבדוק את הסיבות להתחוללותם של הפוגרומים הספונטניים כביכול. בט”ו באייר תרמ”ב (4.5.1882), פורסמו המסקנות והפכו מיד להוראות חקיקה. הוועדה מצאה כי היהודים פוגעים ברווחתה של האוכלוסייה הכפרית והעירונית, והם האשמים בשנאה שהופנתה כלפיהם. מסקנות הוועדה (“חוקי מאי”) קבעו שיש להצר עוד יותר את צעדיהם של היהודים, לגרשם מהכפרים ולהטיל עליהם מגבלות כלכליות חמורות. לפוגרום הפיזי נוסף מעתה גם “פוגרום קר” של תקנות ושל צווים שהביאו להתמוטטותם של יהודים רבים. תחת משא הגזרות, החלו מיליונים מקרב יהודי רוסיה לפנות אל מעבר לים, ל”ארץ המובטחת”, אמריקה. אחרים הצטרפו לכוחות המהפכניים, ומעטים החלו להניע את גלגליה של תנועת חיבת ציון, ולשוב לארץ ישראל.

חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ עם הכרזת המדינה הקצה חטיבת חי”ר שלמה, מלווה ביחידות שריון וארטילריה, לכבוש את קיבוץ יד מרדכי, כשמגיניו מנו כמאה וחמישים לוחמים בלבד. ערב הקרב, שיירת משוריינים של חטיבת גבעתי פינתה מאה מילדי הקיבוץ בדרך לא דרך לצפון הבטוח יחסית, ועם שחר החלו שישה ימי קרבות מרים על יד מרדכי. הארטילריה המצרית, בליווי הפצצות ממטוסים, כתשו את מבני הקיבוץ וגלי ההתקפות של חיל הרגלים המצרי שהסתער שוב ושוב על גדרות המשק נבלמו בקושי רב. ביום השישי לקרבות, הצליחו כוחות שריון מצריים לחדור למשק, ורק במאמץ עילאי של המגינים הם הצליחו להודפם. לאחר שהתחמושת עמדה לאזול ולאחר שכוח תגבורת נכשל בניסיון לפרוץ את המצור המצרי על הקיבוץ, הוחלט לפנותו. עם שחר ט”ו באייר תש”ח (24.5.1948) החלו חברי הקיבוץ לנוע חרש בין קווי המצרים. שני לוחמים ולוחמת לא הגיעו ליעדם, וגורלם לא נודע עד היום. קיבוץ יד מרדכי, שבעמידת הגבורה שלו עיכב במשך שבוע את המצרים מלנוע צפונה לתל אביב, הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות.

רבבות סטודנטים נלהבים גדשו את כיכר האופרה בברלין בליל י”ד באייר תרצ”ג (10.4.1933), ושמעו בשקיקה את הכרזותיו של שר התעמולה הנאצי גבלס בדבר הצורך להשמיד את “האינטלקטואליות היהודית”. ההמונים השליכו ללהבות קרוב לעשרים אלף ספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים, ליברליים או סוציאליסטיים והוגדרו כמסכנים את “הרוח הגרמנית”. שרפות ספרים דומות נערכו באותה עת בעשרות ערים ואוניברסיטאות ברחבי גרמניה. בשנים שיבואו לאחר מכן, ישמידו הנאצים קרוב למאה מיליון ספרים, בעיקר של ספריות יהודיות (כמו ספריית ישיבת חכמי לובלין) וספרים שנמצאו בידי העמים הסלאביים, שלפי דעת הנאצים לא היו ראויים למעלת הקריאה. שרפת הספרים הפכה לאחד מסמלי הפשעים של המשטר הנאצי, ואנדרטה גדולה הוקמה במקום שרפת הספרים בברלין. האנדרטה מורכבת  מחלל ריק בלב האדמה ובו מדפים ריקים היכולים להכיל כעשרים אלף כרכים. סמוך לאנדרטה נכתבו מילותיו של המשורר היהודי (המומר) בן המאה התשע עשרה, היינריך היינה, שכתב על רקע לקחי האינקוויזיציה הספרדית מימי הביניים : במקום שבו ישרפו ספרים, שם ישרפו גם בני אדם.

הוא היה בין חמשת תלמידיו האחרונים של רבי עקיבא, שאפשרו את שיקומו של עם ישראל לאחר מרד כוכבא. יחסיו עם רבו, אלישע בן אבויה – “אחר” שבגד בעמו והתפקר – התנהלו תחת האמרה “רימון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק”. הגמרא מספרת כי מוצאו ממשפחת גרים, ואולי אפילו מנירון  קיסר. נודע כאחד מגדולי התנאים, וכמי שאשתו ברוריה הייתה תלמידת חכם ואישיות מרתקת בפני עצמה. פסקיו והנהגותיו בכל תחומי ההלכה וההנהגה ממלאים את כרכי הש”ס, והתקבלה האמרה שלפיה כל משנה שלא מצוין שם מחברהּ, היא בדרך כלל שלו. רבי מאיר, שנפטר ביום י”ד באייר, כנראה בשלהי המאה השנייה לספירה, נודע כמנהיג דגול ורגיש לעם ישראל בתקופה קריטית. זיהוי קברו בטבריה איננו ברור על פי המחקר, ויש הטוענים כי זה קברו של “רבי מאיר בעל הנס” אחר, אולם עם ישראל קידש את המקום, וקופות הצדקה “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שבהן נתנו נשות ישראל צדקה לעניי ארץ ישראל מדי ערב שבת, היו אחד מסממני הקשר ההדוק בין העם לארצו בשנות הגלות.

משני צדדיה של החומה העבה הביטו בה עיניים רבות בהתרגשות ובציפייה דרוכה. החומה  שסבבה את מצודת עכו שרדה את תותחיו של נפוליאון, ושימשה את הטורקים ואת הבריטים כמעטפת לבית הסוהר המרכזי בארץ. אסירי המחתרות שנכלאו בה, רצו בכל מחיר לצאת לחופשי ולהצטרף לחבריהם הלוחמים. עתה, שלושים וחמישה לוחמי האצ”ל המחופשים לחיילים בריטיים בחוץ, ותשעים אסירי האצ”ל והלח”י הכלואים בפנים, עמדו לחולל היסטוריה. ביום י”ד באייר תש”ז (4.5.1947) בשעה 16:22 ניתן האות. פיצוץ החומה מן החוץ, ופיצוצים שביצעו האסירים בעזרת חומר נפץ שהוברח פנימה, אפשרו את הבריחה הגדולה. ארבעים לוחמים כלואים יצאו לחופשי ודהרו עם מושיעיהם בסמטאות עכו. המחיר היה כבד: בהתנגשות עם הצבא הבריטי נהרגו מפקד הפעולה דב כהן ועוד שמונה לוחמים. חמישה נשבו, ושלושה מהם – אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס – הועלו על ידי הבריטים לגרדום. הפעולה יצרה הד חסר תקדים בעולם, והפנתה את תשומת הלב למאבקה של המחתרת העברית במשעבד הבריטי. שבעה עשורים מאוחר יותר, מְסַפּר מוזיאון אסירי המחתרות המרשים, השוכן במבצר, את סיפור הגבורה.

בני משפחת גרין שעלו ארצה מגליציה, עשו חיל בעסקיהם והיו בעלים של חברות שונות בתחום הרפואה והמסחר ומגואלי האדמות שעליהן תקום לימים חולון. צעיר הבנים, אברהם (יליד 1892), נשלח על ידי אחיו הבוגרים ללימודי רפואה באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כדי שיוכל להשתלב בעסקי הרפואה של המשפחה בקהיר. בסיום לימודיו, למגינת לב אחיו, החליט להתיישב בצפת הענייה ולכהן בה כרופא. הרופא הצעיר זכה לאמונם של אנשי העיר על כל לאומיה ועדותיה, ונודע גם כמי שדאג למצבם הכלכלי של רבים ממטופליו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היכו הרעב והמגפות בעיר. רבים ממנהיגי הציבור נפטרו, גורשו או נעצרו בידי הטורקים, וגרין לקח על עצמו את הטיפול בניהול כספי הסיוע (המעטים) שהגיעו לעיר ובהתנהלות מול השלטונות. האתגרים שעמד בפניהם החריפו כאשר לעיר הגיעו גם מאות ממגורשי יפו ותל אביב שסבלו מרעב וממחלות. גרין רץ מחולה לחולה, וניסה לארגן עוד מעט סיוע לעיר הגוועת. במסגרת טיפולו בחולי הטיפוס, נדבק גם הוא, ונפטר בי”ג באייר תרע”ח (25.4.1918), חצי שנה לאחר לידת בתו הראשונה והיחידה, מירונה.

רוחבם כשני ק”מ; מתחת לפני הים נמצאות שוניות אלמוגים מרהיבות ביופיין; בתקופה הביזנטית שכנה באי שבמרכזם מושבה צבאית יהודית; ומאז הקמת מדינת ישראל הם היו כבר עילה לשתי מלחמות. בשנת 1950 ביקשה מצרים מערב הסעודית את השליטה על האיים טיראן וסנפיר, במגמה מוצהרת לחסום את מצרי טיראן ולמנוע את אפשרות התחבורה הימית לאילת וממנה. מבצע קדש בשנת 1956 הכריח את המצרים, בגיבוי ערבויות בינלאומיות, לפתוח את המְצרים. אחת עשרה שנה מאוחר יותר, בי”ג באייר תשכ”ז (23.5.1967) הודיע שליט מצרים ג’מאל עבדול נאסר, על חסימתם מחדש של המְצרים לקול תרועות המון חוגג בחוצות קהיר. מדינות העולם התכחשו להבטחותיהן לערוב לחופש השיט. מלחמת ששת הימים הפכה לבלתי נמנעת. שבועיים לאחר מכן, לצלילי הלהיט “אנחנו נעבור במצרי טיראן”, השתלטו כוחות חיל הים על המקום, והדרך לאילת נפתחה. ברחבי ישראל נמצאים לא מעט ילדים שנולדו באותה תקופה הקרויים בשם טירן או סנפיר.

“זה רגע היסטורי לעם היהודי בכל אתר ואתר ולמדינת ישראל” כתב ביומנו שר החוץ, משה שרת. ביום י”ב באייר תש”ט (11.5.1949), שנה לאחר הקמת המדינה, ולמרות מאמצים עצומים של הגוש הערבי לסכל את ההחלטה, קיבלה עצרת האו”ם את החלטה 273. נוסח ההחלטה הקובע כי “ישראל היא מדינה שוחרת שלום, וכי היא מקבלת על עצמה את עקרונות מגילת האומות המאוחדות, ולפיכך ראויה להיות חברה בארגון”, התקבל ברוב של 37 בעד, 12 נגד ותשעה נמנעים. משה שרת הנרגש, ואבא אבן, השגריר הישראלי הראשון באו”ם, הניפו את דגל הלאום בשדרת דגלי האומות בחזית בניין האו”ם בניו־יורק. תמונה זו הונצחה, לימים, על שטר עשרים השקלים. הרבה נחת לא רוותה ישראל מהאו”ם. הארגון היה ונותר ברובו עוין וחד צדדי ביחסו לישראל. דומה כי הביטוי “או”ם שמום”, שטבע דוד בן גוריון, עדיין מקובל על רבים מאזרחי ישראל. יחד עם זאת, החברות במשפחת העמים מאפשרת לישראל שיתופי פעולה חשובים בעשרות תחומים, ונותנת לה להשמיע את קולה של המדינה היהודית  מעל הבימה העולמית.

אל מול מתפרעים ומחבלים, נוכח מהומות ופשיעה חמורה, מול פיגועי דקירה ופשיעה חקלאית, מצפון ועד דרום וממזרח למערב, ניצבים לוחמי “הכומתות הירוקות” – אנשי משמר הגבול. ההתחלה הייתה שונה. ההחלטה הראשונית של ממשלת ישראל הייתה להקים “חיל ספר”, שישמור על הגבולות, וגרעינו הראשון הורכב מלוחמים דרוזים וצ’רקסים שהתנדבו לשירות צבאי. אחרי גלגולים כאלו ואחרים, הוחלט להפקיד את הצבא על שמירת הגבולות, ולצרף את משמר הגבול למשטרה. ביום י”א באייר תשי”ג (26.4.1953), הוקמה היחידה במתכונתה הנוכחית, ועל סמלהּ מצודת כ”ח (“נבּי יושע”) שבגליל העליון, שנכבשה בקרב גבורה במלחמת העצמאות, ובה שכן אחד הבסיסים  הוותיקים של החיל. במהלך השנים, הופקד מג”ב על הטיפול בנושאי בטחון הפנים. לוחמיו כוללים מגויסי חובה וקבע, כמו גם יחידות עילית, וביניהן יחידות מסתערבים והיחידה ללוחמה בטרור, מהטובות מסוגה בעולם. במהלך השנים, ניצבו אנשי מג”ב מול משימות מורכבות בכל שטחי הארץ. הם אמונים על משימות השיטור הכפרי, על התערבות בכל המקרים שבהם לא מספיק כוח השיטור הרגיל, ועל פעילות נגד ארגוני הטרור. מאות מלוחמי מג”ב נפלו בקרבות במשך השנים, והם מונצחים באנדרטת החיל שבצומת ברקאי.