שנים ארוכות עמלה הקרן הקיימת לישראל על רכישת אדמות עמק זבולון, צפונית לחיפה. משצלחה המלאכה, לאחר גלגולים רבים ולאחר עיכובים שנבעו מסיבות כלכליות וביטחוניות, הוחלט להקים במקום שכונת פועלים שתתבסס על יסודות שיתופיים. בג’ בטבת תרצ”ג (31.12.1932) אוכלסו הבתים הראשונים בשכונה, שנקראה תחילה “מניין פועלים”, ושתושביה עבדו במפעלי התעשייה הרבים שבמפרץ. שנה לאחר מכן, בעקבות רצח ארלוזורוב, שונה שם המקום ל”קרית חיים” והוא הפך לשכונת הפועלים הגדולה והחשובה בארץ. כל תושבי השכונה היו מזוהים עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה, ובתקנונה נכתב כי “תהיה השגחה על כך שכל חברי השכונה ישמרו ויקיימו הלכה למעשה את כל חוקת העובדים ומצוותיה, ובייחוד מצוות העבודה העצמית”. תנועות הנוער של מחנה השמאל פרחו בשכונה, ופולמוס שהיכה גלים ברחבי הארץ התחולל כאשר ראשיה סירבו תחילה להקים בית כנסת במקום. רבים מבני השכונה נפלו במערכות ישראל, ורבים אחרים הגיעו לדרגות ולתפקידים בכירים בצה”ל. במהלך השנים גדלה קריית חיים ואוכלוסייתה התגוונה. בהדרגה, הפכה לשכונה של חיפה, תוך שהיא נהנית במובנים מסוימים ממעמד מוניציפלי מיוחד.

חבורת החסידים שעלתה מרומניה הביטה אל הנוף המרהיב ואל השמים התכולים, ושקעה בעצבות. שום ענן לא נראה באופק. אחרי המסע המפרך מרומניה, הכסף הרב שהושקע בקניית האדמות, המפגש עם אחרוני היהודים שנותרו מ”גיא אוני” שתושביה שבו לצפת, אבלים וחפויי ראש לאחר כשלון המושבה. אחרי כל זה נאלצו העולים החדשים להתמודד עם הבצורת, ועם התחושה שהכל היה לשווא.  אבל בב’ בטבת תרמ”ג  (11.12.1882) התהפך הגלגל. גשמי עוז שניתכו על אדמת הגליל, הוציאו את המתיישבים לחריש ראשון וחגיגי. “אבן מאסו הבונים- הייתה לראש פינה”, הכריזו ושרו כולם בחגיגיות. חזונו של אליעזר רוקח, שהגה את רעיון הקמתה של מושבה יהודית למרגלות צפת, קם ונהיה למציאות. “גיא אוני” שקעה ונותרה בדפי ההיסטוריה (ובספרה רב המכר של שולמית לפיד). ראש פינה, חלוצת מושבות הגליל יצאה לדרך. עוד ימים ארוכים וקשים נכונו לראש פינה, אך  בסופם ניצבה לה מושבה מפוארת ויוקרתית, גאה בעברה וממשיכה לצפות אל עתיד של פיתוח ושגשוג.

המטרה היא הבנה טובה יותר של המקרא על בסיס המחקר, ולא שימוש במקרא לצורכי המחקר. הגישה כוללת שימוש בכל הכלים שהעניק המדע המודרני, מתוך אמונה עמוקה באלוקי ישראל, בעמו, בארצו ובתורתו. תפיסות אלו עמדו בבסיס גישתו של פרופסור יהודה אליצור. אליצור, שעלה לארץ בגיל חמש עשרה יחד עם אביו המאמץ, פרופסור שמואל קליין, למד ולימד באוניברסיטאות ובמסגרות שונות ברחבי הארץ. בעשרות מאמריו וספריו, העניק פרשנות מחודשת לסוגיות מקראיות, היסטוריות ותורניות על בסיס המדע העדכני ותוך נאמנות להלכה ולמסורת. מעורכיו ומיוזמיו של הפירוש המונומנטלי לתנ”ך “דעת מקרא”. איש ציבור פעיל, שהיה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ממייסדי המחלקות ללימודי ארץ ישראל, ארכיאולוג שפענח בין השאר את הכתובת על “בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר” שהתגלתה בגולן, מרצה מחונן ויקיר ירושלים. פרופסור יהודה אליצור, יליד 1911, נשא לאישה את סופרת הילדים רבקה אליצור, ולאחר פטירתה את אחותה תרצה. הוא נפטר בב’ בטבת תשנ”ח (31.12.1997) כשהוא מותיר אחריו משפחה מפוארת של אנשי תורה, עיתונאים, אנשי אקדמיה ואנשי ציבור.

דב שילנסקי נולד (1924) בליטא, ומצעירותו היה חבר בתנועת בית”ר. במהלך ימי השואה היה חבר המחתרת בגטו שאוולי, ושרד את מחנות המוות. עם סיום המלחמה הצטרף לאצ”ל,  והיה בין עולי “האלטלנה”. גם לאחר תום הפרשה העגומה, לא נמנע מלשרת כקצין במלחמת העצמאות. במסגרת המאבק נגד הסכם השילומים, נעצר כאשר ביקש להחדיר פצצה למשרד החוץ. במשפטו, זעזע רבים כאשר סיפר את מוראות השואה שהביאו אותו להתנגד להסכם. עבד כעורך דין מצליח, וכיהן שנים רבות כחבר כנסת מטעם תנועת החירות. נודע בנאמנותו לארץ ישראל ולמורשת ישראל. בשנת 1988 התמנה ליושב ראש הכנסת, ובמסגרת תפקידו ערך ביקור היסטורי בליטא, מקום מולדתו, תוך שהוא מטיח בפני מארחיו את ההאשמה בפשעיהם בימי המלחמה. שילנסקי היה גם זה שיזם את מפעל ההנצחה “לכל איש יש שם”, שמאז ראשית שנות התשעים מתקיים כחלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נפטר בב’ בטבת תשע”א (9.12.2010), ונקבר ליד רעייתו רוחל’ה, ששרדה יחד עימו את אימי השואה,  וליד בנו יוסי, שנפל במסגרת שירותו הצבאי.

שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל  לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.

סימנים מבשרי רעות אירעו כבר בשעה שהשיירה עברה ליד מגדל צדק וליד הכפר קוּלָה שממזרח לראש העין. מחסומים, מטחי ירי, קבוצות של ערבים חמושים נאספים ומתצפתים על הגבעות. כל אלה ליוו את השיירה, לצד תקלות טכניות בכלי הרכב. אך ההחלטה הנחושה של ארבעים ושמונה נוסעי השיירה, שיצאה בבוקר א’ בטבת תש”ח (14.12.1947) מתל אביב, הייתה להמשיך אל כפר בן שמן הנצור. סמוך למחנה הלגיון הירדני בבית נבאללה נפתחה אש תופת לכיוון הרכבים, ממקלעים שהוצבו בצידי הדרך. רכבי הליווי נוקבו בכדורים וכל יושביהם נפגעו. לגיונרים ביצעו וידוא הריגה בחלק מהפצועים, ורק התערבותם של כמה קצינים בריטיים מנעה את המשך הטבח בניצולים. שלושה עשר לוחמים ונהגים נפלו בדרכם אל הכפר. הלוויית ענק לחללים נערכה בתל אביב, ובמסגרתה נשבעו ההורים השכולים להמשיך את המאבק עד להשגת המדינה העברית. אנדרטה צנועה בכניסה למושב בית נחמיה מנציחה את מסירותם של לוחמי שיירת בן שמן. וכך גם טקס שנתי המתקיים מדי שנה בראש חודש טבת על ידי המשפחות, המועצה האזורית חבל מודיעין ומדרשת ‘בשבילוד’.

מלחין ואיש חינוך, ראש מחלקת הדרכה בבני עקיבא ותלמיד חכם. כל אלו לא הספיקו לפנחס קהתי. הוא רצה עוד. עוד תורה שתמלא את נשמתם של בני הציונות הדתית, של אלו שחפצו לקבוע עיתים לתורה, אך לא מצאו את הספרות המתאימה הכתובה ברוח הדור.  עשרים שנה לאחר שעלה לארץ  מפולין,  החליט  פנחס קהתי להרים את הכפפה. מתחת ידו החלו לצאת הקונטרסים, חוברות דקות ובהן מספר משניות וקטעים מהרמב”ם ומהשולחן ערוך, שנועדו ללימוד קצר מדי יום בסניפי בני עקיבא ובמרכזי הנוער הדתי. למשניות צירף קהתי פרוש משלו, המתבסס על הפרושים הוותיקים והידועים למשנה ולגמרא, אך כתוב  בצורה בהירה ובעברית מודרנית ומלווה במבואות ובסיכומים. עשר שנים עברו עד שהסתיים המפעל ואלפי הקונטרסים נפוצו בארץ. לאור ההצלחה אוגדו הפרושים למשנה בסדרת ספרים. עם סיום  כתיבת הפרוש, חזר קהתי לעבודתו בבנק המזרחי, ונפטר בגיל 66 ביום א’ טבת תשל”ז (22.12.1976). המשניות-בפורמט גדול, ובמהדורות כיס, באפליקציות ובשיעורים בבתי הכנסת, נותרו ויישארו עוד שנים רבות לאחר פטירתו.

פעולות הטרור של הכנופיות הערביות הלכו והסלימו מיום ליום בשבועות שעברו מאז החלטת החלוקה בכ”ט בנובמבר 1947.  העובדים היהודיים שעבדו שנים ארוכות במתקני נמל התעופה בלוד החלו להרגיש מאוימים, וביקשו שוב ושוב ממעבידיהם להעבירם לאלתר לאזור יהודי, אך לשווא.  ביום ו’, כ”ט בכסלו תש”ח (12.12.1947) עלו כמה מהעובדים היהודיים על המונית שנועדה להחזירם לביתם בירושלים. יוסף ליטבק, שעבד במסעדת הנמל, מיהר לפגוש את אשתו ואת בִתו התינוקת. יוסף, כמו גם הפקידים דוד בן עובדיה ויצחק ג’יאן (שעבד בחברה הבריטית שהפעילה את השדה עוד בשהותו במצרים), נשמו לרווחה כאשר יצאה המונית מרחובות לוד העוינת, ועוד מעט קט תיכנס לאזור יהודי בטוח. עצירת בלמים פתאומית טרפה את הקלפים. מתוך שתי משאיות שחסמו את הכביש המוביל מלוד לרמלה, יצאו כמה ערבים חמושים. בצעקות, גורשו מהרכב ששת הנוסעים הערביים. כמה שעות לאחר מכן, נמצאה המונית שרופה כולה ובתוכה גופותיהם של השלושה. רק חצי שנה לאחר מכן, במסגרת מבצע דני, שבו היהודים לשדה התעופה, ללוד ולרמלה, הפעם תחת דגלו של הצבא העברי המנצח.

עוד בהיותו נער בגימנסיה הרצליה בתל אביב, החליט דב הוז, יליד 1894 להקדיש את חייו לתקומת עם ישראל בארצו. הוא עבד כפועל בשדות דגניה; שימש כקצין בצבא הטורקי במהלך מלחמת העולם הראשונה (תוך שהוא מסכן את עצמו בהברחת נשק למען היישוב היהודי); היה ממקימי הגדודים העבריים; ממייסדי ההגנה וההסתדרות; מראשי תנועת העבודה וההסתדרות הציונית; סגן ראש עיריית תל אביב; ופעיל מדיני מטעם התנועה הציונית בקרב אנשי הממשל הבריטי, שאיתם הצליח ליצור קשרי ידידות והשפעה. חלומו הגדול של הוז היה לייסד תעופה עברית בארץ ישראל. הוא עצמו עבר קורס טיס, והקים את חברת “אווירון”, שהייתה מסווה ל”שירות האוויר” של ההגנה. שדה התעופה שפעל עשרות שנים בתל אביב נקרא על שמו. ביום כ”ט בכסלו תש”א (29.12.1940) שב הוז מביקור אצל אסירי ההגנה בכלא עכו. סמוך לפרדסיה שבשרון, איבד הוז את השליטה על רכבו. הוא, אשתו רבקה, ביתו תרצה ובני משפחה וידידים נוספים שהיו ברכב נהרגו במקום. לימים, הוקם בנגב קיבוץ “דורות” המנציח את דב, רבקה ותרצה.

הקיסר הביט סביבו בסיפוק. נכבדי צרפת ואירופה כולה, עמדו כנועים לפניו. כדי למנוע אי הבנות לגבי כפיפותו למאן דהו, הוא הניח את הכתר על ראשו במו ידיו. כט’ כסלו תקס”ה (2.12.1804). הנער קטן הקומה מהאי הנידח קורסיקה מונה לקיסר צרפת. נפוליאון בונפרטה, הרגיש הוא ניצב  על גג העולם. יחסיו של הקיסר עם היהודים ידעו פנים רבות. מחד, בכל מקום שאליו הגיעו צבאותיו  הוסרו המגבלות מעל היהודים ונקרא להם דרור. מאידך, לו עצמו היו מפעם לפעם פליטות פה אנטישמיות, ורוחות המהפכה הצרפתית שהביאו עימם חייליו לקצווי אירופה, תרמו לא מעט לתהליך החילון שעבר העם היהודי. בשעה שפלש צבאו לרוסיה, במערכה שעתידה להביא עליו גם את סופו, נחלקו אדמו”רי  החסידות,  כיצד יש להתייחס אליו. היו שראו בו מבשר גאולה. אחרים וביניהם  “בעל התניא” מייסד חסידות  חב”ד, ראו בו מי שעתיד להמיט אסון על ישראל, ופעלו לטובת הצבא הרוסי. נפוליאון כבר איננו איתנו, אך דבריו למראה היהודים המתאבלים בתשעה באב: “עם שבוכה על עברו, יזכה גם לשמוח בעתידו”. התגשמו.