הממשק בין הרב לתלמידיו לא היה מובן מאליו. הרב חיים יעקב גולדוויכט, יליד 1925, הגיע מלב העולם החרדי. הוא למד בישיבות ירושלים והיה ממקורביו של החזון איש. בוגרי ישיבת כפר הרא”ה ביקשו לעצמם גדול תורה שיסייע בידיהם להקים ישיבה גבוהה ציונית. הם שמעו את שמעו, ואחרי התלבטויות רבות הקימו הרב ותלמידיו ישיבה בכרם דיבנה. ארבעים שנה עמד הרב גולדוויכט בראש הישיבה שהובילה את הקמת מפעל ישיבות ההסדר. לאלפי תלמידיו הנחיל אהבת תורה ויכולת העמקה ועיון בלימוד. ביוזמתו הוקמו מפעלים חינוכיים רבים ששינו את פני החברה הדתית־לאומית בישראל: כוללים שהצמיחו מאות רבנים ודיינים; מכונים להכשרת מורים תורניים; תוכניות לבני התפוצות שהביאו לעלייתם של מאות תלמידים מארצות המערב. אהבתו לתלמידים, שיעורי האמונה וההלכה המאתגרים והמרתקים שהעביר במשך עשרות שנים (וכונסו בספרי “אסופת מערכות”) הפכו את הרב גולדוויכט, שכונה בפי תלמידיו “הראש ישיבה”, להיות אחד ממקימי עולה של תורה בארץ. לימים, היה הרב אחד ממקבלי פרס ישראל בשם ישיבות ההסדר. נפטר בז’ באדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)
החזון היה נפלא. משפחותיהם של הדוקטורים ושל הפרופסורים היהודיים שנמלטו מגרמניה הנאצית תכננו לנצל את כישוריהם כדי להקים משקים חקלאיים, שיגדלו פירות וירקות באיכות מעולה, שתעלה על כל מה שיוצר עד כה בארץ. האדמה נקנתה על ידי כמה מיוצאי גרמניה, וביום ז’ באדר א’ (10.2.1935) התיישבו שני הזוגות הראשונים בצריפים, לא הרחק מנחל (שכונה לצורך העניין “נהר”..) הגעתון, שלכבודו נקבע שם המקום “נַהֲרִיָּה”. המתיישבים הראשונים ראו את עצמם כממשיכי דרכו של שבט אשר, והפסוק “ברוך מבנים אשר” נכתב בסמל העיר בכתב עברי עתיק. מהר מאוד התברר כי התנאים הכלכליים ותנאי האקלים באזור אינם מתאימים לגידול תוצרת חקלאית איכותית, ומתיישבי נהריה החלו לחפש חלופות. בשנת 1936 נפתח המלון הראשון בעיר, ותוך זמן קצר הפכה העיר לאחד מאתרי הנופש המרכזיים בארץ. במקביל, החליטה משפחת שטראוס להפוך את הרפת שלה למפעל קטן ליצור גבינות, ומשפחת זוגולובק פתחה את “בית החרושת לנקניק כשר”, והשאר – היסטוריה…
לאחר הקמת המדינה, הצטרפו לנהריה רבבות עולים, שהרחיבו את אוכלוסייתה ואת שטחה, והפכו אותה לבירת הגליל המערבי.
769 היהודים שהצטופפו על סיפונה של האונייה “סטרומה” חשו בני מזל. מגמת פניהם של הנוסעים שהפליגו מרומניה על גבי אוניית המעפילים שאורגנה בידי אנשי האצ”ל, הייתה לטורקיה, ומשם לארץ ישראל. אולם, ממשלת בריטניה, שחששה שרבבות יהודים ימלטו מאירופה הבוערת וינסו להגיע לארץ ישראל, לחצה על הטורקים, ואלו מנעו מהנוסעים להמשיך בדרכם או לרדת לחוף. במשך קרוב לשישה שבועות עגנה הספינה בחופי טורקיה, כשהנוסעים שעל סיפונה סובלים מרעב וממחלות. כל הפצרותיהם של ארגונים יהודיים בעולם לתת למעפילים להמשיך בדרכם, נתקלו בקיר אטום. בליל ז’ באדר תש”ב (24.2.1942), גררה ספינת־גרר טורקית את “סטרומה”, שמנועיה שבקו חיים בינתיים, ללב הים השחור, והותירה אותה שם ללא יכולת לזוז. כמה שעות לאחר מכן, פגע באונייה טיל טורפדו שנורה, כנראה, מצוללת רוסית. כל הנוסעים, כולל מאה ילדים, טבעו במים הקפואים. רק נער אחד ניצל. הוא הצליח להגיע לארץ ישראל, והאריך בה ימים. טביעת “סטרומה” עוררה בקרב יהודי הארץ זעם אדיר, והמחישה את הצורך בפתיחת שערי הארץ לעלייה חופשית.
גדוד הצנחנים בפיקודו של אריק שרון פסע בליל ו’ באדר תשט”ו (28.3.1955) חרש בין שדות הנגב המערבי. החיילים היו נחושים להשיב את כוח ההרתעה לישראל, לאחר שבשבועות הקודמים חדרו חוליות מחבלים ואנשי מודיעין מצריים ליישובי הדרום, וזרעו הרס ורצח. היעד שהציבו ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין היה פשיטה על מרכז רצועת עזה הכבושה בידי המצרים, והרס מתקני צבא ותשתית. שגיאה באיתור מיקומו של מחנה צבאי שעליו היה אמור הכוח לפשוט, גרמה לקשיים ביישום המטרה. למרות אובדן גורם ההפתעה, הצנחנים לא ויתרו. הם הרסו מחנה צבאי מצרי, פגעו במכון המים העירוני ובתחנת רכבת, והותירו מאחוריהם עשרות חיילים מצריים הרוגים. את הדרך חזרה לישראל עשו הכוחות תחת אש, כשהם נושאים עימם שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים, וחולצותיהם משמשות כאלונקות מאולתרות. בין ההרוגים היה רס”ן סעדיה אלקיים (סופפו), אחד הלוחמים המיתולוגיים שעוטר בעיטור העוז לאחר מותו. מבצע “חץ שחור” היה לפעולת התגמול הראשונה, ואתר זיכרון לזכרו ולזכר פעולות הצנחנים בשנות החמישים הוקם סמוך לגבול הרצועה.
האוטובוס שיצא בבוקר יום ראשון, ה’ באדר תשנ”ו (25.2.1996) משכונותיה הדרומיות של ירושלים לעבר התחנה המרכזית היה עמוס לעייפה באזרחים שיצאו לעמל יומם ובחיילים ששבו לבסיסם. סמוך לשעה רבע לשבע, בשעה שהאוטובוס חלף ברחוב יפו, החריד פיצוץ אדיר את העיר. המטען שנשא על גופו המחבל המתאבד ששלח ארגון החמאס, גרם להירצחם של עשרים וארבעה מהנוסעים ולפציעתם של עשרות. מראות קורעי לב נראו בבתי החולים בעיר, והפגנות מחאה סוערות נערכו נגד מדיניות הממשלה. החמאס טען כי הפיגוע בוצע כנקמה על חיסולו של “המהנדס”, יחיא עייאש, מאדריכלי הרצח של הארגון שחוסל בידי השב”כ זמן קצר קודם לכן. ישראל המזועזעת (שהתבשרה באותו בוקר גם על פיגוע בצומת אשקלון שבו נרצחה חיילת) הזדעזעה שנית כאשר כעבור שבוע, בדיוק באותו מקום ובאותה שעה, התפוצץ שוב מחבל בקו 18 ורצח הפעם תשעה עשר מהנוסעים. אירועי הטרור שזכו לכינוי “מרץ השחור” הביאו לשפל את התמיכה הציבורית בהסכמי אוסלו, לאחר שהתברר כי בחסותם הקימו ארגוני הטרור בסיסים וקיני מרצחים שהיו מוגנים מפני ידו הארוכה של צה”ל.
זה לא היה דיון בין שווים. לנציגי היהודים הובהר מראש כי אל להם לתקוף את העמדות הנוצריות. הם אולצו להשתתף בדיון גם בשבת, ובכל סבב של נאומים ניתנה זכות המילה האחרונה לנציגי הנוצרים. ובכל זאת, נציגי היהודים ובראשם רבי יוסף אלבו ורבי זרחיה הלוי, הפליאו בדבריהם ובתשובות שנתנו לנציגי הכנסייה. בראש נציגי הנוצרים עמד המומר יהושע הלורקי, שכיהן כרופאם של ראשי הכנסייה בספרד. הוויכוח שנערך בטורטוסה, בקטלוניה שבספרד, החל ביום ה’ באדר הקע”ג (7.2.1413). הוא נמשך מספר שנים, כאשר חלקו הראשון נערך בפני האפיפיור בנדקיטוס, וחלקו נמשך בכתב באמצעות תצהירים שהציגו שני הצדדים. הנוצרים ניסו להראות כי מדרשי חז”ל ועקרונות היהדות מוכיחים את צדקת הנצרות, וכי התלמוד הוא ספר פסול שיש לשורפו. היהודים, למרות נחיתותם בתנאי הוויכוח, ולמרות הפרעות ומסעות השמד שנמשכו כל העת, לא נרתעו ממענה חד וברור. לימים, סיכמו היהודים את טענותיהם בנושאי תפיסת הגאולה, המשיח ועם ישראל בחיבורים שונים, בראשם “ספר העיקרים” שחיבר רבי יוסף אלבו. בסופו של דבר, הכריזו הנוצרים על ניצחון בוויכוח, אך אמונת ישראל ניצחה לדורות.
דורות של ילדים בישראל גדלו על קורותיה של חבורת הנערים שנקלעו לאי הבודד במהלך פינוי ילדים בריטיים לארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה. ב”אי הילדים” תיארה מירה לובה, שנולדה בשנת 1913 את הצלחתם של הילדים לגלות את הכוחות החיוביים הטמונים בהם וליצור חברת מופת (בכך הציגה לובה תפיסת עולם אופטימית הרבה יותר מזו של “בעל זבוב”, המתאר אירוע בדיוני דומה, ומסתיים בהשתלטות כוחות הרוע על הילדים העצמאיים). בספרה השני בעברית, שאותו כתבה יחד עם ימימה אבידר טשרנוביץ, “שני רעים יצאו לדרך”, תיארה לובה את חברותם האמיצה של ילד ניצול שואה וחברו ה”צבר”, הפועלים ביחד כדי לחלץ את האחות שנותרה בימי השואה במנזר באיטליה. היצירות של לובה זכו להצלחה רבה בארץ, כמו גם איוריה לספרי ילדים רבים. אולם, בראשית שנות החמישים החליטה לובה, ילידת גרמניה, לרדת בחזרה למולדתה. שם, הפכה לסופרת ילדים ידועה. בספריה שנכתבו בגרמנית, והשתדלה להימנע מהזכרת ההיבטים היהודיים, ואף מרמיזה לפשעי הנאצים. רבים מספריה תורגמו לעברית, אולם היא לא שבה ליצור בשפה זו.נפטרה בה’ אדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)
בעיצומם של ימי מלחמת העצמאות, בה’ באדר א’ תש”ח (15.2.1948), אירע מהפך בעיתונות העברית. כל עובדי העיתון “ידיעות אחרונות”, בראשותו של העורך – העיתונאי המיתולוגי ד”ר עזריאל קרליבך – פרשו מ”ידיעות” והקימו את “מעריב”. העיתון החדש, על פי מאמר המערכת הראשון, נועד להיות “עיתון של אנשים מכל שכבות העם – בעד אנשים מכל שכבות העם”. מייסדי העיתון הבטיחו: “כבעלי עיתון עממי אנו מתנגדים לכך, שמאורעות פרטיים משפחתיים יתפסו בעיתון שטח שגודלו – כגודל הכיס של בני המשפחה…על כן לא נקבל אלא מודעות משפחתיות אחידות”. במשך שנים הטיף העיתון לאחדות, וכבר בגיליון הראשון קראו העורכים “לצרף למאבק העם על שחרורו את כל בניו, על כל מפלגותיו, על כל שכבותיו – כי רק בדרך זו נזכה לגאולה”. במהלך קרבות תש”ח, ליוו כתבי העיתון, מתוך אהדה ואהבה, את מאבק היישוב לעצמאות. במשך קרוב לשלושה עשורים, התהדר “מעריב” (ובצדק) בתואר “העיתון הנפוץ ביותר במדינה”, וקבע במידה רבה את סדר היום הציבורי, תוך שהוא נוקט בדרך כלל קו ממלכתי ולאומי. בשלהי המאה העשרים, ירד “מעריב” מגדולתו, וכיום הוא נפוץ בעיקר במסגרות מקוונות
שישה עובדים בלבד היו רשומים בחברה שנציגיה התייצבו בד’ באדר תרצ”ז (15.2.1937) במשרדי ממשלת המנדט, והודיעו על הקמתה של חברה בשם מקורות, שתפעל “לעשות את כל הדברים המתאימים והנחוצים להשגת מים”. החברה הוקמה בשיתוף פעולה בין התנועה הציונית, הקרן הקיימת וההסתדרות, ועסקה בראשית ימיה בקידוחים ובחיבור קווי מים ליישובים היהודים בעמקי הצפון. במקביל, הגו ראשיה וביניהם שמחה בלאס ולוי אשכול תוכניות “פנטסיה”, כהגדרתם, להובלת מים למרחבי הנגב. תוכניות אלו החלו להתממש בצנעה בהנחת צינור המים לי”א יישובי הנגב ב1947, והגיעו לשיא הגשמתן עם הפעלת המוביל הארצי בשנות השישים. לאחר הקמת המדינה, הפכה מקורות לחברת המים הלאומית של ישראל, והחלה להגשים את חזונם של מייסדיה. החברה עסקה באינטנסיביות בהנחת קווי מים (ביניהם קו “השילוח” המאולתר שסיפק מים לירושלים הנצורה), בפיתוח מאגרים, בקידוחים והנחת תשתיות, במפעלי טיהור השפכים, בזריעת ענני הגשם ובהובלת פרויקט ההתפלה ההופך מי ים למים חיים. שלושת אלפים המתקנים של החברה הפזורים ברחבי הארץ מסייעים להגשמת המטרה הוותיקה – “לעשות את כל הדברים הנחוצים להשגת מים”.
הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (אדר”ת) נולד בליטא בשנת 1853, ומגיל צעיר – אף על פי שסבל ממחלות ומעוני רב – נודע כגדול בתורה וכאיש אמת וחסד. שנים רבות כיהן ברבנות בעיירות ליטא, והעיד על עצמו כי משרת הרבנות הייתה “למורת רוחי, ובשביל עבודת הציבור המוטלת עלי”. בשנת 1901 נקרא על ידי הרב שמואל סלנט לכהן לצידו כרבה של ירושלים. בשנות פעילותו בעיר, הספיק לעסוק בענייני הלכה שונים ובהשכנת שלום בין הקבוצות השונות בעיר. ראה בעין יפה את ההתיישבות ההולכת ומתעצמת בארץ, ולאחר ביקור בראשון לציון כתב: “בחסד ד’ זכיתי לראות כי הגפן ייתן פריו, מעמל אחינו, שמסרו נפשם לעבודת ארצנו הקדושה לעבדה ולשמרה”. חתנו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לאחר פטירת האדר”ת, כתב הרב קוק את הספר “אדר היקר”, המתאר את קורות חייו ואת מעלותיו של מחותנו, ובאמצעותם התמודד עם שאלות היסוד של העם היהודי ועם עולם התורה בזמנו. אחת מהישיבות הוותיקות של רשת ישיבות בני עקיבא, הממוקמת בעיר בת ים, נקראת ישיבת האדר”ת על שמו. נפטר בג’ באדר א’ תרס”ה (8.2.1905)
