מגפת הפוליו הכתה בישראל בראשית שנות החמישים. למעלה מאלף ילדים לקו במחלה המדבקת, הגורמת לשיתוק קשה, וידיהן של רשויות הבריאות והרווחה קצרה מלהושיע. באותן שנים עלו לארץ מקנדה בני הזוג בטי וסם דובינר. סם היה תעשיין, איש עסקים ואספן אומנות, ובטי עסקה בענייני רווחה ותרומה לציבור. לנוכח מגפת הפוליו, הקימה דובינר ארגון מתנדבים שסייע למשפחות הנפגעים במחלה ופעל לרווחת הילדים החולים. בעזרת קשריה וכספה, הצליחה בטי להביא לארץ מנות ראשונות של החיסון נגד פוליו, שפותח באותן שנים, ומכשירים אורתופדיים שונים. בשנת 1963, ארגון הסיוע לנפגעי הפוליו, יחד עם ארגונים נוספים, הקימו את איל”ן – איגוד ישראלי לילדים נפגעים. במהלך השנים הפך ארגון איל”ן לאימפריה של חסד המסייעת לילדים ולמבוגרים הלוקים במחלות שונות, מגיל הילדות ובמהלך כל חייהם, בכל תחומי החיים. בהשראת בטי דובינר, החל להתפתח גם ספורט הנכים, ומרכז ספורט מפואר הוקם ביוזמתה ברמת גן. ביום י’ באדר א’ תשס”ח (16.2.2008), הלכה בטי דובינר לעולמה. שנתיים מאוחר יותר, זכה ארגון איל”ן ב”פרס ישראל”, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
מלחמת העצמאות הלכה והתקרבה לסיומה, והנגב הדרומי על מרחביו האדירים נותר עדיין ללא נוכחות ישראלית. לקראת חתימת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, שבגיבוי בריטניה ביקשה להשתלט על האזור, היה ברור כי על צה”ל לקבוע עובדות בשטח. חטיבת גולני וחטיבת הנגב יצאו למבצע “עובדה”. שתי החטיבות יצאו מבאר שבע בשיירה ענקית, מלֻוּוֹת בסיוע אווירי ובכוחות סיור. מנחתים מאולתרים הוכנו לאורך תוואי המסע, ומטוסי תובלה העבירו ציוד לכוחות המתקדמים. חטיבת גולני התקדמה במישורי הערבה, בעוד חטיבת הנגב נעה דרך הר הנגב, תוך שהיא מבצעת כניסה קלה לשטח סיני מבלי להתנגש עם הצבא המצרי. בצוהרי יום ט’ באדר תש”ט (10.3.1949) הגיעו כוחות החלוץ של חטיבת הנגב לתחנת המשטרה הבריטית הנטושה שב”אום רשרש”, היא אילת. דגל הדיו שהניפו הלוחמים במקום, בהובלת אברהם אדן (ברן), הפך אחד מסמליה של מלחמת העצמאות. כמה שעות לאחר מכן, חברו כוחות גולני לאנשי חטיבת הנגב. השער לים סוף ולמזרח נפתח. אילת העברית, שלא נשלטה בידי מלכות ישראל מאז ימי בית ראשון, קמה מחדש.
רבי יהודה החסיד נולד, ככל הנראה, במחצית המאה השתים עשרה למשפחת רבנים חשובה בשפירא שבאשכנז (גרמניה דהיום). כתלמיד חכם צעיר קרא לבני דורו לשאוף להגיע למעלת “החסיד” – עובד אלוקים באמונה ובתמימות – ותחת הנהגתו התפתחה התנועה הרוחנית של “חסידות אשכנז”. בכתביו, שעל רובם לא חתם את שמו, קרא לתיקונים חברתיים, להעמקה בסודות התפילה, להתנהלות “לפנים משורת הדין”, ולשילוב עקרונות וערכים מתורת הנסתר בחיי היום יום של היהודי. הספר המרכזי המיוחס לרבי יהודה היה “ספר חסידים”, הכולל התייחסות למגוון נושאים שאמורים להדריך את דרכו של ה”חסיד”. לימים, פורסמו יצירות שונות המיוחסות לו, וביניהן פירושים למקרא ולנושאים שונים בקבלה. אחת היצירות הידועות ביותר שכתב רבי יהודה הייתה צוואתו, שמנהגים שונים שנלקחו ממנה התקבלו על ידי קהילות אשכנז. דמותו של רבי יהודה החסיד נותרה עלומה במידה רבה, ומשנתו הייתה מושא למחקר בעבר ובהווה. . “שיר הכבוד” (אנעים זמירות) שחובר על ידו מושר מדי שבת בקהילות רבות והפך לאחד הפיוטים הידועים בתולדות ישראל. נפטר, ככל הנראה, ב-ט’ באדר דתתק”ז (13.2.1217)
לוי שקולניק נולד ברוסיה, ועלה לארץ בימי העלייה השנייה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ דגניה ב’, וממקימי ההסתדרות וארגון “ההגנה”. בארץ, נודע בכושר הארגון והביצוע שלו, וביישוב היהודי רווחה האמרה “שקולניק יסדר” ביחס לכל בעיה שהתעוררה. שקולניק, שעברת את שמו ל”אשכול”, עמד מאחורי מפעלי ההתיישבות הגדולים בימי המנדט הבריטי, בראשם “חומה ומגדל”, והקים את חברת המים הלאומית – “מקורות”. לאחר הקמת המדינה, כיהן אשכול במשך אחת עשרה שנה כשר אוצר, והתמודד עם אתגרי העלייה ההמונית. לאחר פרישתו של בן גוריון, מונה אשכול לראש הממשלה, ונודע כמנהיג מתון ומפשר. בין השאר, הביא למיתון הקרע ארוך השנים בין התנועה הרביזיוניסטית לתנועת העבודה, כאשר התיר את העלאת עצמות ז’בוטינסקי לארץ. ערב מלחמת ששת הימים, הקים אשכול ממשלת אחדות לאומית. אולם, בלחץ דעת הקהל, הוא נאלץ למנות את משה דיין לשר הביטחון, ובכך נגזלה ממנו במידה רבה תהילת הניצחון. למפרע, חוקרים רבים טוענים כי אשכול הוא זה שהכין את הצבא לניצחון הגדול במלחמה. לוי אשכול נפטר במפתיע בח’ באדר תשכ”ט (26.2.1969)
קרוב לרבע מיליון תושבים. מרכז לעולים מחבר העמים, מאתיופיה ומצרפת. עיר חוף נאה ומרכז עסקים ומסחר שוקק. סיפורה של נתניה החל באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר קבוצה של יזמים חופשיים, ובראשם אנשי תנועת “בני בנימין” בהובלת עובד בן עמי, ביקשו להקים התיישבות חקלאית באזור השרון. התנועה הציונית מיאנה לסייע לקבוצה שזוהתה עם הימין הפוליטי. המימון למיזם נמצא בעזרת תרומתו של איל ההון היהודי מארצות הברית, נתן שטראוס, שעל שמו נקראה העיר. בחורף תרפ”ט, לאחר שנקנו אדמות מתושבי טול כרם הסמוכה, עלתה קבוצת פועלים ראשונה לאתר והחלה בחיפוש מים. ביום ח’ באדר א’ תרפ”ט (18.2.1929) עלו חמשת המתיישבים הראשונים למקום. במשך שנים ארוכות נודעה נתניה בפרדסֶיהָ, שבהם מצאו אנשי האצ”ל מחסה לפעולותיהם הנועזות, ביניהן תליית שני הסרג’נטים. בהמשך, הפכה נתניה למרכז עולמי לתעשיית היהלומים. לימים, התברכה נתניה גם בנוכחותו של האדמו”ר מצאנז. לצד השכונה שהקימו חסידיו, הקים האדמו”ר את בית החולים “לניאדו”. נתניה התגברה על משברים ועל טרור, והפכה לאחת הערים הגדולות והיפות בישראל.
בבוקר ח’ באדר א’ תשי”ד (11.2.1954) היו החיילים בבסיס הטירונים של חטיבת גבעתי עסוקים בעבודות ארגון ותחזוקה. שניים מהם נתבקשו לאסוף את הרימונים שחולקו קודם לכן לחיילים, ולהחזירם למחסן. לפתע, נשמעה נקישה. אחת מנצרות הרימונים השתחררה. החייל נתן אלבז לא היסס לרגע. הוא הבין כי הוא וחברו, שעסקו בפירוק הרימונים באחד האוהלים, נמצאים בסכנת חיים. מאידך, הבין אלבז כי אם יזרוק את הרימון מחוץ לאוהל ייפגעו רבים. הוא אחז את הרימון וזינק עימו לתעלה סמוכה, ואז אירע הפיצוץ. כשהתפזר העשן, ראו חיילי הבסיס את גופתו של נתן, שסוכך בגופו על הרימון ומנע אסון המוני. נתן אלבז, שעלה לבדו מהעיר ספרו שבמרוקו כמה חודשים קודם לכן, הפך לסמל. בתקופה שבה התמודדו רבים מעולי מרוקו עם קשיי הקליטה ועם חברה שלא תמיד ידעה לכבדם ולהוקירם כיאות, הוכיח אלבז שגבורתם של העולים איננה נופלת מזו של ילידי הארץ הוותיקים. לנתן אלבז הוענק עיטור הגבורה לאחר מותו. מחנה צבאי גדול ליד באר שבע ורחובות בערי ישראל נקראו על שמו.
769 היהודים שהצטופפו על סיפונה של האונייה “סטרומה” חשו בני מזל. מגמת פניהם של הנוסעים שהפליגו מרומניה על גבי אוניית המעפילים שאורגנה בידי אנשי האצ”ל, הייתה לטורקיה, ומשם לארץ ישראל. אולם, ממשלת בריטניה, שחששה שרבבות יהודים ימלטו מאירופה הבוערת וינסו להגיע לארץ ישראל, לחצה על הטורקים, ואלו מנעו מהנוסעים להמשיך בדרכם או לרדת לחוף. במשך קרוב לשישה שבועות עגנה הספינה בחופי טורקיה, כשהנוסעים שעל סיפונה סובלים מרעב וממחלות. כל הפצרותיהם של ארגונים יהודיים בעולם לתת למעפילים להמשיך בדרכם, נתקלו בקיר אטום. בליל ז’ באדר תש”ב (24.2.1942), גררה ספינת־גרר טורקית את “סטרומה”, שמנועיה שבקו חיים בינתיים, ללב הים השחור, והותירה אותה שם ללא יכולת לזוז. כמה שעות לאחר מכן, פגע באונייה טיל טורפדו שנורה, כנראה, מצוללת רוסית. כל הנוסעים, כולל מאה ילדים, טבעו במים הקפואים. רק נער אחד ניצל. הוא הצליח להגיע לארץ ישראל, והאריך בה ימים. טביעת “סטרומה” עוררה בקרב יהודי הארץ זעם אדיר, והמחישה את הצורך בפתיחת שערי הארץ לעלייה חופשית.
החזון היה נפלא. משפחותיהם של הדוקטורים ושל הפרופסורים היהודיים שנמלטו מגרמניה הנאצית תכננו לנצל את כישוריהם כדי להקים משקים חקלאיים, שיגדלו פירות וירקות באיכות מעולה, שתעלה על כל מה שיוצר עד כה בארץ. האדמה נקנתה על ידי כמה מיוצאי גרמניה, וביום ז’ באדר א’ (10.2.1935) התיישבו שני הזוגות הראשונים בצריפים, לא הרחק מנחל (שכונה לצורך העניין “נהר”..) הגעתון, שלכבודו נקבע שם המקום “נַהֲרִיָּה”. המתיישבים הראשונים ראו את עצמם כממשיכי דרכו של שבט אשר, והפסוק “ברוך מבנים אשר” נכתב בסמל העיר בכתב עברי עתיק. מהר מאוד התברר כי התנאים הכלכליים ותנאי האקלים באזור אינם מתאימים לגידול תוצרת חקלאית איכותית, ומתיישבי נהריה החלו לחפש חלופות. בשנת 1936 נפתח המלון הראשון בעיר, ותוך זמן קצר הפכה העיר לאחד מאתרי הנופש המרכזיים בארץ. במקביל, החליטה משפחת שטראוס להפוך את הרפת שלה למפעל קטן ליצור גבינות, ומשפחת זוגולובק פתחה את “בית החרושת לנקניק כשר”, והשאר – היסטוריה…
לאחר הקמת המדינה, הצטרפו לנהריה רבבות עולים, שהרחיבו את אוכלוסייתה ואת שטחה, והפכו אותה לבירת הגליל המערבי.
הממשק בין הרב לתלמידיו לא היה מובן מאליו. הרב חיים יעקב גולדוויכט, יליד 1925, הגיע מלב העולם החרדי. הוא למד בישיבות ירושלים והיה ממקורביו של החזון איש. בוגרי ישיבת כפר הרא”ה ביקשו לעצמם גדול תורה שיסייע בידיהם להקים ישיבה גבוהה ציונית. הם שמעו את שמעו, ואחרי התלבטויות רבות הקימו הרב ותלמידיו ישיבה בכרם דיבנה. ארבעים שנה עמד הרב גולדוויכט בראש הישיבה שהובילה את הקמת מפעל ישיבות ההסדר. לאלפי תלמידיו הנחיל אהבת תורה ויכולת העמקה ועיון בלימוד. ביוזמתו הוקמו מפעלים חינוכיים רבים ששינו את פני החברה הדתית־לאומית בישראל: כוללים שהצמיחו מאות רבנים ודיינים; מכונים להכשרת מורים תורניים; תוכניות לבני התפוצות שהביאו לעלייתם של מאות תלמידים מארצות המערב. אהבתו לתלמידים, שיעורי האמונה וההלכה המאתגרים והמרתקים שהעביר במשך עשרות שנים (וכונסו בספרי “אסופת מערכות”) הפכו את הרב גולדוויכט, שכונה בפי תלמידיו “הראש ישיבה”, להיות אחד ממקימי עולה של תורה בארץ. לימים, היה הרב אחד ממקבלי פרס ישראל בשם ישיבות ההסדר. נפטר בז’ באדר א’ תשנ”ה (6.2.1995)
גדוד הצנחנים בפיקודו של אריק שרון פסע בליל ו’ באדר תשט”ו (28.3.1955) חרש בין שדות הנגב המערבי. החיילים היו נחושים להשיב את כוח ההרתעה לישראל, לאחר שבשבועות הקודמים חדרו חוליות מחבלים ואנשי מודיעין מצריים ליישובי הדרום, וזרעו הרס ורצח. היעד שהציבו ראש הממשלה דוד בן גוריון והרמטכ”ל משה דיין היה פשיטה על מרכז רצועת עזה הכבושה בידי המצרים, והרס מתקני צבא ותשתית. שגיאה באיתור מיקומו של מחנה צבאי שעליו היה אמור הכוח לפשוט, גרמה לקשיים ביישום המטרה. למרות אובדן גורם ההפתעה, הצנחנים לא ויתרו. הם הרסו מחנה צבאי מצרי, פגעו במכון המים העירוני ובתחנת רכבת, והותירו מאחוריהם עשרות חיילים מצריים הרוגים. את הדרך חזרה לישראל עשו הכוחות תחת אש, כשהם נושאים עימם שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים, וחולצותיהם משמשות כאלונקות מאולתרות. בין ההרוגים היה רס”ן סעדיה אלקיים (סופפו), אחד הלוחמים המיתולוגיים שעוטר בעיטור העוז לאחר מותו. מבצע “חץ שחור” היה לפעולת התגמול הראשונה, ואתר זיכרון לזכרו ולזכר פעולות הצנחנים בשנות החמישים הוקם סמוך לגבול הרצועה.
