דניאל מרק ארויו בן השבע ואביגיל בת החמש, נמנמו במושב האחורי. הטיול אותו סיימו זה עתה בחופי חצי האי סיני, היה סוג של חוויה מהנה עבור משפחת העולים  שהגיעה לא מכבר מלונדון. את הנסיעה הרגועה החריד לפתע קול פיצוץ של רימון. הנער הפלשתינאי שהמתין בפאתי עזה  ביום ה’ טבת תשל”א  (2.1.1971) רצח את שני הילדים, פצע קשה את האם וזעזע  את מדינת ישראל.  הממשלה הורתה לצבא לעשות מיד סדר ברצועת עזה. אלוף פיקוד  הדרום אריק שרון הזרים לעזה ולסביבותיה יחידות עילית, והנהיג יד ברזל במערכה מול ארגוני המחבלים. במסגרת המבצע הוקמה על ידי מאיר דגן “סיירת רימון”, שאנשיה הפליאו במבצעי הסתערבות ותחבולה כדי ללכוד ולחסל את ראשי ארגוני הטרור. מאות מחבלים נהרגו, אחרים גורשו, והשקט שב לרצועת עזה למשך חמש עשרה השנים הבאות. שלושים שנה מאוחר יותר החליט אותו אלוף פיקוד לפנות את הרצועה ולעקור את ההתיישבות היהודית שהתפתחה בה. הרצועה ממשיכה, כידוע לאתגר את מדינת ישראל כמעט בכל יום מחדש בשאלה,  מהי הדרך הנכונה להתמודד עם הטרור.

אברהם שפירא נולד באוקראינה (1870), ובגיל עשר עלה עם משפחתו לארץ והתיישב במושבה “יהודייה”, שבה המתינו מייסדי פתח תקווה להזדמנות לחזור לאדמתם. ביהודייה, ולאחר מכן בפתח תקווה, נודע שפירא באומץ ליבו ובהיכרותו עם השפה הערבית ועם הסביבה הערבית. עד מהרה הפך להיות אחראי על ענייני השמירה והביטחון במושבה במשך עשרות שנים. ארגון השמירה שהקים בפתח תקווה הרתיע את ערביי הסביבה מלפגוע בה, וכאשר אירעו מקרי שוד או רצח, לא נמנע שפירא מלרדוף אחרי המבצעים גם לסוריה ולהרי מואב. סיסמתו “לא להרוג ולא להיהרג” אפשרה דו קיום גם בתקופת מתיחות, ורבים מערביי האזור, כמו גם השלטון הטורקי, כיבדו אותו וביקשו ממנו לא אחת ליישב ביניהם סכסוכים פנימיים. שפירא, שנהג להופיע ברחובות המושבה כשהוא רכוב על סוסה ומעשן מקטרת, הפך לדמות מיתולוגית. פיקד על הגנת המושבה במאורעות תרפ”א (1921).  הוא היה אחראי, בין השאר, על ביטחונם של הברון רוטשילד, של הרברט סמואל ושל חיים ויצמן. סייע בהקמת ההגנה, ועד אחרית ימיו מילא בה תפקידים בכירים. “זקן השומרים” נפטר בה’ בטבת תשכ”ו (28.12.1965).

“מעשה ברבי אייזל חריף…”. בפולקלור היהודי של מזרח אירופה במאה התשע העשרה ובראשית המאה העשרים, היה פתיח זה נפוץ ביותר ושימש רבנים, עיתונאים, סאטיריקנים וסתם יהודים שהעדיפו להפיג את מצוקות החיים בדברי שינון וחידוד שהעלו חיוך על שפתיהם של שומעיהם. רבי יהושע יצחק שפירא, שכונה “רבי אייזל חריף”, נולד בשנת 1801. הוא נודע כעילוי מגיל צעיר, ושימש כראש ישיבה וכרב בכמה עיירות, בראשן העיר סלונים שבפולין. מלבד גדולתו בתורה, יכולות השקידה והריכוז שלו, כישוריו הדרשניים והספרים הרבים שהוציא בכל תחומי התורה וההלכה, נודע רבי אייזל בלשונו החריפה והמחודדת. כל חלקי החברה היהודית “זכו” ונהנו לטעום משבט לשונו. בלשונו החדה הצליף בחיבה ברבנים וברופאים המתנשאים על הציבור, בעשירים קמצנים ורודפי כבוד, בחלק ממנהגי “החסידים” שהיו לזרא בעיניו (אף על פי שבעצמו הגיע מבית חסידי), בבורותם של עמי הארצות, בלמדנים שאינם יודעים מה הם שָׂחים וכמובן בפרנסי הציבור, שלעיתים עשו לביתם, ובשלטונות הנוכריים שהכבידו ידם שוב ושוב על יהודי האזור. בד’ בטבת תרל”ג (3.1.1873) נפטר רבי אייזל חריף ונקבר בסלונים, כאשר אמרותיו וחידודיו ליוו את החברה היהודית עוד שנים ארוכות.

המבקרים הביטו בהשתוממות באורח מפולין. נוכחותו של אדמו”ר יהודי במוזיאון התת ימי בנאפולי שבאיטליה, הייתה בהחלט דבר מיוחד.  רבי גרשון חנוך לייינר, האדמו”ר מראדזין לא התרגש. כאדמו”ר שסירב בניגוד למקובל, ללבוש את בגדי האדמו”ר הייחודיים, יציאה נגד המוסכמות לא הייתה חדשה. כעת, הוא היה נחוש לשוב ולחדש מצוה שכבר אלפי שנים לא בוצעה בידי עם ישראל.  עיון בספרי המדע והתייעצויות אין ספור עם מביני דבר הביאו אותה כעת לאנפולי. היעד: גילוי סודו של התכלת, אותו צבע מסתורי שהופק בימי המקרא מחילזון ועיטר את הטליתות והציציות  של בני ישראל. בנאפולי הבחין האדמו”ר ב”דיונון הרוקחים”, דג הפולט אל הים צבע תכול. התגלה הסוד. קרוב לחמישה עשר אלף חסידים טבלו את ציציותיהם בנוזל המיוחד שהופק מהדיונון, אולם רוב גדולי ישראל סירבו לקבל את החידוש. האדמו”ר נפטר  בד’ טבת תרנ”א (15.12.1890). הרב הרצוג ורבים אחריו המשיכו לנסות  ולפענח את סוד התכלת. הפתרונות שמצאו  היו שונים  מזו של  חסידות ראדזין, אבל זכות הראשונים בהתעוררות לתכלת שמורה לאדמ”ור.

שנים ארוכות עמלה הקרן הקיימת לישראל על רכישת אדמות עמק זבולון, צפונית לחיפה. משצלחה המלאכה, לאחר גלגולים רבים ולאחר עיכובים שנבעו מסיבות כלכליות וביטחוניות, הוחלט להקים במקום שכונת פועלים שתתבסס על יסודות שיתופיים. בג’ בטבת תרצ”ג (31.12.1932) אוכלסו הבתים הראשונים בשכונה, שנקראה תחילה “מניין פועלים”, ושתושביה עבדו במפעלי התעשייה הרבים שבמפרץ. שנה לאחר מכן, בעקבות רצח ארלוזורוב, שונה שם המקום ל”קרית חיים” והוא הפך לשכונת הפועלים הגדולה והחשובה בארץ. כל תושבי השכונה היו מזוהים עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה, ובתקנונה נכתב כי “תהיה השגחה על כך שכל חברי השכונה ישמרו ויקיימו הלכה למעשה את כל חוקת העובדים ומצוותיה, ובייחוד מצוות העבודה העצמית”. תנועות הנוער של מחנה השמאל פרחו בשכונה, ופולמוס שהיכה גלים ברחבי הארץ התחולל כאשר ראשיה סירבו תחילה להקים בית כנסת במקום. רבים מבני השכונה נפלו במערכות ישראל, ורבים אחרים הגיעו לדרגות ולתפקידים בכירים בצה”ל. במהלך השנים גדלה קריית חיים ואוכלוסייתה התגוונה. בהדרגה, הפכה לשכונה של חיפה, תוך שהיא נהנית במובנים מסוימים ממעמד מוניציפלי מיוחד.

ראול ולנברג, שהוגדר בספר השיאים של גינס כ”אדם שאחראי להצלתם של מספר האנשים הגדול ביותר בהיסטוריה”, נולד בשוודיה בשנת 1912 , למשפחה מיוחסת של דיפלומטים ואנשי עסקים. במסגרת עבודתו, ביקר ולנברג בארץ ישראל, וערך ביקורי עסקים רבים באירופה הכבושה בידי הנאצים, שם נחשף לרדיפות נגד היהודים והזדהה עם סבלם. לקראת שלהי מלחמת העולם השנייה, החליטה ממשלת שוודיה, ששמרה על ניטרליות, לפעול למען הצלת יהודי הונגריה. ולנברג נשלח כדיפלומט שוודי בכיר לבודפשט, והחל בחלוקה של דרכונים ומסמכים שוודיים אמיתיים ומזויפים ליהודי בודפשט, שנועדו להגן עליהם מגירוש לאושוויץ. ולנברג השתמש בכל אמצעי כדי לנסות להציל את יהודי העיר. הוא שיחד קצינים נאציים, איים על פקידים הונגריים, חילק דרכונים בתוך רכבות הגירוש ובטורי האסירים שהוצעדו לכיוון גרמניה, והציל ככל הנראה קרוב למאה אלף איש באופן ישיר. עם כיבוש הונגריה בידי הסובייטים, נעצר ולנברג  בג’ בטבת תש”ה  (17.1.1945)  בידי הרוסים, וככל הנראה נרצח על ידם כמה שנים מאוחר יותר. יום היעלמותו של ולנברג הוכרז בידי האו”ם כ”יום ההוקרה הבינלאומי למצילי האנושות”.

בני משפחת עבו, הסוחרים היהודיים הידועים מאלג’יר, התיישבו בצפת בראשית המאה התשע עשרה, והפכו כמעט מיד למנהיגי הציבור היהודי בעיר למשך דורות. אבי המשפחה, שמואל עבו, הוריש לבנו רבי יעקב עבו את עושרו, את כישוריו ואת קשריו עם הממשלה העות’מאנית ועם ממשלת צרפת (שבני המשפחה כיהנו כקונסולים מטעמה). רבי יעקב נולד בצפת בשנת 1830. הוא עסק רבות ברכישת קרקעות שעליהן הוקמו היישובים היהודיים החדשים בגליל, ובהם משמר הירדן, יסוד המעלה וראש פינה. דאג לשיפוץ מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון (לאורך דורות רבים המשפחה הייתה אחראית על שמירת המתחם, והתהלוכה המסורתית הפותחת את חגיגות ל”ג בעומר עד היום יוצאת מפתח ביתה שבצפת למירון). סייע בעליית יהודים מכורדיסטן ומצפון אפריקה, ודאג עבורם למקומות התיישבות ולאפשרויות תעסוקה. הרב עבו, ששימש גם כרבה הראשי של צפת, השתמש רבות בקשריו כדי לסייע למתיישבים היהודיים ברחבי הגליל להתמודד עם הקשיים המרובים שהעמידו בפניהם השלטונות העות’מאניים והשכנים הערביים. נפטר בג’ בטבת תר”ס (5.12.1899), בן חמישים ושש בלבד. צאצאיו המשיכו את השושלת, וסייעו להרחבת היישוב היהודי בגליל בימים של טרום המדינה.

דב שילנסקי נולד (1924) בליטא, ומצעירותו היה חבר בתנועת בית”ר. במהלך ימי השואה היה חבר המחתרת בגטו שאוולי, ושרד את מחנות המוות. עם סיום המלחמה הצטרף לאצ”ל,  והיה בין עולי “האלטלנה”. גם לאחר תום הפרשה העגומה, לא נמנע מלשרת כקצין במלחמת העצמאות. במסגרת המאבק נגד הסכם השילומים, נעצר כאשר ביקש להחדיר פצצה למשרד החוץ. במשפטו, זעזע רבים כאשר סיפר את מוראות השואה שהביאו אותו להתנגד להסכם. עבד כעורך דין מצליח, וכיהן שנים רבות כחבר כנסת מטעם תנועת החירות. נודע בנאמנותו לארץ ישראל ולמורשת ישראל. בשנת 1988 התמנה ליושב ראש הכנסת, ובמסגרת תפקידו ערך ביקור היסטורי בליטא, מקום מולדתו, תוך שהוא מטיח בפני מארחיו את ההאשמה בפשעיהם בימי המלחמה. שילנסקי היה גם זה שיזם את מפעל ההנצחה “לכל איש יש שם”, שמאז ראשית שנות התשעים מתקיים כחלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נפטר בב’ בטבת תשע”א (9.12.2010), ונקבר ליד רעייתו רוחל’ה, ששרדה יחד עימו את אימי השואה,  וליד בנו יוסי, שנפל במסגרת שירותו הצבאי.

המטרה היא הבנה טובה יותר של המקרא על בסיס המחקר, ולא שימוש במקרא לצורכי המחקר. הגישה כוללת שימוש בכל הכלים שהעניק המדע המודרני, מתוך אמונה עמוקה באלוקי ישראל, בעמו, בארצו ובתורתו. תפיסות אלו עמדו בבסיס גישתו של פרופסור יהודה אליצור. אליצור, שעלה לארץ בגיל חמש עשרה יחד עם אביו המאמץ, פרופסור שמואל קליין, למד ולימד באוניברסיטאות ובמסגרות שונות ברחבי הארץ. בעשרות מאמריו וספריו, העניק פרשנות מחודשת לסוגיות מקראיות, היסטוריות ותורניות על בסיס המדע העדכני ותוך נאמנות להלכה ולמסורת. מעורכיו ומיוזמיו של הפירוש המונומנטלי לתנ”ך “דעת מקרא”. איש ציבור פעיל, שהיה מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ממייסדי המחלקות ללימודי ארץ ישראל, ארכיאולוג שפענח בין השאר את הכתובת על “בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר” שהתגלתה בגולן, מרצה מחונן ויקיר ירושלים. פרופסור יהודה אליצור, יליד 1911, נשא לאישה את סופרת הילדים רבקה אליצור, ולאחר פטירתה את אחותה תרצה. הוא נפטר בב’ בטבת תשנ”ח (31.12.1997) כשהוא מותיר אחריו משפחה מפוארת של אנשי תורה, עיתונאים, אנשי אקדמיה ואנשי ציבור.

חבורת החסידים שעלתה מרומניה הביטה אל הנוף המרהיב ואל השמים התכולים, ושקעה בעצבות. שום ענן לא נראה באופק. אחרי המסע המפרך מרומניה, הכסף הרב שהושקע בקניית האדמות, המפגש עם אחרוני היהודים שנותרו מ”גיא אוני” שתושביה שבו לצפת, אבלים וחפויי ראש לאחר כשלון המושבה. אחרי כל זה נאלצו העולים החדשים להתמודד עם הבצורת, ועם התחושה שהכל היה לשווא.  אבל בב’ בטבת תרמ”ג  (11.12.1882) התהפך הגלגל. גשמי עוז שניתכו על אדמת הגליל, הוציאו את המתיישבים לחריש ראשון וחגיגי. “אבן מאסו הבונים- הייתה לראש פינה”, הכריזו ושרו כולם בחגיגיות. חזונו של אליעזר רוקח, שהגה את רעיון הקמתה של מושבה יהודית למרגלות צפת, קם ונהיה למציאות. “גיא אוני” שקעה ונותרה בדפי ההיסטוריה (ובספרה רב המכר של שולמית לפיד). ראש פינה, חלוצת מושבות הגליל יצאה לדרך. עוד ימים ארוכים וקשים נכונו לראש פינה, אך  בסופם ניצבה לה מושבה מפוארת ויוקרתית, גאה בעברה וממשיכה לצפות אל עתיד של פיתוח ושגשוג.