המצעד הראשון

המלחמה הייתה עוד רחוקה מלהסתיים. אולם, מנהיגי המדינה הצעירה החליטו לנצל את ימי ההפוגה השנייה ליום אחד של פורקן, שמחה וגאווה על הישגי ישראל וצבאהּ, שהוקמו רק שלושה חודשים קודם לכן. יום כ’ בתמוז תש”ח (27.7.1948) יום פטירתו הארבעים וחמישה של הרצל, הוכרז כ”יום המדינה”. במרכזו, כפי שיהיה נהוג גם בעשרות השנים הבאות בחגיגות יום העצמאות (ששנה לאחר מכן יוזז למועדו הנוכחי בה’ באייר), עמד הצבא. רבבות תל אביבים נרגשים גדשו באותו יום את מדרכות העיר וצפו במצעד צה”ל הראשון שכלל טנקים, שריון, כוחות חי”ר ויחידות שונות (לראשונה על דרגותיהם ועל תגיהם), יחידת חיל נשים ולבסוף – גם יחידת נהגי פרדות וכלבנים. שיירת משורייני שלל וטייסת מפציצי חיל האוויר הוסיפו להתלהבות הצופים. בסיום העצרת הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בנאום ארוך כי: “עוצמת צבא ישראל תכניע את מחרחרי הריב”. מצעדים קטנים יותר נערכו בחיפה ואף בירושלים הנצורה. מצעדי צה”ל המשיכו בימי העצמאות עוד חצי יובל עד שפסקו, אך הגאווה והשמחה על הישגי המדינה עוד נותרו.

הקהילה היהודית המתבוללת של וינה; רחובות פריס שבהם, לתדהמתו, צעקו ההמונים “מוות ליהודים” על רקע משפט דרייפוס; הקזינו בבאזל, שם כינס את הקונגרס הציוני הראשון; וההר בירושלים הקרוי על שמו, שהפך לבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. תחנות רבות היו במסע חייו הסוערים של תיאודור בנימין זאב הרצל, שנולד בבודפשט בשנת 1860. הסטודנט המנוכר ליהדותו, ששקל בשלב מסוים התנצרות, הפך לעיתונאי ולסופר מחונן ולדיפלומט מוכשר. במאמריו ובספריו “מדינת היהודים” ו”אלטנוילנד”, הוא הצית את העולם היהודי. כדיפלומט, הוא התדפק על דלתותיהם של שליטי העולם, והעלה לתשומת הלב הציבורית את הרעיון הציוני. חלומו זכה לאין ספור פרשנויות לאורך הדורות, ורעיון אוגנדה שהעלה לרגע קט בערוב ימיו, כמעט וקרע את התנועה הצעירה. קצרים, קשים ומורכבים היו חייו של החוזה, שנפטר ביום כ’ בתמוז תרס”ד (3.7.1904) בגיל ארבעים וארבע. הוא שׂבע אכזבות וקשיים, אולם החזון שהותיר, המוסדות שהקים והתנועה שארגן המשיכו את דרכו. כמעט בכל פינה ברחבי המדינה שעליה חלם מונצחת, בצורה כזו או אחרת, דמותו.

“היום, כ’ בתמוז, יום הזיכרון למות מנהיגנו הגדול, קיבלה הכנסת הראשונה פה אחד את חוק השבות, המסמל את שאיפות עמנו במשך אלפיים שנה”. כך הכריז ביום כ’ בתמוז תש”י (5.7.1950) בשעה שש וחמישים בערב יושב ראש הכנסת, נחום ניר. החוק, שנחקק ביוזמתו של זרח ורהפטיג וקובע בפשטות ש”כל יהודי זכאי לעלות לארץ ישראל”, התקבל פה אחד ביום הזיכרון לפטירתו של הרצל. חלומם של הנאבקים למען “מדינה עברית, עלייה חופשית” במשך עשרות שנים, התגשם. הוויכוחים המרים שיפלגו עשרות שנים מאוחר יותר את הציבור סביב השאלות מיהו יהודי, מה דינו של מי שהמיר את דתו, מהו הגיור המוכר ומה דינם של בני משפחות לא יהודיים של העולים ארצה – כל אלו היו בתש”י עדיין בגדר נחלת העתיד. ביום זה נותרה החגיגיות והטקסיות. החוק התקבל בעמידה וההחלטה לקרוא לחוק דווקא בשם “חוק השבות” נקבעה כדי להבהיר, כדברי חלק מהח”כים, ש”שב ה’ שבות עמו”. לימים, קיבל החוק מעמד חוקתי במסגרת חוק הלאום שהדגיש כי המדינה תהיה “פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”.

בכ’ בתמוז תר”פ (6.7.1920) הוקם ראשון הקיבוצים שהתיישבו באזורי ההר בארץ ישראל. קבוצת חלוצים בני העלייה השלישית שהתיישבו על אדמות הקרן הקיימת בהרי ירושלים הקימו את קיבוץ קריית ענבים. הקושי לקיים חקלאות בין סלעי ההרים, מחסור קשה במים ובעיות תברואתיות וכלכליות גרמו לא פעם לתמותת חברים וילדים, והביאו את היישוב פעמים רבות אל סף עזיבה וחידלון. אולם, למרות הכול צלחו חבריו את המשברים, פתחו רפת רווחית, ייסדו את חברת “תנובה” להפצת חלב, והקימו בית הארחה משגשג שאירח רבים משועי הארץ. לאחר מאורעות תרפ”ט, החליטה ההגנה להקים בקיבוץ את בסיסה המרכזי באזור. מחנות אימונים, מפעלים לייצור נשק ומרכזי הדרכה ופיקוד הפכו את קריית ענבים למוקד פעילותו של הפלמ”ח בקרבות תש”ח. בית העלמין הצבאי ביישוב, המקום שבו טמונים מאות מהלוחמים שנפלו ב”דרך אל העיר” הפך לאחד מסמליה של מלחמת העצמאות. במהלך השנים עבר הקיבוץ תהפוכות חברתיות וכלכליות והגיעו אליו קבוצות עולים מרחבי העולם. בשנים האחרונות הוא הופרט והפך לסוג של יישוב יוקרה, המצוי בליבו של גוש יישובים משגשג בהרי יהודה.

הרב יצחק הרצוג נולד בפולין (1888) וגדל בצרפת ובבריטניה. שם, לצד לימוד התורה שאליו התמסר, למד מדע וספרות באוניברסיטאות, חקר את המבנה הכימי של צבע התכלת, וקיבל תואר דוקטור. כיהן כרבה הראשי של אירלנד, וזכה להערצתם של יהודים ושל אינם יהודים. בשנת 1937 מונה לרבה הראשי של ארץ ישראל, והיה ממנהיגי היישוב בדור השואה והתקומה. יצא למסעות בעולם כדי לנסות לסייע בהצלת יהודי אירופה, ונסך ביטחון ביישוב היהודי, שחרד מפלישה נאצית לארץ, על בסיס אמרתו: “בית שלישי לא ייחרב”. בערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות עסק רבות בחזון מדינת התורה, וחיבר חוקה מודרנית ברוח התורה. נודע במסעותיו לאחר השואה לצורך חילוץ מאות ילדים יהודים ניצולי שואה ממנזרים. הקים את “ועד הישיבות” ומכון מחקר תורני גדול, שלימים נקרא על שמו. נפטר בי”ט בתמוז תשי”ט (25.7.1959), ועל שמו נקראו רחובות ומוסדות ברחבי הארץ. היישוב “משואות יצחק” בגוש עציון (שהועתק אחרי תש”ח לאזור לכיש) נקרא על שמו עוד בחייו. לימים, נבחרו בנו חיים ונכדו יצחק לנשיאי מדינת ישראל.

המשפחות שעלו ביום י”ח בתמוז תשמ”ד (18.6.1984) למרומי השומרון עמדו נפעמות על הרכס  בגובה 818 מטר, והשקיפו מאחת מתצפיות הנוף היפות בארץ. מטרתן של הגרעין הצעיר הייתה לאזרח את היאחזות הנח”ל שקמה שנה קודם לכן במקום, ונקראה תחילה בשם “רוגן”, במעין מענה לדרישת נשיא ארה”ב דאז, רונלד רייגן, להפסיק את ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. יצהר,  ששמה נגזר מעצי הזית המרובים באזור, יצאה לדרך. גלגולים רבים עבר היישוב במהלך שנות קיומו. קבוצות מגוונות של מתיישבים, שטחי חקלאות גדולים במרחבי ההרים ותשעה מאחזים המקיפים את היישוב, הפכו את יצהר למוקד לתשומת לב ארצית. יצהר טיפחה פעילויות חינוך ויצירה רוחנית המשלבת את תורת החסידות עם האווירה הייחודית להרי ארץ ישראל, כמו גם התמודדות עם אתגרים חינוכיים ייחודיים. המתח הביטחוני המלווה את היישוב, יחד עם נחישותם של התושבים להעצים את מפעל ההתיישבות, גרמו לא פעם להתמודדות מורכבת שקיבלה הד ציבורי. בשנים האחרונות זכתה יצהר לתואר המדהים של היישוב עם מספר תורמי הכליה הגדול ביותר בישראל יחסית לגודל אוכלוסייתה.

להיסטוריה היהודית הוא נכנס בזכות “בן צור, סע!”, וכמובן, בזכות “הר הבית בידי” בבוקר כ”ח באייר תשכ”ז. את הקריירה הצבאית שלו החל מוטה גור שנים רבות לפני מלחמת ששת הימים, בשדות הקרב של הפלמ”ח במלחמת העצמאות. מוטה, שנודע כמפקד יצירתי, קשוב ונערץ על חייליו, זכה במהלך פעולות התגמול לעיטור העוז על תפקודו תחת אש. ערב מלחמת ששת הימים מונה למפקד חטיבה 55, שעם לוחמיה ועם לוחמי חטיבות סמוכות שחרר את ירושלים. לאחר מלחמת יום כיפור, שבמהלכה שימש כנספח צה”ל בוושניגטון, נקרא מוטה לשקם את הצבא. בכהונתו כרמטכ”ל החל מ-1974 הוא התמודד עם ספיחי המלחמה ועם התעצמות הטרור, ופיקד על מבצע יונתן ועל מבצע ליטני. בין לבין, עסק בכתיבת ספר הילדים על “עזית הכלבה הצנחנית” המלוָוה את צה”ל בפעולותיו. מוטה שימש כחבר כנסת וכשר. בשנותיו האחרונות כיהן כסגן שר הביטחון בממשלת רבין, והיה אחראי על הקשר עם ציבור המתיישבים ביש”ע – רבים מהם היו לוחמיו בעבר – גם בימים הקשים של הסכם אוסלו. בי”ח בתמוז תשנ”ה (15.7.1995) סיים מוטה את חייו כתוצאה ממחלה קשה.

דיין ומתרגם, חתן פרס ישראל (וגם אשתו), פוסק והוגה. הרב (מארי, כפי שנקרא במסורת התימנית) יוסף קפאח, ממנהיגי יהדות תימן בדורנו, נולד בצנעא שבתימן (1917). מגיל צעיר למד מפי סבו, הרב יחיא קפאח, ראש תנועת “הדרדעים”. הוא הנחיל לו את אהבת התורה והמדע, ואת חשיבות הלימוד העצמי והסקרנות. הקפיד שנים רבות להתפרנס ממלאכה ולא מלימוד תורה. לאחר עלייתו לארץ, למד בישיבת מרכז הרב, ושימש שנים רבות כדיין בבית הדין הגדול בירושלים. עשרות ספרים נכתבו בידי הרב קפאח. בין השאר, ערך תרגומים ופירושים אין ספור לספריהם של גדולי ישראל. כתב מחקרים בכל תחומי ההלכה. ומעל הכול – הרבה לעסוק בתורתו, בשיטתו ובספריו של הרמב”ם. הרב קפאח הוציא לאור מהדורות מדויקות ומפורשות של פירוש המשנה של הרמב”ם ושל ספר “משנה תורה”. בי”ח בתמוז תש”ס (21.7.2000)  נפטר הרב קפאח, כשהוא מותיר אחריו תלמידים רבים ולמעלה משבעים ספרים בכל מקצועות ההלכה. בשנת תשע”ו הוכרזו הרב קפאח ורעייתו ברכה, אשת החסד הגדולה, כדמויות המופת של החמ”ד, ורבבות תלמידים התחנכו לאורם.

בבוקר י”ז בתמוז בשנת שבעים לספירה, הצליחו הלגיונות הרומאיים לפרוץ לעיר. האומץ ומעשי ההקרבה של מגיני ירושלים לא יכלו עוד לעמוד אל מול מכונת המלחמה הרומאית שהונהגה בידי טיטוס ודורבנה על ידי בוגדנותו של יוספוס. האימפריה הייתה נחושה למחות מעל פני האדמה כל מי שהרים יד נגדה. החומות האדירות שהוקמו עוד בימי דוד, שלמה וחזקיהו, שוקמו בידי שבי ציון ובוצרו והוגדלו להיקף אדיר בידי הורדוס ובידי יורשיו וקנאֵי ירושלים עם התקרבות הרומאים לעיר, לא יכלו להחזיק מעמד יותר. התקפות הנגד הנועזות ופעולות הפשיטה של לוחמי  שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב הגיעו לקיצן. שלושה שבועות נוספים של קרבות דמים בתוך העיר החרבה והמורעבת הסתיימו בשריפת המקדש. יום י”ז בתמוז, “צום הרביעי”, אוחד בידי חז”ל ליום הזיכרון על פריצת חומות ירושלים בימי בית ראשון (שיש הסוברים שאירעה ביום י”ז בתמוז, למרות פשט הפסוקים בירמיהו המדברים על ט’ בתמוז), כמו גם עם זיכרון אסון שבירת הלוחות ואסונות אחרים שאירעו ביום זה. הצום הפך לאחד מהצומות המחייבים חשבון נפש ותיקון

כמאה מטוסים ומסוקים המריאו בזה אחר זה מבסיסי חיל האוויר ברחבי הארץ בדרכם צפונה. התגובה הישראלית להתקפת החיזבאללה, שפתחה את מלחמת לבנון השנייה יום לפני כן, הוכנה במשך קרוב לשש שנים. הושקעו בה עשרות מיליוני דולרים, והיא היוותה את אחת ההצלחות המודיעיניות והמבצעיות הגדולות בתולדות צה”ל. המבצע, שיצא לדרך בליל י”ז בתמוז תשס”ו (13.7.2006) ונקרא “משקל סגולי”, נמשך שלושים וארבע דקות בלבד. במהלכן, המטירו מטוסי החיל בצורה מדויקת וכירורגית כשמונים טון פצצות. הן השמידו למעלה מארבעים משגרי טילים לטווח ארוך (פאג’רים), שבהם תכנן החיזבאללה להשתמש נגד ישראל. המודיעין המדויק אפשר את חיסול המשגרים ששוכנו בבתי אזרחים ברחבי דרום לבנון, תוך פגיעה מינימלית בבלתי מעורבים. את ההצדקה המוסרית למבצע ניסח שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, כך: “מי שישן עם רקטה בבית, שלא יתלונן על כך שהוא עלול להיפגע”. פגיעה גדולה יותר, כך חששו בישראל, עלולה הייתה להביא לאיבוד הלגיטימציה הבינלאומית למבצע. המבצע, בניגוד לחלק מהפעולות האחרות של צה”ל במלחמה זו, נחשב כאחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה של חיל האוויר.