שדה בוקר. ו’ כסלו תשל”ד (1.12.1973) אלפי המלווים התפזרו לבתיהם. שמונים ושבע שנים של חיים סוערים, הגיעו לסופם. הוא נולד בפולין כדוד גרין. בסג’רה וביפו של ימי העלייה השנייה, הוא הפך לדוד בן גוריון.  בשנות העשרים הוא היה מזוהה יותר מכל עם ההסתדרות ותנועת העבודה. בשנות הארבעים הוא כבר היה “הזקן” שהוביל את הישוב היהודי לעבר עצמאות, ובה’ באייר תש”ח הוא נכנס לדפי ההיסטוריה, כשהכריז על “הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”. איש קשוח שעשה גם טעויות.  במעשיו ובפעולותיו, לא תמיד היה קשוב למגוון דעות והשקפות, שלא תאמו את רצונותיו. אבל מעל הכל-הוא היה מנהיג!  מנהיג עם יכולת הכרעה וחזון. מנהיג  שידע לתמרן בין המעצמות הזרות ובין החלקים השונים של העם היהודי, מנהיג שהוביל לנצחון במלחמת העצמאות ובמבצע סיני. מנהיג שעם כל הקשיים והטעויות, הצליח לעמוד באתגר, של קליטת העלייה ההמונית. מנהיג שעיצב את תפיסת הממלכתיות שלפיה גובשו מוסדות המדינה והצבא. דוד בן גוריון- מנהיג.

הימים – ימי השפל במצבה המדיני של מדינת ישראל, שנבגדה במהלך מלחמת יום הכיפורים בידי בעלות בריתה מאסיה ומאפריקה, ועמדה כמעט לבדה אל מול עוצמתן של המדינות הקומוניסטיות. הקנוניה שנרקמה במוסקווה ובידי מנהיגי המחבלים הפלשתינים הייתה צינית במיוחד. הצעת החלטה שעל פיה הציונות היא “צורה של גזענות ואפליה” הובאה לעצרת האו”ם ביום ו’ בכסלו תשל”ו (10.11.1975). היא אושרה ברוב עצום של תשעים ושבע מדינות, מול שלושים וחמש מתנגדות (בעיקר ממדינות המערב) ושלושים ושתים נמנעות. לאחר שנציג ארה”ב הודיע כי זו אינה מכירה בהחלטה, נשא חיים הרצוג, שגריר ישראל, נאום שהוגדר בידי רבים כאחד מהגדולים שנישאו מפי אישי ציבור במהלך המאה העשרים. לאחר שהבהיר כי הציונות היא תנועת השחרור האצילית ביותר והמוסרית ביותר שקמה אי פעם, קרע הרצוג את ההחלטה והצהיר כי “היטלר היה מרגיש כאן בבית”. בתגובה להחלטה, החליטה ממשלת ישראל על הקמה של ארבעה יישובים חדשים בגולן, כדי להמחיש את נחישותנו להמשיך ולהתיישב. יהודים מכל העולם התייצבו לצד ישראל. לימים, ב1991, ביטל האו”ם את ההחלטה, וזו נזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה.

המַשדֵר שממנו שודרו שידוריה של תחנת “קול ציון הלוחמת” נתפס על ידי השוטרים הבריטיים בשעה שחיפשו בביתם של בני הזוג יהודה ואסתר נאור. העונש היה מיידי: שני הפעוטות הושארו אצל הסבא והסבתא, יהודה נשלח למחנה מעצר באפריקה לארבע שנים, ואילו אסתר, בהריון מתקדם, נשלחה לבית הכלא בבית לחם. המעצר לא הרתיע את אסתר נאור. כאחותו של דוד רזיאל, מפקד האצ”ל, וכבת למשפחה דתית לאומית נלהבת, עסקה אסתר כל חייה בפעילות מסורה למען הכלל. את עבודתה כמורה בתל אביב נאלצה לעזוב לאחר שהתגלה כי היא חברת בית”ר. במקצועה השני, כאחות, סייעה בטיפול בלוחמי האצ”ל והשתתפה בעצמה בפעולות השונות. אסתר שימשה כקריינית בתחנת השידור וכחברת מפקדת הארגון. לאחר ששוחררה ממעצרה וילדה את ביתהּ, אפרת (על שם העיר בית לחם), המשיכה בסיוע ללוחמים. לאחר הקמת המדינה, כיהנה כעשרים וחמש שנים כחברת כנסת מטעם תנועת החירות. רזיאל, חדת הלשון והנמרצת, עסקה במהלך השנים בפעילויות חינוך שונות, והייתה מעמודי התווך של תנועות החירות והליכוד. נפטרה בו’ בכסלו תשס”ג (11.11.2002)

ערפילי הבוקר התפזרו  אט אט מעל הרי ירושלים. ארבעה צעירים שעלו זה מכבר מפולין, ושומר שנלווה אליהם, עשו דרכם מביתם שבקרית ענבים, במעלה ההר.  מטרתם  הייתה לפרוץ דרך בין הסלעים, כדי לאפשר את המשך  נטיעת העצים באזור. התאריך היה ה’ כסלו תרצ”ח (9.11.1937). מטחי היריות הזעיקו למעלה ההר את חבריהם. הבשורה שפשטה ברחבי הארץ הייתה קשה. פורעים ערבים רצחו את החמישה, ולחבריהם לא נותר אלא ללוותם למנוחת עולמים. רבבות מיהודי ירושלים השתתפו בהלוויה, שהסתיימה בבית הקברות של קרית ענבים. שירו של המשורר ש. שלום, הפך לאחד מהשירים המוכרים של התקופה: “חמישה יצאו מולדת לבנות..חמישה שם עמדו וסללו וחלמו, מסילות וכבישים”. בתגובה על הרצח, פתחו לוחמי האצ”ל בסדרת פעולות נקם ברחבי הארץ. חבריהם של החמישה, החליטו להתגבר על כל הקשיים ולתת “תשובה ציונית הולמת”. באזור הרצח. קם קיבוץ “מעלה החמישה”. עמדה חיונית במאבק על השליטה באזור,  קיבוץ פורח, ואתר תיירות ונופש מרהיב ביופיו, גם בימינו.  סופו  של השיר של ש. שלום :”ובלילה בהרים..הלמו מחדש, חמישה פטישים” התגשם.

פירושיו לתלמוד הבבלי, הן על חלק ההלכות והן על האגדות, הפכו לנכסי צאן ברזל של לומדי התורה, והם נלמדו בכל הישיבות מפולין וליטא ועד צפון אפריקה. עד היום אין כמעט מי שלומד את פירוש “התוספות” על הגמרא ולא נעזר בחידושיו ובהסבריו של המהרש”א. פירושיו לאגדות חז”ל גדושים ברעיונות ובתובנות בענייני מוסר ואמונה. את שם משפחתו, אידל’ס, קרא על שם חותנתו אידל , שתמכה בו בעת לימודיו ובשעה שהקים את ישיבתו. רבי שמואל  אליעזר הלוי אידל’ס (המהרש”א) נולד בפולין, ושימש כרב בערים ובעיירות שונות. בשנותיו האחרונות פעל בעיר אוסטרוה שבאוקראינה. בית הכנסת שהקים שם קרוי על שמו, והוא שופץ בחודשים האחרונים והוכשר כמקום תפילה למבקרים במקום. נודע במעשי החסד שלו, ועל דלת ביתו חקק את הפסוק “דלתי לאורח אפתחנו”. היה מראשי ההנהגה היהודית בפולין, ופעל לקביעת התקנה ולפיה אין לקנות משרות רבנות בכסף. התנגד לפלפולים לשם פלפול בלימוד, ודרש ללמוד בצורה ישרה ובהירה   ולא ב”פלפול של הבל המטריד את האדם מן האמת ומרחיקו מהתכלית המבוקש”. נפטר בה’ בכסלו ה’שצ”ב (30.11.1631).

כמות המשפחות היהודיות בעיר הלכה וגדלה. תחת שלטונו של דהאר אל עומר, המושל הבדואי של הגליל, החלה טבריה היהודית לשוב לגדולתה. עולים הגיעו מכל ארצות המזרח, רובע יהודי הוקם, ובהנהגתו של רבי חיים אבולעפיה, שעלה מאזמיר, כדי לחדש את הישוב היהודי בגליל,  הוקם בית כנסת מפואר. אולם, לפתע נדמה  היה  כי הכל עומד לקרוס. מושל דמשק קינא בהצלחתה של טבריה, וצבאותיו עלו עליה להשמידה. שמונים ושלושה יום של מצור קשה מנשוא עברו על העיר, וברגע האחרון קרה הנס. ביום ד’  כסלו תק”ג (1.12.1742) נדרש מושל דמשק  לשלוח את כוחותיו לאחת המשימות שהוטלו עליו בידי הסולטאן התורכי. הוא נאלץ לעזוב את העיר, וטבריה  ניצלה. יהודי העיר ברכו “הגומל”, אמרו הלל שלם, וקיבלו עליהם ועל זרעם לחגוג את הנס  במה שנקרא “פורים דטבריה”, מדי שנה בשנה  ביום זה. שנה מאוחר יותר, חזר מושל דמשק וניסה שוב לכבוש את העיר. עם מפלתו ביום ז’ באלול, זכו יהודי טבריה ב”פורים” נוסף. אז אם “לא יבוא פורים פעמיים בשבוע”, אז לפחות פעמיים בשנה. פורים שמח  טבריה!

הרב רפאל כדיר צבאן נולד בג’רבה שבתוניסיה (1909), ולמד תורה מגדולי התורה במקום. בגיל צעיר מונה לראש ישיבה ולדיין, והפך לאחד ממנהיגי הקהילה תוך שהוא עוסק בעריכת כתבי עת תורניים ועומד בראש מוסדות חסד וחינוך שסייעו ליהודי האזור בימים המורכבים, ערב העלייה לארץ. בשנת 1957 עלה לארץ, וזמן קצר לאחר עלייתו מונה כרבה של העיירה עזתה שבנגב, לימים העיר נתיבות. בתפקיד זה כיהן במשך שלושים ושמונה שנה עד פטירתו. בפועל, היה הרב מנהיגם של כל יוצאי תוניסיה בארץ, והסמכות הרוחנית העליונה, לא רק בעירו אלא גם בכל מושבי העולים הרבים שהוקמו באותן שנים במערב הנגב. בנתיבות, עסק בהנהגת הציבור, הוציא לאור ספרים בהלכה ובאגדה, ועמל על קירוב לבבות, על הפצת תורה ועל השכנת שלום בבתי הרבים ששחרו לפתחו. כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ראה את מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו, ודרש מתלמידיו לחגוג את יום העצמאות. עמל בהקמת מוסדות תורה ויזם את הקמת “ישיבת הנגב”. כיהן גם כנשיא ישיבת “כסא רחמים” הנודעת. נפטר בד’ בכסלו תשנ”ה (7.11.1994).

חביבה רייק נולדה בשם ‘מרתה’ בסלובקיה. מגיל צעיר הייתה מראשי תנועת “השומר הצעיר” במולדתה, ומהפעילוֹת המרכזיות של התנועה הציונית. לאחר שסייעה בעליית חבריה לארץ, הצליחה רייק להימלט ברגע האחרון מאירופה הבוערת ולהגיע לארץ. כאן, עִברתה את שמה לחביבה והייתה חברת קיבוץ מענית. לצד פעילותה במשק ובתנועה, התגייסה לפלמ”ח ונשלחה לאירופה, במסגרת שיתוף הפעולה בין הבריטים ליישוב היהודי, כדי לסייע ליהודים ולמאמץ המלחמתי. רייק הגיעה לסלובקיה, מולדתה, ושם פעלה יחד עם צנחנים נוספים שהגיעו מהארץ. במשך שישה שבועות, בקרב הפרטיזנים, הם סייעו בפעולות מודיעין והצלה ובעיקר בסיוע לאלפי הפליטים היהודיים ששהו באזור. בעזרת קשריה עם השלטונות ועם התושבים המקומיים, סייעה לפליטים בכסף, במזון ובציוד וארגנה את בריחתם. טרם נסיעתה לסייע ליהודי סלובקיה, הגדירה את תחושתה כ”אם הפורצת לתוך בית בוער כדי להציל את ילדיה”. לאחר שישה שבועות נתפסה בידי הגרמנים, וביום ד’ בכסלו תש”ה (20.11.1944) נרצחה. על שמה נקראה אוניית מעפילים, הוקם הקיבוץ “להבות חביבה”, והוקם המרכז החינוכי “גבעת חביבה”, הפועל ברוח ערכי תנועת “השומר הצעיר” שאליה השתייכה.

חששם של ראשי תנועות הנוער מפני התפרקות קבוצות ההכשרה (שאותן ייעדו להתיישבות) בשל הגיוס למלחמת העצמאות, יחד עם רצונו העז של בן גוריון להשתמש בכוחות צה”ל למשימות התיישבות ופיתוח, הביא ליצירה הייחודית. בג’ בכסלו תש”י (24.11.1949) יצא הנוער החלוצי הלוחם אל הדרך כמסגרת עצמאית. השיטה שלפיה הצעירים והצעירות, שהגיעו כקבוצה מגובשת מהחיים האזרחיים, משרתים יחדיו כלוחמים (בדרך כלל במסגרת הנח”ל המוצנח, שם גם נפלו קרוב לאלף מאנשיהם במהלך מלחמות ישראל), ובמקביל מקדישים פרקי זמן להקמת יישובים וביצור אזורי הספר, משכה אליה רבבות נערים. קרוב למאה ארבעים היאחזויות הקים הנח”ל מרמת הגולן ועד קצות הערבה וסיני. רבים מיישובים אלו אוזרחו בהמשך, והפכו מכשיר מרכזי לפיתוח הארץ ולקביעת גבולות המדינה. להקת הנח”ל, הפופולרית מבין להקות צה”ל, ליוותה את המפעל בשירים שהפכו לנחלת הכלל, ומדינות רבות בעולם חיקו את המפעל. לקראת סוף המאה העשרים, צומצמה מאוד פעילותו של הנח”ל, ובצה”ל הוקמה חטיבת חי”ר נפרדת בשם זה. גרעיני הנח”ל המעטים הקיימים היום, עוסקים בפעילות חינוך, ושומרים על מורשת הנח”ל המפוארת.

תאונת הדרכים המחרידה, שבה נהרג אברהם קרינצי יחד עם נהגו וחתנו בג’ בכסלו תש”ל, (13.11.1969) קטעה את מפעל חייו של ותיק ראשי הערים בארץ (ואולי בעולם) ששלט ברמת גן ביד רמה במשך ארבעים ושלוש שנים רצופות. קרינצי היה יליד רוסיה שעלה לארץ כנער אחרי הרפתקאות מרובות. הוא היה ממארגני ההגנה העצמית של היהודים ברוסיה וממקימי ארגון ההגנה בארץ. איש עסקים אמיד שסייע בייסוד תל אביב והגה ברעיון ההתיישבות היהודית מעבר לירדן. מפעל חייו היה העיר רמת גן, שבהנהגתו הפכה לאחת הערים הגדולות בארץ. קרינצי יזם את הקמת מפעלי התעשייה בעיר, את הגדלתה ואת אימוץ הצנחנים על ידיה. אך מעל הכול – הפך את רמת גן לעיר הגנים של ישראל, שבמרכזה הפארק הלאומי. היה ידידו הטוב של הרב אריה לוין. חבר התנועה למען ארץ ישראל השלמה, ומתומכי האצ”ל והלח”י. ישיבות מועצת העיר נערכו סביב השולחן שאותו בנה קרינצי בעצמו, והוא נודע באמרתו ולפיה “כל נגר יכול להיות ראש עיר, אבל לא כל ראש עיר יכול להיות נגר”. נקבר באחוזת קבר בפארק הלאומי ברמת גן.

תפריט נגישות