הצייר

משה סגל נולד בבלרוס שבמזרח אירופה למשפחה חסידית. בעקבות נטייתו לאומנות, פנה סגל – ששינה את שמו למארק שאגאל – ללמוד בבתי ספר לאומנות ברוסיה ובפריס, והחל להתפרסם כצייר וכמאייר. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית, סייע שאגאל להקמת מערכות לעידוד החינוך והתרבות בברית המועצות. אולם, עם התעצמות התפיסות האנטי־מסורתיות והאנטי־יהודיות במדינה זו, הוא נמלט ממנה לגרמניה. עם עליית שלטון הנאצים, שראו בעבודתו “אומנות מנוונת”, נמלט גם מגרמניה ועבר לצרפת. מעריציו האמריקאים של שאגאל חילצו אותו מצרפת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא שב אליה עם תום הקרבות, ובה נפטר בו’ בניסן תשמ”ה (28.3.1985).  שאגאל נחשב בעיני רבים לאחד הציירים היהודיים הגדולים בהיסטוריה. ביצירותיו, הוא היטיב לתאר סמלים ורעיונות מתוך המורשת היהודית. בין יצירותיו הגדולות של שאגאל נמצאים שנים עשר ויטראז’ים המתארים את שבטי ישראל, שהוצבו בבית הכנסת בבית החולים “הדסה” בירושלים, ושלושה שטיחי קיר ענקיים (גובלנים), המוצבים בטרקלין שאגאל במשכן הכנסת, ומתארים את העבר, את ההווה ואת העתיד של עם ישראל. יצירות רבות של שאגאל מוצגות במבני ציבור ובמוזיאונים ברחבי העולם.

הקרב על חיפה היה בעיצומו, ומנהיגי הערבים יצאו לסוריה וללבנון כדי להביא נשק ותחמושת  שיכריעו את המערכה. בבוקר ו’ באדר א’ תש”ח (17.3.1948) יצאה שיירה עמוסה שנים עשר טון נשק ותחמושת ובאלפי רובים וציוד מלחמתי רב, ממעבר הגבול בראש הנקרה אל הרבעים הערביים של חיפה. בעקבות דיווחי שירות המודיעין של ההגנה שעקב אחר השיירה, נפרסו כוחות פלמ”ח כדי למנוע ממנה להגיע ליעדה. ניסיון ראשון לעצור את השיירה באזור נהריה נכשל. הניסיון השני התבצע בכניסה לקריית מוצקין. לוחם פלמ”ח, רכוב על אופנוע, הסתנן לתוך רכבי השיירה, ואותת לאורבים כי הגיעה העת לתקוף. לוחמי חטיבת יפתח הסתערו הישר אל מול מקלעי השיירה. שניים מהם – אברהם אביגדרוב שנפצע אנושות וניצל, ועמנואל לנדאו שנהרג בקרב ובפיצוץ שאירע בעקבות המתקפה על השיירה – קיבלו לימים את עיטור “גיבור ישראל”. השיירה חוסלה. הקרב על חיפה הוכרע למעשה.

אלפי יהודים צבאו על גדרותיו של נמל טריפולי, בירת לוב. הם התבוננו בשמחה ובקנאה במאות חבריהם (מעל ומעבר לקיבולת המתוכננת) שעלו על סיפונה של “קזרטא”, האונייה האיטלקית שנשלחה להביאם ארצה. בשעה שהונף על סיפון האונייה בצוהרי ו’ בניסן תש”ט (5.4.1949) הדגל הכחול לבן, פתחו ההמונים בשירת ה”תקווה” ו”שירת הים”. חודשים ארוכים של משא ומתן בין מנהיגי הקהילה, שליחי העלייה מישראל, נציגי הממשל הבריטי ששלט במדינה, אנשי הממשל באיטליה (שיהודים רבים ניסו להגיע דרכה לארץ) וראשי ארגונים יהודיים מארצות הברית הגיעו לקיצם. לאחר שכל המכשולים הוסרו, החל מבצע “ופקדתי אתכם” – מבצע  עלייתם של יהודי לוב לארץ. ההמונים שזרמו לטריפולי מרחבי הארץ ביקשו לחבור לחלום הגשמת הגאולה. קרוב לארבעים אלף מיהודי לוב עלו במשך כמעט שנה למדינת ישראל. “לא הייתה עליית נשמה לשום עלייה כאשר הייתה לעליית יהודי לוב”, סיכם  יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, את התרוממות הרוח שפקדה את יהודי לוב עם תחילת העלייה. הקהילה, ששורשיה עוד בימי חורבן בית שני, שבה הביתה.

גדוד שכירי החרב הדרוזיים שגויס ל”צבא ההצלה” הערבי שפעל בצפון הארץ בחורף תש”ח, היה נחוש לכבוש יישוב יהודי. היעד שנקבע היה קיבוץ רמת יוחנן, נקודה אסטרטגית המחברת בין אזור חיפה לעמקי הצפון. התקפות הלוחמים הדרוזיים על העובדים באזור וניסיון להטלת מצור על היישוב חייבו את חטיבת כרמלי לארגן התקפת נגד. בבוקר ה’ בניסן תש”ח (14.4.1948) יצאה מחלקה מחטיבת כרמלי בפיקודו של זוהר (זוריק דיין) לכבוש גבעה שולטת באזור. הכוח היהודי נתגלה בטרם עת בידי הלוחמים הדרוזיים, ואש התופת חייבה את היהודים לסגת כשהם מותירים אחריהם שישה הרוגים. בין הנופלים – מפקד הכוח זוריק דיין, איש נהלל ואיש “תנועת הבריחה”, שחיפה על חייליו עד הכדור האחרון. יומיים לאחר התבוסה ביצעו כוחות כרמלי התקפה נוספת. הפעם, לאחר קרבות פנים אל פנים שנמשכו שעות ארוכות, הושגה הכרעה. ההישג היה רב: לא רק שרמת יוחנן ניצלה, אלא גם כוחות הדרוזים החליטו לעבור לצד היהודי, ולכונן את ברית הדמים הקיימת עד היום. זוריק הותיר אחריו אלמנה ותינוק בן שלושה חודשים, לימים האלוף עוזי דיין.

בריוני הס”א (SA), פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, התייצבו בפתחיהם של החנויות ושל העסקים היהודיים בגרמניה ביום ה’ בניסן תרצ”ג (1.4.1933) וזעזעו את היהודים. הבריונים עמדו בפתחי העסקים, בידיהם שלטים המְגַנים את היהודים והאוסרים על הגרמנים האחרים לקנות בחנויותיהם. מבטם היה מְזָרה אימה, ותכופות שימשו אותם האלות שבידיהם לניפוץ חלונות הראווה, לביזה ולהכאת היהודים. במקביל, סבבו ברחובות משאיות ועליהן צעירים נאצים, שׁרים וקוראים בגנות היהודים. בריוני הס”א גם סילקו באלימות עורכי דין ושופטים יהודיים מאולמות בתי המשפט. “יום החרם על היהודים” שהוכרז, כביכול, כמענה להפגנות שקיימו הקהילות היהודיות בארצות הברית נגד המשטר הנאצי, וכמענה לחרם שהוכרז בקהילות אלו נגד תוצרת גרמנית, לא הצליח לסחוף אחריו המוני גרמנים. חוסר הבהירות בהוראות ובהגדרות, והשתוללותם של אנשי הס”א, הביאו להפסקת החרם לאחר יום אחד. אולם, התגובה הרפה בעולם לנוכח האירועים, וכן הלגיטימציה שקיבלו מעשי הבריונות האנטישמיים – שהפכו מעתה למדיניות הרשמית – כל אלו גרמו לכך שהחרם היה רק הצעד הראשון, וצעדים קשים ואיומים הרבה יותר נגד היהודים עמדו בפתח.

“מה היה קשה לרש”י?” הייתה השאלה שאיתה התמודדו אלפי לומדים ברחבי העולם. ביניהם היו אלפי מורים ופרחי הוראה שלמדו ממנה תורה וחינוך בשיעוריה בסמינרים ובאוניברסיטאות, מאזיני קול ישראל (שם שידרה שיעורים בתנ”ך), ורבבות הקוראים של “גיליונות לעיון בפרשת השבוע”. כולם עמלו מדי שבת על עיון מדוקדק בדברי הראשונים והאחרונים על התורה. ועל כל המפעל הזה ניצחה נחמה ליבוביץ’. נחמה, ילידת ריגה (1905), גדלה בברלין על ברכי תפיסת “תורה עם דרך ארץ”. היא למדה את יסודות החינוך והעיון התורני, הלשוני וההיסטורי, מחכמי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה וממיטב המרצים באוניברסיטאות המדינה, שהיו מהמובילות בעולם. שם גם סיימה כתיבת דוקטורט בתנ”ך. לאחר עלייתה לארץ, עסקה בהוראה, והתמידה במלאכה זו כל ימיה. כלת פרס ישראל לחינוך, ומי שהקפידה – עוד בימים שבהם הדבר לא היה אופנתי – להדגיש את מושג “התלמיד במרכז” ואת חובת “העמל בלמידה”. פירושיה לתורה ומאמריה המקיפים בעיון בהלכה ובאגדה, בפשט ובדרש, קובצו לימים בספרים רבים המעטרים את שולחנם של לומדים בכל העולם. נחמה ליבוביץ’ נפטרה בירושלים בה’ בניסן תשנ”ז (12.4.1997). על מצבתה נכתבה, לבקשתה, מילה אחת: מורה.

“אמריקייה” – כך כינו הערבים תושבי הסביבה את היישוב הקטן שהוקם בשרון בד’ בניסן תרפ”ב (2.4.1922). הכינוי לא נבע רק מהשפה האנגלית שהייתה השפה המדוברת בין המתיישבים (ורווחת בעיר עד היום), אלא גם מהעובדה שהמקום כולו, נקנה ונבנה ביוזמתם של אנשי “חברת אחוזה א’ מניו יורק”. אנשי חברה זו, כמו אנשי חברות “אחוזה” רבות שהוקמו באותן שנים בקרב יהודי ארצות הברית, ביקשו לקנות קרקעות ולהקים יישובים בארץ ישראל. מייסדי המושבה, שביקשו תחילה לשוות למקום אופי חקלאי, קיוו כי האדמה השוממה והקשה שעליה התיישבו תהיה טובה ו”רעננה”. הם התמודדו עם לא מעט קשיים, עד שאיתרו מקורות מים וייצבו את המושבה מבחינה כלכלית. בפרדסי רעננה (המונצחים עד היום בסמל העיר) התנהלו אימוני המחתרות, ואף אירעו בהם התנגשויות עם הבריטים. לאחר קום המדינה גדלה המושבה והפכה לעיר, ולמפעלי החקלאוּת נוספו מפעלי תעשייה ומתחמי היי‏־טק. כיום, נחשבת רעננה לאחת הערים הפורחות והמוצלחות בישראל. מוסדות החינוך בעיר רבים, וברחובותיה מונצחים אנשי “אחוזה” ומנהיגם, ברוך אוסטרובסקי.

הנוסעים הצטופפו בשני אוטובוסים שיצאו ממרכז ירושלים. ביניהם היו בכירי הפרופסורים של האוניברסיטה העברית, סטודנטים ואנשי בית החולים “הדסה” ובראשם המנהל, ד”ר חיים ימסקי. זה כבר כמה חודשים התנהלה התנועה מירושלים העברית למובלעת היהודית בהר הצופים בחסות הצבא הבריטי. עד היום לא לגמרי ברור מדוע לא אבטחו הבריטים את דרכה של השיירה שיצאה בבוקר ד’ בניסן תש”ח (13.4.1948). על אם הדרך להר הצופים, במרכז שכונת שייח ג’ראח, עלה המשוריין המוביל על מוקש. מרגע זה ואילך הסתערו מאות לוחמים ערביים על השיירה הלכודה. כוחות חילוץ של ההגנה לא הצליחו להתארגן בזמן, ואלו שכן לא הצליחו להגיע אל הנצורים. למרות תחינותיהם של אנשי הסוכנות, מיאנו הבריטים במשך שש שעות לסייע ללכודים, ויוזמות מקומיות של קצינים בריטיים פרו־יהודיים לא סייעו להצלת המצב. רק לאחר שע”ח (78) מנוסעי השיירה נרצחו, התערב הצבא הבריטי והפסיק את הטבח. כמה עשרות מנוסעי השיירה הצליחו לסוב על עקבותיהם ולהינצל. הר הצופים נשאר מובלעת נצורה עד לתום מלחמת העצמאות.

יעקב רימון (יליד פולין, 1903) נולד לאביו, הסופר אפרים אליעזר רימון, ולאימו, אסתר־חווה. בגיל 6 עלה ארצה עם בני משפחתו, למד בת”ת בשכונת נווה צדק ובבית הספר “תחכמוני” בתל אביב. רימון היה איש תנועת “תורה ועבודה” ומתלמידיו הנאמנים של הרב קוק. היה בין עשרת המייסדים של הסתדרות הפועל המזרחי. כתב עשרות ספרים וביניהם ספרי ביוגרפיה, הגות, סיפורים לילדים וקובצי שירה, שבהם כתב על נושאים אישיים ולאומיים ואותם לא חדל לכתוב גם לאחר שהתעוור בגיל ארבעים. תיאר בשיריו את “זיכרון המראות” את הימים שלפני עיוורונו. בין שיריו הידועים – השיר “נרות שבת”, הנפוץ עד היום כחלק מפס הקול הישראלי של הכניסה לאווירת השבת, והשיר “אל הנגב” שנכתב על הפלוגה הדתית במלחמת העצמאות, שאיבדה 87 מחייליה בכיס פלוג’ה. שימש כמנהל המחלקה הסוציאלית בעיריית תל אביב, והיה אחד העובדים הסוציאליים הראשונים בארץ. רגישותו החברתית באה לידי ביטוי במאמריו וכן בתנועות ובאגודות הציוניות הדתיות השונות שאותן ריכז, אשר חרתו על דגלן “אהבת אחים ועזרה הדדית, ושמירה על נכסי העם וקודשיו הרוחניים”. נפטר בד’ בניסן תשל”ג. (6.4.1973)

מאות שנים פרחו היהודים בגולה אשר בספרד. תלמידי חכמים, פוסקים, פרשנים, משוררים, פילוסופים, שֹרים ומפקדי צבא. כל אלו יצרו בספרד, ותרמו לעם ישראל כמו גם לעם שבקרבו ישבו. במהלך המאה החמש עשרה, עם התקדמות כוחות הנוצרים במסעם לכיבוש ספרד  מידי המוסלמים, גברה הקנאות הנוצרית, ומפעם לפעם נערכו פרעות ביהודים. רבים מהם אולצו להתנצר. למגינת ליבם של השלטונות, רבים מהיהודים האנוסים המשיכו לקיים בסתר את מצוות דתם, למרות איומי האינקוויזיציה ועינוייה. על רקע הטענה כי היהודים משדלים את האנוסים שלא לממש בפועל את התנצרותם, החליטו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה לגרש את כל יהודי ספרד. צו הגירוש שפורסם בג’ בניסן הרנ”ב (24.4.1492), חייב את כל יהודי ספרד לעזוב את המדינה ללא רכושם תוך שלושה חודשים, או להתנצר. הגירוש והסבל הרב שנגרם למאות אלפי המגורשים, שהעדיפו להיצמד לאמונתם ולא להיכנע לפיתוי להתנצר, סימלו את תחילתה של תקופה חדשה בתולדות ישראל. המגורשים נפוצו בקהילות ישראל השונות, ועיצבו את דמותם של הקהילות ה”ספרדיות” ברחבי העולם היהודי.