באבי יאר

סדרת הפיצוצים זעזעה את העיר קייב. פצצות עם מנגנוני השהיה שהטמינו פרטיזנים רוסיים במטות צבא הכיבוש הגרמני בבירת אוקראינה גרמו לנפגעים רבים. הממשל הנאצי החליט על פעולת תגמול מיידית. כרוזים שהופצו ברחבי קייב דרשו מכל “יהודוני העיר” להתייצב עם מטלטליהם סמוך ל”באבי יאר”, ערוץ נחל הסמוך לעיר. בבוקר ח’ בתשרי תש”ב (29.9.1941) נאספו רבבות יהודים במקום המיועד שהוקף במשמרות גרמנים ואוקראינים. בקבוצות של כמה עשרות נלקחו היהודים ללב הערוץ ושם נורו. במהלך היום נרצחו למעלה משלושים אלף יהודים, ברצח ההמוני הגדול הראשון שבוצע בידי הנאצים. בודדים שהתחזו למתים שרדו. במהלך המלחמה רצחו הגרמנים במקום עוד רבבות יהודים, צוענים ושבויים. לקראת סוף המלחמה הביאו הנאצים למקום אסירי מחנות ריכוז שאולצו לטשטש את עקבות הרצח. גם המשטר הסובייטי שחזר למשול במקום בסוף המלחמה העדיף להשכיח את האירועים. במהלך השנים נערכו בבאבי יאר אזכרות מחתרתיות שאותן ארגנו פעילי עלייה יהודיים ופעילי זכויות אדם. כיום, נחשב המקום כאתר הנצחה לאומי באוקראינה, שאף הוציאה בול המוקדש למקום.

הטיל שפילח את השמים שמעל בסיס פלמחים, בח’ בתשרי תשמ”ח (19.10.1988), פתח תקופה חדשה בהיסטוריה של התעשייה והטכנלוגיה בישראל. אחרי שנים של פיתוחים וניסויים, שיתופי פעולה עם מדינות העולם והכנת תשתית מסובכת ומסועפת, המריא לשמיים אופק 1-הלווין הישראלי הראשון. שיגורו של אופק  לחלל, הכניס את ישראל למועדון מצומצם ויוקרתי של מדינות בעלות יכולת מסחרית, טכנלוגית ובעיקר צבאית ומודיעינית לפעול בחלל.  מאז שוגרו עוד לווינים רבים המשמשים הן את התעשייה הישראלית והן את זרועות הביטחון, בתור עיניים טובות  הבוחנות את כל הנעשה במדינות האויב מקרוב ומרחוק. אופק והלווינים שבאו אחריו מהווים את גולת הכותרת לפעילותה של התעשיה האויירית והחברות הקשורות אליה, פעולות שהחלו סמוך לקום המדינה במפעל צנוע לשיפוץ מטוסים והפכו להיות אחת מחברות הטכנלוגיה האווירית והצבאית הגדולות בעולם כולו.

במסיבת העיתונאים הסודית שערך שר האוצר, לוי אשכול, נדהמו עורכי העיתונים לראות את הבקבוק הקטן המלא בנוזל השחור שאותו שלף השר מתיקו. החדשות שהגיעו מקידוח הנפט של חברת לפידות בחוליקאת (חלץ) שבצפון הנגב, הכניסו את מדינת ישראל הצעירה לאופוריה. כותרות העיתונים בז’ בתשרי תשט”ז (23.9.1955), “יום שישי הגדול”, היום שבו פורסמה הידיעה בציבור, הכריזו כי “ארובות השפע נפתחו”. המונים, כולל כיתות בתי ספר על מוריהם ותלמידיהם ויחידות צבא שלמות, הגיעו לדרום לחזות בפלא, ומניות חברת הנפט זינקו פלאים. המשורר חיים שלמוני כתב את הלהיט “במחול צאו, צאינה, מני דן ועד אילת, ובקול קראו קראנה: נפט! נפט זורם בחוליקאת”, שהתנגן בתחנות הרדיו ללא הפסקה. מומחים העריכו כי מעתה תזכה ישראל לעצמאות כלכלית. האכזבה הייתה מהירה. חודש לאחר גילויו, התברר כי השדה מצומצם למדי, ובמשך שנים הוא הפיק רק מספר מועט של חביות נפט. מדינת ישראל המשיכה לחפש אוצרות טבע, ובשנים האחרונות זכינו לגילוי מרבצי הגאז, ועדיין ובסופו של דבר הסתמכה מדינת ישראל  על אוצר הטבע החשוב ביותר הקיים בה…המשאב האנושי.

מפקד אש ושבת ארגון, השבט החדש ומחנה סיירים, סניפים וקומונה, תורה ועבודה-כל הביטויים האלו המוכרים לרבבות צעירים דתיים לאומיים נולדו  בין השאר בזכות איש אחד, יחיאל אליאש, שנפטר בז’ בתשרי תשנ”ח ( 8.10.1997). אליאש, ממייסדי תנועת הפועל המזרחי, עלה לארץ מפולין ופעל, בהיותו בן 21 בלבד, להקמת תנועת הנוער בני עקיבא, זאת למרות התנגדות חבריו למפלגה שלא הבינו את הצורך בתנועת נוער. בכוחה של תנועת הנוער בני עקיבא ותנועות הנוער הדתיות לאומיות הנוספות, הצליחה הציונות הדתית להקים דורות של מגשימים וחלוצים שהטביעו חותמם על פני כל מפת הארץ וכל תחומי החיים המדינה.  בהמשך ייסד אליאש את ארגון הספורט הדתי אליצור, הקים את המחלקות הדתיות ב”הגנה” וערך את עיתון הצופה. למעלה מתשעים שנה לאחר הקמתה בידי אליאש, מונה בני עקיבא  כארבע מאות סניפים ושבעים אלף חניכים, המתחנכים ברוח ערכי תורה ועבודה לאהבת התורה העם והארץ.

תושבי העיר התרגלו לצפות בו מדי בוקר, כשהוא רוכב על סוסו ובודק את הנעשה ברחבי תל אביב ההולכת ומתפתחת במהירות. הסוס ורוכבו צעדו מדי שנה גם בראש העדלאידע – התהלוכה הפורימית התל אביבית. מאיר דיזנגוף נולד ברוסיה, בשנת 1861, וכרבים אחרים, עבר את המסלול המוכר מבית יהודי מסורתי לסוציאליזם, ומשם לציונות. כפעיל ציוני, למד הנדסה ונשלח מטעם הברון רוטשילד להקים את מפעל הזכוכית בחוף דור. במהלך השנים, הפך דיזנגוף לאיש עסקים בולט ולאחד מראשי הציבור, והנהיג את היישוב בארץ בימים הקשים של מלחמת העולם הראשונה. לצד עקיבא וייס ולצד פעילים אחרים, יזם דיזנגוף את הקמת שכונת “אחוזת בית”. הוא עמד בראשה של השכונה – שהפכה לכרך ענק – כמעט שלושים שנה ברציפות. תחת הנהגתו, הפכה תל אביב למרכז הכלכלי והפוליטי של יהודי הארץ, תוך שהוא מקפיד על צביונה היהודי של העיר ועל שמירת השבת ברחובותיה. שמם של דיזנגוף וצינה, רעייתו, הונצח ברחובות העיר, בכיכרותיה ובגניה. בביתו, שנתרם על ידו למוזיאון עירוני, נערך טקס ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. נפטר  בז’ בתשרי תרצ”ז (25.9.1936).

שכונת קריית שמואל שבטבריה עילית, על אלפיים תושביה היהודים, נמה את שנתה בשעה שמאות חברי כנופיות ערביות טיפסו בדממה על המדרון התלול שבמורדות השכונה. אחדים מחברי הכנופיות עסקו באותה עת בחסימת כל הצירים המובילים לעיר. בשעה שניתן האות, הסתערו הרוצחים על בתי השכונה שבה כמעט לא היו חברי “ההגנה”. בתים הועלו באש על יושביהם; גברים, נשים וילדים נרצחו באכזריות איומה; בתי כנסת הוצתו ונבזזו. הכוחות הבריטיים המעטים שפעלו באזור, הותקפו גם הם ולא התאמצו במיוחד להושיט עזרה. בעת נסיגתם של הכנופיות, הגיעה למקום יחידה של “פלוגות הלילה המיוחדות” בפיקודו של צ’רלס אורד וינגיט. הם רדפו אחרי הרוצחים והצליחו להרוג כמה מהם. י”ט מבני העיר נטבחו ב”ליל טבריה” בז’ בתשרי תרצ”ט (2.10.1938). הרצח זעזע את הארץ והיה אחת מנקודות השיא במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט. מפקדי העיר מטעם ההגנה הודחו, והגנת המקום אורגנה מחדש. ימים ספורים לאחר הטבח, ביצעו אנשי פלוגות הלילה פעולת תגמול בכפר חיטין הסמוך, והוציאו להורג תושבים שנחשדו בסיוע לכנופיות. זכרם של הנופלים מונצח ב”כיכר הי”ט” שבלב העיר.

הדרך התחילה בכפר פינס המשיכה בכפר עציון בימי הקרבות בתש”ח, ועלתה ירושלימה לישיבת מרכז הרב ולקרבות לשחרור העיר במלחמת ששת הימים. מהמלחמה חזר חנן פורת, שנולד בשנת 1943 היישר אל חזית העשייה. בהנהגתו הוקם מחדש כפר עציון, ולאחר מלחמת יום כיפור, היה בין מובילי תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון.  הרב חנן, תלמיד חכם, איש מעשה, איש ספר, חינוך ונואם מחונן, הספיק להוביל אין ספור מפעלי חינוך והתיישבות בימי חייו. הוא טרח רבות למען אהבה וקירבה  בין  חלקי העם, עסק בפעילות חסד ברמה האישית והלאומית, ובין השאר הצליח לחוקק בכנסת את חוק “לא תעמוד על דם רעך”. חנן, הקדיש את חייו למאבק למען ארץ ישראל, ועמד בחזית ההתיישבות כמעט עד יום מותו. אל מול מקום המקדש פעל להקמת ישיבת “בית אורות”, וטרח למען קירוב העם לירושלים ולקבר רחל. נפטר בו’ תשרי תשע”ב (4.10.2011) ונטמן באדמת כפר עציון.  ערב פטירתו ממחלה קשה, העניק ראיון טלויזיוני שריגש רבים ובו סיכם את חייו במילים ” רציתי להיות טוב”. והצליח.

בו’ בתשרי התש”ז (1.10.1946), נגזר דינם של הנאשמים במשפטי נירנברג. הבכירים שבראשי המשטר הנאצי שנתפסו בידי בעלות הברית, עמדו לדין בפני בית משפט בין לאומי. נירנברג, שהייתה אחת הערים החשובות במשטר הנאצי, ונודעה בכינוסי המפלגה ובחוקי הגזע שנחקקו בה, נבחרה באופן סמלי כמקום שבו הוחלט למצות עם הרוצחים את הדין. לראשונה בהיסטוריה המודרנית, התמודד המשפט הבין לאומי עם טענת “רק מילאנו אחר הפקודות”, ודחה אותה בשעה שהיא מתייחסת לפשעים נגד האנושות. שנים עשר מבין הנאשמים – ביניהם גנרלים, מפקדי הס”ס, ובכירים במערכת השלטון – נידונו למוות. מרטין בורמן, סגנו של היטלר שהצליח להימלט, נדון למוות בהיעדרו, ואילו הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) המושחת והאכזרי, הצליח להתאבד יום לפני הוצאתו המתוכננת להורג. מנהיגים אחרים נדונו למאסר עולם או לתקופות מאסר ממושכות. המשפט המחיש לעולם את פשעי הנאצים, ופתח סדרה של משפטים שבמהלכם נשפטו עוד מאות פושעי מלחמה. עם זאת, לא עם כל הנאשמים מוצה הדין. היו רבים שבשל אינטרסים פוליטיים של בעלות הברית התחמקו מעונש.

אחוזות טראומה ממוראות מלחמת העולם הראשונה, וחדורות ברצון כן ותמים לשלום, השקיפו בריטניה וצרפת על תעוזתו ההולכת וגוברת של אדולף היטלר, ששם ללעג ולקלס את כל ההתחייבויות הבינלאומיות. מדיניות “הפייסנות” שאותה הוביל נוויל צ’מברלין, ראש ממשלת בריטניה, טענה כי הליכה לקראת דרישות הנאצים תפחית מתוקפנותם ותביא שלום. בשעה שהיטלר החל לדרוש, ללא כל סיבה הנראית לעין, מצ’כסלובקיה למסור לידיו את חבל הסודטים, סירבו הצ’כים לדרישה החצופה ודרשו מבריטניה ומצרפת לעמוד מאחורי הבטחותיהם לשמור על שלמות צ’כסלובקיה. צ’מברלין סבר אחרת. הוא נענה להזמנת היטלר להגיע לוועידה במינכן, שאליה לא הוזמנו כלל הצ’כים. בה’ בתשרי תרצ”ט (30.9.1938) נחתם הסכם מינכן, שבמסגרתו נדרשו הצ’כים להיכנע לדרישות הגרמנים, ובתמורה הבטיחו הגרמנים לא ליזום מעתה שום פעילות תוקפנית. המון צוהל ואוויל בבריטניה קיבל את פניו של צ’מברלין שהכריז: “הבאתי שלום לדורות”. בגרמניה נאלצו גנרלים שתכננו הפיכה שנועדה להפיל את היטלר לוותר על תוכניותיהם לנוכח הכניעה הבריטית. הגרמנים הפרו, כמובן, את כל התחייבויותיהם, ופחות משנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. האם הלקח מחֶרפּת מינכן נלמד?

הימים – ימי גזירות השמד שלאחר מרד בר כוכבא. בניסיון לשבור את רוחו של העם היהודי שמרד שוב ושוב באימפריה, הורה אדריאנוס הקיסר על איסור קיומן של מצוות העשה, ובראשן לימוד התורה. ההנהגה היהודית והמוני העם המשיכו במסירות נפש בקיום המצוות למרות הכול. בה’ בתשרי (136?), למרות שהוזהר על ידי חבריו מהפיקוח הרומאי, נעצר רבי עקיבא יחד עם עוד שמונה חכמים בשעה שלימדו תורה ברבים. נסיבות מעצרו, הקפדתו על קיום מצוות גם בתנאי המצוקה של הכלא הרומאי, וקריאת שמע שקרא בשעה שסרקו את גופו במסרקות של ברזל כמה ימים מאוחר יותר באצטדיון הגדול של קיסריה, נחקקו במסורת ישראל. וכך גם שאר הפרקים נוראי ההוד בתולדות חייו של התנא המופלא, שגדל כרועה צאן פשוט, נישא לרחל והפך לחשוב שבין חכמי התורה שבעל פה. בערב יום הכיפורים, זמן קצר לפני תפילת “כל נדרי”, נוהגים בקהילות רבות לומר את הפסוק “אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה” – סופי תיבות עקיבה, לזכרו של התנא.