שנים ארוכות עמלה הקרן הקיימת לישראל על רכישת אדמות עמק זבולון, צפונית לחיפה. משצלחה המלאכה, לאחר גלגולים רבים ולאחר עיכובים שנבעו מסיבות כלכליות וביטחוניות, הוחלט להקים במקום שכונת פועלים שתתבסס על יסודות שיתופיים. בג’ בטבת תרצ”ג (31.12.1932) אוכלסו הבתים הראשונים בשכונה, שנקראה תחילה “מניין פועלים”, ושתושביה עבדו במפעלי התעשייה הרבים שבמפרץ. שנה לאחר מכן, בעקבות רצח ארלוזורוב, שונה שם המקום ל”קרית חיים” והוא הפך לשכונת הפועלים הגדולה והחשובה בארץ. כל תושבי השכונה היו מזוהים עם ההסתדרות ועם תנועת העבודה, ובתקנונה נכתב כי “תהיה השגחה על כך שכל חברי השכונה ישמרו ויקיימו הלכה למעשה את כל חוקת העובדים ומצוותיה, ובייחוד מצוות העבודה העצמית”. תנועות הנוער של מחנה השמאל פרחו בשכונה, ופולמוס שהיכה גלים ברחבי הארץ התחולל כאשר ראשיה סירבו תחילה להקים בית כנסת במקום. רבים מבני השכונה נפלו במערכות ישראל, ורבים אחרים הגיעו לדרגות ולתפקידים בכירים בצה”ל. במהלך השנים גדלה קריית חיים ואוכלוסייתה התגוונה. בהדרגה, הפכה לשכונה של חיפה, תוך שהיא נהנית במובנים מסוימים ממעמד מוניציפלי מיוחד.

דב שילנסקי נולד (1924) בליטא, ומצעירותו היה חבר בתנועת בית”ר. במהלך ימי השואה היה חבר המחתרת בגטו שאוולי, ושרד את מחנות המוות. עם סיום המלחמה הצטרף לאצ”ל, והיה בין עולי “האלטלנה”. גם לאחר תום הפרשה העגומה, לא נמנע מלשרת כקצין במלחמת העצמאות. במסגרת המאבק נגד הסכם השילומים, נעצר כאשר ביקש להחדיר פצצה למשרד החוץ. במשפטו, זעזע רבים כאשר סיפר את מוראות השואה שהביאו אותו להתנגד להסכם. עבד כעורך דין מצליח, וכיהן שנים רבות כחבר כנסת מטעם תנועת החירות. נודע בנאמנותו לארץ ישראל ולמורשת ישראל. בשנת 1988 התמנה ליושב ראש הכנסת, ובמסגרת תפקידו ערך ביקור היסטורי בליטא, מקום מולדתו, תוך שהוא מטיח בפני מארחיו את ההאשמה בפשעיהם בימי המלחמה. שילנסקי היה גם זה שיזם את מפעל ההנצחה “לכל איש יש שם”, שמאז ראשית שנות התשעים מתקיים כחלק מאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נפטר בב’ בטבת תשע”א (9.12.2010), ונקבר ליד רעייתו רוחל’ה, ששרדה יחד עימו את אימי השואה, וליד בנו יוסי, שנפל במסגרת שירותו הצבאי.

שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.