ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, בי“א בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”. חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית – סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבד, כיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ…וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ“. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה.
איש של הפכים: הלוחם המהולל והנועז שהחיה את רוח הלחימה של צה”ל בימיו כמפקד יחידה 101, אך גם מי שהסתבך בקרב מיותר בחלקו במִתלה. אסטרטג־על שהושיע את ישראל בקרבות גבורה בסיני ובגולן במלחמת ששת הימים, והוביל את צליחת תעלת סואץ במלחמת יום כיפור, ויחד עם זה, כשר ביטחון שקע עם כל המדינה בבוץ הלבנוני במהלך שנות השמונים. ראש הממשלה שהוביל את מבצע “חומת מגן” שבו הוכה הטרור הפלשתיני כפי שלא הוכה מעולם, אך גם מי שיש הטוענים כנגדו כי אפשר לחמאס להשיג את הגדול שבניצחונותיו עם הנסיגה מעזה. אביר ההתיישבות והאדם שהקים את מספר היישובים הגדול ביותר ביהודה, בשומרון, בעזה ובסיני, ומי שגם שהוביל את הנסיגה וההרס של יישובים יהודיים בחבל ימית ובגוש קטיף. אחד מראשי הממשלה החזקים ביותר בתולדות המדינה, שבדיוק כשעמד בשיא כוחו הפוליטי, שקע בתרדמת ארוכה עד לפטירתו. אריק שרון. הילד שנולד בכפר מל”ל שבשרון בשנת 1928, והפך לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על תולדות מדינת ישראל, לטוב ולמוטב, נפטר בי’ בשבט תשע”ד (11.1.2014).
בספרד של המאה הארבע עשרה, תמרנו היהודים בין פרעות ואימי המגפה השחורה, לבין תור זהב וקרבה לשלטון. הם התלבטו בין נאמנות למסורת האבות לבין חיקוי מנהגי הסביבה. את המענה הרוחני לאתגרי התקופה העניק רבנו ניסים מגירונדי, שנפטר בט‘ בשבט הקל”ו (1.1.1376), והנהיג את קהילת ברצלונה עשרות שנים. הר”ן, שהמשיך את מסורות בתי המדרש שהתפתחו בדורות שקדמו לו בספרד ובפרובנס, תפקד כרב וכפוסק. הוא כתב למעלה מאלף תשובות ליהודים מכל רחבי העולם. הר”ן היה מנהיג שלא חשש להתעמת עם עשירי הקהילה, ואף נכלא לתקופה ארוכה בשל כך. לפרנסתו, הוא עבד (הואיל ולא כיהן כרב במשרה רשמית) כרופא – בין השאר של משפחת המלוכה – וכסופר סת”ם. אחד מכתבי היד המיוחסים לו נמצא בספרייה הלאומית. רבים מגדולי ספרד למדו תורה מפי הר”ן, ותלמידו הריב”ש אמר עליו כי הוא “השופט הגדול העומד על בני עמנו להורות את בני ישראל”. לדורות, נודע הר”ן בפירושיו המונומנטליים על פסקי הרי”ף ועל הגמרא, וכן בדרשותיו, שבהן עמד על יסודות המחשבה היהודית בתחומי האמונה, התפתחות ההלכה וצורת המשטר העתידית במדינה היהודית.
בח’ בשבט תשט”ו (31.1.1955) הגיעה לשיאה הטראגי פרשת “עסק הביש” שהסעירה את ישראל בשנות החמישים והשישים. הרופא ד”ר משה מרזוק מקהיר והמהנדס שמואל (סמי) עזר מאלכסנדריה, מנהיגיה של קבוצת צעירים יהודים ציוניים שגויסו במצרים בשנת 1951 ליחידת המודיעין 131 כדי לסייע למדינת ישראל, הועלו לגרדום. הקבוצה נתפסה לאחר שהופעלה במסגרת יוזמה ישראלית כושלת. המטרה הייתה לסכסך בין בריטניה למצרים באמצעות פיגועים שיעשו הצעירים היהודיים נגד יעדים בריטיים ואמריקאיים במצרים. הפעלת החוליות הייתה כושלת . חברי התאים נתפסו, נחקרו באכזריות ונידונו במשפט ראווה. משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות בתלייה, וחבריהם נידונו לתקופות מאסר ארוכות.
חברי החוליות פעלו מתוך מסירות למדינה ומתוך תחושת שליחות. כשבוע לאחר תלייתם, ניצב התליין בתאו של אחד מחברי הרשת ואמר לו: “אני תליתי רבים, אך כאלה שהולכים לגרדום באומץ שכזה עוד לא ראיתי. לכן באתי לחקור ולדעת מאיזה חומר קורצתם, אתם היהודים? האם השניים היו בני תמותה או אולי מלאכים היו…” (מעריב 20.4.77) (נכתב בסיוע הקרן להנצחת קדושי קהיר)
העלייה לקרקע הייתה כמעט חשאית. ממשלת ישראל החליטה להקים יישוב ראשון בבקעת הירדן, ששוחררה במלחמת ששת הימים, וביקשה לא לעורר סערה מדינית. חיילי הנח”ל של בני עקיבא שהקימו בז’ בשבט תשכ”ח (15.1.1968) את “נח”ל סוכות”, הסתפקו במסיבה פנימית צנועה לציון העלייה לקרקע. החשאיות לא נשארה זמן רב. ברחבי הארץ נפוצה השמועה על החלוצים החדשים בבקעה, וחיבוק חם מהתקשורת ומהממסד הוענק לנח”לאים. הקיבוצים באזור עמק בית שאן העניקו למתיישבים עוגת ענק ועליה הכתובת “ממתיישבי חומה ומגדל 1938 לחומה ומגדל 1968“. בהמשך, שונה שם היישוב ל“מחולה” (על שם עירו של אלישע הנביא), ולהקת הנח”ל שרה על ‘קרנבל בנח”ל‘ אשר ‘יוצא במחולה’. חברי ההיאחזות, שאוזרחה בהמשך, נאבקו בקשיי הקיום ליד הגבול בימי מלחמת ההתשה, בחוסר המים, בריחוק ובחום הלוהט. למרות הכול, הצליחו לגדל חקלאות לתפארת, ולפתח יישוב פורח ברוח ‘תורה ועבודה‘, עם מגוון מפעלי תעשייה ומוסדות חינוך ותרבות. כחמש עשרה שנה לאחר הקמתו, על רקע מחלוקת לגבי אופי היישוב, פרשו חלק ממייסדי מחולה והקימו את ‘שדמות מחולה‘, שהפך ליישוב פורח ותוסס בזכות עצמו.
“הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה…תכירונו מיד, זו “מחלקת ההר” האילמת.
אז נפרח. עת תידם בהרים זעקת ירייה אחרונה“. שירו של חיים גורי, כמו טקסי הזיכרון וההנצחה, שמות הרחובות, היישוב נתיב הל”ה (שניצב בנתיב הליכתם), והמסע השנתי שבו משתתפים אלפי בני נוער מדי שנה, הפכו את סיפור הל”ה לאחד הסיפורים המכוננים בתולדות תקומת ישראל. מחלקת הלוחמים שיצאה מירושלים בה’ בשבט תש”ח (15.1.1948) בדרכה להושיט עזרה לגוש עציון הנצור, פסעה בהרים באזור בית שמש, ונלכדה למרגלות הגוש באזור הכפר צוריף. מאות רבות של לוחמים ערביים הקיפו את המחלקה הנצורה. אנשיה, בראשות דני מס, לחמו עד האחרון שבהם בגבעת הקרב, והמשיכו להשליך אבנים על תוקפיהם גם בשעה שאזלה תחמושתם. בשל התעללות הערבים בגוויות, זוהו החללים בטקס מיוחד וקבלי על פי “גורל הגר”א“. שאלות רבות נשאלו במהלך השנים על תוואי המסע, על מטרתו ועל סוגיית טוהר הנשק שבה אולי נתקלו הלוחמים בשעה שזיהו אזרחים ערביים שאצו לדווח על מיקומם. על הגבורה ועל מיתוס הגבורה שהונחל לדורות, אין חולק.
ההמונים המתכנסים מדי שנה בד’ בשבט ברחבת הקבר המפוארת שבנתיבות, מעלים על נס את דמותו של “אבי התפילה” הגדול (“בבא סאלי”), רבי ישראל אבוחצירא. רבי ישראל נולד ב-1889, בן למשפחת הצדיקים והרבנים הידועה במרוקו. מצעירותו נודע כעילוי וכדמות מופת. למד בישיבות מרוקו וארץ ישראל את התורה במקצועות הנגלה והנסתר, ומילא תפקידים רבניים ורוחניים שונים בקרב יהדות מרוקו. בשנת 1964 עלה הבבא סאלי לישראל, ולאחר ששהה במספר יישובים, קבע לבסוף את מושבו בנתיבות שבנגב המערבי. בהדרגה, הפך הבבא סאלי לדמות נערצת על ידי יוצאי מרוקו ורבים אחרים, ורבבות היו מגיעים לנתיבות כדי לקבל את עצתו, את ברכתו ואת תפילתו. התמדתו, צניעותו, מאור הפנים שבו קיבל את הפונים אליו, ובעיקר הסיפורים הרבים שנפוצו ברחבי הארץ על ברכותיו שהתקיימו, הפכו את הנסיעה לנתיבות לשם דבר בישראל. בין המבקשים את עצתו ואת תמיכתו היו מראשי המדינה ומאנשי כוחות הבטחון. בד’ בשבט תשמ”ד (8.1.1984) נפטר הבבא סאלי ונקבר בהלוויה המונית. הילולא שנתית רבת משתתפים ובעלת אופי ממלכתי, נערכת מדי שנה סמוך לקברו.
רעמי התותחים של הצבא הרוסי המתקדם נשמעו כבר מרחוק, אולם, למרצחים הנאציים לא הייתה שום כוונה לאפשר לאחרוני האסירים שנותרו באושוויץ להשתחרר. בג’ בשבט תש”ה (17.1.1945) הורו הגרמנים לקרוב לשישים אלף אסירים לצעוד עשרות קילומטרים בשלג ובקור אל תחנת רכבת סמוכה. אסירים מעטים ניצלו את המהומה כדי להימלט, אולם רובם היו תשושים מדי מלגלות התנגדות. בתחנה הועלו האסירים על קרונות משא שפיזרו אותם במחנות הריכוז שעדיין נותרו בשליטת הגרמנים. לפחות שליש מהצועדים מתו במהלך הדרך כתוצאה מחולשה, מהקור וממחלות, או שנרצחו בידי השומרים הגרמניים. שיטת “צעדות המוות” חזרה על עצמה בכל מחנות הריכוז שאותם ביקשו הגרמנים לרוקן לפני תבוסתם. רבבות רבות של אסירים יהודיים נרצחו במהלכן רגע לפני השחרור. רבים מאלו שהגיעו בסוף המסע הקשה למחנות במערב גרמניה, לא הצליחו להחזיק מעמד ונפטרו עוד לפני שהגיע הצבא האמריקאי המשחרר. באושוויץ עצמה נותרו קרוב לאלפיים אסירים חולים. הנאצים העריכו שהם ימותו בכל מקרה בקרוב, ואין טעם להתאמץ ולהוציאם. שבוע לאחר מכן, אותם אסירים קיבלו את פני הצבא האדום הגואל.
שיתוף פעולה יהודי־ערבי, תמיכה בעלייה יהודית מסיבית לארץ ישראל והכרה בהצהרת בלפור. קשה להאמין, אבל אלו חלק מעקרונות של הסכם יהודי־ערבי שנחתם בלונדון בב’ בשבט ה’תרע”ט (3.1.1919), בין ד”ר חיים ויצמן כנציג התנועה הציונית, לפייסל, בנו של חוסיין מלך חיג’אז, בחסות הממלכה הבריטית. הרקע להסכם היה תוצאותיה של מלחמת העולם הראשונה: הבריטים הבטיחו למנהיג המרד הערבי, השריף חוסיין בן עלי מלך חיג’אז, את “סוריה הגדולה” (הכוללת את ארץ ישראל) בתמורה לתמיכתו בבריטים ולמלחמתו בעות’מאנים. עוד קודם לכן הבטיחו הבריטים בהצהרת בלפור את פלשתינה ליהודים. כדי לגשר על הפער בין ההבטחות השונות, נערכו פגישות בין חיים וייצמן לפייסל, אשר הולידו בסופו של דבר את “השלום ההיסטורי” שנחתם בלונדון. עקרונותיו היו: שיתוף פעולה יהודי־ערבי בכל רחבי המזרח התיכון, הכרה בהצהרת בלפור, תמיכה בהגירה יהודית לפלשתינה תוך שמירה על זכויות הערבים, חופש דת ויחסי שלום. בסופו של דבר, תככים אימפריאליסטיים בין הבריטים לצרפתים סיכלו את התוכניות להקים את מלכותו של פייסל בסוריה, וההסכם איבד ממשמעותו.
משה ארנס נולד בליטא בשנת 1925. חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היגר עם משפחתו לניו יורק, ושם פיתח את שתי אהבותיו הגדולות: האהבה להנדסה, בדגש על הנדסת אווירונאוטיקה, והנאמנות לרעיונותיו של זאב ז’בוטינסקי ולתנועת בית”ר. במהלך המלחמה שירת כאיש הנדסה בצבא האמריקאי, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לנציב בית”ר בארצות הברית. עם הקמת המדינה עלה ארנס לארץ, והיה ממקימי היישוב “מבוא בית”ר”. פרופסור בטכניון ואיש התעשייה האווירית, שקידם את תכנון מטוסי הכפיר והלביא ואת בנייתם. בשנות השבעים החל לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד ומילא תפקידים שונים, ביניהם שר החוץ ושר הביטחון. כל חייו היה ארנס איש ארץ ישראל השלמה, ובד בבד פעל לשיפור מעמד המיעוטים בישראל. הוא הפגין בכל הליכותיו הדר בית”רי, סגנון שהביא לו כבוד וחיבה גם ממתנגדיו. כשר ביטחון, הוביל מדיניות ניצית ופעל לעשיית שינויים מבניים מקיפים בצבא. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, עסק ארנס בהנצחת גבורתם של אנשי בית”ר במרד גטו ורשה, גבורה שעד לפרסום ספרו בנושא לא הייתה מוכרת לציבור. נפטר בא’ בשבט תשע”ט (7.1.2019)