אין דבר שלם יותר מלב שבור”; “אלוקים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס”; “המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול – רשע טוב הימנו”. אמרותיו החדות והשנונות של רבי מנחם מנדל מקוצק, משכו אליו אלפי חסידים שביקשו להיות מושפעים מתביעת האמת המוחלטת שהתקיימה בחצרו. הרבי מקוצק נולד ב1787, והיה תלמידו של החוזה מלובלין. הוא לא קירב את כל החסידים, מתוקף תפיסתו ולפיה “רק באמצע הולכים סוסים, בני אדם הולכים בקצוות”. הוא קירב אליו רק את מתי המעט, העילית שבעילית שהוא חש שתוכם כברם. חסידים אלו חיו שנים בעוני ובחיי שיתוף, כשהם ממתינים למילה או לאמרה של הרבי שתאיר באור חדש את דרך עבודת ה’ שלהם. במשך קרוב לעשרים שנה, עד ליום פטירתו בכ”ב בשבט תרי”ט (27.1.1859), הסתגר הרבי בחדרו ועסק בבירור עצמי ובעבודת המידות. במהלך השנים, עזבו רוב החסידים וייסדו חסידויות חדשות שהושפעו מרוחה של קוצק, אם כי ברוח מתונה יותר, ובראשן חסידות גור. הרבי עצמו הפך לסמל לדרישה מוחלטת לאמת, להתנגדות לכל סוג של הונאה עצמית ושל גאווה. תלמידיו אמרו כי מתורת הרבי לא נשארו ספרים, אבל נשארו ספרים חיים.  

“איש בשורה אנוכי היום…נכס לאומי יקר נגאל והועבר לרשות מדינת ישראל”. כך הכריז ראש הממשלה הנרגש, משה שרת, באוזני העיתונאים בכ”א בשבט תשט”ו (13.2.1955). ההכרזה בישרה על סיומו המוצלח של מאמץ חוצה עולם להעביר לידי ישראל את מגילות ים המלח הידועות כ”מגילות הגנוזות”. חלק מהמגילות, שהתגלו במקרה בידי רועי צאן בדואים במערות קומראן שבצפון מדבר יהודה, נרכשו עוד בימי הקרבות של מלחמת העצמאות על ידי פרופ’ אליעזר סוקניק. אחרות, שבשל אירועי המלחמה נותרו מחוץ לגבולות ישראל, התגלגלו לניו־יורק. הודות למאמציו של יִגָּאֵל ידין – הרמטכ”ל לשעבר, בנו של אליעזר סוקניק וארכיאולוג ידוע בזכות עצמו –נרכשו אותן מגילות בידי תורמים יהודיים (קרן נורמן ושמואל גוטסמן) והועברו לרשות ממשלת ישראל. בין המגילות ידועות מגילת המקדש, מגילת בני האור ובני החושך והנוסח העתיק לספר ישעיהו. חלקים אחרים של המגילות הגיעו לידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. כל המגילות מקובצות ומוצגות בהיכל הספר אשר במוזיאון ישראל בירושלים, ויחדיו הן מספרות את סיפורה של כת האִסיים המסתורית שפעלה בארץ יהודה בשלהי בית שני.   

פרנץ קישהונט, יליד 1924, ניצול שואה ועולה חדש מהונגריה, הצליח תוך זמן קצר מרגע הגעתו לארץ, סמוך להקמת המדינה, להפוך לגדול הסטיריקנים בתולדות מדינת ישראל. אפרים קישון, בשמו המעוברת, החל לכתוב בעיתוני עולים קטנים רשימות קצרות שבהן הפליא ללגלג על הפוליטיקה ועל הבירוקרטיה בישראל הצעירה. בהמשך, החל קישון לפרסם את רשימותיו הסטיריות מדי יום במשך שלושה עשורים במדור “חד גדיא” בעיתון מעריב. במאמריו, סָנַט קישון בפוליטיקאים ובשיגיונותיהם, וזאת במקביל להבעת אהבה עצומה למדינת ישראל והפגנת עמדות לאומיות שהיו לצנינים בעיני הממסד הספרותי והביאו, ככל הנראה, לירידתו מן הארץ בערוב ימיו. הסרטים שאותם הפיק קישון ובראשם “סאלח שבתי”, “השוטר אזולאי” ו”תעלת בלאומילך“, הפכו לקלאסיקה ישראלית, ויכולתו הפנומנלית לתאר בצורה סטירית מבריקה גם אפיזודות קטנות מחיי היום יום הקנתה לו שם עולמי והערכה רבה גם באירופה. בין ספריו הרבים ידוע קובץ הסטירות שפרסם לאחר מלחמת ששת הימים תחת הכותרת “סליחה שניצחנו”. מעט לפני פטירתו, זכה קישון בפרס ישראל למפעל חיים. אפרים קישון נפטר בי”ט בשבט תשס”ה (29.1.2005) 

בי”ח בשבט תשכ”ה (21.1.1965) חנכה תל אביב את הבניין הגבוה ביותר באותם ימים באסיה, במזרח התיכון ובוודאי במדינת ישראל הצעירה. פרויקט הענק של האחים מאיר שבו הוקם “בניין שלום מאיר” בגובה מאה עשרים ושלושה מטרים, הכניס את תל אביב לעידן חדש. ב”גורד השחקים” התל אביבי, נחשף הציבור הישראלי לראשונה לחידושים מערביים מהפכנים כדוגמת מדרגות נעות, כל־בו (סוג של קניון ראשון), מִצפה מפואר שצפה מהגובה על כל מטרופולין תל אביב ומוזיאון שעווה שבו הונצחו מאה דמויות מרכזיות בתולדותיה של מדינת ישראל. חידוש חשוב נוסף היה כביש דו מסלולי שעבר מתחת לבניין ותחנה לרכבת תחתית שעדיין ממתינה למימוש יעודה. הבניין הוקם על חורבותיה של גימנסיה הרצליה ההיסטורית, שהונצחה בציורי קיר מפוארים בכניסה לבניין. לימים, צמחו באסיה במזרח התיכון ובתל אביב עצמה בניינים גבוהים ומפוארים יותר. מרכז העסקים של תל אביב נדד לאזור אחר, ורבות מהאטרקציות של המגדל נסגרו. אולם, בתוך יער גורדי השחקים הנוכחי של העיר ללא הפסקה, שמור עדיין למגדל שלום מקום של כבוד.

איסור על הכאת ילדים; הוראה כי “אין לאדם להשתמש במשרתים שלו בעבודת פרך ובביזיון ובקושי השעבוד, כי אם ברחמנות”; תקנות לאיסור העסקת נערים לפני שהשלימו את חוק לימודיהם הבסיסיים ותקנות שאסרו על עישון מחשש להתמכרות (!); שמונים וארבעה ספרים בכל מקצועות התורה ופעילות ציבורית ענפה בעירו ובכל רחבי העולם היהודי. כל אלו היו מקצת מפעולותיו של רבי חיים פלאג’י, שנולד בשנת 1787 ונודע כמנהיגה של יהדות איזמיר ושל יהדות טורקיה כולה במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. בתפקידו כאב בית הדין וכ”חכם באשי” של איזמיר, פעל רבות להקמת מוסדות רווחה, חינוך וחסד, ובצמצום פערים חברתיים גם בשעה שהדבר לא נשא חן בעיני עשירי הקהילה. במקביל, כתב וחידש בכל מקצועות התורה והשיב תשובות בהלכה ליהודים ולרבנים מכל קצווי עולם, שחלקן קובצו בספרו “כף החיים”. בשעת עלילת דמשק, הפעיל את כל השפעתו הציבורית וגייס את משה מונטפיורי ומנהיגים אחרים, שהביאו לביטול הגזירה. בי”ז בשבט תרכ”ח (10.2.1868) נפטר ונקבר באיזמיר בהלוויה ממלכתית שבה השתתפו רבים מנציגי השלטון. 

הנער שגדל בבלרוסיה (שבה נולד בשנת 1842) והתחנך בחינוך מסורתי במוסדות חינוך של “המתנגדים” ושל החסידים כאחד, הפך בבגרותו לאחר מסופריה הקנאים של תנועת ההשכלה. פרץ סמולנסקין תיאר בכישרון רב ובלשון שנונה וחריפה את הפגמים שמצא בחברה היהודית במזרח אירופה. כך הפך ספרו “התועה בדרכי החיים” לאחד מספרי היסוד של תנועת ההשכלה בת התקופה. עם זאת, גם משואפי ההשכלה והתבוללות לא חסך סמולנסקין את שבט עטו. במאמריו הרבים שפרסם בעיקר בעיתונו “השחר”, שהיה אחד מכתבי העת העבריים החשובים ביותר באירופה של שלהי המאה התשע עשרה, תקף סמולנסקין את השואפים להיטמע ולאבד את הייחוד היהודי. על רקע תופעת הלאומיות וגלי האנטישמיות באירופה, קרא לשיבה לארץ ישראל. בעיתונו ניתן מקום מכובד למאמרים ולכתבות שעסקו בבניין הארץ ובתחיית השפה העברית. מעל דפיו הופיעו יצירות, שהפכו לימים לקלאסיקה ציונית, כמו מאמריו הראשונים של אליעזר בן יהודה ושיריו של יהודה לייב גורדון. בגיל 43 בלבד, כשהוא חסר כל, נפטר סמולנסקין ביום ט”ז בשבט תרמ”ה (1.2.1885). לימים, הועלו עצמותיו לירושלים לחלקת אישי הרוח והסופרים הציוניים בהר המנוחות. 

חג האילנות, ט”ו בשבט תש”ו (16.2.1946), צוין בעמק בית שאן באופן חגיגי במיוחד. לאחר המתנה ארוכה בת שמונה שנים באזור נחלת יהודה, חברי קבוצת אמונים (בני הנוער הדתי מגרמניה שטיפחו את מודל “החלוץ התלמיד חכם”) עלו לאתר קיבוץ הקבע שלהם, סמוך לקיבוצים הדתיים הוותיקים יותר בעמק, טירת צבי ושדה אליהו. אל העולים הצטרפו ניצולי שואה ובוגרי תנועת בני עקיבא מהארץ ומהעולם. בשם הקיבוץ, ביקשו המתיישבים להנציח את הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב) ראש ישיבת וולוז’ין ומראשי תנועת חובבי ציון, כמו גם את המעיינות הרבים הנובעים בשטח היישוב, שנקראו בהתאמה גם הם על שם הרב (עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה). בחום הכבד של בקעת בית שאן, טיפחו הקיבוצניקים במשך השנים ענפי חקלאות משגשגים, בריכות דגים, מפעל “פלציב” לעיבוד פוליאתילן ומוסדות חינוך ותרבות, בראשם אחת המדרשות התורניות לבנות הראשונות שהוקמו בארץ. בקיבוץ, שעבר תהליכי הפרטה בשנים האחרונות, חיים כיום מאות חברים ותושבים הממשיכים את המסורת בת שבעים וחמש השנים של חיי תורה ועבודה 

“שלֵו הייתי בביתי”, סיפר הרב יהושע פאלק (נולד בשנת 1680), שכיהן כרבה של העיר לבוב שבגליציה בשנת 1702. ולפתע, בשעה שלמד עם תלמידיו, החריד קול פיצוץ אדיר את העיר. “מראה אש הגדולה והמתלקחת אשר עלה בארמנותינו ובחלוננו”. האסון שנגרם בשל פיצוץ חומרי הנפץ שהיו מרוכזים באחד ממחסני העיר, הביא למותם של אשתו, ביתו, ועוד רבים מבני משפחתו ומיהודי העיר. בהיותו קבור מתחת ההריסות, נדר הרב פאלק כי אם יצליח לצאת בחיים מהעיר החרבה, יקדיש את חייו ללימוד תורה. זו הייתה תחילת הדרך לכתיבת ספרו של הרב פאלק, “הפני יהושע”. את סיפור האסון ונס הצלתו, כתב הרב פאלק בהקדמה לספר, שהפך במהירות לאחד מספרי העיון החשובים והמוכרים ביותר בקרב תלמידי הישיבות. במקביל, כיהן הרב פאלק, כרבן של ערים חשובות באירופה, ובהן ברלין ופרנקפורט. עמדתו התקיפה על עקרונות ההלכה והמוסר, כמו גם מלחמתו נגד מי שהיו חשודים בשַבּתאוּת, גרמו לא פעם לחיכוכים בינו ובין ראשי הקהילות, והוא נאלץ לעבור מעיר לעיר. נפטר בי”ד בשבט תקט”ז  (1756).  

לכולכם בקשה – אל תבכו. את האומלל מבכים. אני מאושר כי נפל בחלקי להיות בחיר היישוב, להביא את דברו, עידודו ועזרתו לגולה. הצוואה שהותיר אבא ברדיצ’ב למשפחתו ולחבריו, זמן קצר לפני שנרצח בידי הנאצים בי”ב בשבט תש”ה (26.1.1945) במחנה מטהואזן, סימלה את חייו הסוערים והייחודיים. אבא ברדיצ’ב, יליד רומניה (1920) ובן למשפחה חסידית המיוחסת לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב, היה פעיל ציוני מנעוריו. במהלך מלחמת העולם, הגיע לארץ ישראל על גבי אוניית מעפילים, וזמן קצר לאחר קליטתו בארץ הצטרף ליחידות הצנחנים העבריים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. ברדיצ’ב צנח בסרביה, פעל בסיוע לפרטיזנים, אך נכשל בניסיונו להגיע לרומניה, ושב לבסיסו באיטליה. במקום לשוב לארץ, התנדב ברדיצ’ב למשימה נוספת, והפעם נשלח לסלובקיה, שם סייעו הוא וחבריו למרד הסלובקי. לאחר שדיכאו הנאצים את המרד, ניסו חבורת הצנחנים להימלט להרים, אך נשבו ונרצחו. חבריו של ברדיצ’ב מהנוער הציוני החליטו לקרוא ליישוב החדש שהקימו על אדמות ולדהיים, המושבה הטמפלרית הנטושה בעמק יזרעאל,  בשם “אלוני אבא”. 

ארבע מאות וחמישים הצעות הוגשו לוועדת הסמל והדגל, שאותה הקימה מועצת המדינה הזמנית. חברי הוועדה, ובהם הצייר ראובן רובין והארכיאולוג אליעזר סוקניק, דנו שוב ושוב בהצעות השונות לסמל המדינה והחליטו לבסוף, ביא בשבט תש”ט (10.2.1949), לקבל את הצעתם של האחים גבריאל ומקסים שמיר. הצעתם של האחים התבססה על המנורה, שלדבריהם “מייצגת את עברו המפואר של העם היהודי, ובניגוד למגן דוד – היא סמל שאינו מופיע אצל עם או אומה אחרים בעולם”.  חברי הוועדה ביקשו מהאחים להשתמש דווקא בצורת המנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא, כדי להמחיש את תקומתו של עם ישראל מהחורבן ומהגלות. לצידה של המנורה, הוסיפו האחים את ענפי הזית  סמל השלום, והעץ הארצישראלי המוכר ביותר. בדיעבדכיוונו האחים (גם אם לא הכירו אותו בשעת הכנת הסמל) לפסוקים בספר זכריה (פרק ד) המתארים “מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָוּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ“. סמל המנורה העתיק שהצטרף אל העם היהודי עוד מימי המשכן, מקדש שלמה והבית השני, ושליווה את עם ישראל בכל גלויותיו, שב הביתה.