הכתובת הייתה על הקיר. התעוררות הקנאות הנוצרית שפשתה ברחבי אנגליה עם יציאתו של המלך ריצ’רד הראשון (לב הארי) למסע הצלב בירושלים, יחד עם רצונם של בעלי חוב רבים שלוו כסף מהיהודים להשתמט ממילוי חובותיהם, בישרו אסון מתקרב. בערב שבת הגדול, ח’ בניסן ד’ תתק”ן (17.3.1190), החל אספסוף לפרוע ביהודי העיר יורק. היהודים נמלטו למצודת קליפורד שבפאתי העיר, וביקשו את חסותו של מפקד המצודה, בהתאם להסכמים עתיקי היומין בינם לבין משפחת  המלוכה. המושל המקומי נעתר תחילה לבקשתם, אולם לאחר זמן קצר הצטרף לפורעים ודרש מהיהודים להתנצר או למות. מנהיג הקהילה, רבי יום טוב בר יצחק מבעלי התוספות (ומי שחיבר את הפיוט “אמנם כן יצר סוכן בנו”, הנאמר בקהילות אשכנז ביום כיפור) חיזק את בני קהילתו. כמאה וחמישים יהודים העדיפו לשלוח יד בנפשם ולא ליפול בידי הנוצרים. אירועי “מצדה של יורק” גרמו לכך שדורות רבים נמנעו יהודים מלהתגורר ביורק. לעומת זאת, בעיר ניו יורק שנוסדה לכבודה של העיר בבריטניה, נמצאת הקהילה היהודית הגדולה בעולם.

הרב בנימין משה לווין נולד ברוסיה (1879). בצעירותו נדד בין ישיבות רוסיה ונודע כתלמיד מוכשר ושקדן. לאחר שנאלץ לשרת בצבא הרוסי, החל לעסוק גם בתחומי הפילוסופיה ובמחקר ההיסטוריה היהודית, והתוודע לרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאל דמותו נקשר עד יומו האחרון. הרב לווין למד בבית המדרש לרבנים בגרמניה ובאוניברסיטאות שונות במרכז אירופה. שם החל לעסוק במפעלו המונומנטלי של כינוס כל החיבורים של גאוני בבל לסדרת ספרים אחת, לה קרא בשם אוצר הגאונים. בשנות מלחמת העולם הראשונה נשלח לנהל את בתי הספר של רשת “נצח ישראל” בארץ, ועשה זאת תוך התמודדות עם קשיי המלחמה. בארץ המשיך בהוצאת כתבי יד קדמונים וההדרתם, וכתב מאמרים בכתבי עת, תוך שהוא חושף לציבור את תורתם של פרשנים קדמונים למקרא ולגמרא. נחשב כאחד מהחשובים בחוקרי חוכמת ישראל מתוך נאמנות לרוח המסורת והאמונה. נפטר בח’  בניסן תש”ד (1.4.1944) ונקבר בהר הזיתים.

תמו שמונת ימי המילואים. העם כולו נרגש לקראת הרגע שלו ציפו הכול – השראת השכינה במשכן שהוקם בעמל כה רב. שני הכוהנים הצעירים, דור העתיד המבטיח של בית לוי, צעדו בראש. לפתע אירע האסון. יום חנוכת המשכן הפך ליום אבל. פרשנים ודרשנים ניסו לאורך הדורות להסביר מה גרם למיתתם של בני אהרון, נדב ואביהו, ביום חנוכת המשכן בא’ בניסן, בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, שנת ב’תמ”ט לבריאת העולם. האם הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה? האם לא כיבדו את המעמד ונכנסו למשכן שתויי יין? האם לגלגו על משה ועל אהרון? שערי פירושים לא ננעלו, ועימם הלקחים שאותם נדרש העם לדורותיו ללמוד מהאסון. מעל הכול, הדהד קול הבורא: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”. הדרישה החד משמעית מהעילית ליותר, לשאיפה לשלמות ולביקורת, ולעיתים ענישה על כל פגם וחטא. תגובתו של אהרון תועדה גם היא לנצח כאב טיפוס להתמודדותם של רבים מבניו במשך הדורות עם אסונות וקשיים בלתי מוסברים: “וידום אהרון”. ההבנה שלא כל דרכי הבורא ברורות מאפשרת את המשך החיים.

בני הזוג הצעיר קלימי חגגו ביחד עם עוד עשרות אורחים את חתונתם. ריקודים ומוסיקה כורדית נשמעו ברחבי המושב פטיש שליד אופקים, בליל א’ בניסן תשט”ו (2.3.1955). איש לא הבחין בחוליית המחבלים (הפדאיון) שיצאה מרצועת עזה בדרכה למסע הרס ורצח. מתוך החשכה פתחו המחבלים באש על החוגגים. עשרות נפצעו, ואחת הצעירות, ורדה פרידמן, מתה מפצעיה. פרידמן לא הייתה בת פטיש. היא גדלה בכפר ויתקין הוותיק והמבוסס, והחליטה להיענות לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לצעירים מההתיישבות הוותיקה לסייע למושבי העולים הצעירים שבנגב. ורדה, שמילאה תפקיד של עובדת סוציאלית ומדריכה ביישוב הצעיר, הפכה לסמל לאומי. נתן אלתרמן כתב עליה את שירו “בחודש האביב”. לאחר הרצח, ביקר בפטיש ראש הממשלה בן גוריון, והמשיך להלווייתה של ורדה. בת עשרים וחמש הייתה במותה, ועמדה להינשא שבועות מספר לאחר מכן. על קברה נכתב “נפלה על משמרתה ברחבי הנגב בקומה לעזרת נדחי עם בהשתרשותם על אדמתם”.

ראה גם את הסרט חתונת הדמים:

בתחילה היה מדובר בשמועות מוזרות מסין על וירוס חדש ומאיים, לאחר מכן  החלו אט אט גבולות המדינה להסגר בפני נוסעים שהיה חשש שמא יביאו עימם את המחלה,  ללקסיקון הישראלי נכנסו מילים שאיש מחוץ לעולם הרפואה לא הכיר:בידוד, קצב הדבקה, ופנדמיה ותוכנת הזום הפכה ממיזם עסקי מצומצם לצינור החיים והמידע של מליונים. לאחר שבהדרגה צומצמו התכנסויות, אותרו עוד ועוד חולים ואלפים החלו להכנס לבידוד   סמוך לפורים החלה הממשלה לקלוט כי מגפת הקורונה מכה גם בישראל וביום יח אדר תש”ף (17.3.2020) בשידור טלויזיה דרמטי הכריז ראש הממשלה על סגר כללי ואיסור על תנועה והתכנסות ברחבי המדינה. שנה של מגפה זעזעה את ישראל, שינתה את כל מערכות החיים בחינוך, בכלכלה, בבריאות,בסדרי התפילות והפנאי ואף בניהול היחסים המשפחתיים. שנה של התמודדות שחשפה גם בקיעים וליקויים בהנהגה ובחברה הישראלית לצד גילויים של ערבות, יוזמה , מסירות ומנהיגות,  והביאה לאלפי מתים, מאות אלפי חולים ומליוני מבודדים במלאת שנה למגפה התבשר הציבור על חיסון המוני חסר תקדים בהיקפו בעולם. האם  הוא יאפשר  את סופה של המגפה?



“הרעיון שעליו אדבר בספרי זה הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל כך נפתחה החוברת הדקה “מדינת היהודים” שיצאה לאור בל’ בשבט תרנ”ו (14.2.1896). חודשיים של כתיבה אינטנסיבית וסוערת, שהחלו כתגובה לעליית האנטישמיות ולמשפט דרייפוס, הגיעו לקיצם. בחוברת, כלל בנימין זאב הרצל את עיקר רעיונותיו: הקמת חברה לקניית הארץ מידי הטורקים, הקמת אגודות יהודיות, תיאום עם המעצמות ופרטי פרטים על אודות המדינה העומדת לקום, כולל תיאור צבאה, שׂפתה, משטרהּ, היחס לדת ואף תיאור הדגל בעל שבעת הכוכבים על רקע לבן. במערב אירופה ובמרכזה התקבל הספר בעוינות ובחשדנות. הוצאות ספרים נמנעו מלפרסמו, ומקורבי הרצל הציע לו, בשיא הרצינות, לגשת לטיפול פסיכיאטרי. לעומת זאת, המוני היהודים במזרח אירופה ראו בו את התחלת הישועה. הספר תורגם לעשרות שפות ונפוץ ברבבות עותקים. הרעיון הציוני החל להכות גלים. שנה וחצי לאחר הפרסום, התכנס לו הקונגרס הציוני הראשון. דבריו של הרצל בסיום הספר על כך ש”באה העת כי נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו. ומעשה ידינו אשר נפעל שם, יהיו לאות ולמופת בקרב כל הארץ”, הפכו לנבואה.

הגאווה הישראלית הייתה בשיאה. אלוף משנה אילן רמון – בן לניצולי אושוויץ, וטייס הקרב שהיה בין מפציצי הכור בעיראק – חג עם ששת חבריו האסטרונאוטים במעבורת החלל האמריקאית “קולומביה”  אלפי קילומטרים מעל ישראל, ושיגר דרישות שלום מצולמות לתושביה. השמחה והגאווה הפכו ביום כ”ט בשבט תשס”ג (1.2.2003) ליום אבל לאומי. בשל שבר באחד מחלקי החומרים המבודדים שהגנו על המעבורת, התפרקה קולומביה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה שבועיים לאחר ששוגרה לחלל. אילן רמון נקבר בהלוויה ממלכתית בנהלל. הוא ומשפחתו הפכו לסמל לאומי, למצוינות, לערכיות ולהתקדמות הישראלית בתחומי המדע והתעופה. סמל זה התעצם לאחר נפילת בנו של אילן, אסף, בתאונת אימונים כטייס בחיל האוויר. על שמו של רמון נקראו שדה התעופה הבינלאומי החדש של אילת, מרכז המבקרים המפואר במכתש רמון, היישוב “מצפה אילן” וסדרה של פרויקטים בתחומי החינוך והחברה, שאותם הפעילה ומפעילה “קרן רמון”. בראש הקרן עמדה רונה רמון, אלמנתו של אילן ואימו של אסף, שזכתה להיות בין מדליקי המשואות ביום העצמאות. לאחר פטירתה ממחלה, קיבלו ילדיה בשמה את פרס ישראל למפעל חיים.  



“נשמתו של עמנו היא תורתו(!) ושפתו”. כך זעק מעל קירות ירושלים הכרוז, אחד מני רבים, שהדפיסו אנשי הוועד למען החינוך העברי בארץ ישראל. הכרוזים הופצו כחלק ממאבק אדיר שקרע את היישוב היהודי בארץ ואת התנועה הציונית, ונודע בשם “מלחמת שפות”. המאבק החל לאחר שהתברר כי חברת “עזרה” הגרמנית, שמימנה את פעילותם של מוסדות חינוך רבים בארץ, עומדת לפתוח בחיפה בית ספר טכנולוגי גבוה – הטכניקום. אנשי החברה, שלא היו בהכרח ציוניים, ביקשו ללמד במוסד בשפה המדעית הבינלאומית – גרמנית. בכך, הם עוררו את חמתם של נאמני העברית שצעדה את צעדיה הראשונים כשפה מדוברת ביישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. המאבק הציבורי כלל אספות עם, מאמרי עיתונות בעד ונגד בכל רחבי העולם היהודי, הפגנות כרוזים, שביתות של תלמידים ושל מורים במוסדות “עזרה”, ואף הקמת בתי ספר חלופיים למוסדות “עזרה”, ובראשם “סמינר ילין” בירושלים ו”בית הספר הריאלי העברי” בחיפה. בסופו של דבר, עשה הלחץ את שלו, ובכ”ו בשבט תרע”ד (24.2.1914) החליט הוועד המנהל של “עזרה” כי שפת הלימוד ב”טכניקום” תהיה עברית.  

המלחמה הייתה ארוכה ואכזרית, ולבסוף הבינו המצרים כי אין טעם בהמשכה. שיחות שביתת הנשק  בין ישראל למצרים בסיום מלחמת העצמאות נערכו בתיווך האו”ם במלון השושנים באי רודוס. את הצד הישראלי ייצגו, בין השאר, מנכ”ל משרד החוץ ולטר איתן, האלופים ידין ושאלתיאל וסגן אלוף יצחק רבין. השיחות לא היו פשוטות. אולם בסופן, ביום כ”ה בשבט תש”ט (24.2.1949), נחתם ההסכם. שני הצדדים התייצבו על הגבול הבינלאומי בין מצרים למדינת ישראל, כוחות מצריים פונו מכיס פלוג’ה, שבויים הוחלפו, ואזור ניצנה הוכרז כמפורז. ימים ארוכים נמשך הוויכוח היכן בדיוק יעבור תוואי הגבול ברצועת עזה שנותרה בידי המצרים, וּוַעדה משותפת בהובלת משה דיין קבעה את תוואי הגבול בשטח. הצד הישראלי יצא מהשיחות בתחושה שהשלום בין המדינות בהישג יד. הצד המצרי לעומתו, העדיף לשמר את רצועת עזה כמוקד של עוני, של אלימות ושל שנאה, ולנהל עוד חצי יובל של שנות מלחמה נגד ישראל. בית ועדת שביתת הנשק נמצא עד היום סמוך לכפר עזה. הוועדה כבר אינה קיימת, ובאזור הרצועה – גם לא שביתת הנשק. 

הרעש היה אדיר. ארכיאולוגים מעריכים אותו ב7.5 בסולם ריכטר. האדמה רעדה בכל הארץ. עדויות מספרות על גלי צונאמי בכינרת, ועל התמוטטות מסגד כיפת הסלע שנבנה כמה שנים קודם לכן. התאריך המדויק אינו ברור, אולם ככל הנראה “רעש השביעית” התחולל בשנת השמיטה (השביעית) בכ”ג בשבט ד’תק”ט (18.1.749). חכמי ארץ ישראל קבעו צום וקינות לזכרו. עיקר הנזק היה באזור עמק הירדן. העיר הגדולה והמפוארת בית שאן חרבה לחלוטין, על עשרים אלף תושביה. אתר העתיקות המרשים שלה והחיזיון האור קולי שמוצג בשנים האחרונות בעתיקותיה, נותרו לתאר את מוראות היום. טבריה הסמוכה, שבה נכתב מפעל הפיוט והמדרש הארץ ישראלי בשנים שקדמו לרעש, חרבה אף היא ולא חזרה שוב לתפקידה כעיר גדולה ומשמעותית בארץ ישראל. מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמיים מתארים כפרים שלמים שנמחו לבלי שוב. בתי הכנסת המפוארים בסוסיתא ובאום אל קנטיר שבגולן ננטשו והמתינו אלפי שנים לארכיאולוגים שיחדשו את ימיהם. עמק הירדן שב מאז לאיתנו, אבל נראה שזהירות מרעש דומה בשבר הסורי אפריקאי לא תזיק.