ציון חיון נולדה בירושלים (1928) למשפחת עולים ממרוקו. בגיל צעיר יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. ידיעותיה באנגלית אפשרו לה לעבוד במטה הבולשת הבריטית והיא ניצלה עובדה זו כדי להעביר ידיעות חיוניות למפקדיה ב”הגנה”. עם תחילת מלחמת העצמאות דחתה הצעה ממעבידיה הבריטיים לעבור עימם לקפריסין והחלה לשרת ביחידת שפ”ן (שירות פענוח נסתרות) – היחידה שהיוותה לימים את הבסיס ליחידה 8200 הידועה. יחד עם חבריה, סיפקה מידע מודיעיני איכותי על תנועות הבריטים והכוחות הערביים בעיר. בליל ח’ באלול תש”ח (11.9.1948) יצאה מבסיסה במחנה שנלר כדי לפגוש את חברהּ, דוד מינץ. מינץ נולד גם הוא בירושלים (1923) ועבד מגיל צעיר לפרנסת משפחתו. הרצון לנקום את מות אביו, שנרצח במאורעות תרצ”ח, הביא אותו להצטרף ללוחמי הלח”י ולהשתתף בפעולות רבות בימי המנדט והמלחמה. דוד וציון ביקשו להתראות לפני ירידתה הצפויה של ציון לנגב, לאחר שנענתה בקשתה להצטרף ללוחמים בשטח. פגז ירדני הביא למותם של השניים,  ורק למוחרת נמצאו גופותיהם. הם נטמנו תחילה בבית העלמין הזמני בשייח’ באדר, ולאחר מכן בהר הרצל.

” טיטוס גרש אותנו וטטיס מחזירה אותנו ” כך הכריזו ביום א’ אלול תרמ”ב (16.8.1882) מאתים עשרים ושמונה יהודי רומניה שעלו על האוניה  האוסטרית  טטיס בדרכם לארץ ישראל. מדיניותה האנטישמית של הממשלה המקומית, יחד עם ההתעוררות של יהודי רומניה שפעלו כדי לקדם את השיבה לארץ, התארגנות ששיאה היה בקונגרס פושקאן, שהתקיים כמה חודשים קודם לכן, היו בין הגורמים לעליה הגדולה. אלפי יהודים  ליוו בתפילה ובשירה  את שיירת העולים בשעה שהיו בדרכם לנמל גאלאנץ, העתונות הרומנית הכללית הקדישה גם היא מקום נרחב לתנועת השיבה היהודית לארץ הקודש, ועם תחילת ההפלגה תקעו העולים בשופר גדול, בתפילה לגאולת ישראל. במהלך ההפלגה חל פילוג על רקע ההקפדה בשמירת מצוות בין קבוצות העולים ומעז יצא מתוק, במקום להקים מושבה אחת כמתוכנן, הקימו העולים מחדש את גיא אוני הנטושה בהרי הגליל שהפכה לראש פינה, ואת זמרין-לימים שומרון ולימים זכרון יעקב שבכרמל. תלאות רבות עברו על עולי “טטיס” וברכם, והם היו עוד כאין וכאפס לעומת ההתמודדויות שנכונו להם עם ייסוד המושבות הראשונות, אולם הזרע שזרעו עולי רומניה החזיק מעמד בכל הקשיים והסערות והפך לאחד היסודות לשיבת ציון ותקומת ישראל.

במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.

מוצאי יום ירושלים תשפ”א. שכונת רמת אשכול בלוד. הפגנת ההזדהות של ערביי העיר עם התקפות החמאס על ישראל ועם ההתפרעויות הערביות בירושלים, הפכה לפוגרום. בתי כנסת, בתי ספר ותחנות משטרה הוצתו, עשרות רכבים ודירות של יהודים תושבי השכונה עלו באש בעידודם הנלהב של שכניהם הערבים. הפרעות הסלימו לאחר שמתפרע ערבי חוסל בידי מגינים יהודים, שביקשו לשמור על חיי נשיהם וטפם. בכל אותן שעות הפגינה המשטרה חוסר אונים מוחלט והיססה לדכא את האירועים. למחרת, כ”ט באייר תשפ”א (11.5.2021), הסלימו הפרעות והתפשטו לכבישי הנגב והגליל, לעכו, ליפו, לרמלה ולחיפה. יהודים נרצחו ונפצעו קשה במעשי לינץ’, בהצתות, בדקירות ובפיגועי ירי בידי פורעים מקרב ערביי ישראל. לנוכח אוזלת היד המשטרתית, התארגנו בערים המעורבות מסגרות של סיוע אזרחי והגנה עצמית בהובלת הגרעינים התורניים ותנועות שונות, ובסיועם של אלפי מתנדבים שהגיעו מרחוק ומקרוב. לאחר חמישה ימים שככו הפרעות, והתושבים היהודים, מגובים בתמיכתם של רבים מרחבי הארץ, נפנו להעצים ביתר שאת וביתר עוז את הנוכחות  היהודית ואת חובת המשילות ברחבי הערים המעורבות.

הבעיה המרכזית שהטרידה את מפקדי העיר ירושלים עם תחילת מלחמת ששת הימים, הייתה החשש שמא הירדנים ינסו להשתלט על המובלעת הישראלית המנותקת בהר הצופים. היה צורך חיוני לפרוץ את הדרך אל ההר דרך שכונותיה הצפוניות של הבירה, וחטיבת המילואים  של הצנחנים נשלחה לקרב. ללוחמים לא היה מידע מלא על כך שסמוך לקו הגבול העירוני הוקם מוצב מבוצר ובו פלוגה של הלגיון הירדני, שלוחמיה היו נכונים להילחם עד מוות. ההסתערות הראשונה של אחת הפלוגות בשעות הלילה המאוחרות, אור לכ”ז באייר תשכ”ז (6.6.1967), נתקלה בתעלות הקשר הצרות ובאש תופת. פלוגות אחרות שהוזעקו לסייע, לחמו כל הלילה בתעלות מפותלות, בבונקרים מבוצרים ובקושי עצום לפנות פצועים. חמישה עשר לוחמים זכו בעיטורים על חלקם בקרב “גבעת התחמושת”, ובראשם איתן נאוה הי”ד, שהצליח לאתר את מקורות הירי ולאפשר התקדמות עד שנפל. שלושים ושישה לוחמים נפלו בקרב לפני שנפלה הגבעה ונפתחה הדרך לשחרור העיר. שירו של יורם טהרלב הנציח את מורשתם לדורות, וגבעת התחמושת הפכה לאתר ההנצחה הלאומי למלחמת ששת הימים.

ההכנות נמשכו חמש שנים. הן כללו מבצעים הֵרואיים להשגת מודיעין מדויק, פיתוח מתוחכם של נשק ושל תחמושת, תכנון מפורט שעודכן פעם אחר פעם, ואין סוף אימונים. המציאות שבמסגרתה עמדו המצרים בכל רגע לתקוף את ישראל, או למצער לחנוק את כלכלתה בעקבות גיוס המילואים הממושך, חייבה הכרעה מהירה. ההימור היה אדיר. שנים עשר מטוסים בלבד הושארו להגנת שמי המדינה, בעוד כל השאר יצאו לקרב. ההוראות היו חד משמעיות: דממת אלחוט מוחלטת, שלא תופר גם אם מטוס מתרסק. הניסים, שכללו את אי ההתראה של המכ”מים הירדניים שאתרו את המתקפה, ואת טיסת המטכ”ל המצרי בשמי סיני בעת המתקפה שמנעה אש נגד מטוסים, היו עצומים. ההפתעה וההצלחה היו מעבר לכל הציפיות: אחד עשר שדות תעופה מצריים הושמדו כבר בגל התקיפות הראשון, ועד סוף היום הראשון ל”מבצע מוקד”, כ”ו באייר תשכ”ז (5.6.1967), הושמדו שבעים אחוז ממטוסי חילות האוויר המצריים. ההצלחה המזהירה, שעלתה גם במחיר יקר של הרוגים ושבויים, אפשרה את ניצחונם הגדול של כוחות הקרקע במלחמת ששת הימים.

יובל נאמן נולד (1925) וגדל בתל אביב. מגיל צעיר נודע כמדען מבריק, והקריירה שלו, שכללה לימודים בטכניון כבר בגיל שש עשרה, מחקרים בתחומי ההנדסה והפיזיקה שתרמו רבות למדע העולמי, חברות באקדמיה הלאומית למדעים בארץ ובארצות הברית וכהונה כנשיא אוניברסיטת תל אביב, נמשכה עד לפטירתו ביום כ”ח בניסן תשס”ו (26.4.2006). במקביל, הקדיש נאמן את חייו לביטחון ישראל. הוא לחם כמפקד גדוד וכסגן מפקד חטיבה במלחמת העצמאות, עמד בראש אגף המודיעין ובראש אגף התכנון בצה”ל, היה בין מובילי פרויקט הגרעין הישראלי, הוביל שליחויות מדיניות חשובות ועלומות, ופעל למען קהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. נאמן, איש חזון ומייסד סוכנות החלל הישראלית, האמין בכל ליבו בזכותו של העם היהודי על ארצו, וכאתאיסט מוחלט כרת ברית עם תלמידי ישיבת “מרכז הרב” והיה בין מקימי תנועת התחיה, שאיחדה בין נאמני ארץ ישראל דתיים וחילוניים, ואף כיהן מטעמה כשר. לאחר סיום פעילותו הפוליטית, פנה נאמן להמשך פעילותו המדעית, לסיוע למדענים עולים ולהפצת בשורת המדע לדור הצעיר. על קברו נכתב: מדען בינלאומי, יהודי וציוני.

בפסח תשס”ב (2002), עם ראשיתו של מבצע “חומת מגן”, שנועד למגר את הטרור שהיכה בישראל בימי האינתיפאדה השנייה, נכנסו כוחות מילואים וסדיר רבים למחנה הפליטים בג’נין, והחלו לטהרו ממחבלים. המחבלים מלכדו אזורים רבים במחנה, והמתינו בנקודות שולטות כדי לצלוף בחיילים תוך שהם משתמשים, כהרגלם, באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה זו, צה”ל העדיף לטהר את המחנה בית אחר בית, ללא שימוש בארטילריה ובשריון. במהלך התקדמות הכוחות, ביום כ”ז בניסן תשס”ב (9.4.2002), נקלעה פלוגת מילואים למארב מחבלים מתוכנן, שפגע ברבים מהלוחמים, כמו גם בכוחות שפעלו לחלצם. לאחר שעות ארוכות של קרבות ושל מעשי גבורה רבים, חולצו שלושה עשר ההרוגים והפצועים הרבים. בעקבות האירוע הוחלט להרוס בתים רבים במחנה (לאחר שתושביהם נקראו להיכנע) בעזרת בולדוזרים משוריינים. השיטה הוכיחה את עצמה, ותוך זמן קצר נכנעו אחרוני המחבלים. הפלשתינים ניסו להעליל על כוחות צה”ל כי במחנה הפליטים בוצע טבח המוני, ואפילו סרטים, מחזות וספרים הופקו כדי להפיץ  את עלילת השווא הזו. חיילי צה”ל שנפלו בקרב הונצחו בספר תורה שהוכנס לזכרם לבית הכנסת בסוסיא, ובאנדרטה בכפר סבא.

הרב יהודה ביבאס נולד (1789) במרוקו למשפחת רבנים. בלחץ רדיפות המוסלמים במדינה, נמלטה המשפחה לגיברלטר, שם למד ביבאס תורה ורכש גם השכלה כללית. הוא המשיך את לימודיו בליוורנו שבאיטליה, ולאחר ששהה זמן מה בלונדון, הפך לרבה ולמנהיגה של הקהילה היהודית באי קורפו. במשך עשרות השנים, כשהוא שוקד על מלאכת החינוך (שבו תבע לשלב גם לימודים כלליים) ועל שמירת ההלכה, החל הרב ביבאס לפעול למען שיבת עם ישראל לארצו. הוא יצא למסעות ברחבי העולם היהודי, וקרא ל”גאולה בדרך הטבע, מבלי לחכות לניסים”. במידה רבה, הקדים הרב ביבאס את הרצל בחזון הציונות המדינית, ותבע עלייה לארץ ברישיון האומות. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית, קרא לעם היהודי ללמוד להשתמש “בכוח הכידון” כדי לגאול את הארץ מידי הטורקים. בין הרבים שהושפעו מדעותיו היה הרב יהודה אלקלעי, שהפך לימים לאחד ממבשרי הציונות החשובים. באחרית ימיו, עלה הרב ביבאס לארץ, והתיישב בחברון עם ספרייתו הגדולה (שעלתה כולה באש במאורעות תרפ”ט). נפטר בי”ז בניסן תרי”ב (1.4.1852) ונקבר בבית העלמין היהודי בחברון.

בנייני המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה בירושלים היו מרכז העצבים של היישוב היהודי בתקופת המנדט. כאן חגגו המונים את החלטת החלוקה, מכאן נוהלה הפעילות הפוליטית והצבאית בימי מלחמת העצמאות, וכאן, יותר מבכל מקום אחר, ביקשו להכות מרצחי הכנופיות הערביות שהסתערו על תושבי העיר בתש”ח. ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית, רכש את אמונם של השומרים במתחם המאובטח, והציע לספק להם נשק ותחמושת. דאוד הגיע בבוקר ל’ באדר א’ תש”ח (11.3.1948) לחניית הבניין. הוא לא עורר את חשד השומרים בכך שהותיר בכניסה הראשית את המכונית הגדולה, שלמפרע התברר שהייתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ, והלך לדרכו. בפיצוץ האדיר נהרגו שנים עשר מעובדי הבניין, ארבעים נפצעו, ואגף שלם של מטה קרן היסוד נפגע קשה. הפיגוע הצטרף לסדרת אירועי “מרץ השחור”, שהביאו את המצב היהודי לשפל חסר תקדים, וחייבו את היישוב לשנות את הגישה ממגננה למתקפה. שנה מאוחר יותר, התכנסה בבניין המשוקם כנסת ישראל, במדינה הריבונית והמנצחת.