בשעות הבוקר המוקדמות של י”ז בכסלו תש”ב (7.12.1941) קמו מלחי הצי האמריקאי בפרל הרבור שבאי הוואי במרכז האוקיינוס השקט, לקולות זמזום מטוסים שבמהרה הפך לאש תופת של הפצצות. הקיסרות היפנית שביקשה להקים אימפריה באזור האוקיינוס השקט החליטה להצטרף לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, וביצעה תקיפה נועזת על ארצות הברית. היפנים ראו בצי האמריקאי נכס חיוני משמעותי במערכה הקרבה, ולכן החליטו לתקוף את הצי ששכן בבסיסו המרכזי של חיל הים האמריקאי באזור. במתקפת הפתע איבדה ארצות הברית שתים עשרה ספינות מלחמה, קרוב למאתיים מטוסים וכאלפיים וחמש מאות מחייליה. אולם, נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו, כיוון שלא עגנו בבסיס באותה העת. המתקפה והכרזת המלחמה של יפן ושל גרמניה שבאו בעקבותיה, הכריעו את הוויכוח שפילג את ארצות הברית – האם להיכנס למלחמה ולהיענות לתחינותיה הנואשות של בריטניה שלחמה על חייה מול הנאצים באותה עת. למחרת המתקפה, אישר הקונגרס את הכניסה למלחמה, בהתנגדות של קול אחד, וכל משאביה של מדינת הענק הופנו למאבק בגרמניה וביפן, עד הניצחון ארבע שנים מאוחר יותר.
כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה ברמת מגשימים ישיבת ההסדר “הגולן”. תלמידי הישיבה עמלו בתורה וחיזקו את יישובי הרמה, שהיו נתונים תכופות תחת התקפות טרור באותה תקופה. הישיבה פונתה ממקומה לזמן קצר בימי המלחמה, כאשר האזור נכבש בידי האויב, ומיד לאחריה שבה לרמת מגשימים. בזמני מלחמת ההתשה והמתיחות בגולן, שנמשכו חודשים ארוכים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שימשו תלמידי הישיבה גם ככוח כוננות, והטנקים שאליהם צוותו עמדו בסמוך לבניין בית המדרש. אור לי”ז בכסלו תשל”ו (20.11.1975) חדרו שלושה מחבלים מעבר לגבול הסורי, והפתיעו באחת מפנימיות הישיבה כמה תלמידים ואורחים שהגיעו באותו יום מישיבת ההסדר בגוש עציון. שלושה מהתלמידים נרצחו: בנצי ליבוביץ, נחום פניגשטיין ומאיר נדלר הי”ד. תלמיד נוסף, ששוחח עם המחבלים בערבית והציע להם לקחת אותו בשבי, הצליח באומץ רב להערים על המחבלים ולהימלט תחת אש. לאחר הפיגוע הקשה עברה הישיבה ליישוב הסמוך, חִספין, ורבים מתלמידיה נותרו לגור ולפעול ביישובי הרמה. בית המדרש, שבו נשמע קול התורה מפי מאות רבות של תלמידים כבר למעלה מיובל שנים, נקרא על שם הנופלים: “היכל השלושה”.
הרב ידידיה אלעזר טאוב נולד בשנת 1886, וכיהן כאדמו”ר חסידות מודז’יץ וכראש ישיבת תפארת ישראל, מהחשובות שבישיבות פולין. בין ספריו הידועים: “אמרי שאול” ו”ישא ברכה”. נודע כחזן וכמלחין מוכשר ביותר, שראה בשירה ובניגון את אחת הדרכים בעבודת האלוקים. המונים נהרו לשמוע את תפילותיו ואת ניגוניו, בעיקר בימים הנוראים. במהלך חייו חיבר למעלה מאלף וחמש מאות ניגונים, המורכבים והארוכים שבהם נקראו בפי חסידיו “האופרות”. היה מראשי אגודת ישראל, תמך בהתלהבות בעלייה לארץ ובהתיישבות בה, וביקר בארץ פעמים רבות לפני השואה, תוך שהוא מותח ביקורת על צעדיהם של הבריטים נגד היישוב היהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מאירופה הבוערת דרך יפן, והקים מחדש את חסידותו בארצות הברית. בדרכו, חיבר ניגונים המבטאים את זעקת עם ישראל בשל צרותיו. בעת ביקור בארץ, ביום ט”ז בכסלו תש”ח (28.11.1947), שעות ספורות לפני החלטת האו”ם על הקמת המדינה, נפטר לפתע ונקבר בהר הזיתים. בשל מלחמת העצמאות, המצבה על קברו הושמה רק לאחר מלחמת ששת הימים. ניגוניו ותורותיו מלווים את חסידי מודז’יץ ואת חובבי המוזיקה היהודית גם עשרות שנים לאחר פטירתו.
“וכידוע, המסופר בספר חסידים שאילו היו חותכים בבשרו של אדמו”ר האמצעי היה נוטף (לא דם, אלא) חסידות”. כך תיאר האדמו”ר האחרון מליובאוויטש את דמותו של האדמו”ר האמצעי – רבי דובער שניאורי. הרב דובער היה האדמו”ר השני בשושלת חב”ד. נולד בשנת 1773, והיה בנו וממלא מקומו של אביו, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד. ערך ופרסם את כתבי אביו. תורתו התאפיינה במאמרים ארוכים מאוד, לעיתים בני מאות עמודים, המבוססים על מאמרים קצרים שאמר אביו. מאמריו וספריו נכתבו על פי נושאים מוגדרים בתורת החסידות, והוא דרש מחסידיו עיון שכלי וריכוז מעמיק כדי להבינם. עם עלייתו לכס האדמו”רות, החל במסע בין העיירות השונות ברוסיה הלבנה ובהן היה אומר מאמרים. כשהגיע לעיירה ליובאוויטש, קבע שם את מושבו, ושמה של העיירה עד היום מזוהה עם חסידות חב”ד. קבוצה מחסידיו נשלחה לארץ ישראל, ואנשיה הקימו התיישבות חסידית בחברון. נעצר בידי הממשל הרוסי בעקבות הלשנה של מתנגדי החסידות, ויום שחרורו נחגג עד היום כאחד מחגי חב”ד. נפטר בט’ בכסלו תקפ”ח (28.11.1827).
הרב יהונתן זקס נולד בבריטניה בשנת 1948. למד בישיבות שונות בממלכה, והיה בקשר עם גדולי התורה ברחבי העולם, בראשם הרב רבינוביץ’, הרב סולובייצ’יק והרבי מלובביץ’. במקביל, למד באוניברסיטת קיימברידג’, והפך לבעל ידע אדיר בנושאי רוח ומדע. בשנת 1991 התמנה להיות רבה הראשי של בריטניה. במשך עשרות שנים הנהיג את הקהילה תוך שהוא שומר בנחישות על נאמנות לרוח התורה והמצוות, ובמקביל הפך להיות אחד מהדוברים היהודים הידועים בעולם. היקף ידיעותיו, מקוריותו וכישרונו הרטורי הניעו מדינאים, מדענים דגולים, פילוסופים, ארגונים בינלאומיים, מנהיגי דתות וכלי תקשורת בכל העולם להאזין לדבריו על חשיבות האמונה והמסורת דווקא בדור שבו מתמודד המערב עם הקיצוניות והטרור, עם בעיות הגלובליזציה ועם פירוק מוסד המשפחה. דעותיו זכו לכבוד רב, והוא מונה ל”לורד” בידי מלכת בריטניה. בעשרות ספריו, שיצאו בעברית ובאנגלית, סקר את אתגרי השעה ואת המענה היהודי אליהם תוך שימוש בידע עולם עצום. הרב זקס היה ציוני נלהב וביקר תכופות במדינת ישראל. פירושיו ורעיונותיו זכו לתפוצה רבה בכל רחבי העולם היהודי. הרב זקס נפטר בכ’ במרחשוון תשפ”א (7.11.2020)
ההסכם שנחתם בין ארגון הג’וינט לממשלת נורווגיה נועד לסייע לילדים מארצות צפון אפריקה להתחזק מעט מבחינה בריאותית לפני עלייתם לארץ. מרכז רפואי בהרי הממלכה הצפונית פונה מיושביו לצורך המיזם, ומאתיים ילדים יהודים יוצאי מרוקו בילו שם כמה שבועות בנעימים. הגעתה של קבוצת הילדים השנייה, והפעם מתוניס, הסתיימה באסון. מטוס אחד ובו עשרות ילדים הגיע בשלום, אולם השני ובו עשרים ותשעה ילדים התרסק ביום י”ח במרחשוון תש”ט (20.11.1949) על צלע הר דרומית לאוסלו ועלה באש. הניצול היחיד היה הילד יצחק אלל שלא נפגע. האש שבערה בזנב המטוס מספר ימים לאחר ההתרסקות והעניקה לו חימום במזג האוויר הקפוא, כמו גם ארגז תפוחים שנותר שלם, אפשרו לו לשרוד שלושה ימים עד הגעת צוותי החילוץ. אבל כבד נפל על ישראל, על קהילת יהודי תוניס, ועל נורווגיה, שאנשיה הזדהו עם הטרגדיה הקשה. הילד הניצול סירב להצעת מלך נורווגיה שביקש לאמצו, ועלה לארץ למושב ינוב שבשרון. המושב הוקם בתרומות ממשלת נורווגיה, ובמרכזו בית ספר על שם עשרים ושמונת הילדים שנספו באסון.
רבי ישראל פרידמן, האדמו”ר מרוז’ין, נולד בשנת 1796 למשפחה חסידית מיוחסת. בן חמש עשרה הפך רבי ישראל למנהיג, ולחצרו נהרו אלפי חסידים שנהנו מתורתו ומעשרות הניגונים שהלחין. הקו הבולט, ובהחלט יוצא הדופן, בהנהגתו של רבי ישראל היה ה”מלכות”. תפיסה זו באה לידי ביטוי בארמון, בכלים מפוארים, בסוג של גינוני מלכות ואף במרכבה מפוארת. כל זאת כדי ליצור מודל של הנהגה ברורה, המעניקה כבוד לחסידים, ולהגדיל, לשיטתו, את “כבוד שמיים”. תפיסת ה”מלכות” ברוז’ין הייתה גם סוג של קו אופי בולט: התנהגות בצורה אצילית, בהקפדה על ניקיון, בהוד והדר, ובכללי נימוס ודרך ארץ. אפילו התפילה, בניגוד למקובל אצל החסידים, נעשתה אצל הרוז’יני בקול דממה דקה. חסידיו טענו כי למרות העושר הרב שהיה בחצרו, הוא עצמו השתדל לא ליהנות מרכושו, ואף הקפיד ללכת יחף בשל צער השכינה. נאלץ להימלט מרוסיה לאחר שנחשד במעורבות בחיסול שני מלשינים יהודים ונעצר. הוא הקים את חצרו מחדש בסדיגורא שבאוסטרו הונגריה. נפטר בג’ במרחשוון תרי”א (9.10.1850). חסידיו בנו לזכרו בירושלים את בית הכנסת “תפארת ישראל”, שהיה מהגדולים והבולטים בבתי הכנסיות שבעיר העתיקה.
רבי משה סופר, הנודע בכינויו המפורסם ״החת״ם סופר״ (על שם ספרו “חידושי תורת משה”), נולד בעיר פרנקפורט בשנת 1762. במשך שנים ארוכות עמד בראש ישיבת פרשבורג, שהייתה אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בעולם, ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. החת”ם סופר, התמודד עם העלייה העצומה בהיקפי ההתבוללות, ועם החיבור לרעיונות הרפורמה שפשו בימיו בקרב יהדות גרמניה והונגריה. תחת הסיסמה “חדש אסור מן התורה” הוא הוביל את היווצרות האורתודוקסיה היהודית, שעיקריה הם הקפדה על כל תג ותג מכללי ההלכה, והימנעות ממגע ככל הניתן עם העולם הנוכרי, למרות הפיתוי הרב לעשות כן לאחר מתן שוויון הזכויות ליהודים. תחת הנהגתו של החת”ם סופר, הקפידו היהודים שלא לשנות את שמם ואת לשונם, ובכך הבליטו את בידולם מהחברה הסובבת (תפיסה זו מקובלת על הציבור החרדי עד היום). החת”ם סופר, מגדולי אוהביה של ארץ ישראל, שיבח את העלייה ואת ההתיישבות בה בכל כוחו. הוא השווה את הפעילות למעשה הנחת תפילין. נפטר בעיר פרשבורג (ברטיסלבה של היום) בכ״ה תשרי הת”ר (3.10.1839).
הסכסוך בחוות כינרת בין ברמן, מנהל החווה מטעם התנועה הציונית, לבין הצעירים הסוציאליסטים יוצאי רוסיה (לימים הם יכונו אנשי העלייה השנייה) הגיע לנקודת רתיחה. רגע לפני הפיצוץ הציע ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, סוג של פשרה. חלק מן החלוצים (“הקומונה החדרתית”) עברו את הירדן מזרחה והחלו בניהול עצמי ושיתופי של אדמות הקרן הקיימת בכפר אום ג’וני שנקרא מעתה דגניה. “ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!”. כך הכריזו שנים עשר חברי הקבוצה (עשרה חברים ושתי חברות) ביום כ”ה בתשרי תרע”א, (28.10.1910). באדמת דגניה, שלימים הוקמה לצידה דגניה ב’, התעצב אופיו של הקיבוץ בצורתו השיתופית ביותר והמורכבת ביותר. אנשיה הנחילו לעולם ההתיישבות הציוני את רעיונות בית הילדים והקבוצה הקטנה, את שירי רחל ואת דת העבודה של א.ד. גורדון, את זיכרונות מסע המושבות של הרב קוק ועוד שורה ארוכה של אישי רוח ומעשה שהובילו את תנועת העבודה הציונית במשך שנים ארוכות. מעל הכול, הפכה דגניה לסמל ההתיישבות בעמקי הירדן והכינרת.
בנייני המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה בירושלים היו מרכז העצבים של היישוב היהודי בתקופת המנדט. כאן חגגו המונים את החלטת החלוקה, מכאן נוהלה הפעילות הפוליטית והצבאית בימי מלחמת העצמאות, וכאן, יותר מבכל מקום אחר, ביקשו להכות מרצחי הכנופיות הערביות שהסתערו על תושבי העיר בתש”ח. ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית, רכש את אמונם של השומרים במתחם המאובטח, והציע לספק להם נשק ותחמושת. דאוד הגיע בבוקר ל’ באדר א’ תש”ח (11.3.1948) לחניית הבניין. הוא לא עורר את חשד השומרים בכך שהותיר בכניסה הראשית את המכונית הגדולה, שלמפרע התברר שהייתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ, והלך לדרכו. בפיצוץ האדיר נהרגו שנים עשר מעובדי הבניין, ארבעים נפצעו, ואגף שלם של מטה קרן היסוד נפגע קשה. הפיגוע הצטרף לסדרת אירועי “מרץ השחור”, שהביאו את המצב היהודי לשפל חסר תקדים, וחייבו את היישוב לשנות את הגישה ממגננה למתקפה. שנה מאוחר יותר, התכנסה בבניין המשוקם כנסת ישראל, במדינה הריבונית והמנצחת.
