ביום כ’ בטבת תרמ”ב (11.1.1882) לבש בית הספר היהודי פווקשאן ברומניה חג. חמישים ואחד נציגים שהגיעו משלושים ושתיים אגודות ציוניות מרחבי רומניה, יחד עם אורחים נוספים ועיתונאים, התכנסו באולם המרכזי עבור מה שהיה למעשה הקונגרס הציוני הראשון בעולם. על קירות האולם נתלו מפת ארץ ישראל ותמונות אישים חשובים בעם היהודי, כמו משה מונטפיורי ואדולף כרמיה, נשיא “כל ישראל חברים”. הנציגים מרחבי רומניה, שאך זה מכבר זכתה לעצמאות, חשו כי גלי האנטישמיות, הפוגרומים עלילות הדם, החוקים המפלים וההרחקה החברתית שפקדו את היהודים במדינה הצעירה, חייבו את יהודי הארץ לפעול למען עלייה לארץ מוקדם ככל האפשר.
תחת הכותרת “יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה” התלכדו יהודים מרחבי הארץ סביב מנהיגותו של שמואל פינליס (בתמונה) מהעיר גלאנץ. הוא היה זה שיזם את הכינוס בפוקשאן ונבחר עם ראשיתו לנשיאו. שלושה ימי דיונים, שנחתמו בברכת שהחיינו מפי רב העיר, עסקו בהיבטים כלכליים וארגוניים לקראת קניית אדמות ועלייה לארץ ישראל. כמה חודשים מאוחר יותר, הקימו יהודי רומניה את זכרון יעקב ואת ראש פינה.
כאשר הודיע הרצל על תוצאות ההצבעה – 105 קולות בעד, 82 קולות נגד – הדהדו באולם הקונגרס מחיאות כפיים סוערות. בשעה שבע וארבעים דקות, בי”ט בטבת תרס”ב (29 בדצמבר 1901), הכריז הרצל: “נוסדה הקרן הלאומית־יהודית”. כך היה התאריך הזה ליום הולדתה ולחגה של הקרן הקיימת לישראל. יוזם הרעיון להקמת קרן לאומית לרכישת קרקעות היה פרופ’ צבי שפירא, שהעלה לראשונה את הרעיון כבר בשנת 1884. לאחר דחיות ובעיות חוזרות ונשנות, אוּמץ לבסוף הרעיון בידי התנועה הציונית. ארבע שנים אחרי הקמתה, בשנת 1905, החלה הקרן הקיימת לרכוש קרקעות שעליהן הוקמו בן שמן, דגניה וכנרת. הכספים לרכישה נאספו עבור הקרן בכל רחבי העולם היהודי באמצעות “הקופסה הכחולה”. קופסה זו נכחה כמעט בכל בית יהודי, והביאה לרכישת מאות אלפי דונמים של קרקעות, שעליהן התפתח היישוב בארץ. גיוס הכספים לקק”ל, שבו נטלו הילדים והנוער חלק פעיל, היה גם אחד המכשירים המרכזיים של החינוך הציוני. במשך השנים, הרחיבה הקרן הקיימת את תחומי פעילותה, וכללה בהם גם נטיעת יערות, טיפול בנושא איכות הסביבה וחינוך ציוני חקלאי בבתי הספר בארץ ישראל.
מנהיגי היישוב היהודי היו אובדי עצות. המצור על ירושלים בעת מלחמת העצמאות הלך והתהדק, וכמויות המים והמזון הלכו ואזלו. הפתרון למשבר התגלה בדמותו של עורך הדין הירושלמי, דב יוסף. דב (ברנרד) יוסף נולד בקנדה בשנת 1899, ולצד התמקצעותו במשפטים, עסק מנעוריו בפעילות ציונית. היה ממארגני הגדודים העבריים, מראשי תנועת העבודה, מעורכי הדין המובילים בארץ, ומי שהיה אחראי על גיוס מתנדבים לצבא הבריטי. אך עתה, קיבל עליו יוסף את המשימה המורכבת מכולן: לאחר שֶמוּנה למושל ירושלים, פעל ביסודיות, בשיטתיות ובהוגנות בחלוקת מעט המזון שהיה בעיר. או הגיע אליה בשיירות, תוך שהוא מנצל לטובת העיר כל כיכר לחם וכל בור מים. הצלחתו לסייע לבירה לעבור את ימי המצור, הביאה את בן גוריון לבקש ממנו להיות אחראי על חלוקת המזון ועל המשאבים המעטים בישראל כולה. למרות האבל על ביתו לילה־נעמי, שנפלה בקרבות מלחמת העצמאות, הסכים יוסף לכהן כשר האספקה והקיצוב, והוביל את מדיניות הצנע שאפשרה לישראל להתגבר על אתגרי קליטת העלייה ההמונית. יוסף, שכיהן במגוון תפקידים ציבורים שונים נוספים, נפטר בי”ח בטבת תש”ם (7.1.1980).
הרב אליעזר ולדמן נולד (1937) בפתח תקווה וגדל בארצות הברית. בעת שהותו בארצות הברית למד בישיבת הרב הוטנר, היה פעיל בתנועת בני עקיבא, ובמסגרתה עלה לארץ ולמד בישיבת ההסדר בכרם דיבנה. בהמשך דרכו, הפך לאחד מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, שאת תורתו ואת תורת אביו לימד בהעמקה עד יומו האחרון. היה ממייסדי מושב קשת, מראשי תנועת גוש אמונים וחבר כנסת מטעם תנועת התחיה. יחד עם חברו, הרב דרוקמן, היה בין מייסדי ישיבת אור עציון. הצטרף למייסדי היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, וביחד עם הרב דוב ליאור, עמד במשך שלושה עשורים בראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע. בישיבה, ובישיבות האחרות שבהן לימד שנים רבות, ובראשן ישיבת מרכז הרב, עסק בהוראת אמונה וכתב ספרים ומאמרים רבים בנושא. את תלמידיו הרבים חינך לאהבת ישראל, לנאמנות ולמסירות לארץ ישראל ולדבקות בתורה. למרות המצב הבטחוני המורכב באזור, הקפיד לקרוא לתלמידיו שלא להפר את החוק, וראה במדינת ישראל, על כל מורכבותה, את ראשית צמיחת גאולתנו. נפטר בט”ו בטבת תשפ”ב (19.12.2021).
המבצע עלה על כל דמיון. שתי אוניות ענק (שכונו “הפאנים”) נקנו בעזרת חברות קש בארצות הברית, והגיעו לנמלי אירופה במגמה לאפשר את מבצע ההעפלה הגדול ביותר. גם כוח קומנדו בריטי שחיבל באחת האוניות בנמל ונציה לא מנע את הגעתן לרומניה ואת עלייתם של לא פחות מחמישה עשר אלף מעפילים שהגיעו באחת עשרה רכבות ייעודיות מרחבי אירופה לאוניות. הבריטים לחצו על האמריקאים לעצור את ההפלגה בטענה שהאוניות מביאות לארץ המוני קומוניסטים, והלחץ האמריקאי אילץ את ראשי התנועה הציונית, שלא ששו להתעמת עם האמריקאים ערב החלטת האו”ם על החלוקה, להורות על ביטול המבצע. אנשי השטח של ההעפלה שהיו כבר עסוקים בהעלאת אלפי מעפילים ועשרות טונות של ציוד לאוניות סירבו, ובי”ד בטבת תש”ח (27.12.1947) יצאו שתי האוניות שנקראו מעתה “עצמאות” ו”קיבוץ גלויות” לדרכן. כדי למנוע התנגשות דמים, ממנה חששו גם הבריטים שידעו על אלפי האלות שחולקו למעפילים, הגיעו מפקדי הספינות להסכמה עם הבריטים כי האוניות יגיעו לקפריסין וכי הבריטים לא יחרימו אותן, כנהוג. לאחר קום המדינה עלו אלפי המעפילים לארץ.
הרב עמרם אבורביע נולד במרוקו (1892) למשפחת תלמידי חכמים שאבותיה היו בין חכמי קסטיליה. בגיל צעיר עלה עם משפחתו לארץ, וגדל בעיר העתיקה בירושלים. נודע כעילוי מגיל צעיר ושנים ארוכות שילב בין הנהגת קהילה בעיר העתיקה ומאוחר יותר בשכונת נחלאות, והוראה כר”מ בישיבת פורת יוסף, לבין עבודתו כמוציא לאור של ספרי קודש. נשלח מטעם יהודי ירושלים כ”שליח דרבנן” לצפון אפריקה, והיה ממייסדי שכונת בית וגן. כל ימיו האמין ברעיון שיבת ישראל לארצו, וכחבר ההגנה אף נעצר לא פעם בידי הבריטים. עסק רבות בביצור מעמדו התורני של יום העצמאות. ספריו “נתיבי עם” עוסקים בענייני הלכה ואגדה, ובמסגרתם אף ליקט את מנהגי ירושלים השונים. ערך את נוסח התפילה לספרדים ולבני עדות המזרח בסידור “רינת ישראל”. בחמש עשרה שנותיו האחרונות כיהן כרבה הראשי של פתח תקווה וכחבר מועצת הרבנות הראשית. בימיו האחרונים הבטיח לתלמידיו כי “כל ארצנו יעודה לנו בתורתנו הקדושה, ובקרוב ונשוב לבקר את שריד מקדשנו, כותל המערבי”. נפטר בז’ בטבת תשכ”ז (20.12.1966)
שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.
יפו. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כארבעה חודשים קודם לכן, התקרבה לאזור כאשר טורקיה הצטרפה לגרמניה ולאוסטרו־הונגריה במלחמתן נגד מדינות ההסכמה. רבים מיהודי הארץ , בעקבות ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר לזרים), הוגדרו מחדש כ”אזרחים של מדינות אויב”. שתי אפשרויות הונחו לפניהם: לעזוב את הארץ או להפוך לאזרח טורקי. היו שקיבלו את האזרחות הטורקית, היו שעזבו, והיו שהתמהמהו עם ההחלטה. באחרונים הלם ג’מאל פחה, מושל הארץ, ב”יום חמישי השחור” – חנוכה, כ”ט בכסלו תרע”ה (17.12.1914). בשעות הצוהריים פשטו מאות שוטרים וחיילים עם ערבים חמושים על השכונות היהודיות של יפו, גוררים לכיוון הנמל בכוח את היהודים שסירבו להפוך לטורקים. אנשים הוצאו מבתיהם, חולים ממיטותיהם, ילדים נלקחו כאשר הוריהם לא נמצאו, והורים לא הורשו לקחת את ילדיהם עמהם. בלי אוכל ומים, ולאחר שנשדדו והוכו, הגיעו בספינות למצרים, שהייתה תחת השלטון הבריטי. “יש לנו עכשיו מושג נאמן מגירוש ספרד…אבוי, נגרשנו מגן עדננו”. כך תיארה מגורשת במכתב לבעלה. אלפי המגורשים, ורבים שהצטרפו אליהם, שהו במחנות פליטים במצרים עד כיבוש הארץ בידי הבריטים ארבע שנים מאוחר יותר.
“כעמוד האש ההולך לפני מחנה המתנדבים בעם, משמשת מופת וסמל לאזרחים רבים המקדישים את חייהם למען הזולת”. כך נימקו שופטי פרס ישראל למפעל חיים בשנת 1999 את מתן הפרס לרבנית ברכה קאפח. קאפח נולדה בשנת 1922 בתימן וגדלה במשפחה עשירה שחינכה אותה לחסד ולעזרה לזולת. בגיל אחת עשרה התחתנה עם יוסף קאפח, קרוב משפחתה שהיה בן ארבע עשרה באותה עת. החתונה אפשרה לחלץ אותו מ”גזירת היתומים” שהושתה על יהודי תימן, ולימים היה הרב קאפח מגדולי תלמידי החכמים וחתן פרס ישראל בעצמו. הרבנית עלתה לארץ עם משפחתה באמצע שנות הארבעים דרך העיר עדן, במסע ארוך ומפרך שבמהלכו שיכלה את בנה. בארץ, עבדה בתחילה בהכנת רקמות שזכו להצלחה רבה, וניצלה את הצלחתה להקמת מפעל רקמות שהעסיק נשים קשות־יום מרחבי ירושלים. בהמשך, התמסרה לעשיית חסד כמעט בכל תחום אפשרי: סייעה להמוני קשישים, הקימה עמותות שונות לגמילות חסדים, דאגה לבגדים מיד שנייה לנצרכים וסייעה בהבאתן של כלות עניות לחופה. היא ובעלה הוגדרו כדמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בירושלים בכ”ג בכסלו תשע”ד (26.11.2013)
בנייני המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה בירושלים היו מרכז העצבים של היישוב היהודי בתקופת המנדט. כאן חגגו המונים את החלטת החלוקה, מכאן נוהלה הפעילות הפוליטית והצבאית בימי מלחמת העצמאות, וכאן, יותר מבכל מקום אחר, ביקשו להכות מרצחי הכנופיות הערביות שהסתערו על תושבי העיר בתש”ח. ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית, רכש את אמונם של השומרים במתחם המאובטח, והציע לספק להם נשק ותחמושת. דאוד הגיע בבוקר ל’ באדר א’ תש”ח (11.3.1948) לחניית הבניין. הוא לא עורר את חשד השומרים בכך שהותיר בכניסה הראשית את המכונית הגדולה, שלמפרע התברר שהייתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ, והלך לדרכו. בפיצוץ האדיר נהרגו שנים עשר מעובדי הבניין, ארבעים נפצעו, ואגף שלם של מטה קרן היסוד נפגע קשה. הפיגוע הצטרף לסדרת אירועי “מרץ השחור”, שהביאו את המצב היהודי לשפל חסר תקדים, וחייבו את היישוב לשנות את הגישה ממגננה למתקפה. שנה מאוחר יותר, התכנסה בבניין המשוקם כנסת ישראל, במדינה הריבונית והמנצחת.
