הסכסוך בחוות כינרת בין ברמן, מנהל החווה מטעם התנועה הציונית, לבין הצעירים הסוציאליסטים יוצאי רוסיה (לימים הם יכונו אנשי העלייה השנייה) הגיע לנקודת רתיחה. רגע לפני הפיצוץ הציע ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, סוג של פשרה. חלק מן החלוצים (“הקומונה החדרתית”) עברו את הירדן מזרחה והחלו בניהול עצמי ושיתופי של אדמות הקרן הקיימת בכפר אום ג’וני שנקרא מעתה דגניה. “ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!”. כך הכריזו שנים עשר חברי הקבוצה (עשרה חברים ושתי חברות) ביום כ”ה בתשרי תרע”א, (28.10.1910). באדמת דגניה, שלימים הוקמה לצידה דגניה ב’, התעצב אופיו של הקיבוץ בצורתו השיתופית ביותר והמורכבת ביותר. אנשיה הנחילו לעולם ההתיישבות הציוני את רעיונות בית הילדים והקבוצה הקטנה, את שירי רחל ואת דת העבודה של א.ד. גורדון, את זיכרונות מסע המושבות של הרב קוק ועוד שורה ארוכה של אישי רוח ומעשה שהובילו את תנועת העבודה הציונית במשך שנים ארוכות. מעל הכול, הפכה דגניה לסמל ההתיישבות בעמקי הירדן והכינרת.
הרב ד”ר זרח ורהפטיג ממנהיגיה הדגולים של הציונות הדתית נולד בשנת 1906 בבלארוס. מגיל צעיר עסק בשני התחומים שליוו אותו כל ימי חייו: פעילות ציבורית בתחום הציונות ועיסוק בתחום המשפטי. היה מראשי תנועת המזרחי בפולין ושימש כנציג בכיר מטעמה במוסדות התנועה הציונית. במהלך מלחמת העולם השנייה הוביל ורהפטיג את מאמצי החילוץ של אלפי יהודים מליטא וביניהם תלמידי ישיבת מיר לעבר המזרח הרחוק בסיועם של קונוסולים זרים חסידי אומות העולם. הוא עצמו הגיע במהלך המלחמה לאסיה, אמריקה ומשם לאירופה, תוך שהוא עוסק בסיוע מסיבי לניצולי השואה, בחילוץ ילדים יהודים ממנזרים ובטיפוח מוסדות תנועת המזרחי. בארץ היה ממנסחי מגילת העצמאות, ממובילי החקיקה בכלל וחקיקה דתית בפרט בכנסת ושר הדתות. טיפח את תחום המשפט העברי וסייע בשילובו בחוקי המדינה הצעירה. ממיסדי אונברסיטת בר אילן ומחבר ספרים רבים שכללו חידושים על הש”ס, עיסוק בנושא המשפט העברי ותובנות בשאלות דת ומדינה. ורהפטיג הקפיד במשך כל שנות חייו ללמוד וללמד תורה במסגרות שונות. יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל למפעל חיים. הותיר אחריו משפחה של משפטנים ותלמידי חכמים. נפטר ביום כ בתשרי תשס”ג (26.9.2002)
הצעירים היהודים־אמריקאים שהגיעו בדרך לא דרך למדינת ישראל הצעירה זמן קצר לאחר הקמתה, ידעו שהם מפרים את חוקי ארצם ומסתכנים במאסר ובאיבוד האזרחות. הם ידעו גם שהם מצטרפים לצבא עני העומד מול מלחמה טוטלית, ושכוחותיו, בעיקר כוחות האוויר שלו, דלים וחלשים אל מול אויביו. ולמרות הכול, החליטו הטייסים הצעירים, בוגרי קרבות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שלא לעמוד מנגד בשעה שגורל המדינה היהודית הצעירה מונח על כף המאזניים. ביניהם בלט ויליאם כץ, צעיר שגדל בפלורידה והיה קצין מצטיין בטייסות המפציצים שכתשו את ערי גרמניה בשלהי מלחמת העולם. הוא הגיע לארץ כשהוא מטיס את המפציצים שהעבירה ההגנה בגניבה מאמריקה. היא חימשה וציידה אותם בבסיסי חיל האוויר הצ’כי, בעלת הברית החשובה של ישראל באותם ימים. בדרכו לארץ פיקד כץ על הפצצת קהיר, ובארץ, הוביל לאורך מלחמת העצמאות את טייסת 69, טייסת המפציצים של צה”ל שנטלה מקום חשוב בקרבות בנגב ובגליל. לאחר קריירה ארוכה בחיל האוויר ובאל־על, נפטר כץ ביום י”ט בתשרי תשנ”ג (24.9.1994).
“בדמכם חידשתם את הקשר עם אברהם אבינו”, הבריק ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ללוחמי צה”ל שביום י”ח בתשרי תש”ח (21.10.1948) השתלטו על באר שבע לאחר קרב קשה. העיר שוחררה כחלק ממבצע יואב שהחל שבוע קודם לכן. במסגרתו, הורה מפקד המבצע, יגאל אלון, לכוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 לצאת למבצע משה, שמטרתו הייתה להשתלט על בירת הדרום. בימי מלחמת העולם הראשונה, העיר היוותה יעד כמעט בלתי ניתן לכיבוש וכוחות הצבא הבריטי הקיזו דם רב כדי לכובשה מידי הטורקים. העיר הציבה אתגר לא פשוט בפני לוחמי צה”ל: היא הייתה מלאה במאות חיילים מצריים מצוידים בנשק כבד, והייתה מבוצרת מכל עבריה. שחרורה התאפשר לאחר הפצצה מסיבית של חיל האוויר, ניתוק דרכי הגישה וכן תגבורת ופעולות הסחה והטעיה. את עיקר המעמסה (והקורבנות) בקרב נטלו על עצמם לוחמי “הקומנדו הצרפתי” – יחידת הפשיטה הייחודית שהייתה מורכבת מיוצאי צרפת וצפון אפריקה, שאנשיה השתלטו בקרבות קשים על פאתי העיר. במהלך הקרבות נפלו שישה מלוחמי צה”ל, ומרבית תושביה הערבים של העיר נטשו אותה. עיר האבות שבה לידי הבנים.
המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”. בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה
שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.
שלושים ושש משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב. תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת
בךךךךבבבבבבבב
״יגעתי בקוראי…אל המלך פעמים שלש…לאמר הושיעה המלך למה תעשה כה לעבדיך…וכמו פתן חרש יאטם אזנו״. כך מתאר דון יצחק אברבנאל, מגדולי המדינאים, הכלכלנים, מפרשי התורה וההוגים היהודיים בימי הביניים, את ניסיונו הנואש לשכנע את מלכי ספרד למנוע את גירוש היהודים בשנת 1492. אברבנאל נולד בפורטוגל בשנת 1437 לאחת המשפחות המיוחסות של יהודי ספרד. מגיל צעיר נודע כגדול בתורה ובחוכמות העולם. כיהן כשר האוצר הפורטוגלי, ובעקבות עלילה נאלץ להימלט לספרד, שם הפך לשר האוצר המקומי. לאחר גירוש ספרד עבר לנאפולי וכיהן גם שם כשר האוצר, אולם גזירות ורדיפות הביאו להמשך נדודיו עד שנפטר בכ”ט בתשרי הרס”ט (23.9.1508) באיטליה. במהלך נדודיו ובפעילותו, כתב את פירושו המונומנטלי לתנ”ך, וסדרה ארוכה של ספרי מחשבה ופילוסופיה יהודית. פעל רבות למען קהילות ישראל בכל מקום שיכול, וקרא לשיבת העם לארצו. היה (בעקבות ניסיונו המר) ממתנגדיו התקיפים של המשטר המלוכני, וראה בשיטה הדמוקרטית־רפובליקנית (כפי שהכיר אותה בערי צפון איטליה באחרית ימיו) את שיטת המשטר האידיאלית
בנייני המוסדות הלאומיים בשכונת רחביה בירושלים היו מרכז העצבים של היישוב היהודי בתקופת המנדט. כאן חגגו המונים את החלטת החלוקה, מכאן נוהלה הפעילות הפוליטית והצבאית בימי מלחמת העצמאות, וכאן, יותר מבכל מקום אחר, ביקשו להכות מרצחי הכנופיות הערביות שהסתערו על תושבי העיר בתש”ח. ערבי נוצרי בשם אנטון דאוד, ששימש כנהג הקונסוליה האמריקאית, רכש את אמונם של השומרים במתחם המאובטח, והציע לספק להם נשק ותחמושת. דאוד הגיע בבוקר ל’ באדר א’ תש”ח (11.3.1948) לחניית הבניין. הוא לא עורר את חשד השומרים בכך שהותיר בכניסה הראשית את המכונית הגדולה, שלמפרע התברר שהייתה עמוסה בחצי טון חומר נפץ, והלך לדרכו. בפיצוץ האדיר נהרגו שנים עשר מעובדי הבניין, ארבעים נפצעו, ואגף שלם של מטה קרן היסוד נפגע קשה. הפיגוע הצטרף לסדרת אירועי “מרץ השחור”, שהביאו את המצב היהודי לשפל חסר תקדים, וחייבו את היישוב לשנות את הגישה ממגננה למתקפה. שנה מאוחר יותר, התכנסה בבניין המשוקם כנסת ישראל, במדינה הריבונית והמנצחת.
