הרב עמרם אבורביע נולד במרוקו (1892) למשפחת תלמידי חכמים שאבותיה היו בין חכמי קסטיליה. בגיל צעיר עלה עם משפחתו לארץ, וגדל בעיר העתיקה בירושלים. נודע כעילוי מגיל צעיר ושנים ארוכות שילב בין הנהגת קהילה בעיר העתיקה ומאוחר יותר בשכונת נחלאות, והוראה כר”מ בישיבת פורת יוסף, לבין עבודתו כמוציא לאור של ספרי קודש. נשלח מטעם יהודי ירושלים כ”שליח דרבנן” לצפון אפריקה, והיה ממייסדי שכונת בית וגן. כל ימיו האמין ברעיון שיבת ישראל לארצו, וכחבר ההגנה אף נעצר לא פעם בידי הבריטים. עסק רבות בביצור מעמדו התורני של יום העצמאות. ספריו “נתיבי עם” עוסקים בענייני הלכה ואגדה, ובמסגרתם אף ליקט את מנהגי ירושלים השונים. ערך את נוסח התפילה לספרדים ולבני עדות המזרח בסידור “רינת ישראל”. בחמש עשרה שנותיו האחרונות כיהן כרבה הראשי של פתח תקווה וכחבר מועצת הרבנות הראשית. בימיו האחרונים הבטיח לתלמידיו כי “כל ארצנו יעודה לנו בתורתנו הקדושה, ובקרוב ונשוב לבקר את שריד מקדשנו, כותל המערבי”. נפטר בז’ בטבת תשכ”ז (20.12.1966)
שלוש התחלות ושתי פורעניות עברו על המושבה הקטנה שהתקיימה עשרות שנים בהרי יהודה. ראשיתה בשנת 1883, ביוזמה של המיסיון בירושלים שהעניק אדמות במקום ליהודים מעניי העיר, בתמורה להתחייבותם לשמוע דרשות שבועיות בכנסייה. קשיים כלכליים וחרם כלל יהודי על “מושבת המסיתים” הביאו לדעיכת המקום. בא’ בטבת תרנ”ו (18.12.1895), קנו את המקום משפחות מקרב חובבי ציון מבולגריה, והקימו בו סוג של קומונה דוברת לדינו. אולם, הריחוק, המחלות ורדיפות הטורקים מנעו את התפתחות המקום. התחלה שלישית בשנת 1910 התחוללה כאשר הנדבן יצחק גולדברג קנה חלק מאדמות המקום. תנופת פיתוח שהחלה ונמשכה לתוך ימי המנדט כללה רפת גדולה, מחצבות, מפעל מלט ומוסדות ציבור. אולם, מאורעות תרפ”ט (שבהם נשרפה המושבה כליל לאחר קרב הגנה ממושך שנוהל נגד הפורעים), ואירועי מלחמת העצמאות (שבמהלכה פונתה המושבה לאחר קרבות קשים ומרים מסביב לה ובדרך המגיעה אליה מירושלים), הביאו לקיצו של המקום. הניסיון לחדש את היישוב לאחר המלחמה נכשל, אך הנוכחות העברית נותרה. על חורבות הר־טוּב הוקמו מוסדות ציבור ותעשייה, ובסמוך לה פורחים העיר בית שמש ומושבי האזור.
יפו. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כארבעה חודשים קודם לכן, התקרבה לאזור כאשר טורקיה הצטרפה לגרמניה ולאוסטרו־הונגריה במלחמתן נגד מדינות ההסכמה. רבים מיהודי הארץ , בעקבות ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר לזרים), הוגדרו מחדש כ”אזרחים של מדינות אויב”. שתי אפשרויות הונחו לפניהם: לעזוב את הארץ או להפוך לאזרח טורקי. היו שקיבלו את האזרחות הטורקית, היו שעזבו, והיו שהתמהמהו עם ההחלטה. באחרונים הלם ג’מאל פחה, מושל הארץ, ב”יום חמישי השחור” – חנוכה, כ”ט בכסלו תרע”ה (17.12.1914). בשעות הצוהריים פשטו מאות שוטרים וחיילים עם ערבים חמושים על השכונות היהודיות של יפו, גוררים לכיוון הנמל בכוח את היהודים שסירבו להפוך לטורקים. אנשים הוצאו מבתיהם, חולים ממיטותיהם, ילדים נלקחו כאשר הוריהם לא נמצאו, והורים לא הורשו לקחת את ילדיהם עמהם. בלי אוכל ומים, ולאחר שנשדדו והוכו, הגיעו בספינות למצרים, שהייתה תחת השלטון הבריטי. “יש לנו עכשיו מושג נאמן מגירוש ספרד…אבוי, נגרשנו מגן עדננו”. כך תיארה מגורשת במכתב לבעלה. אלפי המגורשים, ורבים שהצטרפו אליהם, שהו במחנות פליטים במצרים עד כיבוש הארץ בידי הבריטים ארבע שנים מאוחר יותר.
“כעמוד האש ההולך לפני מחנה המתנדבים בעם, משמשת מופת וסמל לאזרחים רבים המקדישים את חייהם למען הזולת”. כך נימקו שופטי פרס ישראל למפעל חיים בשנת 1999 את מתן הפרס לרבנית ברכה קאפח. קאפח נולדה בשנת 1922 בתימן וגדלה במשפחה עשירה שחינכה אותה לחסד ולעזרה לזולת. בגיל אחת עשרה התחתנה עם יוסף קאפח, קרוב משפחתה שהיה בן ארבע עשרה באותה עת. החתונה אפשרה לחלץ אותו מ”גזירת היתומים” שהושתה על יהודי תימן, ולימים היה הרב קאפח מגדולי תלמידי החכמים וחתן פרס ישראל בעצמו. הרבנית עלתה לארץ עם משפחתה באמצע שנות הארבעים דרך העיר עדן, במסע ארוך ומפרך שבמהלכו שיכלה את בנה. בארץ, עבדה בתחילה בהכנת רקמות שזכו להצלחה רבה, וניצלה את הצלחתה להקמת מפעל רקמות שהעסיק נשים קשות־יום מרחבי ירושלים. בהמשך, התמסרה לעשיית חסד כמעט בכל תחום אפשרי: סייעה להמוני קשישים, הקימה עמותות שונות לגמילות חסדים, דאגה לבגדים מיד שנייה לנצרכים וסייעה בהבאתן של כלות עניות לחופה. היא ובעלה הוגדרו כדמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בירושלים בכ”ג בכסלו תשע”ד (26.11.2013)
בשעות הבוקר המוקדמות של י”ז בכסלו תש”ב (7.12.1941) קמו מלחי הצי האמריקאי בפרל הרבור שבאי הוואי במרכז האוקיינוס השקט, לקולות זמזום מטוסים שבמהרה הפך לאש תופת של הפצצות. הקיסרות היפנית שביקשה להקים אימפריה באזור האוקיינוס השקט החליטה להצטרף לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, וביצעה תקיפה נועזת על ארצות הברית. היפנים ראו בצי האמריקאי נכס חיוני משמעותי במערכה הקרבה, ולכן החליטו לתקוף את הצי ששכן בבסיסו המרכזי של חיל הים האמריקאי באזור. במתקפת הפתע איבדה ארצות הברית שתים עשרה ספינות מלחמה, קרוב למאתיים מטוסים וכאלפיים וחמש מאות מחייליה. אולם, נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו, כיוון שלא עגנו בבסיס באותה העת. המתקפה והכרזת המלחמה של יפן ושל גרמניה שבאו בעקבותיה, הכריעו את הוויכוח שפילג את ארצות הברית – האם להיכנס למלחמה ולהיענות לתחינותיה הנואשות של בריטניה שלחמה על חייה מול הנאצים באותה עת. למחרת המתקפה, אישר הקונגרס את הכניסה למלחמה, בהתנגדות של קול אחד, וכל משאביה של מדינת הענק הופנו למאבק בגרמניה וביפן, עד הניצחון ארבע שנים מאוחר יותר.
כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה ברמת מגשימים ישיבת ההסדר “הגולן”. תלמידי הישיבה עמלו בתורה וחיזקו את יישובי הרמה, שהיו נתונים תכופות תחת התקפות טרור באותה תקופה. הישיבה פונתה ממקומה לזמן קצר בימי המלחמה, כאשר האזור נכבש בידי האויב, ומיד לאחריה שבה לרמת מגשימים. בזמני מלחמת ההתשה והמתיחות בגולן, שנמשכו חודשים ארוכים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שימשו תלמידי הישיבה גם ככוח כוננות, והטנקים שאליהם צוותו עמדו בסמוך לבניין בית המדרש. אור לי”ז בכסלו תשל”ו (20.11.1975) חדרו שלושה מחבלים מעבר לגבול הסורי, והפתיעו באחת מפנימיות הישיבה כמה תלמידים ואורחים שהגיעו באותו יום מישיבת ההסדר בגוש עציון. שלושה מהתלמידים נרצחו: בנצי ליבוביץ, נחום פניגשטיין ומאיר נדלר הי”ד. תלמיד נוסף, ששוחח עם המחבלים בערבית והציע להם לקחת אותו בשבי, הצליח באומץ רב להערים על המחבלים ולהימלט תחת אש. לאחר הפיגוע הקשה עברה הישיבה ליישוב הסמוך, חִספין, ורבים מתלמידיה נותרו לגור ולפעול ביישובי הרמה. בית המדרש, שבו נשמע קול התורה מפי מאות רבות של תלמידים כבר למעלה מיובל שנים, נקרא על שם הנופלים: “היכל השלושה”.
הרב ידידיה אלעזר טאוב נולד בשנת 1886, וכיהן כאדמו”ר חסידות מודז’יץ וכראש ישיבת תפארת ישראל, מהחשובות שבישיבות פולין. בין ספריו הידועים: “אמרי שאול” ו”ישא ברכה”. נודע כחזן וכמלחין מוכשר ביותר, שראה בשירה ובניגון את אחת הדרכים בעבודת האלוקים. המונים נהרו לשמוע את תפילותיו ואת ניגוניו, בעיקר בימים הנוראים. במהלך חייו חיבר למעלה מאלף וחמש מאות ניגונים, המורכבים והארוכים שבהם נקראו בפי חסידיו “האופרות”. היה מראשי אגודת ישראל, תמך בהתלהבות בעלייה לארץ ובהתיישבות בה, וביקר בארץ פעמים רבות לפני השואה, תוך שהוא מותח ביקורת על צעדיהם של הבריטים נגד היישוב היהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מאירופה הבוערת דרך יפן, והקים מחדש את חסידותו בארצות הברית. בדרכו, חיבר ניגונים המבטאים את זעקת עם ישראל בשל צרותיו. בעת ביקור בארץ, ביום ט”ז בכסלו תש”ח (28.11.1947), שעות ספורות לפני החלטת האו”ם על הקמת המדינה, נפטר לפתע ונקבר בהר הזיתים. בשל מלחמת העצמאות, המצבה על קברו הושמה רק לאחר מלחמת ששת הימים. ניגוניו ותורותיו מלווים את חסידי מודז’יץ ואת חובבי המוזיקה היהודית גם עשרות שנים לאחר פטירתו.
“וכידוע, המסופר בספר חסידים שאילו היו חותכים בבשרו של אדמו”ר האמצעי היה נוטף (לא דם, אלא) חסידות”. כך תיאר האדמו”ר האחרון מליובאוויטש את דמותו של האדמו”ר האמצעי – רבי דובער שניאורי. הרב דובער היה האדמו”ר השני בשושלת חב”ד. נולד בשנת 1773, והיה בנו וממלא מקומו של אביו, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד. ערך ופרסם את כתבי אביו. תורתו התאפיינה במאמרים ארוכים מאוד, לעיתים בני מאות עמודים, המבוססים על מאמרים קצרים שאמר אביו. מאמריו וספריו נכתבו על פי נושאים מוגדרים בתורת החסידות, והוא דרש מחסידיו עיון שכלי וריכוז מעמיק כדי להבינם. עם עלייתו לכס האדמו”רות, החל במסע בין העיירות השונות ברוסיה הלבנה ובהן היה אומר מאמרים. כשהגיע לעיירה ליובאוויטש, קבע שם את מושבו, ושמה של העיירה עד היום מזוהה עם חסידות חב”ד. קבוצה מחסידיו נשלחה לארץ ישראל, ואנשיה הקימו התיישבות חסידית בחברון. נעצר בידי הממשל הרוסי בעקבות הלשנה של מתנגדי החסידות, ויום שחרורו נחגג עד היום כאחד מחגי חב”ד. נפטר בט’ בכסלו תקפ”ח (28.11.1827).
הרב יהונתן זקס נולד בבריטניה בשנת 1948. למד בישיבות שונות בממלכה, והיה בקשר עם גדולי התורה ברחבי העולם, בראשם הרב רבינוביץ’, הרב סולובייצ’יק והרבי מלובביץ’. במקביל, למד באוניברסיטת קיימברידג’, והפך לבעל ידע אדיר בנושאי רוח ומדע. בשנת 1991 התמנה להיות רבה הראשי של בריטניה. במשך עשרות שנים הנהיג את הקהילה תוך שהוא שומר בנחישות על נאמנות לרוח התורה והמצוות, ובמקביל הפך להיות אחד מהדוברים היהודים הידועים בעולם. היקף ידיעותיו, מקוריותו וכישרונו הרטורי הניעו מדינאים, מדענים דגולים, פילוסופים, ארגונים בינלאומיים, מנהיגי דתות וכלי תקשורת בכל העולם להאזין לדבריו על חשיבות האמונה והמסורת דווקא בדור שבו מתמודד המערב עם הקיצוניות והטרור, עם בעיות הגלובליזציה ועם פירוק מוסד המשפחה. דעותיו זכו לכבוד רב, והוא מונה ל”לורד” בידי מלכת בריטניה. בעשרות ספריו, שיצאו בעברית ובאנגלית, סקר את אתגרי השעה ואת המענה היהודי אליהם תוך שימוש בידע עולם עצום. הרב זקס היה ציוני נלהב וביקר תכופות במדינת ישראל. פירושיו ורעיונותיו זכו לתפוצה רבה בכל רחבי העולם היהודי. הרב זקס נפטר בכ’ במרחשוון תשפ”א (7.11.2020)
ההסכם שנחתם בין ארגון הג’וינט לממשלת נורווגיה נועד לסייע לילדים מארצות צפון אפריקה להתחזק מעט מבחינה בריאותית לפני עלייתם לארץ. מרכז רפואי בהרי הממלכה הצפונית פונה מיושביו לצורך המיזם, ומאתיים ילדים יהודים יוצאי מרוקו בילו שם כמה שבועות בנעימים. הגעתה של קבוצת הילדים השנייה, והפעם מתוניס, הסתיימה באסון. מטוס אחד ובו עשרות ילדים הגיע בשלום, אולם השני ובו עשרים ותשעה ילדים התרסק ביום י”ח במרחשוון תש”ט (20.11.1949) על צלע הר דרומית לאוסלו ועלה באש. הניצול היחיד היה הילד יצחק אלל שלא נפגע. האש שבערה בזנב המטוס מספר ימים לאחר ההתרסקות והעניקה לו חימום במזג האוויר הקפוא, כמו גם ארגז תפוחים שנותר שלם, אפשרו לו לשרוד שלושה ימים עד הגעת צוותי החילוץ. אבל כבד נפל על ישראל, על קהילת יהודי תוניס, ועל נורווגיה, שאנשיה הזדהו עם הטרגדיה הקשה. הילד הניצול סירב להצעת מלך נורווגיה שביקש לאמצו, ועלה לארץ למושב ינוב שבשרון. המושב הוקם בתרומות ממשלת נורווגיה, ובמרכזו בית ספר על שם עשרים ושמונת הילדים שנספו באסון.