ההסכם שנחתם בין ארגון הג’וינט לממשלת נורווגיה נועד לסייע לילדים מארצות צפון אפריקה להתחזק מעט מבחינה בריאותית לפני עלייתם לארץ. מרכז רפואי בהרי הממלכה הצפונית פונה מיושביו לצורך המיזם, ומאתיים ילדים יהודים יוצאי מרוקו בילו שם כמה שבועות בנעימים. הגעתה של קבוצת הילדים השנייה, והפעם מתוניס, הסתיימה באסון. מטוס אחד ובו עשרות ילדים הגיע בשלום, אולם השני ובו עשרים ותשעה ילדים התרסק ביום י”ח במרחשוון תש”ט (20.11.1949) על צלע הר דרומית לאוסלו ועלה באש. הניצול היחיד היה הילד יצחק אלל שלא נפגע. האש שבערה בזנב המטוס מספר ימים לאחר ההתרסקות והעניקה לו חימום במזג האוויר הקפוא, כמו גם ארגז תפוחים שנותר שלם, אפשרו לו לשרוד שלושה ימים עד הגעת צוותי החילוץ. אבל כבד נפל על ישראל, על קהילת יהודי תוניס, ועל נורווגיה, שאנשיה הזדהו עם הטרגדיה הקשה. הילד הניצול סירב להצעת מלך נורווגיה שביקש לאמצו, ועלה לארץ למושב ינוב שבשרון. המושב הוקם בתרומות ממשלת נורווגיה, ובמרכזו בית ספר על שם עשרים ושמונת הילדים שנספו באסון.
רבי ישראל פרידמן, האדמו”ר מרוז’ין, נולד בשנת 1796 למשפחה חסידית מיוחסת. בן חמש עשרה הפך רבי ישראל למנהיג, ולחצרו נהרו אלפי חסידים שנהנו מתורתו ומעשרות הניגונים שהלחין. הקו הבולט, ובהחלט יוצא הדופן, בהנהגתו של רבי ישראל היה ה”מלכות”. תפיסה זו באה לידי ביטוי בארמון, בכלים מפוארים, בסוג של גינוני מלכות ואף במרכבה מפוארת. כל זאת כדי ליצור מודל של הנהגה ברורה, המעניקה כבוד לחסידים, ולהגדיל, לשיטתו, את “כבוד שמיים”. תפיסת ה”מלכות” ברוז’ין הייתה גם סוג של קו אופי בולט: התנהגות בצורה אצילית, בהקפדה על ניקיון, בהוד והדר, ובכללי נימוס ודרך ארץ. אפילו התפילה, בניגוד למקובל אצל החסידים, נעשתה אצל הרוז’יני בקול דממה דקה. חסידיו טענו כי למרות העושר הרב שהיה בחצרו, הוא עצמו השתדל לא ליהנות מרכושו, ואף הקפיד ללכת יחף בשל צער השכינה. נאלץ להימלט מרוסיה לאחר שנחשד במעורבות בחיסול שני מלשינים יהודים ונעצר. הוא הקים את חצרו מחדש בסדיגורא שבאוסטרו הונגריה. נפטר בג’ במרחשוון תרי”א (9.10.1850). חסידיו בנו לזכרו בירושלים את בית הכנסת “תפארת ישראל”, שהיה מהגדולים והבולטים בבתי הכנסיות שבעיר העתיקה.
רבי משה סופר, הנודע בכינויו המפורסם ״החת״ם סופר״ (על שם ספרו “חידושי תורת משה”), נולד בעיר פרנקפורט בשנת 1762. במשך שנים ארוכות עמד בראש ישיבת פרשבורג, שהייתה אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בעולם, ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. החת”ם סופר, התמודד עם העלייה העצומה בהיקפי ההתבוללות, ועם החיבור לרעיונות הרפורמה שפשו בימיו בקרב יהדות גרמניה והונגריה. תחת הסיסמה “חדש אסור מן התורה” הוא הוביל את היווצרות האורתודוקסיה היהודית, שעיקריה הם הקפדה על כל תג ותג מכללי ההלכה, והימנעות ממגע ככל הניתן עם העולם הנוכרי, למרות הפיתוי הרב לעשות כן לאחר מתן שוויון הזכויות ליהודים. תחת הנהגתו של החת”ם סופר, הקפידו היהודים שלא לשנות את שמם ואת לשונם, ובכך הבליטו את בידולם מהחברה הסובבת (תפיסה זו מקובלת על הציבור החרדי עד היום). החת”ם סופר, מגדולי אוהביה של ארץ ישראל, שיבח את העלייה ואת ההתיישבות בה בכל כוחו. הוא השווה את הפעילות למעשה הנחת תפילין. נפטר בעיר פרשבורג (ברטיסלבה של היום) בכ״ה תשרי הת”ר (3.10.1839).
הסכסוך בחוות כינרת בין ברמן, מנהל החווה מטעם התנועה הציונית, לבין הצעירים הסוציאליסטים יוצאי רוסיה (לימים הם יכונו אנשי העלייה השנייה) הגיע לנקודת רתיחה. רגע לפני הפיצוץ הציע ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, סוג של פשרה. חלק מן החלוצים (“הקומונה החדרתית”) עברו את הירדן מזרחה והחלו בניהול עצמי ושיתופי של אדמות הקרן הקיימת בכפר אום ג’וני שנקרא מעתה דגניה. “ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!”. כך הכריזו שנים עשר חברי הקבוצה (עשרה חברים ושתי חברות) ביום כ”ה בתשרי תרע”א, (28.10.1910). באדמת דגניה, שלימים הוקמה לצידה דגניה ב’, התעצב אופיו של הקיבוץ בצורתו השיתופית ביותר והמורכבת ביותר. אנשיה הנחילו לעולם ההתיישבות הציוני את רעיונות בית הילדים והקבוצה הקטנה, את שירי רחל ואת דת העבודה של א.ד. גורדון, את זיכרונות מסע המושבות של הרב קוק ועוד שורה ארוכה של אישי רוח ומעשה שהובילו את תנועת העבודה הציונית במשך שנים ארוכות. מעל הכול, הפכה דגניה לסמל ההתיישבות בעמקי הירדן והכינרת.
הרב ד”ר זרח ורהפטיג ממנהיגיה הדגולים של הציונות הדתית נולד בשנת 1906 בבלארוס. מגיל צעיר עסק בשני התחומים שליוו אותו כל ימי חייו: פעילות ציבורית בתחום הציונות ועיסוק בתחום המשפטי. היה מראשי תנועת המזרחי בפולין ושימש כנציג בכיר מטעמה במוסדות התנועה הציונית. במהלך מלחמת העולם השנייה הוביל ורהפטיג את מאמצי החילוץ של אלפי יהודים מליטא וביניהם תלמידי ישיבת מיר לעבר המזרח הרחוק בסיועם של קונוסולים זרים חסידי אומות העולם. הוא עצמו הגיע במהלך המלחמה לאסיה, אמריקה ומשם לאירופה, תוך שהוא עוסק בסיוע מסיבי לניצולי השואה, בחילוץ ילדים יהודים ממנזרים ובטיפוח מוסדות תנועת המזרחי. בארץ היה ממנסחי מגילת העצמאות, ממובילי החקיקה בכלל וחקיקה דתית בפרט בכנסת ושר הדתות. טיפח את תחום המשפט העברי וסייע בשילובו בחוקי המדינה הצעירה. ממיסדי אונברסיטת בר אילן ומחבר ספרים רבים שכללו חידושים על הש”ס, עיסוק בנושא המשפט העברי ותובנות בשאלות דת ומדינה. ורהפטיג הקפיד במשך כל שנות חייו ללמוד וללמד תורה במסגרות שונות. יקיר ירושלים וחתן פרס ישראל למפעל חיים. הותיר אחריו משפחה של משפטנים ותלמידי חכמים. נפטר ביום כ בתשרי תשס”ג (26.9.2002)
הצעירים היהודים־אמריקאים שהגיעו בדרך לא דרך למדינת ישראל הצעירה זמן קצר לאחר הקמתה, ידעו שהם מפרים את חוקי ארצם ומסתכנים במאסר ובאיבוד האזרחות. הם ידעו גם שהם מצטרפים לצבא עני העומד מול מלחמה טוטלית, ושכוחותיו, בעיקר כוחות האוויר שלו, דלים וחלשים אל מול אויביו. ולמרות הכול, החליטו הטייסים הצעירים, בוגרי קרבות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שלא לעמוד מנגד בשעה שגורל המדינה היהודית הצעירה מונח על כף המאזניים. ביניהם בלט ויליאם כץ, צעיר שגדל בפלורידה והיה קצין מצטיין בטייסות המפציצים שכתשו את ערי גרמניה בשלהי מלחמת העולם. הוא הגיע לארץ כשהוא מטיס את המפציצים שהעבירה ההגנה בגניבה מאמריקה. היא חימשה וציידה אותם בבסיסי חיל האוויר הצ’כי, בעלת הברית החשובה של ישראל באותם ימים. בדרכו לארץ פיקד כץ על הפצצת קהיר, ובארץ, הוביל לאורך מלחמת העצמאות את טייסת 69, טייסת המפציצים של צה”ל שנטלה מקום חשוב בקרבות בנגב ובגליל. לאחר קריירה ארוכה בחיל האוויר ובאל־על, נפטר כץ ביום י”ט בתשרי תשנ”ג (24.9.1994).
“בדמכם חידשתם את הקשר עם אברהם אבינו”, הבריק ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ללוחמי צה”ל שביום י”ח בתשרי תש”ח (21.10.1948) השתלטו על באר שבע לאחר קרב קשה. העיר שוחררה כחלק ממבצע יואב שהחל שבוע קודם לכן. במסגרתו, הורה מפקד המבצע, יגאל אלון, לכוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 לצאת למבצע משה, שמטרתו הייתה להשתלט על בירת הדרום. בימי מלחמת העולם הראשונה, העיר היוותה יעד כמעט בלתי ניתן לכיבוש וכוחות הצבא הבריטי הקיזו דם רב כדי לכובשה מידי הטורקים. העיר הציבה אתגר לא פשוט בפני לוחמי צה”ל: היא הייתה מלאה במאות חיילים מצריים מצוידים בנשק כבד, והייתה מבוצרת מכל עבריה. שחרורה התאפשר לאחר הפצצה מסיבית של חיל האוויר, ניתוק דרכי הגישה וכן תגבורת ופעולות הסחה והטעיה. את עיקר המעמסה (והקורבנות) בקרב נטלו על עצמם לוחמי “הקומנדו הצרפתי” – יחידת הפשיטה הייחודית שהייתה מורכבת מיוצאי צרפת וצפון אפריקה, שאנשיה השתלטו בקרבות קשים על פאתי העיר. במהלך הקרבות נפלו שישה מלוחמי צה”ל, ומרבית תושביה הערבים של העיר נטשו אותה. עיר האבות שבה לידי הבנים.
המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”. בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה
שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.
שלושים ושש משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב. תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת
