המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”.  בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה

שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.

שלושים ושש  משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב.  תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת

בךךךךבבבבבבבב

״יגעתי בקוראי…אל המלך פעמים שלש…לאמר הושיעה המלך למה תעשה כה לעבדיך…וכמו פתן חרש יאטם אזנו״. כך מתאר דון יצחק אברבנאל, מגדולי המדינאים, הכלכלנים, מפרשי התורה  וההוגים היהודיים בימי הביניים, את ניסיונו הנואש לשכנע את מלכי ספרד למנוע את גירוש היהודים בשנת 1492. אברבנאל נולד בפורטוגל בשנת 1437 לאחת המשפחות המיוחסות של יהודי ספרד. מגיל צעיר נודע כגדול בתורה ובחוכמות העולם. כיהן כשר האוצר הפורטוגלי, ובעקבות עלילה נאלץ להימלט לספרד, שם הפך לשר האוצר המקומי. לאחר גירוש ספרד עבר לנאפולי וכיהן גם שם כשר האוצר, אולם גזירות ורדיפות הביאו להמשך נדודיו עד שנפטר בכ”ט בתשרי הרס”ט (23.9.1508) באיטליה. במהלך נדודיו ובפעילותו, כתב את פירושו המונומנטלי לתנ”ך, וסדרה ארוכה של ספרי מחשבה ופילוסופיה יהודית. פעל רבות למען קהילות ישראל בכל מקום שיכול, וקרא לשיבת העם לארצו. היה (בעקבות ניסיונו המר) ממתנגדיו התקיפים של המשטר המלוכני, וראה בשיטה הדמוקרטית־רפובליקנית (כפי שהכיר אותה בערי צפון איטליה באחרית ימיו) את שיטת המשטר האידיאלית

בית הכנסת המפואר; שקעי המזוזות ועיטורי המנורה בפתחיהם של שרידי הבתים; עשרות מקוואות הטהרה שנחשפו במקום לאחר מלחמת ששת הימים. כל אלה סיפרו את סיפורה של העיר היהודית הקדומה סוסיא, ששגשגה בימי המשנה והתלמוד, עד שהכריע אותה הכובש המוסלמי במאה התשיעית. בי”ב באלול תשמ”ג (19.9.1983) חודשה ההתיישבות היהודית במרחבים של דרום הר חברון. גרעין בני מושבים ובני ישיבות החליט להקים מושב חקלאי סמוך לחורבותיה של סוסיא הקדומה. אתגרים לא מעטים בתחומי הביטחון והחברה עמדו בפני המתיישבים, אולם החלום של “ונבנתה עיר על תילה” שנכתב על פרוכת בית הכנסת (שהוקם במתכונת בית הכנסת העתיק שנחשף בחפירות) קם ונהיה. מאות משפחות  בשבע שכונות, העוסקות בחקלאות, במרעה, בטיפוח כרמים, בהפקת חלב עיזים, בחינוך ובמגוון מקצועות. מוסדות חינוך מפוארים ובהם ישיבה תיכונית ללימודי הסביבה, וכן מרכז תיירות ומחקר החושף בפני הציבור הרחב את צפונותיה של סוסיא העתיקה ושל מרחב ספר המדבר בדרום הר חברון. כל אלה ממשיכים חיים של תורה ועבודה בדרכם של בני סוסיא הקדומה.

 

טקס הגשת כתב האמנה לנשיא ברית המועצות היה קצר ומרגש. השגרירה, גולדה מאיר, הראשונה מבין שגרירי ישראל הצעירה בעולם שהגישה את כתב האמנה במוסקווה בי”א באלול תש”ח (15.9.1948). עסקה בטיפוח הקשרים הדיפלומטיים והצבאיים בין המדינה הצעירה לרוסיה, שהייתה בת בריתה המפתיעה בתש”ח. אולם, לא פחות מכך, ביקשה ליצור קשר עם “יהודי הדממה” – קהילת יהדות רוסיה הנעלמת והנאלמת. בשבת הראשונה במוסקווה, הגיעה גולדה לבית הכנסת, והתקבלה בהתרגשות אדירה על ידי המתפללים. אחדים מהם ניגשו אליה בלאט בפינת הרחובות, ובירכו “שהחיינו”. כמה שבועות לאחר מכן, בראש השנה, על אף שהוזהרו במפורש בעיתונות הסובייטית שלא לעשות זאת, הציפו למעלה מחמישים אלף יהודים את הרחובות שמסביב לבית הכנסת הגדול במוסקווה וביקשו רק לחזות בשגרירה הישראלית הראשונה. צעקות “נאש גולדה” (גולדה שלנו) ו”אל תשכחו אותנו” שפרצו מקהל הרבבות, נענו בקריאתה של גולדה: “תודה שנשארתם יהודים”. למרות הדיכוי הנורא ומסע האנטישמיות שפרץ מייד לאחר האירוע בראש השנה, הגחלת של יהדות רוסיה עדיין לחשה. גלי העלייה הגדולים של המשך המאה העשרים יוכיחו שהלהבה היהודית עוד תשוב ותתפרץ.

רוחה של צפת, שממנה הגיע אביו לליטא לאחר שבני משפחתו נספו בה ברעידת האדמה הגדולה;  ממלכת התורה בליטא, שהייתה באותם ימים בשיא כוחה; וגם רוחות ההשכלה, שממנה למד לקחת את החיוב ואת המועיל ולהתרחק מהפסול והאסור. כל אלו, עיצבו את אופיו של הרב יעקב ריינס, שנולד בשנת 1840. תלמיד חכם עצום, מקורי בחדשנותו, מעצב שיטות לימוד חדשות ומורכבות. נודע לדורות בשתי בשורות שאותן הביא לדורו. הראשונה: ישיבה ראשונה מסוגה, ששילבה לימודי קודש וחול. הישיבה נכשלה בתחילה, אך לאחר מכן פרחה ושגשגה בעיר לידא, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השנייה: הקמתה מחדש של תנועת “המזרחי” (לאחר הניסיון הראשון שנעשה בסוף המאה הי”ט בידי הרב שמואל מוהליבר) – ראשיתה של הציונות הדתית הממוסדת. הרב ריינס הקים את התנועה והנהיג אותה, תוך שהוא כורת ברית היסטורית עם הרצל ועם הציונות החילונית. ביסס בספרים ובמאמרים רבים את האידיאולוגיה שלה, ולא נרתע ממתקפות רבות על שיטתו, מימין ומשמאל. נפטר בי’ באלול תרע”ה (20.8.1915). לימים, נקרא המושב הראשון של “הפועל המזרחי” שבעמק יזרעאל על שמו – “שדה יעקב”.

 

רבי צדוק הכהן (רבינוביץ) מלובלין נולד (1823) למשפחת רבנים ממתנגדי החסידות. נודע כעילוי, שעתידו כאחד מגדולי הדור הובטח. חששות שווא שהביאו למשבר משפחתי גרמו לו להיפגש עם מנהיגי החסידות. הוא הפך לתלמידו של הרבי מאיז’ביצא, ובהמשך, לאחד מגדולי האדמו”רים, שהערצת חסידיו אליו לא ידעה גבול. הרב צדוק כתב עשרות ספרים בתחומי ההלכה, ובעיקר בתחומי מחשבת החסידות. בספריו, עסק בהיבטים שונים של התורה שבעל פה, ובהבדל שבין ישראל לעמים. כתב גם על אופיים של חגי ישראל, ועל הרעיונות העומדים מאחורי תוכניהם – שאלת התשובה, תורת עובד האלוקים ויכולת האדם להשפיע על גורל העולם, ועל נושאים רבים נוספים. ר’ צדוק החזיק בביתו ספרייה ענקית של כתבי יד של יצירות תורניות שונות, ונודע כאחד המומחים הגדולים לאמינות ולבירור תוקפם של כתבי יד שונים. ספרייתו, כמו גם רבים מכתבי היד שלו שלא הוצאו לאור (בהם גם חיבורים בתחומי מתמטיקה ואסטרונומיה), עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. נפטר בט’ באלול תר”ס (3.9.1900). ספריו נפוצים בעולם התורה על כל גווניו, וזוכים למהדורות חדשות ולפירושים רבים.

ציון חיון נולדה בירושלים (1928) למשפחת עולים ממרוקו. בגיל צעיר יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. ידיעותיה באנגלית אפשרו לה לעבוד במטה הבולשת הבריטית והיא ניצלה עובדה זו כדי להעביר ידיעות חיוניות למפקדיה ב”הגנה”. עם תחילת מלחמת העצמאות דחתה הצעה ממעבידיה הבריטיים לעבור עימם לקפריסין והחלה לשרת ביחידת שפ”ן (שירות פענוח נסתרות) – היחידה שהיוותה לימים את הבסיס ליחידה 8200 הידועה. יחד עם חבריה, סיפקה מידע מודיעיני איכותי על תנועות הבריטים והכוחות הערביים בעיר. בליל ח’ באלול תש”ח (11.9.1948) יצאה מבסיסה במחנה שנלר כדי לפגוש את חברהּ, דוד מינץ. מינץ נולד גם הוא בירושלים (1923) ועבד מגיל צעיר לפרנסת משפחתו. הרצון לנקום את מות אביו, שנרצח במאורעות תרצ”ח, הביא אותו להצטרף ללוחמי הלח”י ולהשתתף בפעולות רבות בימי המנדט והמלחמה. דוד וציון ביקשו להתראות לפני ירידתה הצפויה של ציון לנגב, לאחר שנענתה בקשתה להצטרף ללוחמים בשטח. פגז ירדני הביא למותם של השניים,  ורק למוחרת נמצאו גופותיהם. הם נטמנו תחילה בבית העלמין הזמני בשייח’ באדר, ולאחר מכן בהר הרצל.