״יגעתי בקוראי…אל המלך פעמים שלש…לאמר הושיעה המלך למה תעשה כה לעבדיך…וכמו פתן חרש יאטם אזנו״. כך מתאר דון יצחק אברבנאל, מגדולי המדינאים, הכלכלנים, מפרשי התורה  וההוגים היהודיים בימי הביניים, את ניסיונו הנואש לשכנע את מלכי ספרד למנוע את גירוש היהודים בשנת 1492. אברבנאל נולד בפורטוגל בשנת 1437 לאחת המשפחות המיוחסות של יהודי ספרד. מגיל צעיר נודע כגדול בתורה ובחוכמות העולם. כיהן כשר האוצר הפורטוגלי, ובעקבות עלילה נאלץ להימלט לספרד, שם הפך לשר האוצר המקומי. לאחר גירוש ספרד עבר לנאפולי וכיהן גם שם כשר האוצר, אולם גזירות ורדיפות הביאו להמשך נדודיו עד שנפטר בכ”ט בתשרי הרס”ט (23.9.1508) באיטליה. במהלך נדודיו ובפעילותו, כתב את פירושו המונומנטלי לתנ”ך, וסדרה ארוכה של ספרי מחשבה ופילוסופיה יהודית. פעל רבות למען קהילות ישראל בכל מקום שיכול, וקרא לשיבת העם לארצו. היה (בעקבות ניסיונו המר) ממתנגדיו התקיפים של המשטר המלוכני, וראה בשיטה הדמוקרטית־רפובליקנית (כפי שהכיר אותה בערי צפון איטליה באחרית ימיו) את שיטת המשטר האידיאלית

בית הכנסת המפואר; שקעי המזוזות ועיטורי המנורה בפתחיהם של שרידי הבתים; עשרות מקוואות הטהרה שנחשפו במקום לאחר מלחמת ששת הימים. כל אלה סיפרו את סיפורה של העיר היהודית הקדומה סוסיא, ששגשגה בימי המשנה והתלמוד, עד שהכריע אותה הכובש המוסלמי במאה התשיעית. בי”ב באלול תשמ”ג (19.9.1983) חודשה ההתיישבות היהודית במרחבים של דרום הר חברון. גרעין בני מושבים ובני ישיבות החליט להקים מושב חקלאי סמוך לחורבותיה של סוסיא הקדומה. אתגרים לא מעטים בתחומי הביטחון והחברה עמדו בפני המתיישבים, אולם החלום של “ונבנתה עיר על תילה” שנכתב על פרוכת בית הכנסת (שהוקם במתכונת בית הכנסת העתיק שנחשף בחפירות) קם ונהיה. מאות משפחות  בשבע שכונות, העוסקות בחקלאות, במרעה, בטיפוח כרמים, בהפקת חלב עיזים, בחינוך ובמגוון מקצועות. מוסדות חינוך מפוארים ובהם ישיבה תיכונית ללימודי הסביבה, וכן מרכז תיירות ומחקר החושף בפני הציבור הרחב את צפונותיה של סוסיא העתיקה ושל מרחב ספר המדבר בדרום הר חברון. כל אלה ממשיכים חיים של תורה ועבודה בדרכם של בני סוסיא הקדומה.

 

טקס הגשת כתב האמנה לנשיא ברית המועצות היה קצר ומרגש. השגרירה, גולדה מאיר, הראשונה מבין שגרירי ישראל הצעירה בעולם שהגישה את כתב האמנה במוסקווה בי”א באלול תש”ח (15.9.1948). עסקה בטיפוח הקשרים הדיפלומטיים והצבאיים בין המדינה הצעירה לרוסיה, שהייתה בת בריתה המפתיעה בתש”ח. אולם, לא פחות מכך, ביקשה ליצור קשר עם “יהודי הדממה” – קהילת יהדות רוסיה הנעלמת והנאלמת. בשבת הראשונה במוסקווה, הגיעה גולדה לבית הכנסת, והתקבלה בהתרגשות אדירה על ידי המתפללים. אחדים מהם ניגשו אליה בלאט בפינת הרחובות, ובירכו “שהחיינו”. כמה שבועות לאחר מכן, בראש השנה, על אף שהוזהרו במפורש בעיתונות הסובייטית שלא לעשות זאת, הציפו למעלה מחמישים אלף יהודים את הרחובות שמסביב לבית הכנסת הגדול במוסקווה וביקשו רק לחזות בשגרירה הישראלית הראשונה. צעקות “נאש גולדה” (גולדה שלנו) ו”אל תשכחו אותנו” שפרצו מקהל הרבבות, נענו בקריאתה של גולדה: “תודה שנשארתם יהודים”. למרות הדיכוי הנורא ומסע האנטישמיות שפרץ מייד לאחר האירוע בראש השנה, הגחלת של יהדות רוסיה עדיין לחשה. גלי העלייה הגדולים של המשך המאה העשרים יוכיחו שהלהבה היהודית עוד תשוב ותתפרץ.

רוחה של צפת, שממנה הגיע אביו לליטא לאחר שבני משפחתו נספו בה ברעידת האדמה הגדולה;  ממלכת התורה בליטא, שהייתה באותם ימים בשיא כוחה; וגם רוחות ההשכלה, שממנה למד לקחת את החיוב ואת המועיל ולהתרחק מהפסול והאסור. כל אלו, עיצבו את אופיו של הרב יעקב ריינס, שנולד בשנת 1840. תלמיד חכם עצום, מקורי בחדשנותו, מעצב שיטות לימוד חדשות ומורכבות. נודע לדורות בשתי בשורות שאותן הביא לדורו. הראשונה: ישיבה ראשונה מסוגה, ששילבה לימודי קודש וחול. הישיבה נכשלה בתחילה, אך לאחר מכן פרחה ושגשגה בעיר לידא, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השנייה: הקמתה מחדש של תנועת “המזרחי” (לאחר הניסיון הראשון שנעשה בסוף המאה הי”ט בידי הרב שמואל מוהליבר) – ראשיתה של הציונות הדתית הממוסדת. הרב ריינס הקים את התנועה והנהיג אותה, תוך שהוא כורת ברית היסטורית עם הרצל ועם הציונות החילונית. ביסס בספרים ובמאמרים רבים את האידיאולוגיה שלה, ולא נרתע ממתקפות רבות על שיטתו, מימין ומשמאל. נפטר בי’ באלול תרע”ה (20.8.1915). לימים, נקרא המושב הראשון של “הפועל המזרחי” שבעמק יזרעאל על שמו – “שדה יעקב”.

 

רבי צדוק הכהן (רבינוביץ) מלובלין נולד (1823) למשפחת רבנים ממתנגדי החסידות. נודע כעילוי, שעתידו כאחד מגדולי הדור הובטח. חששות שווא שהביאו למשבר משפחתי גרמו לו להיפגש עם מנהיגי החסידות. הוא הפך לתלמידו של הרבי מאיז’ביצא, ובהמשך, לאחד מגדולי האדמו”רים, שהערצת חסידיו אליו לא ידעה גבול. הרב צדוק כתב עשרות ספרים בתחומי ההלכה, ובעיקר בתחומי מחשבת החסידות. בספריו, עסק בהיבטים שונים של התורה שבעל פה, ובהבדל שבין ישראל לעמים. כתב גם על אופיים של חגי ישראל, ועל הרעיונות העומדים מאחורי תוכניהם – שאלת התשובה, תורת עובד האלוקים ויכולת האדם להשפיע על גורל העולם, ועל נושאים רבים נוספים. ר’ צדוק החזיק בביתו ספרייה ענקית של כתבי יד של יצירות תורניות שונות, ונודע כאחד המומחים הגדולים לאמינות ולבירור תוקפם של כתבי יד שונים. ספרייתו, כמו גם רבים מכתבי היד שלו שלא הוצאו לאור (בהם גם חיבורים בתחומי מתמטיקה ואסטרונומיה), עלו באש בימי מלחמת העולם הראשונה. נפטר בט’ באלול תר”ס (3.9.1900). ספריו נפוצים בעולם התורה על כל גווניו, וזוכים למהדורות חדשות ולפירושים רבים.

ציון חיון נולדה בירושלים (1928) למשפחת עולים ממרוקו. בגיל צעיר יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. ידיעותיה באנגלית אפשרו לה לעבוד במטה הבולשת הבריטית והיא ניצלה עובדה זו כדי להעביר ידיעות חיוניות למפקדיה ב”הגנה”. עם תחילת מלחמת העצמאות דחתה הצעה ממעבידיה הבריטיים לעבור עימם לקפריסין והחלה לשרת ביחידת שפ”ן (שירות פענוח נסתרות) – היחידה שהיוותה לימים את הבסיס ליחידה 8200 הידועה. יחד עם חבריה, סיפקה מידע מודיעיני איכותי על תנועות הבריטים והכוחות הערביים בעיר. בליל ח’ באלול תש”ח (11.9.1948) יצאה מבסיסה במחנה שנלר כדי לפגוש את חברהּ, דוד מינץ. מינץ נולד גם הוא בירושלים (1923) ועבד מגיל צעיר לפרנסת משפחתו. הרצון לנקום את מות אביו, שנרצח במאורעות תרצ”ח, הביא אותו להצטרף ללוחמי הלח”י ולהשתתף בפעולות רבות בימי המנדט והמלחמה. דוד וציון ביקשו להתראות לפני ירידתה הצפויה של ציון לנגב, לאחר שנענתה בקשתה להצטרף ללוחמים בשטח. פגז ירדני הביא למותם של השניים,  ורק למוחרת נמצאו גופותיהם. הם נטמנו תחילה בבית העלמין הזמני בשייח’ באדר, ולאחר מכן בהר הרצל.

” טיטוס גרש אותנו וטטיס מחזירה אותנו ” כך הכריזו ביום א’ אלול תרמ”ב (16.8.1882) מאתים עשרים ושמונה יהודי רומניה שעלו על האוניה  האוסטרית  טטיס בדרכם לארץ ישראל. מדיניותה האנטישמית של הממשלה המקומית, יחד עם ההתעוררות של יהודי רומניה שפעלו כדי לקדם את השיבה לארץ, התארגנות ששיאה היה בקונגרס פושקאן, שהתקיים כמה חודשים קודם לכן, היו בין הגורמים לעליה הגדולה. אלפי יהודים  ליוו בתפילה ובשירה  את שיירת העולים בשעה שהיו בדרכם לנמל גאלאנץ, העתונות הרומנית הכללית הקדישה גם היא מקום נרחב לתנועת השיבה היהודית לארץ הקודש, ועם תחילת ההפלגה תקעו העולים בשופר גדול, בתפילה לגאולת ישראל. במהלך ההפלגה חל פילוג על רקע ההקפדה בשמירת מצוות בין קבוצות העולים ומעז יצא מתוק, במקום להקים מושבה אחת כמתוכנן, הקימו העולים מחדש את גיא אוני הנטושה בהרי הגליל שהפכה לראש פינה, ואת זמרין-לימים שומרון ולימים זכרון יעקב שבכרמל. תלאות רבות עברו על עולי “טטיס” וברכם, והם היו עוד כאין וכאפס לעומת ההתמודדויות שנכונו להם עם ייסוד המושבות הראשונות, אולם הזרע שזרעו עולי רומניה החזיק מעמד בכל הקשיים והסערות והפך לאחד היסודות לשיבת ציון ותקומת ישראל.

הבעיה המרכזית שהטרידה את מפקדי העיר ירושלים עם תחילת מלחמת ששת הימים, הייתה החשש שמא הירדנים ינסו להשתלט על המובלעת הישראלית המנותקת בהר הצופים. היה צורך חיוני לפרוץ את הדרך אל ההר דרך שכונותיה הצפוניות של הבירה, וחטיבת המילואים  של הצנחנים נשלחה לקרב. ללוחמים לא היה מידע מלא על כך שסמוך לקו הגבול העירוני הוקם מוצב מבוצר ובו פלוגה של הלגיון הירדני, שלוחמיה היו נכונים להילחם עד מוות. ההסתערות הראשונה של אחת הפלוגות בשעות הלילה המאוחרות, אור לכ”ז באייר תשכ”ז (6.6.1967), נתקלה בתעלות הקשר הצרות ובאש תופת. פלוגות אחרות שהוזעקו לסייע, לחמו כל הלילה בתעלות מפותלות, בבונקרים מבוצרים ובקושי עצום לפנות פצועים. חמישה עשר לוחמים זכו בעיטורים על חלקם בקרב “גבעת התחמושת”, ובראשם איתן נאוה הי”ד, שהצליח לאתר את מקורות הירי ולאפשר התקדמות עד שנפל. שלושים ושישה לוחמים נפלו בקרב לפני שנפלה הגבעה ונפתחה הדרך לשחרור העיר. שירו של יורם טהרלב הנציח את מורשתם לדורות, וגבעת התחמושת הפכה לאתר ההנצחה הלאומי למלחמת ששת הימים.

ההכנות נמשכו חמש שנים. הן כללו מבצעים הֵרואיים להשגת מודיעין מדויק, פיתוח מתוחכם של נשק ושל תחמושת, תכנון מפורט שעודכן פעם אחר פעם, ואין סוף אימונים. המציאות שבמסגרתה עמדו המצרים בכל רגע לתקוף את ישראל, או למצער לחנוק את כלכלתה בעקבות גיוס המילואים הממושך, חייבה הכרעה מהירה. ההימור היה אדיר. שנים עשר מטוסים בלבד הושארו להגנת שמי המדינה, בעוד כל השאר יצאו לקרב. ההוראות היו חד משמעיות: דממת אלחוט מוחלטת, שלא תופר גם אם מטוס מתרסק. הניסים, שכללו את אי ההתראה של המכ”מים הירדניים שאתרו את המתקפה, ואת טיסת המטכ”ל המצרי בשמי סיני בעת המתקפה שמנעה אש נגד מטוסים, היו עצומים. ההפתעה וההצלחה היו מעבר לכל הציפיות: אחד עשר שדות תעופה מצריים הושמדו כבר בגל התקיפות הראשון, ועד סוף היום הראשון ל”מבצע מוקד”, כ”ו באייר תשכ”ז (5.6.1967), הושמדו שבעים אחוז ממטוסי חילות האוויר המצריים. ההצלחה המזהירה, שעלתה גם במחיר יקר של הרוגים ושבויים, אפשרה את ניצחונם הגדול של כוחות הקרקע במלחמת ששת הימים.

יובל נאמן נולד (1925) וגדל בתל אביב. מגיל צעיר נודע כמדען מבריק, והקריירה שלו, שכללה לימודים בטכניון כבר בגיל שש עשרה, מחקרים בתחומי ההנדסה והפיזיקה שתרמו רבות למדע העולמי, חברות באקדמיה הלאומית למדעים בארץ ובארצות הברית וכהונה כנשיא אוניברסיטת תל אביב, נמשכה עד לפטירתו ביום כ”ח בניסן תשס”ו (26.4.2006). במקביל, הקדיש נאמן את חייו לביטחון ישראל. הוא לחם כמפקד גדוד וכסגן מפקד חטיבה במלחמת העצמאות, עמד בראש אגף המודיעין ובראש אגף התכנון בצה”ל, היה בין מובילי פרויקט הגרעין הישראלי, הוביל שליחויות מדיניות חשובות ועלומות, ופעל למען קהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. נאמן, איש חזון ומייסד סוכנות החלל הישראלית, האמין בכל ליבו בזכותו של העם היהודי על ארצו, וכאתאיסט מוחלט כרת ברית עם תלמידי ישיבת “מרכז הרב” והיה בין מקימי תנועת התחיה, שאיחדה בין נאמני ארץ ישראל דתיים וחילוניים, ואף כיהן מטעמה כשר. לאחר סיום פעילותו הפוליטית, פנה נאמן להמשך פעילותו המדעית, לסיוע למדענים עולים ולהפצת בשורת המדע לדור הצעיר. על קברו נכתב: מדען בינלאומי, יהודי וציוני.

תפריט נגישות