הרב ידידיה אלעזר טאוב נולד בשנת 1886, וכיהן כאדמו”ר חסידות מודז’יץ וכראש ישיבת תפארת ישראל, מהחשובות שבישיבות פולין. בין ספריו הידועים: “אמרי שאול” ו”ישא ברכה”. נודע כחזן וכמלחין מוכשר ביותר, שראה בשירה ובניגון את אחת הדרכים בעבודת האלוקים.  המונים נהרו לשמוע את תפילותיו ואת ניגוניו, בעיקר בימים הנוראים. במהלך חייו חיבר למעלה מאלף וחמש מאות ניגונים, המורכבים והארוכים שבהם נקראו בפי חסידיו “האופרות”. היה מראשי אגודת ישראל, תמך בהתלהבות בעלייה לארץ ובהתיישבות בה, וביקר בארץ פעמים רבות לפני השואה, תוך שהוא מותח ביקורת על צעדיהם של הבריטים נגד היישוב היהודי.  במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח להימלט מאירופה הבוערת דרך יפן, והקים מחדש את חסידותו בארצות הברית. בדרכו, חיבר ניגונים המבטאים את זעקת עם ישראל בשל צרותיו. בעת ביקור בארץ, ביום ט”ז בכסלו תש”ח (28.11.1947), שעות ספורות לפני החלטת האו”ם על הקמת המדינה, נפטר לפתע ונקבר בהר הזיתים. בשל מלחמת העצמאות, המצבה על קברו הושמה רק לאחר מלחמת ששת הימים. ניגוניו ותורותיו מלווים את חסידי מודז’יץ ואת חובבי המוזיקה היהודית גם עשרות שנים לאחר פטירתו.

“וכידוע, המסופר בספר חסידים שאילו היו חותכים בבשרו של אדמו”ר האמצעי היה נוטף (לא דם, אלא) חסידות”. כך תיאר האדמו”ר האחרון מליובאוויטש את דמותו של האדמו”ר האמצעי – רבי דובער שניאורי. הרב דובער היה האדמו”ר השני בשושלת חב”ד. נולד בשנת 1773, והיה בנו וממלא מקומו של אביו, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד. ערך ופרסם את כתבי אביו. תורתו התאפיינה במאמרים ארוכים מאוד, לעיתים בני מאות עמודים, המבוססים על מאמרים קצרים שאמר אביו. מאמריו וספריו נכתבו על פי נושאים מוגדרים בתורת החסידות, והוא דרש מחסידיו  עיון שכלי וריכוז מעמיק כדי להבינם. עם עלייתו לכס האדמו”רות, החל במסע בין העיירות השונות ברוסיה הלבנה ובהן היה אומר מאמרים. כשהגיע לעיירה ליובאוויטש, קבע שם את מושבו, ושמה של העיירה עד היום מזוהה עם חסידות חב”ד. קבוצה מחסידיו נשלחה לארץ ישראל, ואנשיה הקימו התיישבות חסידית בחברון. נעצר בידי הממשל הרוסי בעקבות הלשנה של מתנגדי החסידות, ויום שחרורו נחגג עד היום כאחד מחגי חב”ד. נפטר בט’ בכסלו תקפ”ח (28.11.1827).

הרב יהונתן זקס נולד בבריטניה בשנת 1948. למד בישיבות שונות בממלכה, והיה בקשר עם גדולי התורה ברחבי העולם, בראשם הרב רבינוביץ’, הרב סולובייצ’יק והרבי מלובביץ’. במקביל, למד באוניברסיטת קיימברידג’, והפך לבעל ידע אדיר בנושאי רוח ומדע. בשנת 1991 התמנה להיות רבה הראשי של בריטניה. במשך עשרות שנים הנהיג את הקהילה תוך שהוא שומר בנחישות על נאמנות לרוח התורה והמצוות, ובמקביל הפך להיות אחד מהדוברים היהודים הידועים בעולם. היקף ידיעותיו, מקוריותו וכישרונו הרטורי הניעו מדינאים, מדענים דגולים, פילוסופים, ארגונים בינלאומיים, מנהיגי דתות וכלי תקשורת בכל העולם להאזין לדבריו על חשיבות האמונה והמסורת דווקא בדור שבו מתמודד המערב עם הקיצוניות והטרור, עם בעיות הגלובליזציה ועם פירוק מוסד המשפחה. דעותיו זכו לכבוד רב, והוא מונה ל”לורד” בידי מלכת בריטניה. בעשרות ספריו, שיצאו בעברית ובאנגלית, סקר את אתגרי השעה ואת המענה היהודי אליהם תוך שימוש בידע עולם עצום. הרב זקס היה ציוני נלהב וביקר תכופות במדינת ישראל. פירושיו ורעיונותיו זכו לתפוצה רבה בכל רחבי העולם היהודי. הרב זקס נפטר בכ’ במרחשוון תשפ”א (7.11.2020)

ההסכם שנחתם בין ארגון הג’וינט לממשלת נורווגיה נועד לסייע לילדים מארצות צפון אפריקה להתחזק מעט מבחינה בריאותית לפני עלייתם לארץ. מרכז רפואי בהרי הממלכה הצפונית פונה מיושביו לצורך המיזם, ומאתיים ילדים יהודים יוצאי מרוקו בילו שם כמה שבועות בנעימים. הגעתה של קבוצת הילדים השנייה, והפעם מתוניס, הסתיימה באסון. מטוס אחד ובו עשרות ילדים הגיע בשלום, אולם השני ובו עשרים ותשעה ילדים התרסק ביום י”ח במרחשוון תש”ט (20.11.1949) על צלע הר דרומית לאוסלו ועלה באש. הניצול היחיד היה הילד יצחק אלל שלא נפגע. האש שבערה בזנב המטוס מספר ימים לאחר ההתרסקות והעניקה לו חימום במזג האוויר הקפוא, כמו גם ארגז תפוחים שנותר שלם, אפשרו לו לשרוד שלושה ימים עד הגעת צוותי החילוץ. אבל כבד נפל על ישראל, על קהילת יהודי תוניס, ועל נורווגיה, שאנשיה הזדהו עם הטרגדיה הקשה. הילד הניצול סירב להצעת מלך נורווגיה שביקש לאמצו, ועלה לארץ למושב ינוב שבשרון. המושב הוקם בתרומות ממשלת נורווגיה, ובמרכזו בית ספר על שם עשרים ושמונת הילדים שנספו באסון.

רבי ישראל פרידמן, האדמו”ר מרוז’ין, נולד בשנת 1796 למשפחה חסידית מיוחסת. בן חמש עשרה הפך רבי ישראל למנהיג, ולחצרו נהרו אלפי חסידים שנהנו מתורתו ומעשרות הניגונים שהלחין. הקו הבולט, ובהחלט יוצא הדופן, בהנהגתו של רבי ישראל היה ה”מלכות”. תפיסה זו באה לידי ביטוי בארמון, בכלים מפוארים, בסוג של גינוני מלכות ואף במרכבה מפוארת. כל זאת כדי ליצור מודל של הנהגה ברורה, המעניקה כבוד לחסידים, ולהגדיל, לשיטתו, את “כבוד שמיים”. תפיסת ה”מלכות” ברוז’ין הייתה גם סוג של קו אופי בולט: התנהגות בצורה אצילית, בהקפדה על ניקיון, בהוד והדר, ובכללי נימוס ודרך ארץ. אפילו התפילה, בניגוד למקובל אצל החסידים, נעשתה אצל הרוז’יני בקול דממה דקה. חסידיו טענו כי למרות העושר הרב שהיה בחצרו, הוא עצמו השתדל לא ליהנות מרכושו, ואף הקפיד ללכת יחף בשל צער השכינה. נאלץ להימלט מרוסיה לאחר שנחשד במעורבות בחיסול שני מלשינים יהודים ונעצר. הוא הקים את חצרו מחדש בסדיגורא שבאוסטרו הונגריה. נפטר בג’ במרחשוון תרי”א (9.10.1850). חסידיו בנו לזכרו בירושלים את בית הכנסת “תפארת ישראל”, שהיה מהגדולים והבולטים בבתי הכנסיות שבעיר העתיקה.

רבי משה סופר, הנודע בכינויו המפורסם ״החת״ם סופר״ (על שם ספרו “חידושי תורת משה”), נולד בעיר פרנקפורט בשנת 1762. במשך שנים ארוכות עמד בראש ישיבת פרשבורג, שהייתה אחת מהישיבות הגדולות והחשובות בעולם, ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. החת”ם סופר, התמודד עם העלייה העצומה בהיקפי ההתבוללות, ועם החיבור לרעיונות הרפורמה שפשו בימיו בקרב יהדות גרמניה והונגריה. תחת הסיסמה “חדש אסור מן התורה” הוא הוביל את היווצרות האורתודוקסיה היהודית, שעיקריה הם הקפדה על כל תג ותג מכללי ההלכה, והימנעות ממגע ככל הניתן עם העולם הנוכרי, למרות הפיתוי הרב לעשות כן לאחר מתן שוויון הזכויות ליהודים. תחת הנהגתו של החת”ם סופר, הקפידו היהודים שלא לשנות את שמם ואת לשונם, ובכך הבליטו את בידולם מהחברה הסובבת (תפיסה זו מקובלת על הציבור החרדי עד היום). החת”ם סופר, מגדולי אוהביה של ארץ ישראל, שיבח את העלייה ואת ההתיישבות בה בכל כוחו. הוא השווה את הפעילות למעשה הנחת תפילין. נפטר בעיר פרשבורג (ברטיסלבה של היום) בכ״ה תשרי הת”ר (3.10.1839).

הסכסוך בחוות כינרת בין ברמן, מנהל החווה מטעם התנועה הציונית, לבין הצעירים הסוציאליסטים יוצאי רוסיה (לימים הם יכונו אנשי העלייה השנייה) הגיע לנקודת רתיחה. רגע לפני הפיצוץ הציע ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, סוג של פשרה. חלק מן החלוצים (“הקומונה החדרתית”) עברו את הירדן מזרחה והחלו בניהול עצמי ושיתופי של אדמות הקרן הקיימת בכפר אום ג’וני שנקרא מעתה דגניה. “ניגשנו להקים יישוב עצמאי של פועלים עבריים על אדמת הלאום. יישוב שיתופי ללא מנצלים ומנוצלים – קומונה!”. כך הכריזו שנים עשר חברי הקבוצה (עשרה חברים ושתי חברות) ביום כ”ה בתשרי תרע”א, (28.10.1910). באדמת דגניה, שלימים הוקמה לצידה דגניה ב’, התעצב אופיו של הקיבוץ בצורתו השיתופית ביותר והמורכבת ביותר. אנשיה הנחילו לעולם ההתיישבות הציוני את רעיונות בית הילדים והקבוצה הקטנה, את שירי רחל ואת דת העבודה של א.ד. גורדון, את זיכרונות מסע המושבות של הרב קוק ועוד שורה ארוכה של אישי רוח ומעשה שהובילו את תנועת העבודה הציונית במשך שנים ארוכות. מעל הכול, הפכה דגניה לסמל ההתיישבות בעמקי הירדן והכינרת.

“בדמכם חידשתם את הקשר עם אברהם אבינו”, הבריק ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ללוחמי צה”ל  שביום י”ח בתשרי תש”ח (21.10.1948) השתלטו על באר שבע לאחר קרב קשה. העיר שוחררה כחלק ממבצע יואב שהחל שבוע קודם לכן. במסגרתו, הורה מפקד המבצע, יגאל אלון, לכוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 לצאת למבצע משה, שמטרתו הייתה להשתלט על בירת הדרום. בימי מלחמת העולם הראשונה, העיר היוותה יעד כמעט בלתי ניתן לכיבוש וכוחות הצבא הבריטי הקיזו דם רב כדי לכובשה מידי הטורקים. העיר הציבה אתגר לא פשוט בפני לוחמי צה”ל: היא הייתה מלאה במאות חיילים מצריים מצוידים בנשק כבד, והייתה מבוצרת מכל עבריה. שחרורה התאפשר לאחר הפצצה מסיבית של חיל האוויר, ניתוק דרכי הגישה וכן תגבורת ופעולות הסחה והטעיה. את עיקר המעמסה (והקורבנות) בקרב נטלו על עצמם לוחמי “הקומנדו הצרפתי” – יחידת הפשיטה הייחודית שהייתה מורכבת מיוצאי צרפת וצפון אפריקה, שאנשיה השתלטו בקרבות קשים על פאתי העיר. במהלך הקרבות נפלו שישה מלוחמי צה”ל, ומרבית תושביה הערבים של העיר נטשו אותה. עיר האבות שבה לידי הבנים.

שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.

הצעירים היהודים־אמריקאים שהגיעו בדרך לא דרך למדינת ישראל הצעירה זמן קצר לאחר הקמתה, ידעו שהם מפרים את חוקי ארצם ומסתכנים במאסר ובאיבוד האזרחות. הם ידעו גם שהם מצטרפים לצבא עני העומד מול מלחמה טוטלית, ושכוחותיו, בעיקר כוחות האוויר שלו, דלים וחלשים אל מול אויביו. ולמרות הכול, החליטו הטייסים הצעירים, בוגרי קרבות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שלא לעמוד מנגד בשעה שגורל המדינה היהודית הצעירה מונח על כף המאזניים. ביניהם בלט ויליאם כץ, צעיר שגדל בפלורידה והיה קצין מצטיין בטייסות המפציצים שכתשו את ערי גרמניה בשלהי מלחמת העולם. הוא הגיע לארץ כשהוא מטיס את המפציצים שהעבירה ההגנה בגניבה מאמריקה. היא חימשה וציידה אותם בבסיסי חיל האוויר הצ’כי, בעלת הברית החשובה של ישראל באותם ימים. בדרכו לארץ פיקד כץ על הפצצת קהיר, ובארץ, הוביל לאורך מלחמת העצמאות את טייסת 69, טייסת המפציצים של צה”ל שנטלה מקום חשוב בקרבות בנגב ובגליל. לאחר קריירה ארוכה בחיל האוויר ובאל־על, נפטר כץ ביום י”ט בתשרי תשנ”ג (24.9.1994).

תפריט נגישות