הרב דוד ניטו נולד בשנת 1654 בוונציה למשפחה מצאצאי האנוסים. כדרכם של חכמי איטליה,  במקביל ללימודיו התורניים השתלב בחוכמת הפילוסופיה והרפואה באוניברסיטאות המפוארות במדינה. בשנת 1701 נקרא לשמש כרבה של קהילת לונדון, ועמד בראשה קרוב לשלושה עשורים. בלונדון, התמודד הרב ניטו עם השתלבותם של האנוסים ששבו לכור מחצבתם בחיי הקהילה, ועם סוגיות שונות שהסעירו את העולם היהודי בימיו, בראשן הפולמוס סביב דעותיו של שפינוזה, וכן השבתאות וספיחיה. הרב ניטו נאלץ להתמודד לא פעם עם חברים בקהילתו ועם רבנים מרחבי העולם היהודי. בין השאר, האשימו אותו לשווא בתמיכה בדעותיו של שפינוזה (אשמה שממנה זיכו אותו חכמי הדור). כתב ספרים רבים כדי להסביר את עקרונות אמונת ישראל בדורו. ספרו הידוע ביותר הוא “מטה דן” שכונה “כוזרי שני”. הספר נערך במתכונת דומה לדו־שיח הדמיוני שערך רבי יהודה הלוי, ועסק בעיקר בהוכחת אמיתות התורה שבעל פה. הוא נקרא בשם “מטה דן”, גם כראשי התיבות של שם המחבר, וגם “כי הוא מטה דת ודין להכות על קודקוד הקראים”. נפטר בלונדון בכ”ח בטבת תפ”ח (11.1.1728)

יוסף בצרי פעל שנים ארוכות במחתרת הציונית בעיראק, והגשים סוף סוף את חלומו לעלות לארץ ולעבוד בה כעורך דין. בקשת מפקדיו ב”מוסד” לשוב לבגדד ולסייע בעליית היהודים השיבה אותו לארץ מולדתו, ושם פעל ביחד עם חבריו משכבר בתנועה הציונית. שלום צאלח, צעיר יהודי מבגדד שעבד כסנדלר ובמקביל היה חבר בתנועת החלוץ, היה כבר בדרכו לעבר הגבול לישראל. אולם, גל פיגועים קשה שביצעו טרוריסטים מוסלמים נגד מטרות יהודיות בבגדד שינה את התכנונים. השלטונות העיראקיים החליטו להשתיק את הביקורת הבינלאומית על הטרור ועל הרדיפות, באמצעות האשמת המחתרת הציונית בעיראק בפיגועים, שנועדו כביכול “לשכנע” את יהודי עיראק לעלות לארץ (לימים, למרבה החרפה, הצטרפו להאשמה זו גם חוגי אקדמיה אנטי ציונים בארץ). בצרי וצאלח נעצרו, עונו ואולצו להודות בביצוע הפיגועים בשליחות ישראל. ביום כ”א בטבת תשי”ב (19.1.1952) הוצא בצרי להורג, ושלושה ימים אחריו גם צאלח. מצבה לזכרם הוקמה בהר הרצל ובמרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה. בולים ואנדרטאות הנציחו לדורות את שמם של הרוגי המלכות מעיראק.

פרופסור אליעזר שבייד נולד בשנת 1929 בירושלים להורים מבני העלייה השלישית. במלחמת העצמאות לחם במסגרת הפלמ”ח, והיה בין משחררי הגליל, הנגב והעיר לוד. היה בין מקימי קיבוץ צרעה, והפך לאחד המחנכים החשובים בתנועה הקיבוצית. במסגרת לימודיו באוניברסיטה העברית, התמחה במחשבת ישראל בעת החדשה, היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה, והיה מבכירי החוקרים בעולם בנושא הפילוסופיה היהודית לדורותיה. במהלך חייו כתב עשרות ספרים ומאות מאמרים בתחומי יהדות, ספרות, חינוך, תרבות וענייני השעה. הקדיש מאמצים רבים להעצמת ההיכרות וההזדהות עם התרבות ועם המסורת היהודית במסגרת החינוך הממלכתי, ולהקמת מוסדות חינוך ומוסדות להכשרת מורים ברוח זו. ספריו זכו לתפוצה גדולה ולתהודה רבה, ובלטו בהם פירושיו המקוריים על הסידור ועל מעגל השנה היהודי, וכן סקירותיו על סוגיות ועל דמויות שונות בתולדות המחשבה היהודית. שבייד נאבק במגמות הפוסט מודרנה – “מדינת כל אזרחיה” ו”אקטיביזם שיפוטי” – שפשו בחלק מחוגי האקדמיה בארץ, וקרא לביצור ולהעצמה של הזהות היהודית והציונית, ולפעולה למען “הציונות שאחרי הציונות”, כשם אחד מספריו. חתן פרס ישראל  למחשבת ישראל, ומי שכתביו ומאמריו עוררו רבים להעמקה בזהותם היהודית. נפטר בט”ז בטבת תשפ”ב (18.1.2022).

הרב אליעזר ולדמן נולד (1937) בפתח תקווה וגדל בארצות הברית. בעת שהותו בארצות הברית למד בישיבת הרב הוטנר, היה פעיל בתנועת בני עקיבא, ובמסגרתה עלה לארץ ולמד בישיבת ההסדר בכרם דיבנה. בהמשך דרכו, הפך לאחד מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, שאת תורתו ואת תורת אביו לימד בהעמקה עד יומו האחרון. היה ממייסדי מושב קשת, מראשי תנועת גוש אמונים וחבר כנסת מטעם תנועת התחיה. יחד עם חברו, הרב דרוקמן, היה בין מייסדי ישיבת אור עציון. הצטרף למייסדי היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, וביחד עם הרב דוב ליאור, עמד במשך שלושה עשורים בראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע. בישיבה, ובישיבות האחרות שבהן לימד שנים רבות, ובראשן ישיבת מרכז הרב, עסק בהוראת אמונה וכתב ספרים ומאמרים רבים בנושא. את תלמידיו הרבים חינך לאהבת ישראל, לנאמנות ולמסירות לארץ ישראל ולדבקות בתורה. למרות המצב הבטחוני המורכב באזור, הקפיד לקרוא לתלמידיו שלא להפר את החוק, וראה במדינת ישראל, על כל מורכבותה, את ראשית צמיחת גאולתנו. נפטר בט”ו בטבת תשפ”ב (19.12.2021).

המבצע עלה על כל דמיון. שתי אוניות ענק (שכונו “הפאנים”) נקנו בעזרת חברות קש בארצות הברית, והגיעו לנמלי אירופה במגמה לאפשר את מבצע ההעפלה הגדול ביותר. גם כוח קומנדו בריטי שחיבל באחת האוניות בנמל ונציה לא מנע את הגעתן לרומניה ואת עלייתם של לא פחות מחמישה עשר אלף מעפילים שהגיעו באחת עשרה רכבות ייעודיות מרחבי אירופה לאוניות. הבריטים לחצו על האמריקאים לעצור את ההפלגה בטענה שהאוניות מביאות לארץ המוני קומוניסטים, והלחץ האמריקאי אילץ את ראשי התנועה הציונית, שלא ששו להתעמת עם האמריקאים ערב החלטת האו”ם על החלוקה, להורות על ביטול המבצע. אנשי השטח של ההעפלה שהיו כבר עסוקים בהעלאת אלפי מעפילים ועשרות טונות של ציוד לאוניות סירבו, ובי”ד בטבת תש”ח (27.12.1947) יצאו שתי האוניות שנקראו מעתה “עצמאות” ו”קיבוץ גלויות” לדרכן. כדי למנוע התנגשות דמים, ממנה חששו גם הבריטים שידעו על אלפי האלות שחולקו למעפילים, הגיעו מפקדי הספינות להסכמה עם הבריטים כי האוניות יגיעו לקפריסין וכי הבריטים לא יחרימו אותן, כנהוג. לאחר קום המדינה עלו אלפי המעפילים לארץ.

הרב עמרם אבורביע נולד במרוקו (1892) למשפחת תלמידי חכמים שאבותיה היו בין חכמי קסטיליה. בגיל צעיר עלה עם משפחתו לארץ, וגדל בעיר העתיקה בירושלים. נודע כעילוי מגיל צעיר ושנים ארוכות שילב בין הנהגת קהילה בעיר העתיקה ומאוחר יותר בשכונת נחלאות, והוראה כר”מ בישיבת פורת יוסף, לבין עבודתו כמוציא לאור של ספרי קודש. נשלח מטעם יהודי ירושלים כ”שליח דרבנן” לצפון אפריקה, והיה ממייסדי שכונת בית וגן. כל ימיו האמין ברעיון שיבת ישראל לארצו, וכחבר ההגנה אף נעצר לא פעם בידי הבריטים. עסק רבות בביצור מעמדו התורני של יום העצמאות. ספריו “נתיבי עם” עוסקים בענייני הלכה ואגדה, ובמסגרתם אף ליקט את מנהגי ירושלים השונים. ערך את נוסח התפילה לספרדים ולבני עדות המזרח בסידור “רינת ישראל”. בחמש עשרה שנותיו האחרונות כיהן כרבה הראשי של פתח תקווה וכחבר מועצת הרבנות הראשית. בימיו האחרונים הבטיח לתלמידיו כי “כל ארצנו יעודה לנו בתורתנו הקדושה, ובקרוב ונשוב לבקר את שריד מקדשנו, כותל המערבי”. נפטר בז’ בטבת תשכ”ז (20.12.1966)

יפו. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כארבעה חודשים קודם לכן, התקרבה לאזור כאשר טורקיה הצטרפה לגרמניה ולאוסטרו־הונגריה במלחמתן נגד מדינות ההסכמה. רבים מיהודי הארץ , בעקבות ביטול הקפיטולציות (זכויות היתר לזרים), הוגדרו מחדש כ”אזרחים של מדינות אויב”. שתי אפשרויות הונחו לפניהם: לעזוב את הארץ או להפוך לאזרח טורקי. היו שקיבלו את האזרחות הטורקית, היו שעזבו, והיו שהתמהמהו עם ההחלטה. באחרונים הלם ג’מאל פחה, מושל הארץ, ב”יום חמישי השחור” – חנוכה, כ”ט בכסלו תרע”ה (17.12.1914). בשעות הצוהריים פשטו מאות שוטרים וחיילים עם ערבים חמושים על השכונות היהודיות של יפו, גוררים לכיוון הנמל בכוח את היהודים שסירבו להפוך לטורקים. אנשים הוצאו מבתיהם, חולים ממיטותיהם, ילדים נלקחו כאשר הוריהם לא נמצאו, והורים לא הורשו לקחת את ילדיהם עמהם. בלי אוכל ומים, ולאחר שנשדדו והוכו, הגיעו בספינות למצרים, שהייתה תחת השלטון הבריטי. “יש לנו עכשיו מושג נאמן מגירוש ספרד…אבוי, נגרשנו מגן עדננו”. כך תיארה מגורשת במכתב לבעלה. אלפי המגורשים, ורבים שהצטרפו אליהם, שהו במחנות פליטים במצרים עד כיבוש הארץ בידי הבריטים ארבע שנים מאוחר יותר.

“כעמוד האש ההולך לפני מחנה המתנדבים בעם, משמשת מופת וסמל לאזרחים רבים המקדישים את חייהם למען הזולת”. כך נימקו שופטי פרס ישראל למפעל חיים בשנת 1999 את מתן הפרס לרבנית ברכה קאפח. קאפח נולדה בשנת 1922 בתימן וגדלה במשפחה עשירה שחינכה אותה לחסד ולעזרה לזולת. בגיל אחת עשרה התחתנה עם יוסף קאפח, קרוב משפחתה שהיה בן ארבע עשרה באותה עת. החתונה אפשרה לחלץ אותו מ”גזירת היתומים” שהושתה על יהודי תימן, ולימים היה הרב קאפח מגדולי תלמידי החכמים וחתן פרס ישראל בעצמו. הרבנית עלתה לארץ עם משפחתה באמצע שנות הארבעים דרך העיר עדן, במסע ארוך ומפרך שבמהלכו שיכלה את בנה. בארץ, עבדה בתחילה בהכנת רקמות שזכו להצלחה רבה, וניצלה את הצלחתה להקמת מפעל רקמות שהעסיק נשים קשות־יום מרחבי ירושלים. בהמשך, התמסרה לעשיית חסד כמעט בכל תחום אפשרי: סייעה להמוני קשישים, הקימה עמותות שונות לגמילות חסדים, דאגה לבגדים מיד שנייה לנצרכים וסייעה בהבאתן של כלות עניות לחופה. היא ובעלה הוגדרו כדמויות המופת של החמ”ד. נפטרה בירושלים בכ”ג בכסלו תשע”ד (26.11.2013)

בשעות הבוקר המוקדמות של י”ז בכסלו תש”ב (7.12.1941) קמו מלחי הצי האמריקאי בפרל הרבור שבאי הוואי במרכז האוקיינוס השקט, לקולות זמזום מטוסים שבמהרה הפך לאש תופת  של הפצצות. הקיסרות היפנית שביקשה להקים אימפריה באזור האוקיינוס השקט החליטה להצטרף לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, וביצעה תקיפה נועזת על ארצות הברית. היפנים ראו בצי האמריקאי נכס חיוני משמעותי במערכה הקרבה, ולכן החליטו לתקוף את הצי ששכן בבסיסו המרכזי של חיל הים האמריקאי באזור. במתקפת הפתע איבדה ארצות הברית שתים עשרה ספינות מלחמה, קרוב למאתיים מטוסים וכאלפיים וחמש מאות מחייליה. אולם, נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו, כיוון שלא עגנו בבסיס באותה העת. המתקפה והכרזת המלחמה של יפן ושל גרמניה שבאו בעקבותיה, הכריעו את הוויכוח שפילג את ארצות הברית – האם להיכנס למלחמה ולהיענות לתחינותיה הנואשות של בריטניה שלחמה על חייה מול הנאצים באותה עת. למחרת המתקפה, אישר הקונגרס את הכניסה למלחמה, בהתנגדות של קול אחד, וכל משאביה של מדינת הענק הופנו למאבק בגרמניה וביפן, עד הניצחון ארבע שנים מאוחר יותר.

כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים הוקמה ברמת מגשימים ישיבת ההסדר “הגולן”. תלמידי הישיבה עמלו בתורה וחיזקו את יישובי הרמה, שהיו נתונים תכופות תחת התקפות טרור באותה תקופה. הישיבה פונתה ממקומה לזמן קצר בימי המלחמה, כאשר האזור נכבש בידי האויב, ומיד לאחריה שבה לרמת מגשימים. בזמני מלחמת ההתשה והמתיחות בגולן, שנמשכו חודשים ארוכים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שימשו תלמידי הישיבה גם ככוח כוננות, והטנקים שאליהם צוותו עמדו בסמוך לבניין בית המדרש. אור לי”ז בכסלו תשל”ו (20.11.1975) חדרו שלושה מחבלים מעבר לגבול הסורי, והפתיעו באחת מפנימיות הישיבה כמה תלמידים ואורחים שהגיעו באותו יום מישיבת ההסדר בגוש עציון. שלושה מהתלמידים נרצחו:  בנצי ליבוביץ, נחום פניגשטיין ומאיר נדלר הי”ד. תלמיד נוסף, ששוחח עם המחבלים בערבית והציע להם לקחת אותו בשבי, הצליח באומץ רב להערים על המחבלים ולהימלט תחת אש. לאחר הפיגוע הקשה עברה הישיבה ליישוב הסמוך, חִספין, ורבים מתלמידיה נותרו לגור ולפעול ביישובי הרמה. בית המדרש, שבו נשמע קול התורה מפי מאות רבות של תלמידים כבר למעלה מיובל שנים, נקרא על שם הנופלים: “היכל השלושה”.

תפריט נגישות