הצעירים היהודים־אמריקאים שהגיעו בדרך לא דרך למדינת ישראל הצעירה זמן קצר לאחר הקמתה, ידעו שהם מפרים את חוקי ארצם ומסתכנים במאסר ובאיבוד האזרחות. הם ידעו גם שהם מצטרפים לצבא עני העומד מול מלחמה טוטלית, ושכוחותיו, בעיקר כוחות האוויר שלו, דלים וחלשים אל מול אויביו. ולמרות הכול, החליטו הטייסים הצעירים, בוגרי קרבות האוויר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שלא לעמוד מנגד בשעה שגורל המדינה היהודית הצעירה מונח על כף המאזניים. ביניהם בלט ויליאם כץ, צעיר שגדל בפלורידה והיה קצין מצטיין בטייסות המפציצים שכתשו את ערי גרמניה בשלהי מלחמת העולם. הוא הגיע לארץ כשהוא מטיס את המפציצים שהעבירה ההגנה בגניבה מאמריקה. היא חימשה וציידה אותם בבסיסי חיל האוויר הצ’כי, בעלת הברית החשובה של ישראל באותם ימים. בדרכו לארץ פיקד כץ על הפצצת קהיר, ובארץ, הוביל לאורך מלחמת העצמאות את טייסת 69, טייסת המפציצים של צה”ל שנטלה מקום חשוב בקרבות בנגב ובגליל. לאחר קריירה ארוכה בחיל האוויר ובאל־על, נפטר כץ ביום י”ט בתשרי תשנ”ג (24.9.1994).
“בדמכם חידשתם את הקשר עם אברהם אבינו”, הבריק ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ללוחמי צה”ל שביום י”ח בתשרי תש”ח (21.10.1948) השתלטו על באר שבע לאחר קרב קשה. העיר שוחררה כחלק ממבצע יואב שהחל שבוע קודם לכן. במסגרתו, הורה מפקד המבצע, יגאל אלון, לכוחות חטיבת הנגב וחטיבה 8 לצאת למבצע משה, שמטרתו הייתה להשתלט על בירת הדרום. בימי מלחמת העולם הראשונה, העיר היוותה יעד כמעט בלתי ניתן לכיבוש וכוחות הצבא הבריטי הקיזו דם רב כדי לכובשה מידי הטורקים. העיר הציבה אתגר לא פשוט בפני לוחמי צה”ל: היא הייתה מלאה במאות חיילים מצריים מצוידים בנשק כבד, והייתה מבוצרת מכל עבריה. שחרורה התאפשר לאחר הפצצה מסיבית של חיל האוויר, ניתוק דרכי הגישה וכן תגבורת ופעולות הסחה והטעיה. את עיקר המעמסה (והקורבנות) בקרב נטלו על עצמם לוחמי “הקומנדו הצרפתי” – יחידת הפשיטה הייחודית שהייתה מורכבת מיוצאי צרפת וצפון אפריקה, שאנשיה השתלטו בקרבות קשים על פאתי העיר. במהלך הקרבות נפלו שישה מלוחמי צה”ל, ומרבית תושביה הערבים של העיר נטשו אותה. עיר האבות שבה לידי הבנים.
המברק שהגיע ללשכת הרמטכ”ל בתל אביב בבוקר י”ד בתשרי תשל”ד (10.10.1973) נכתב אחרי לילות וימים ארוכים של דם, שכול וגבורה. “מאושר להודיעך”, כתב אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, “כי אחרי ארבעה ימי קרבות קשים הצליח פיקוד הצפון, בסיועו המסיבי של חיל האוויר, לשבור את הצבא הסורי…קו הפסקת האש ברמת הגולן (הקו הסגול) כולו בידינו”. בשעה שבתל אביב נשמו מפקדי הצבא לרווחה, הטנקים ולוחמי החי”ר של אוגדות רפאל איתן ודן לנר, שהצליחו סוף סוף להשמיד את הכוחות הסוריים באזור חושניה, דהרו מזרחה לעומק סוריה. עשרה ימים לאחר מכן הם כבר עמדו ארבעים ק”מ מדמשק. הסורים, שהפתיעו את הלוחמים המעטים עם תחילת המלחמה, ובמוצאי יום הכיפורים כבר היו בדרכם לכינרת ולנהר הירדן, נסוגו כשהם מותירים אחריהם מאות טנקים ונגמ”שים. ההכרעה של הפיקוד הבכיר להטיל את כל המשאבים האפשריים של כוחות האוויר והמילואים לזירה הצפונית התבררה כנכונה, וכעת ניתן היה להפנות את המאמץ לסיני. מחיר הדמים האיום ששילם צה”ל בקרבות הבלימה, מונצח עד היום באנדרטאות הפזורות כמעט בכל מקום ברחבי הרמה
שמות רבים לאותו מסמך, שבשפה משפטית קרה ותמימה גזר את גורלם של מיליונים. יש הזוכרים אותו בתור “פקודת הגטאות”. יש המכנים אותו בשם “איגרת הבזק”, על שם המהירות שבה הופץ ליחידות הגרמניות ברחבי פולין הכבושה. ויש המשתמשים בשם “איגרת היידריך”, על שמו של מפקד שירותי הביטחון הנאציים ומחבר אותה איגרת, ריינהרד היידריך. האיגרת, שנשלחה ביום ח’ בתשרי ת”ש (21.9.1939), ציוותה על ריכוזם של יהודי פולין בכמה ערים ועיירות מרכזיות, רצוי שיהיו סמוכות למסילות ברזל. היא אף הורתה על הקמתן של מועצות יהודים שיבצעו את פקודות הגרמנים, ויישאו באחריות “על כל מלוא משמעותה” למילוי הוראות אלו. האיגרת המליצה גם על סגירת הגטאות, ניצול כלכלי של היהודים, ומעל הכול – רמזה במילים מקפיאות דם על פתרון סופי שעתיד להתחולל בקרוב, ושאת ההכנות אליו יש לשמור בסוד כמוס. בשמה של האיגרת נדחקו מיליוני יהודי פולין לגטאות, “ארגזי המוות” כפי שכינו אותם הנאצים, והופקרו לחיים של רעב, של מגפות ושל דיכוי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר תחילתו של מבצע ברברוסה, ניתנו ההוראות לעבור לביצועו של הפתרון הסופי.
שלושים ושש משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב. תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת
בךךךךבבבבבבבב
״יגעתי בקוראי…אל המלך פעמים שלש…לאמר הושיעה המלך למה תעשה כה לעבדיך…וכמו פתן חרש יאטם אזנו״. כך מתאר דון יצחק אברבנאל, מגדולי המדינאים, הכלכלנים, מפרשי התורה וההוגים היהודיים בימי הביניים, את ניסיונו הנואש לשכנע את מלכי ספרד למנוע את גירוש היהודים בשנת 1492. אברבנאל נולד בפורטוגל בשנת 1437 לאחת המשפחות המיוחסות של יהודי ספרד. מגיל צעיר נודע כגדול בתורה ובחוכמות העולם. כיהן כשר האוצר הפורטוגלי, ובעקבות עלילה נאלץ להימלט לספרד, שם הפך לשר האוצר המקומי. לאחר גירוש ספרד עבר לנאפולי וכיהן גם שם כשר האוצר, אולם גזירות ורדיפות הביאו להמשך נדודיו עד שנפטר בכ”ט בתשרי הרס”ט (23.9.1508) באיטליה. במהלך נדודיו ובפעילותו, כתב את פירושו המונומנטלי לתנ”ך, וסדרה ארוכה של ספרי מחשבה ופילוסופיה יהודית. פעל רבות למען קהילות ישראל בכל מקום שיכול, וקרא לשיבת העם לארצו. היה (בעקבות ניסיונו המר) ממתנגדיו התקיפים של המשטר המלוכני, וראה בשיטה הדמוקרטית־רפובליקנית (כפי שהכיר אותה בערי צפון איטליה באחרית ימיו) את שיטת המשטר האידיאלית
בית הכנסת המפואר; שקעי המזוזות ועיטורי המנורה בפתחיהם של שרידי הבתים; עשרות מקוואות הטהרה שנחשפו במקום לאחר מלחמת ששת הימים. כל אלה סיפרו את סיפורה של העיר היהודית הקדומה סוסיא, ששגשגה בימי המשנה והתלמוד, עד שהכריע אותה הכובש המוסלמי במאה התשיעית. בי”ב באלול תשמ”ג (19.9.1983) חודשה ההתיישבות היהודית במרחבים של דרום הר חברון. גרעין בני מושבים ובני ישיבות החליט להקים מושב חקלאי סמוך לחורבותיה של סוסיא הקדומה. אתגרים לא מעטים בתחומי הביטחון והחברה עמדו בפני המתיישבים, אולם החלום של “ונבנתה עיר על תילה” שנכתב על פרוכת בית הכנסת (שהוקם במתכונת בית הכנסת העתיק שנחשף בחפירות) קם ונהיה. מאות משפחות בשבע שכונות, העוסקות בחקלאות, במרעה, בטיפוח כרמים, בהפקת חלב עיזים, בחינוך ובמגוון מקצועות. מוסדות חינוך מפוארים ובהם ישיבה תיכונית ללימודי הסביבה, וכן מרכז תיירות ומחקר החושף בפני הציבור הרחב את צפונותיה של סוסיא העתיקה ושל מרחב ספר המדבר בדרום הר חברון. כל אלה ממשיכים חיים של תורה ועבודה בדרכם של בני סוסיא הקדומה.
טקס הגשת כתב האמנה לנשיא ברית המועצות היה קצר ומרגש. השגרירה, גולדה מאיר, הראשונה מבין שגרירי ישראל הצעירה בעולם שהגישה את כתב האמנה במוסקווה בי”א באלול תש”ח (15.9.1948). עסקה בטיפוח הקשרים הדיפלומטיים והצבאיים בין המדינה הצעירה לרוסיה, שהייתה בת בריתה המפתיעה בתש”ח. אולם, לא פחות מכך, ביקשה ליצור קשר עם “יהודי הדממה” – קהילת יהדות רוסיה הנעלמת והנאלמת. בשבת הראשונה במוסקווה, הגיעה גולדה לבית הכנסת, והתקבלה בהתרגשות אדירה על ידי המתפללים. אחדים מהם ניגשו אליה בלאט בפינת הרחובות, ובירכו “שהחיינו”. כמה שבועות לאחר מכן, בראש השנה, על אף שהוזהרו במפורש בעיתונות הסובייטית שלא לעשות זאת, הציפו למעלה מחמישים אלף יהודים את הרחובות שמסביב לבית הכנסת הגדול במוסקווה וביקשו רק לחזות בשגרירה הישראלית הראשונה. צעקות “נאש גולדה” (גולדה שלנו) ו”אל תשכחו אותנו” שפרצו מקהל הרבבות, נענו בקריאתה של גולדה: “תודה שנשארתם יהודים”. למרות הדיכוי הנורא ומסע האנטישמיות שפרץ מייד לאחר האירוע בראש השנה, הגחלת של יהדות רוסיה עדיין לחשה. גלי העלייה הגדולים של המשך המאה העשרים יוכיחו שהלהבה היהודית עוד תשוב ותתפרץ.
רוחה של צפת, שממנה הגיע אביו לליטא לאחר שבני משפחתו נספו בה ברעידת האדמה הגדולה; ממלכת התורה בליטא, שהייתה באותם ימים בשיא כוחה; וגם רוחות ההשכלה, שממנה למד לקחת את החיוב ואת המועיל ולהתרחק מהפסול והאסור. כל אלו, עיצבו את אופיו של הרב יעקב ריינס, שנולד בשנת 1840. תלמיד חכם עצום, מקורי בחדשנותו, מעצב שיטות לימוד חדשות ומורכבות. נודע לדורות בשתי בשורות שאותן הביא לדורו. הראשונה: ישיבה ראשונה מסוגה, ששילבה לימודי קודש וחול. הישיבה נכשלה בתחילה, אך לאחר מכן פרחה ושגשגה בעיר לידא, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השנייה: הקמתה מחדש של תנועת “המזרחי” (לאחר הניסיון הראשון שנעשה בסוף המאה הי”ט בידי הרב שמואל מוהליבר) – ראשיתה של הציונות הדתית הממוסדת. הרב ריינס הקים את התנועה והנהיג אותה, תוך שהוא כורת ברית היסטורית עם הרצל ועם הציונות החילונית. ביסס בספרים ובמאמרים רבים את האידיאולוגיה שלה, ולא נרתע ממתקפות רבות על שיטתו, מימין ומשמאל. נפטר בי’ באלול תרע”ה (20.8.1915). לימים, נקרא המושב הראשון של “הפועל המזרחי” שבעמק יזרעאל על שמו – “שדה יעקב”.
