משה מושקוביץ (מושקו) נולד בברטסלבה שבסלובקיה (1925), ועלה לארץ עם משפחתו בגיל 10. למד בבית הספר “מקווה ישראל” והצטרף למחתרת אצ”ל ולאחריה למחתרת לח”י. באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, היה בין מייסדי משואות יצחק שבגוש עציון. שימש כשליח הקיבוץ הדתי במחנות המעצר למעפילים בקפריסין, שם שהה בעת נפילת הגוש. לאחר המלחמה ריכז מושקו את הטיפול באנשי הגוש ששרדו מקרבות תש”ח והוביל את ההתיישבות במושב משואות יצחק שהוקם מחדש בחבל שפיר, שם כיהן כראש המועצה. לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם מושקו למשימת חייו: הקמתו מחדש של גוש עציון. בזכות פעלתנות שקטה ושיטתית, עמד מאחורי הקמתם של ישיבת הר עציון, של היישוב אלון שבות ושל העיר אפרת, והצליח לרתום לפיתוחו, לחיזוקו ולשגשוגו של הגוש, ולהפיכתו לקונצנזוס בקרב רוב החברה הישראלית. במהלך השנים עמד מושקו בראש עשרות גופים ציבוריים שונים, והקדיש מאמץ רב לליקוט תשמישי קדושה ששרדו בקהילות הגולה. הוא הביא אותם למוזיאון לתרבות יהודית, שהיה בין מקימיו, בהיכל שלמה בירושלים. משה מושקוביץ, חתן פרס ירושלים וממדליקי משואות יום העצמאות. נפטר בי”א בשבט תשפ”א (24.1.2021).
אלף שירים, מאות מאמרים, תרגומים, מחזות וספרים, ובעיקר – עיצוב פס הקול של התרבות הישראלית היונקת מנופי הארץ ומתולדותיה, כמו גם מפסוקי התנ”ך ומתחושות הנוער והמבוגרים. טהרלב, יליד קיבוץ יגור (1938), הנציח ב”הר הירוק” את נופיו ואת חוויותיו, ובשיר “האורח” הנציח את קליטת מעפילי עתלית בקיבוץ בימי המנדט. טהרלב ליווה את חיילי צה”ל ב”גבעת התחמושת”, ב”שיר השריונר”, ב”המלח”, ב”הצנחן” וב”אנשי הדממה”; הנגיש את תולדות הציונות ב”בוקר לח”, ב”בן גוריון”, ב”הרצל” וב”אגדת הל”ה”; התחבר לשורשים היהודיים ב”על כפיו יביא”, ב”מלאך מסולם יעקב” וב”להיות יהודי”; וחיכה לאסירי ציון ב”בלליקה”. רבים יצאו בעקבותיו “אל הדרך” תוך שהם מפזמים את “קום והתהלך בארץ”, ואת “שני חברים יצאו לדרך”, לפעמים “עולים לג’מבו” ומאמינים ש”אין כבר דרך חזרה”. שירי טהרלב מלאי אהבה לארץ שבה “צל ומי באר” ו”עוד לא תמו כל פלאייך”. המתפללים ש”השמש תעבור עליי” זכו לאין סוף עיבודים וסגנונות, והפכו לנכס צאן ברזל של החברה. טהרלב, שהיה אחד האומנים המשפיעים והזכורים ביותר בארץ, נפטר בד’ בשבט תשפ”ב (6.1.2022).
חורף תש”ח. הארץ כולה בערה בקרבות מלחמת העצמאות, אולם גם בתוך המחנה היהודי עצמו לא שרר השלום. סדרת פעולות נקם של לוחמי האצ”ל בערביי חיפה, בעקבות מעשי טבח קשים שבוצעו על ידם, הביאה למחלוקת קשה בין מפקדי ההגנה לאצ”ל. אנשי ההגנה דרשו מהאצ”ל להפסיק את פעילותם, והמחלוקת עברה במהירות לאיומים ולחטיפות הדדיות. בין החטופים ביום א’ בשבט תש”ח (12.1.1948) בידי ההגנה היה ידידיה סגל (יליד 1926), נער צעיר, תושב אחוזה ומלוחמי האצ”ל. ידידיה נחקר בעינויים קשים בידי אנשי ההגנה, ולאחר מכן, במסגרת הסכם עם האצ”ל, טענו חוטפיו כי שחררו אותו עם תום חקירתו. בפועל, ידידיה לא שב מעולם לביתו, וגופתו נמצאה ליד הכפר הערבי, טירה. משפחתו ואנשי האצ”ל טענו כי הוא נרצח במהלך חקירתו, וגופתו הושלכה סמוך לכפר כדי לטשטש עקבות. משפטים וועדות חקירה לא הגיעו לבירור האמת. זכרו של ידידיה הועלה בספרו של אחיינו, העיתונאי חגי סגל, שכותרתו הייתה המסר שביקשה להעביר משפחתו של ידידיה למרות הרצח: “רק לא מלחמת אחים”.
הרב דוד ניטו נולד בשנת 1654 בוונציה למשפחה מצאצאי האנוסים. כדרכם של חכמי איטליה, במקביל ללימודיו התורניים השתלב בחוכמת הפילוסופיה והרפואה באוניברסיטאות המפוארות במדינה. בשנת 1701 נקרא לשמש כרבה של קהילת לונדון, ועמד בראשה קרוב לשלושה עשורים. בלונדון, התמודד הרב ניטו עם השתלבותם של האנוסים ששבו לכור מחצבתם בחיי הקהילה, ועם סוגיות שונות שהסעירו את העולם היהודי בימיו, בראשן הפולמוס סביב דעותיו של שפינוזה, וכן השבתאות וספיחיה. הרב ניטו נאלץ להתמודד לא פעם עם חברים בקהילתו ועם רבנים מרחבי העולם היהודי. בין השאר, האשימו אותו לשווא בתמיכה בדעותיו של שפינוזה (אשמה שממנה זיכו אותו חכמי הדור). כתב ספרים רבים כדי להסביר את עקרונות אמונת ישראל בדורו. ספרו הידוע ביותר הוא “מטה דן” שכונה “כוזרי שני”. הספר נערך במתכונת דומה לדו־שיח הדמיוני שערך רבי יהודה הלוי, ועסק בעיקר בהוכחת אמיתות התורה שבעל פה. הוא נקרא בשם “מטה דן”, גם כראשי התיבות של שם המחבר, וגם “כי הוא מטה דת ודין להכות על קודקוד הקראים”. נפטר בלונדון בכ”ח בטבת תפ”ח (11.1.1728)
יום שלישי, כ”ד בטבת תש”ט (25.01.1949), היה יום חג למדינה הצעירה. בעודה עדיין בת פחות משנה, וכמעט ארבעה חודשים אחרי התאריך המקורי לבחירות כפי שהוגדר במגילת העצמאות, בחרה מדינת ישראל את נציגיה בפעם הראשונה כמדינה ריבונית. בבחירות השתתפו כחצי מיליון בעלי זכות בחירה. לצורך רישום הבוחרים, הוטל בשבועות שלפני הבחירות עוצר לילה במשך שבע שעות, שבמהלכו עברו הפוקדים בכל בית כדי לרשום את בעלי זכות הבחירה. כל אזרחי ישראל הורשו להצביע, מלבד אלו ששהו במאסר או עזבו את הארץ. שמונים ושבעה אחוזים מבעלי זכות הבחירה הצביעו באלף קלפיות, ועשרים ואחת רשימות התמודדו על ליבו של הבוחר הישראלי. שתים עשרה מתוכן צלחו את אחוז החסימה שעמד על 0.83 אחוזים. הגדולה שבהן הייתה מפא”י עם ארבעים ושישה מושבים, ואילו רשימותיהם של יוצאי הלח”י, נשות ויצ”ו והתאחדות התימנים זכו למנדט אחד כל אחד. הכנסת הראשונה (שבמקור נבחרה בכלל כ”אסיפה מכוננת”) הספיקה לכהן קצת יותר משנתיים לפני שהתפזרה לבחירות חדשות.
יוסף בצרי פעל שנים ארוכות במחתרת הציונית בעיראק, והגשים סוף סוף את חלומו לעלות לארץ ולעבוד בה כעורך דין. בקשת מפקדיו ב”מוסד” לשוב לבגדד ולסייע בעליית היהודים השיבה אותו לארץ מולדתו, ושם פעל ביחד עם חבריו משכבר בתנועה הציונית. שלום צאלח, צעיר יהודי מבגדד שעבד כסנדלר ובמקביל היה חבר בתנועת החלוץ, היה כבר בדרכו לעבר הגבול לישראל. אולם, גל פיגועים קשה שביצעו טרוריסטים מוסלמים נגד מטרות יהודיות בבגדד שינה את התכנונים. השלטונות העיראקיים החליטו להשתיק את הביקורת הבינלאומית על הטרור ועל הרדיפות, באמצעות האשמת המחתרת הציונית בעיראק בפיגועים, שנועדו כביכול “לשכנע” את יהודי עיראק לעלות לארץ (לימים, למרבה החרפה, הצטרפו להאשמה זו גם חוגי אקדמיה אנטי ציונים בארץ). בצרי וצאלח נעצרו, עונו ואולצו להודות בביצוע הפיגועים בשליחות ישראל. ביום כ”א בטבת תשי”ב (19.1.1952) הוצא בצרי להורג, ושלושה ימים אחריו גם צאלח. מצבה לזכרם הוקמה בהר הרצל ובמרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה. בולים ואנדרטאות הנציחו לדורות את שמם של הרוגי המלכות מעיראק.
ביום כ’ בטבת תרמ”ב (11.1.1882) לבש בית הספר היהודי פווקשאן ברומניה חג. חמישים ואחד נציגים שהגיעו משלושים ושתיים אגודות ציוניות מרחבי רומניה, יחד עם אורחים נוספים ועיתונאים, התכנסו באולם המרכזי עבור מה שהיה למעשה הקונגרס הציוני הראשון בעולם. על קירות האולם נתלו מפת ארץ ישראל ותמונות אישים חשובים בעם היהודי, כמו משה מונטפיורי ואדולף כרמיה, נשיא “כל ישראל חברים”. הנציגים מרחבי רומניה, שאך זה מכבר זכתה לעצמאות, חשו כי גלי האנטישמיות, הפוגרומים עלילות הדם, החוקים המפלים וההרחקה החברתית שפקדו את היהודים במדינה הצעירה, חייבו את יהודי הארץ לפעול למען עלייה לארץ מוקדם ככל האפשר.
תחת הכותרת “יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה” התלכדו יהודים מרחבי הארץ סביב מנהיגותו של שמואל פינליס (בתמונה) מהעיר גלאנץ. הוא היה זה שיזם את הכינוס בפוקשאן ונבחר עם ראשיתו לנשיאו. שלושה ימי דיונים, שנחתמו בברכת שהחיינו מפי רב העיר, עסקו בהיבטים כלכליים וארגוניים לקראת קניית אדמות ועלייה לארץ ישראל. כמה חודשים מאוחר יותר, הקימו יהודי רומניה את זכרון יעקב ואת ראש פינה.
כאשר הודיע הרצל על תוצאות ההצבעה – 105 קולות בעד, 82 קולות נגד – הדהדו באולם הקונגרס מחיאות כפיים סוערות. בשעה שבע וארבעים דקות, בי”ט בטבת תרס”ב (29 בדצמבר 1901), הכריז הרצל: “נוסדה הקרן הלאומית־יהודית”. כך היה התאריך הזה ליום הולדתה ולחגה של הקרן הקיימת לישראל. יוזם הרעיון להקמת קרן לאומית לרכישת קרקעות היה פרופ’ צבי שפירא, שהעלה לראשונה את הרעיון כבר בשנת 1884. לאחר דחיות ובעיות חוזרות ונשנות, אוּמץ לבסוף הרעיון בידי התנועה הציונית. ארבע שנים אחרי הקמתה, בשנת 1905, החלה הקרן הקיימת לרכוש קרקעות שעליהן הוקמו בן שמן, דגניה וכנרת. הכספים לרכישה נאספו עבור הקרן בכל רחבי העולם היהודי באמצעות “הקופסה הכחולה”. קופסה זו נכחה כמעט בכל בית יהודי, והביאה לרכישת מאות אלפי דונמים של קרקעות, שעליהן התפתח היישוב בארץ. גיוס הכספים לקק”ל, שבו נטלו הילדים והנוער חלק פעיל, היה גם אחד המכשירים המרכזיים של החינוך הציוני. במשך השנים, הרחיבה הקרן הקיימת את תחומי פעילותה, וכללה בהם גם נטיעת יערות, טיפול בנושא איכות הסביבה וחינוך ציוני חקלאי בבתי הספר בארץ ישראל.
מנהיגי היישוב היהודי היו אובדי עצות. המצור על ירושלים בעת מלחמת העצמאות הלך והתהדק, וכמויות המים והמזון הלכו ואזלו. הפתרון למשבר התגלה בדמותו של עורך הדין הירושלמי, דב יוסף. דב (ברנרד) יוסף נולד בקנדה בשנת 1899, ולצד התמקצעותו במשפטים, עסק מנעוריו בפעילות ציונית. היה ממארגני הגדודים העבריים, מראשי תנועת העבודה, מעורכי הדין המובילים בארץ, ומי שהיה אחראי על גיוס מתנדבים לצבא הבריטי. אך עתה, קיבל עליו יוסף את המשימה המורכבת מכולן: לאחר שֶמוּנה למושל ירושלים, פעל ביסודיות, בשיטתיות ובהוגנות בחלוקת מעט המזון שהיה בעיר. או הגיע אליה בשיירות, תוך שהוא מנצל לטובת העיר כל כיכר לחם וכל בור מים. הצלחתו לסייע לבירה לעבור את ימי המצור, הביאה את בן גוריון לבקש ממנו להיות אחראי על חלוקת המזון ועל המשאבים המעטים בישראל כולה. למרות האבל על ביתו לילה־נעמי, שנפלה בקרבות מלחמת העצמאות, הסכים יוסף לכהן כשר האספקה והקיצוב, והוביל את מדיניות הצנע שאפשרה לישראל להתגבר על אתגרי קליטת העלייה ההמונית. יוסף, שכיהן במגוון תפקידים ציבורים שונים נוספים, נפטר בי”ח בטבת תש”ם (7.1.1980).
הרב אליעזר ולדמן נולד (1937) בפתח תקווה וגדל בארצות הברית. בעת שהותו בארצות הברית למד בישיבת הרב הוטנר, היה פעיל בתנועת בני עקיבא, ובמסגרתה עלה לארץ ולמד בישיבת ההסדר בכרם דיבנה. בהמשך דרכו, הפך לאחד מגדולי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, שאת תורתו ואת תורת אביו לימד בהעמקה עד יומו האחרון. היה ממייסדי מושב קשת, מראשי תנועת גוש אמונים וחבר כנסת מטעם תנועת התחיה. יחד עם חברו, הרב דרוקמן, היה בין מייסדי ישיבת אור עציון. הצטרף למייסדי היישוב היהודי בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, וביחד עם הרב דוב ליאור, עמד במשך שלושה עשורים בראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע. בישיבה, ובישיבות האחרות שבהן לימד שנים רבות, ובראשן ישיבת מרכז הרב, עסק בהוראת אמונה וכתב ספרים ומאמרים רבים בנושא. את תלמידיו הרבים חינך לאהבת ישראל, לנאמנות ולמסירות לארץ ישראל ולדבקות בתורה. למרות המצב הבטחוני המורכב באזור, הקפיד לקרוא לתלמידיו שלא להפר את החוק, וראה במדינת ישראל, על כל מורכבותה, את ראשית צמיחת גאולתנו. נפטר בט”ו בטבת תשפ”ב (19.12.2021).
