מוצאי יום ירושלים תשפ”א. שכונת רמת אשכול בלוד. הפגנת ההזדהות של ערביי העיר עם התקפות החמאס על ישראל ועם ההתפרעויות הערביות בירושלים, הפכה לפוגרום. בתי כנסת, בתי ספר ותחנות משטרה הוצתו, עשרות רכבים ודירות של יהודים תושבי השכונה עלו באש בעידודם הנלהב של שכניהם הערבים. הפרעות הסלימו לאחר שמתפרע ערבי חוסל בידי מגינים יהודים, שביקשו לשמור על חיי נשיהם וטפם. בכל אותן שעות הפגינה המשטרה חוסר אונים מוחלט והיססה לדכא את האירועים. למחרת, כ”ט באייר תשפ”א (11.5.2021), הסלימו הפרעות והתפשטו לכבישי הנגב והגליל, לעכו, ליפו, לרמלה ולחיפה. יהודים נרצחו ונפצעו קשה במעשי לינץ’, בהצתות, בדקירות ובפיגועי ירי בידי פורעים מקרב ערביי ישראל. לנוכח אוזלת היד המשטרתית, התארגנו בערים המעורבות מסגרות של סיוע אזרחי והגנה עצמית בהובלת הגרעינים התורניים ותנועות שונות, ובסיועם של אלפי מתנדבים שהגיעו מרחוק ומקרוב. לאחר חמישה ימים שככו הפרעות, והתושבים היהודים, מגובים בתמיכתם של רבים מרחבי הארץ, נפנו להעצים ביתר שאת וביתר עוז את הנוכחות  היהודית ואת חובת המשילות ברחבי הערים המעורבות.

ביום כ’ בטבת תרמ”ב (11.1.1882) לבש  בית הספר היהודי פווקשאן ברומניה חג.  חמישים ואחד נציגים שהגיעו משלושים ושתיים אגודות ציוניות מרחבי רומניה, יחד עם אורחים נוספים ועיתונאים, התכנסו באולם המרכזי עבור מה שהיה למעשה הקונגרס הציוני הראשון בעולם. על קירות האולם נתלו מפת ארץ ישראל ותמונות אישים חשובים בעם היהודי, כמו משה מונטפיורי ואדולף כרמיה, נשיא “כל ישראל חברים”. הנציגים מרחבי רומניה, שאך זה מכבר זכתה לעצמאות, חשו כי גלי האנטישמיות, הפוגרומים עלילות הדם, החוקים המפלים וההרחקה החברתית שפקדו את היהודים במדינה הצעירה, חייבו את יהודי הארץ לפעול למען עלייה לארץ מוקדם ככל האפשר.

תחת הכותרת “יישוב ארץ ישראל על ידי עבודת האדמה” התלכדו יהודים מרחבי הארץ סביב מנהיגותו של שמואל פינליס (בתמונה) מהעיר גלאנץ. הוא היה זה שיזם את הכינוס בפוקשאן  ונבחר עם ראשיתו לנשיאו. שלושה ימי דיונים, שנחתמו בברכת שהחיינו מפי רב העיר, עסקו בהיבטים כלכליים וארגוניים לקראת קניית אדמות ועלייה לארץ ישראל. כמה חודשים מאוחר יותר, הקימו יהודי רומניה את זכרון יעקב ואת ראש פינה.

במהלך השואה היא איבדה את משפחתה, בתה גוועה ברעב ובעלה נטש. אבל לנה קיכלר לא הרימה ידיים. במהלך המלחמה, היא חילצה לא פעם ילדים יתומים, לעיתים ממש מתוך זרועות אימותיהם המתות, ותוך שהיא מסתכנת ומתחפשת לפולניה, הבריחה אותם למנזרים ולבתי מחסה. בסוף המלחמה החליטה לנה לטפל בעשרות יהודים יתומים שפגשה בקרקוב, ותוך זמן קצר פתחה בית יתומים בעיירת הנופש הפולנית זאקפונה. בהליכתה בעקבות תפיסתו החינוכית של יאנוש קורצ’ק, ותוך שהיא דוחה הצעות מפתות לקריירה אקדמית, הפכה לנה לאם לעשרות היתומים. כאשר החריפה האנטישמיות בפולין, עברו לנה וילדיה לצרפת. משם, לאחר שלוש שנים שבהן אומצו, טופלו וחונכו על ידיה, עלו לארץ והשתלבו בחברה הישראלית. סיפורה של לנה שפורסם בספרה “מאה ילדים שלי”, וקשריה ההדוקים עם הילדים שגידלה והמשיכו לראות בה אם, גם עשרות שנים לאחר המלחמה, הפכו אותה לדמות מופת בישראל של שנות החמישים. לנה קיכלר נפטרה בי”א באב תשמ”ז (6.8.1987) לאחר שנים ארוכות כאם למאה ילדים (ועוד בת שנולדה לה בהיותה בת 47). פסיכולוגית ומחנכת.

שלושים ושש  משפחות יוצאות מרוקו שהגיעו לנמל חיפה ביום ג’ בתשרי תשט”ז (19.9.1955) לא ידעו לאן מובילות אותם המשאיות של הסוכנות היהודית. הם גם לא ידעו שהם הולכות לעשות היסטוריה. לשחזר את הערים הקדומות של שבט יהודה ולהקים בלב המדבר את העיר שתהפוך לשנייה בגודלה בנגב.  תלאות וקשיים רבים עברו על מייסדי העיר שנקראה בתחילה בשם דימיונה או דמעונה, אבל בסוף המדבר פרח. שישים ושלוש שנים לאחר הקמתה בדימונה גרים בעיר כשלושים וחמישה אלף איש, עם מערכת חינוך מפוארת, פעילות תרבותית ענפה המייצגת מיזוג גלויות, וגם פרסום עולמי בשל הקמתו של מתקן מסוים ממזרח לעיר שנודע בעבר כמפעל טקסטיל, וכיום מוכר יותר כאחד ממקורות העוצמה החשובים של מדינת ישראל , וכל מילה נוספת מיותרת