מאורעות תשפ”א

מוצאי יום ירושלים תשפ”א. שכונת רמת אשכול בלוד. הפגנת ההזדהות של ערביי העיר עם התקפות החמאס על ישראל ועם ההתפרעויות הערביות בירושלים, הפכה לפוגרום. בתי כנסת, בתי ספר ותחנות משטרה הוצתו, עשרות רכבים ודירות של יהודים תושבי השכונה עלו באש בעידודם הנלהב של שכניהם הערבים. הפרעות הסלימו לאחר שמתפרע ערבי חוסל בידי מגינים יהודים, שביקשו לשמור על חיי נשיהם וטפם. בכל אותן שעות הפגינה המשטרה חוסר אונים מוחלט והיססה לדכא את האירועים. למחרת, כ”ט באייר תשפ”א (11.5.2021), הסלימו הפרעות והתפשטו לכבישי הנגב והגליל, לעכו, ליפו, לרמלה ולחיפה. יהודים נרצחו ונפצעו קשה במעשי לינץ’, בהצתות, בדקירות ובפיגועי ירי בידי פורעים מקרב ערביי ישראל. לנוכח אוזלת היד המשטרתית, התארגנו בערים המעורבות מסגרות של סיוע אזרחי והגנה עצמית בהובלת הגרעינים התורניים ותנועות שונות, ובסיועם של אלפי מתנדבים שהגיעו מרחוק ומקרוב. לאחר חמישה ימים שככו הפרעות, והתושבים היהודים, מגובים בתמיכתם של רבים מרחבי הארץ, נפנו להעצים ביתר שאת וביתר עוז את הנוכחות  היהודית ואת חובת המשילות ברחבי הערים המעורבות.

הבעיה המרכזית שהטרידה את מפקדי העיר ירושלים עם תחילת מלחמת ששת הימים, הייתה החשש שמא הירדנים ינסו להשתלט על המובלעת הישראלית המנותקת בהר הצופים. היה צורך חיוני לפרוץ את הדרך אל ההר דרך שכונותיה הצפוניות של הבירה, וחטיבת המילואים  של הצנחנים נשלחה לקרב. ללוחמים לא היה מידע מלא על כך שסמוך לקו הגבול העירוני הוקם מוצב מבוצר ובו פלוגה של הלגיון הירדני, שלוחמיה היו נכונים להילחם עד מוות. ההסתערות הראשונה של אחת הפלוגות בשעות הלילה המאוחרות, אור לכ”ז באייר תשכ”ז (6.6.1967), נתקלה בתעלות הקשר הצרות ובאש תופת. פלוגות אחרות שהוזעקו לסייע, לחמו כל הלילה בתעלות מפותלות, בבונקרים מבוצרים ובקושי עצום לפנות פצועים. חמישה עשר לוחמים זכו בעיטורים על חלקם בקרב “גבעת התחמושת”, ובראשם איתן נאוה הי”ד, שהצליח לאתר את מקורות הירי ולאפשר התקדמות עד שנפל. שלושים ושישה לוחמים נפלו בקרב לפני שנפלה הגבעה ונפתחה הדרך לשחרור העיר. שירו של יורם טהרלב הנציח את מורשתם לדורות, וגבעת התחמושת הפכה לאתר ההנצחה הלאומי למלחמת ששת הימים.

ההכנות נמשכו חמש שנים. הן כללו מבצעים הֵרואיים להשגת מודיעין מדויק, פיתוח מתוחכם של נשק ושל תחמושת, תכנון מפורט שעודכן פעם אחר פעם, ואין סוף אימונים. המציאות שבמסגרתה עמדו המצרים בכל רגע לתקוף את ישראל, או למצער לחנוק את כלכלתה בעקבות גיוס המילואים הממושך, חייבה הכרעה מהירה. ההימור היה אדיר. שנים עשר מטוסים בלבד הושארו להגנת שמי המדינה, בעוד כל השאר יצאו לקרב. ההוראות היו חד משמעיות: דממת אלחוט מוחלטת, שלא תופר גם אם מטוס מתרסק. הניסים, שכללו את אי ההתראה של המכ”מים הירדניים שאתרו את המתקפה, ואת טיסת המטכ”ל המצרי בשמי סיני בעת המתקפה שמנעה אש נגד מטוסים, היו עצומים. ההפתעה וההצלחה היו מעבר לכל הציפיות: אחד עשר שדות תעופה מצריים הושמדו כבר בגל התקיפות הראשון, ועד סוף היום הראשון ל”מבצע מוקד”, כ”ו באייר תשכ”ז (5.6.1967), הושמדו שבעים אחוז ממטוסי חילות האוויר המצריים. ההצלחה המזהירה, שעלתה גם במחיר יקר של הרוגים ושבויים, אפשרה את ניצחונם הגדול של כוחות הקרקע במלחמת ששת הימים.

יובל נאמן נולד (1925) וגדל בתל אביב. מגיל צעיר נודע כמדען מבריק, והקריירה שלו, שכללה לימודים בטכניון כבר בגיל שש עשרה, מחקרים בתחומי ההנדסה והפיזיקה שתרמו רבות למדע העולמי, חברות באקדמיה הלאומית למדעים בארץ ובארצות הברית וכהונה כנשיא אוניברסיטת תל אביב, נמשכה עד לפטירתו ביום כ”ח בניסן תשס”ו (26.4.2006). במקביל, הקדיש נאמן את חייו לביטחון ישראל. הוא לחם כמפקד גדוד וכסגן מפקד חטיבה במלחמת העצמאות, עמד בראש אגף המודיעין ובראש אגף התכנון בצה”ל, היה בין מובילי פרויקט הגרעין הישראלי, הוביל שליחויות מדיניות חשובות ועלומות, ופעל למען קהילות יהודיות במצוקה ברחבי העולם. נאמן, איש חזון ומייסד סוכנות החלל הישראלית, האמין בכל ליבו בזכותו של העם היהודי על ארצו, וכאתאיסט מוחלט כרת ברית עם תלמידי ישיבת “מרכז הרב” והיה בין מקימי תנועת התחיה, שאיחדה בין נאמני ארץ ישראל דתיים וחילוניים, ואף כיהן מטעמה כשר. לאחר סיום פעילותו הפוליטית, פנה נאמן להמשך פעילותו המדעית, לסיוע למדענים עולים ולהפצת בשורת המדע לדור הצעיר. על קברו נכתב: מדען בינלאומי, יהודי וציוני.

בפסח תשס”ב (2002), עם ראשיתו של מבצע “חומת מגן”, שנועד למגר את הטרור שהיכה בישראל בימי האינתיפאדה השנייה, נכנסו כוחות מילואים וסדיר רבים למחנה הפליטים בג’נין, והחלו לטהרו ממחבלים. המחבלים מלכדו אזורים רבים במחנה, והמתינו בנקודות שולטות כדי לצלוף בחיילים תוך שהם משתמשים, כהרגלם, באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה זו, צה”ל העדיף לטהר את המחנה בית אחר בית, ללא שימוש בארטילריה ובשריון. במהלך התקדמות הכוחות, ביום כ”ז בניסן תשס”ב (9.4.2002), נקלעה פלוגת מילואים למארב מחבלים מתוכנן, שפגע ברבים מהלוחמים, כמו גם בכוחות שפעלו לחלצם. לאחר שעות ארוכות של קרבות ושל מעשי גבורה רבים, חולצו שלושה עשר ההרוגים והפצועים הרבים. בעקבות האירוע הוחלט להרוס בתים רבים במחנה (לאחר שתושביהם נקראו להיכנע) בעזרת בולדוזרים משוריינים. השיטה הוכיחה את עצמה, ותוך זמן קצר נכנעו אחרוני המחבלים. הפלשתינים ניסו להעליל על כוחות צה”ל כי במחנה הפליטים בוצע טבח המוני, ואפילו סרטים, מחזות וספרים הופקו כדי להפיץ  את עלילת השווא הזו. חיילי צה”ל שנפלו בקרב הונצחו בספר תורה שהוכנס לזכרם לבית הכנסת בסוסיא, ובאנדרטה בכפר סבא.

הרב יהודה ביבאס נולד (1789) במרוקו למשפחת רבנים. בלחץ רדיפות המוסלמים במדינה, נמלטה המשפחה לגיברלטר, שם למד ביבאס תורה ורכש גם השכלה כללית. הוא המשיך את לימודיו בליוורנו שבאיטליה, ולאחר ששהה זמן מה בלונדון, הפך לרבה ולמנהיגה של הקהילה היהודית באי קורפו. במשך עשרות השנים, כשהוא שוקד על מלאכת החינוך (שבו תבע לשלב גם לימודים כלליים) ועל שמירת ההלכה, החל הרב ביבאס לפעול למען שיבת עם ישראל לארצו. הוא יצא למסעות ברחבי העולם היהודי, וקרא ל”גאולה בדרך הטבע, מבלי לחכות לניסים”. במידה רבה, הקדים הרב ביבאס את הרצל בחזון הציונות המדינית, ותבע עלייה לארץ ברישיון האומות. בהשראת מלחמת העצמאות היוונית, קרא לעם היהודי ללמוד להשתמש “בכוח הכידון” כדי לגאול את הארץ מידי הטורקים. בין הרבים שהושפעו מדעותיו היה הרב יהודה אלקלעי, שהפך לימים לאחד ממבשרי הציונות החשובים. באחרית ימיו, עלה הרב ביבאס לארץ, והתיישב בחברון עם ספרייתו הגדולה (שעלתה כולה באש במאורעות תרפ”ט). נפטר בי”ז בניסן תרי”ב (1.4.1852) ונקבר בבית העלמין היהודי בחברון.

אהוד מנור נולד בבנימינה בשנת 1941, למד בארץ ובארצות הברית ועסק בהגשת תוכניות רדיו וטלוויזיה. במהלך השנים הפך מנור לגדול הפזמונאים בישראל, וכתב והלחין למעלה מאלף שירים שליוו את התרבות הישראלית שנות דור. הוא צרב את האהבה לעם ולארץ ב”אין לי ארץ אחרת”,  ב”חי” וב”רק בישראל”. ביקש לנחם את העם האבל אחרי מלחמת יום כיפור ב”ללכת שבי אחרייך”. התגעגע לשובו של רון ארד ב”שתבוא”. העלה את זכרו של “אחי הצעיר יהודה” שנפל במלחמת ההתשה, וגם הזכיר את שאר חללי מערכות ישראל בשירים רבים, ובהם “בן יפה נולד” ו”שלושה דורות”. מנור התגעגע לימי התום של בנימינה ב”בית שליד המסילה”, והביא תקווה ב”בשנה הבאה” ב”הלוואי וב”עוד נגיע”. במהלך חייו כתב והלחין מנור כמעט לכל סגנונות השירה והתרבות בישראל. הוא ליווה את ילדי ישראל ב”שלום כיתה א'”, וכתב שירי אהבה ולהיטים כמו “הללויה”, “אבניבי”, “תן לי כוח” ו”העוקד, הנעקד והמזבח”. במקביל, תרגם שירים רבים ועסק בחיבור מחזות. אהוד מנור, חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים, נפטר בג’ בניסן תשס”ה (15.4.2005).

הרב מיכאל ליפסקר, מראשי חסידי חב”ד, שסייע בהוצאתם של חסידים רבים משטח השליטה הסובייטי לארצות המערב, הופתע מאוד ביום כ’ בשבט תש”י (7.1.1950). האדמו”ר החדש, הרב מנחם שניאורסון, העביר לו את הוראת קודמו, הרב יוסף יצחק, עשרה ימים לאחר שנפטר. לפי אותה הוראה, היה עליו לצאת למרוקו ולסייע בחיזוק מוסדות החינוך והדת בקרב היהודים במקום. כחסיד נאמן, מילא ליפסקר את הוראת הרבי מבלי לדעת כיצד יארגן, יממן ויפתח פעילות בארץ שהיא, תרבותה, וקהילתה זרים לו. המסירות עשתה את שלה, ולמרות הקשיים הרבים, תוך מספר שנים הוקמו מוסדות חב”ד בכל רחבי מרוקו. במורשת חב”ד נחשב ליפסקר כראשון ה”שלוחים”, וכמייסד המפעל העצום שבמסגרתו נמצאים כיום כחמשת אלפים שלוחים של חב”ד באלפי אתרים במאה מדינות. הם מהווים כתובת ידועה ומוכרת היטב בכל עניין יהודי, לכל יהודי ואף לשאינם יהודים. השלוחים מחויבים בדרך כלל להשיג את יעדיהם בעצמם, והם מגובים באמצעות מערכות גלובליות של חינוך, סיוע ותקשורת. מסירותם של השלוחים הפכה את חב”ד לאחד הארגונים הנפוצים והמשפיעים ביותר בעולם היהודי.

פרופסור אליעזר שביד נולד בשנת 1929 בירושלים להורים מבני העלייה השלישית. במלחמת העצמאות לחם במסגרת הפלמ”ח, והיה בין משחררי הגליל, הנגב והעיר לוד. היה בין מקימי קיבוץ צרעה, והפך לאחד המחנכים החשובים בתנועה הקיבוצית. במסגרת לימודיו באוניברסיטה העברית, התמחה במחשבת ישראל בעת החדשה, היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה, והיה מבכירי החוקרים בעולם בנושא הפילוסופיה היהודית לדורותיה. במהלך חייו כתב עשרות ספרים ומאות מאמרים בתחומי יהדות, ספרות, חינוך, תרבות וענייני השעה. הקדיש מאמצים רבים להעצמת ההיכרות וההזדהות עם התרבות ועם המסורת היהודית במסגרת החינוך הממלכתי, ולהקמת מוסדות חינוך ומוסדות להכשרת מורים ברוח זו. ספריו זכו לתפוצה גדולה ולתהודה רבה, ובלטו בהם פירושיו המקוריים על הסידור ועל מעגל השנה היהודי, וכן סקירותיו על סוגיות ועל דמויות שונות בתולדות המחשבה היהודית. שביד נאבק במגמות הפוסט מודרנה – “מדינת כל אזרחיה” ו”אקטיביזם שיפוטי” – שפשו בחלק מחוגי האקדמיה בארץ, וקרא לביצור ולהעצמה של הזהות היהודית והציונית, ולפעולה למען “הציונות שאחרי הציונות”, כשם אחד מספריו. חתן פרס ישראל  למחשבת ישראל, ומי שכתביו ומאמריו עוררו רבים להעמקה בזהותם היהודית. נפטר בט”ז בשבט  תשפ”ב (18.1.2022).

האולם הגדול של בית העם בתל אביב היה מלא מפה לפה ביום י”ג בשבט תש”ח (24.1.1948). רבים מהנוכחים היו חברי הקיבוץ הארצי, ואחרים אנשי פלמ”ח, שכמו כמעט כל חבריהם לחטיבה שלחמה באותם ימים לעצמאות ישראל, היו מתומכי המפלגה החדשה. ראשי התנועה הקיבוצית – יצחק טבנקין, מאיר יערי ויעקב חזן – היו מראשי הנואמים. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע איחוד בין תנועת השומר הצעיר לתנועת אחדות העבודה, ולהכריז על הקמתה של מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ”ם. ההבדל המרכזי בין מפ”ם לבין שאר אנשי תנועת העבודה הציונית שהיו מאוגדים במפא”י, היה היחס לנאמנות המלאה לעקרונות הסוציאליזם והקומוניזם, והברית הרצויה עם ברית המועצות, זו שבאותם ימים הייתה המשענת המרכזית של המדינה היהודית שלחמה על קיומה. שנה לאחר מכן, בבחירות הראשונות, זכתה מפ”ם להיות המפלגה השנייה בגודלה, אולם בן גוריון העדיף להקים ממשלה עם חלקים קיצוניים פחות מבחינה סוציאליסטית בציבור, ובראשם המפלגות הדתיות. מפ”ם, שידעה עוד ימים לא פשוטים של נאמנות תמוהה למדי לסטלין, לימים השתלבה במפלגת העבודה, ומאוחר יותר ב’מרצ’.